בן כספית, ששימש מתחילת השנה כשופר של "אם תרצו" ופרסם כעובדות את שני הדו"חות שלהם – זה המלא שקרים וזה הטאוטולוגי – פרסם פוסט תמוה במיוחד בבלוג שלו (אגב, לכספית מומלץ לקבל עצות מרביב דרוקר על האופן שבו עיתונאי צריך לנהל בלוג. זה של כספית הוא פשוט מקום לטקסטים שמקומם לא בעיתון).

בטקסט שלו, מעלה כספית שתי נקודות. ראשית, הוא מודה שהוא ביקש תגובה מהקרן החדשה לישראל, ואחר כך, כשהקרן שלחה לו תגובה שלא מצאה חן בעיניו – לדבריו, "היה בה מעט מאד רלוונטיות לשאלה שנשאלה" – הוא נמנע מלפרסם אותה בכתבה שלו. עכשיו, בבלוג, הוא פרסם אותה.

פיסת המידע הזו – מובלעת לא רע – מגיעה אחרי השתלחות משונה במיוחד של כספית בקרן. לדבריו, כשהוא פנה לפני כשבועיים עם ה"דו"ח" השני של אם תרצו לקבל תגובה מהקרן– אתם זוכרים, ההוא שבו נאמר שיש שמאלנים ושהם רעים – האנשים שם ביקשו ממנו לקבל את כל החומר, כולל הנספחים של הדו"ח. כספית סירב והתעקש שהם יענו רק על השאלות שלו. בתגובה, לטענת כספית, שלחה הנהלת הקרן מייל לפעיליה, שבו נשקל להקדים את היחצ"נות של כספית לאם תרצו ולצאת בתגובה מקדימה.

כאן מגיע הקטע המשונה ביותר. כספית טוען, במלוא הרצינות, ש"הסעיף הזה עורר בי חלחלה. למי שלא מתמצא באתיקה של עבודה עתונאית, מדובר במעשה שלא ייעשה. כשעתונאי פונה לבקשת תגובה על עניין מסויים, פרטי העניין אמורים להשאר חסויים וכמוסים בינו לבין המגיב. זהו חסיון מקודש, שווה ערך מוסרית ליחסי עורך דין ולקוח, ליחסי עתונאי ומקור. ההגינות הבסיסית מחייבת שלא תסגיר את האינפורמציה שהגיעה לידי העתונאי לידי צד ג' ותחבל בעבודתו. אל"ף-בי"ת של יושר, של כללי התנהגות בסיסית. במשך 25 שנות עבודה עיתונאית אינטנסיבית, שכללה, אני מניח, אלפי בקשות לתגובה, לא נתקלתי בדבר כזה. לא מצד פוליטיקאים, לא מצד עבריינים, לא מצד יהודים, ערבים, אנשים רעים או טובים. פשוט לא עושים דבר כזה."

יש רק מילה אחת שתתאר את הפסקה הזו: בולשיט. אין, ולא היה אף פעם, "חסיון" למושא כתבה כפי שיש בין עיתונאי ומקורו או בין עורך דין ולקוח. בשום מקום. אף פעם. למה, לעזאזל, חושב כספית שאם הוא עומד לפרסם עוד כתב פלסתר כנגד הקרן, היא חייבת לו משהו? אם אני יודע שכספית, נניח, עומד להאשים אותי ברצח – אסור לי להקדים את פרסום הדיבה שלו? האם ברגע שהוא התקשר אלי, פי חסום עד שהוא יפרסם את הכתבה שלו? מאיפה נשלפה הטענה הזו? מה, כספית לא מכיר את המנהג המכוער הנוהג במקומותינו, כאשר עיתון א' מגלה שעיתון ב' עומד לצאת בידיעה אקסקלוסיבית, לפרסם משהו קצר יממה קודם במגמה להרוס את הבלעדיות?

אגב, באיזו עבודה עיתונאית מדובר? כספית פשוט העתיק – כמו בפעם הראשונה – את הטקסט של אם תרצו, בלי לחקור יותר מדי או לשאול שאלות בנושא. העובדה שהדו"חות של אם תרצו זכו לביקורת קטלנית מצד ידי כמה וכמה אנשים שבדקו אותם לא הובלטה, בלשון המעטה, על ידי כספית. שלחתי לו לפני שבוע את מה שכתבתי כאן על מקורות המימון של אם תרצו, ושאלתי אותו אם הוא עדיין סבור שזו תנועת מרכז. לא קיבלתי תשובה.

