יובל פרייליך הוא אלוף ישראל בסיף עד גיל 13. הוא גם חושב שהוא נכה.

פרייליך ואביו עתרו השבוע לבג"צ כנגד שר הספורט ואיגוד הסיף הישראלי בדרישה שלא לערוך תחרויות סיף בשבת. ליתר דיוק, הם דרשו ש"יאפשרו לסייפים שומרי מצוות ליטול חלק בתחרויות סיף שמנצחיהן מייצגים את ישראל בתחרויות ספורט בינלאומיות" ודרשו לבטל תחרויות בשבת בטענה ש"תחרויות אלו מונעות מפרייליך וחבריו ליטול בהם חלק רק משום היותם שומרי מצוות".

בקיצור, פרייליך ג'וניור ואביו דורשים מהאיגוד המרושע להתחשב בנכותם הייחודית: יש ימים בשבוע ובשנה שבהם הם מוכים מום. דא עקא, אלה בדיוק הימים שבהם שאר הסייפים הישראלים לא עובדים, ולכן הם אידיאלים מבחינתם לקיום תחרויות. מאליה עולה השאלה מה יעשה פרייליך אם תתקבל דרישתו, אם ינצח בתחרות, וכאשר יעלה לתחרות בינלאומית, הערלים יחליטו לא להתחשב בכך שהעם היהודי סבל מספיק.

פרייליך לא לבד, כמובן. שעון הקיץ מקוצר בישראל מדי שנה ערב יום הכיפורים מסיבות לא ברורות: משך הצום הוא 25 שעות כך או כך, אבל אלי ישי וחברים מתעקשים שרצוי שהשמש תשקע מוקדם יותר, משום שבאופן כלשהו הדבר מקל על הצמים. המצווה "לענות את נפשותיכם" כנראה לא תופסת אצלם.

סיבה מעניינת שמשמיעים חובשי כיפה בשנים האחרונות כנגד פתיחת עסקים בשבת – אני נגד עסקים בשבת, אגב –  היא שהדבר פוגע בכוח ההתחרות של בעלי עסקים דתיים. שוב, אותה התייחסות למצוות היהדות כאל נכות שדורשת הקלות מיוחדות, כמו אלו הניתנות לדיסלקטים בבחינות.

השבתות והחגים תמיד פגעו ביכולת הכלכלית של יהודים; האגדה התלמודית מספרת שהביטוי "ואת דתי המלך אינם עושים" של המן האגגי, נובע מכך שבכל פעם שניסה הוואזיר הראשי של אחשוורוש לגרור כמה יהודים לאנגאריה, כמו פרסים טובים, היה מופיע התירוץ "שבת היום, פסח היום" – לא יכולים לעבוד. אבל בדרך כלל קיבלו היהודים על עצמם בגאווה את המכשולים הללו, כמו את מכשול השמיטה.

לא עוד: מעכשיו העובדה שיהודי נאלץ לשמור שבת דורשת הקלות מיוחדות. פרייליך ואביו מייבבים שהעובדה שהתחרויות נערכות בשבת הן "פגיעה חמורה בעקרון השוויון… ובחירותו של פרייליך ובחופש הדת שלו". קודם כל, טוב לשמוע שיש חובשי כיפה שתומכים בעקרון השוויון, בחירויות בכלל ובחופש דת בפרט. יש לקוות שהם תומכים בהם גם כשלא מדובר בתחרויות סיף בשבת; עולה גם השאלה האם ידרוש פרייליך שלא לערוך תחרויות גם בימי ראשון ושישי, כדי להגן על זכויותיהם של מוסלמים ונוצרים אדוקים, או שיתנגד לכך בנימוק ש"זו מדינה יהודית".

שנית, אף אחד לא פוגע בחופש הדת של פרייליך ג'וניור. הוא החליט – יש לקוות שלא אביו החליט עבורו; זו תהיה פגיעה בתפיסת החירות ובמיוחד בתפיסת חופש הדת – שהוא רוצה להיות יהודי אורתודוקסי. בכך הוא הטיל על עצמו שורה של מגבלות כבדות. יש דברים שהוא לא אוכל. יש מקומות שהוא לא נכנס אליהם. חלק ניכר מיומו מוקדש למטלות ריטואליסטיות. יש ימים שהוא לא יכול להתחרות בהם.

אבל אלה מגבלות שפרייליך הטיל על עצמו; איש לא כפה אותן עליו. הוא יכול להסיר מעליו את המגבלות הללו בהחלטה של רגע, אם יחליט שהסיוף חשוב לו יותר. אבל, כמו יהודי אורתודוקסי טוב, במקום להתמודד עם הנכות שהטיל על עצמו, במקום להתגאות בה, במקום לחגוג את עובדת היותו אדם דוחה-סיפוקים (כמה אוהבים לתאר כך בישיבות את הריטואליסטיקה היהודית) – בקצרה, במקום לומר "אשרי, יהודי אני", הוא מעדיף, בגרון ניחר, לומר "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי – תנה את תשלומיהם!". את נכותו-שלו, זו שבזמנים אחרים הוא אומר שקיבל עליו מרצון ובשמחה – "קבלת עול מלכות שמיים", קוראים לזה – הוא מטיל כעת על הציבור כולו. יהא הציבור כולו נכה. וכאשר פשטתם יד תפשוטו, וכאשר שנוררתם – תשנוררו.

כבדות מצוות היהדות על פרייליך ג'וניור; על כן הוא רוצה להטילן על הכלל. המוסר הישן של מונטיפיורי הזקן, שוויתר על ראשות עיריית לונדון משום שהטקס נערך בראש השנה, המוסר שאומר שזהותך היא גאוותך ושאין משפילים אותה לשם הנאה ארצית, גדול ממנו. בכך הוא יהודי אורתודוקסי קלאסי: שעוני שבת מאפשרים לו להשתמש בחשמל גם כשאסור, היתרי עיסקה מתירים לו נשך, מכירות חמץ פיקטיביות מתירות לו לשמור על רכושו גם בפסח, חוטים סביב העיר מאפשרים לו לחשוב שאלוהיו מטומטם ושחוטים אלה גורמים לו שלא להבחין בין בית פרטי ובין רשות הרבים. אבל לפעמים, למרבה הצער, ההלכה איננה גמישה די הצורך ואי אפשר לתחמן את אלוהים –  קשה להאמין שיימצא רב שייתן היתר דווקא למלאכה גויית כל כך כמו סיף בשבת –  ואז אין מנוס מלתחמן את הציבור, רצוי בסיסמאות על "שוויון" ו"חופש דת".

(יוסי גורביץ)