כספית מעלה טענה משונה נוספת: שההתעקשות שלו להגן על הדו"ח של אם תרצו, ולא להעביר אותו לידי הקרן כדי שתוכל לנסח תשובה, נבעה מכך ש"עיתונאי לא צריך להעביר מסמכים שקיבל לרשותו". לפני שכספית מתחיל לתאר את עצמו כאורי בלאו החדש, נזכיר שמדובר בדו"ח פומבי לגמרי, שפורסם על ידי אם תרצו באתר שלהם כמה שעות אחרי הסטנוגרפיה של כספית. ההתייחסות למשהו שאמור להיות דו"ח פומבי כאל מסמך חשאי מעוררת תהיות, בלשון המעטה. כספית ודאי רשאי לחפוץ בבלעדיות – אבל בלעדיות איננה אמורה לבוא במקום זכותו של מושא הכתבה להגן על עצמו.

חמתו של כספית בערה בו, כאשר מנכ"לית הקרן העזה לומר לו שהוא בחר צד, כלומר שהוא נטול אובייקטיביות. זה לא הפריע לכספית לסיים את הפוסט שלו ב"כי בסוף, צריכים להיות קווים אדומים. מי שמנסר את הענף שכולם יושבים עליו, לא יכול לבוא בטענות כשהעץ מנסה להגן על עצמו." כלומר, הקרן לא צריכה להתפלא שכספית בוחר צד נגדה.

שזו כמובן זכותו. אבל, במחילה, אם הוא בחר צד עד כדי כך שהוא מתעלם מעקרון בסיסי של האתיקה העיתונאית ומרשה לעצמו לא לפרסם תגובה שקיבל, יואיל ויסתום את הפה בנושא.

השאלה המעניינת באמת היא מדוע בחר כספית, בסופו של דבר, לפרסם את התגובה, ולו בבלוג שלו. הניחוש שלי הוא שהתחוור לו שהקרן אכן עומדת להגיש את תביעת הדיבה שבה היא מאיימת מזה זמן, ושהתחוור לו שהוא חשוף לתלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות. פרסום מאוחר כזה, בכלי עם תפוצה נמוכה הרבה יותר, הוא לא תחליף ראוי, אבל הוא עשוי להקל על כספית בדיון במועצת העיתונות, אם יהיה.

יש לקוות שתביעת דיבה אכן תגיע, ושכספית יצטרך להגן על פעולותיו בכל הפרשה האומללה הזו, שבה הזניק תנועת שוליים פאשיסטית למרכז הבמה הציבורית, בבית משפט. אפשר לומר, בהתחשב בכך שהוא מודה שהעבודה העיתונאית קודם הפרסום הסתכמה ב"בדקתי מה שיכולתי לבדוק, הטענות שהועלו שם נראו לי טענות ששוות פירסום וגם דיון" – כלומר, פחות מתשומת הלב שהקדישה הבלוגוספירה הישראלית, במיוחד נמרוד אבישר – שהגנת "תום לב" כנראה לא תעמוד לו.

(יוסי גורביץ)

הדיון שהתנהל היום בבג"צ, בפרשת בית הספר בעמנואל, היה חשוב מכל הסיבות הלא נכונות. הוא הראה לנו את הכיוון שבו הולכת ישראל.

הסיפור הוא כזה: כחלק משנאת המין האנושי של הכת החרדית, שפוסלת יותר מ-99% מהמין האנושי כנחות – כל מי שאינו גבר בן הכת החרדית הספציפית – הם מתעבים גם יהודים אפריקנים וערבים, מה שמכונה כאן "בני עדות המזרח" (מבט מהיר על המפה יגלה שמרוקו נמצאת הרבה מערבה יחסית לפולין, למשל). בהתנחלות עמנואל הוקם בית ספר לבנות, מגזר מקופח בקרב החרדים. הבעיה של החרדים היתה שהם נאלצו לקבל גם בנות "ספרדיות" (שוב, ביטוי מקובל שאין לו כמעט כל קשר למציאות) כדי לקבל כספים מן המדינה, משום שמדינת ישראל מקבלת את משנתם הגזענית של החרדים כמעט בכל תחום, אבל מסיבות לאומניות שוב איננה יכולה לקבל את התפיסה של עליונותם של יהודים ממוצא אחד על אלה ממוצא אחר. לאבות הציונות – תנועה שנועדה, על פי מייסדה, להיות מבצר מערבי במזרח – לא היתה בעיה כזו, כידוע, אבל הזמנים השתנו.

אי לכך, הפעילו החרדים את השכל היהודי המפורסם, וחילקו את בית הספר לשתי מגמות: "חסידית" ו"רגילה". בין שתי המגמות נבנה קיר. וראה זה פלא, המגמה החסידית – לטענת הורי התלמידות ה"מזרחיות" – היתה על טוהרת הגזע האירופי. במגמה הרגילה הצטופפו בנות הגזע הנחות.

רצוי לציין שזה לא מצב חדש: הגזענות הזו והזלזול בתלמידים "מזרחים" נמשך עשרות רבות של שנים. הזעם על כך היה הדלק שהביא להקמתה ולנסיקתה של ש"ס, באמצע שנות השמונים. אנחנו מדברים על מצב שנמשך עשרות שנים.

הפעם קמה עמותה שנמאס לה מהאפליה, והיא הלכה לבית המשפט. זה הורה על הפסקת האפליה, והרבנים האשכנזים החליטו שיש להם כאן עילה להוציא את בטלני הישיבות למאבק. תופי הטם טם של התעמולה החרדית, שהדיהם כמעט ואינם מגיעים אל התקשורת החילונית, החלו במסע ההסתה הקבוע שלהם. הורי התלמידות האשכנזיות קיבלו הוראה חד משמעית להוציא את בנותיהם מבית הספר, והוקם בית ספר פיראטי עבורן.

מה שקרה בבג"צ היה פיאסקו מכל בחינה אפשרית. ראשית, אף אחד לא העיר על הבעייתיות בכך שבג"צ דן בבעיה פנימית של התנחלות, שטח שכלל לא נמצא בתחומי מדינת ישראל, שהחוק הישראלי לא חל בו, ושעצם הדיון בו בבית משפט ישראלי – במקום לנהל אותו בפני המח"ט המקומי או המנהל האזרחי – מספח אותו דה פקטו.

אבל לזה כבר התרגלנו. מה שמטריד יותר הוא העובדה שבית המשפט פשוט התקפל. במקום לזרוק את כל המעורבים למעצר על בזיון בית הדין – במיוחד לאור העובדה שהם אמרו ש"כוח עליון", קרי הרבנים, אוסר עליהם לציית לפסיקה – העדיף בית המשפט להחזיר מחדש את המצב הקודם, כשהוא מקבל את הבטחותיהם של ההורים החרדים כי הפעם לא תהיה אפליה.

זה פשוט מדהים. צריך אדם להיות עיוור וחרש – עיוור וחרש מרצון – כדי להאמין שהאפליה לא תשוב על עצמה. כן, בג"צ הציב אי אלו הגבלות חדשות על יכולתם של החרדים לתמרן את הרישום לבית הספר. השכל היהודי הידוע כבר ימצא דרכים לעקוף אותן. הפרשה תשוב על עצמה – לאחר עוד שנה של סבל לתלמידות ה"מזרחיות".

החרדים מפעילים בפועל שיטה של "נפרדים ולא שווים". בדרום האמריקני היתה שיטה שלמה של העמדת פנים שנועדה לקדם את ההפרדה. בשנות החמישים, בית המשפט העליון האמריקני – בפסיקת בראון ואחר כך – הפסיק להעמיד פנים, וההפרדה קרסה. לעיתים היה צורך בהפעלת צבא פדרלי לשם כך – כפי שעשה אייזנהאואר בליטל רוק ב-1956, נשיא רפובליקני בשנת בחירות – והמאבק גבה קורבנות בנפש, אבל השיטה קרסה.

פה, חמישים שנה ויותר אחרי בראון, מעדיף בית המשפט לתת לגזענים למרוח אותו עוד פעם. כן, השופט לוי הקדים כמה מילים כעוסות וקנטרניות כלפי נציגי החרדים – ואחר כך התקפל כמעט בלי קרב. ואולי זה לא מפתיע: אחרי הכל, הוא כבר התרגל – כפי שהודה אהרן ברק – שמערכת הבטחון מרמה אותו. גם אז, אגב, אף אחד לא הלך לכלא בשל בזיון בית המשפט.

זה בוודאי הפתיע את החרדים. אחרי הקנסות שהם כבר חטפו ואחרי הזימון של ההורים להופיע בבג"צ, הם נערכו למלחמה. הם גילו מולם נמר עשוי נייר, שלא מוכן להגן על כבודו ולא מוכן להפעיל את החוק כדי לפגוע בעוכרי החוק. כשהם יתאוששו מההלם, יש לצפות שמצבן של נערות "מזרחיות" בבתי ספר חרדיים ברחבי הארץ יורע: בג"צ לימד את החרדים שאפשר לעשות את זה מבלי להסתכן יותר מדי. אחד הבכירים שבמנהיגי החרדים, סגן ראש עיריית ירושלים יצחק פינדרוס, גילה חוסר זהירות לאחרונה: הוא הטיח בחברת מועצה ממרצ ש"אצלנו בחינוך החרדי לא מקבלים ספרדים, קופים, רוסים ואתיופים". זה מקרה קלאסי של פליטת פה שבה פוליטיקאי אומר את מה שהוא חושב. פינדרוס, כמובן, טוען שחברת המועצה ממרצ היא אנטישמית.

כל זה, כמובן, מתעלם מבעיה חשובה טיפה יותר: שבתי הספר החרדיים אינם מכשירים את יוצאיהם לחיים המודרניים. הם מכשירים אותם לדבר אחד בלבד: לימוד כתבי הקודש היהודים והקמת דור חדש של בטלנים שפרנסתם מוטלת על הציבור. אירונית, זה נכון פחות לבתי הספר לנשים, משום שהן אלה שפרנסת הבית נופלת עליהן בעוד בעלן עוסק בהבלי אביי ורבא. ועדיין, המון כספי מדינה מושקעים בכך שנשים חרדיות לא תוכלנה לקבל את ההזדמנויות שנשים חילוניות מקבלות. על כך איש לא אמר מילה.

ולסיום, אי אפשר בלי ש"ס. המפלגה שהוקמה בדיוק על רקע המאבק הזה – על רקע האפליה בבתי הספר החרדיים – התפוגגה לגמרי. קולם של מנהיגיה, שעסוקים במרץ בהתמזגות עם האליטה החרדית – נסיון נואל; בניהם לעולם לא יהיו כשרים לחיתון עם בנותיהם של הרבנים האשכנזים, ובנותיהם על אחת כמה וכמה – לא נשמע. ויש לכך סיבה: אם היה נשמע, סביר שילדיהם, הנמצאים בפנימיות חרדיות, היו סובלים בשל כך. מי שקשקש באוזנינו על כך שש"ס היא מפלגה מהפכנית יכול להווכח שוב שמדובר במפלגה הצינית ביותר בישראל, שמנהיגיה שואבים את אוצר המדינה ומעבירים אותו למקורביהם, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מבוחריהם. זה בסדר: אפשר יהיה, מנסיון, להסית אותם שוב ערב הבחירות תוך הזכרת פצעי העבר.

וכך זה יימשך. עד שזה יקרוס.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד) – תודו שלא ידעתם שיש כזה – הודיע היום בקול תרועה שהוא יערוך "בהקדם האפשרי" דיון בוועדת הכנסת, שבעוונותינו הוא היו"ר שלה, דיון שמטרתו לשלול את חסינותם של חברי הכנסת הערבים.

הנושא עלה לדיון לאחר שחבר הכנסת מיכאל בן ארי (אנשי כהנא) מצא שחוק החסינות מאפשר בעצם לכל חבר כנסת לדון בשלילת זכויותיו של כל חבר כנסת אחר, ו"מדובר בהזדמנות היסטורית לשלול אחת ולתמיד את החסינות והזכויות של חברי הכנסת שונאי ישראל המבזים את המדינה".

העילה היא נסיעתם של כמה מחברי הכנסת הערבים ללוב. האמת, היה די מביך. איכשהו, בכל פעם שמוחמד ברכה נפגש עם איזה דיקטטור, הוא מצליח להזכיר לי תוך זמן קצר מדוע איבדתי את כל ההערכה שלי כלפיו בפעם הקודמת שעשה את זה. והפעם היה מדובר בקדאפי, שמעבר להיותו דיקטטור הוא סוג האדם שבשבילו הומצא הביטוי המנומס "אישיות צבעונית", ביטוי שחוסך את הצורך לומר שהאדם שאיתו זה עתה נפגשת דפוק יותר מחבית של זיתים סוריים.

אבל, בניגוד לדמגוגיה הקבועה של בן ארי, לא מדובר בבגידה. כפי שאמר יפה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, "השימוש במונח "בוגדים" כלפי חברי כנסת אשר מעולם לא נחקרו, לא הועמדו לדין, ובוודאי לא הורשעו בבגידה או בעבירה דומה, אינו במקומו". ח"כ אחמד טיבי כינה את הדיון "דיון הזוי ומטורף שמתאים לאווירת העליהום המתפרצת כל פעם מחדש".

וטיבי לא מגזים. כרכורי המה יפית של הח"כים הערבים מול קדאפי היו מחזה לא סימפטי, אבל הוא היה חוקי לגמרי. כפי שטרח לציין ריבלין – וכפי שאף אחד לא שם לב – לוב איננה מדינת אויב ואיננה נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. בעבר, כאשר היה דיון בהסרת חסינותו של ח"כ, הוא היה מתבצע לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהיה מסביר על שום מה ולמה הוא רוצה להעמיד את הח"כ לדין. הפעם, לא היתה אפילו חקירה – כי לא היה על מה. לא בוצעה שום עבירה.

וגם אם היתה מבוצעת עבירה, סביר מאד שהיא היתה נכנסת תחת הגנת החסינות המהותית של חבר הכנסת, זו שאיננה ניתנת להסרה. חברי כנסת ישראלים נפגשו עם נציגי אש"ף בימים שהדבר היה אסור בחוק, והם לא הועמדו לדין משום שבדיוק לשם כך – עשיית מעשים שהממשלה אינה רוצה בהם ושהם סבורים שיש בהם עניין ציבורי – היא ניתנה להם.

אבל אפשר להניח מראש מה יהיו תוצאות הדיון בוועדת הכנסת. היום כבר מיהר אחד המיותרים שבחברי הכנסת, כרמל שאמה (ליכוד) לשלוח סדרנים כדי להוריד את טיבי מהדוכן. הנוכחות הערבית בכנסת היתה עלה התאנה העיקרי של ישראל בנסיונה להוכיח שאיננה מדינה גזענית; אבל אפילו ממשלתו השניה של רבין לא העזה להכניס אותם לקואליציה, שלא לדבר על הממשלה. היהודים הגאים לא היו אוהבים את זה. מאז השבר בימיו של אהוד ברק – שהחל עוד קודם לטבח אוקטובר – המצב רק התדרדר.

כן, ברכה ובעיקר בשארה תרמו הרבה לכך, אבל מתקבל הרושם שישראל היהודית כבר החליטה שהיא רוצה מלחמת אזרחים עם אזרחיה הערביים, ושהיא תדחוק אותם עוד ועוד עד שזו תפרוץ. אחר כך, כמובן, יפרצו היהודים הגאים – אלה שסבורים שלא די היה בטיהורים האתניים של 48' ו-67', אלה שבסקר אחרי סקר אומרים כי לא יהיו מוכנים לגור ליד ערבים, אלה המתגוררים ברובם על אדמות פלסטיניות גזולות – ביללות "אמרנו לכם".

(יוסי גורביץ)

(איתמר שאלתיאל)

אי אז בשנות השמונים נהרג קצין צה"ל בירי מהמארב ברצועת עזה, והעיתונות מיהרה לכנות את האירוע "רצח". עמוס קינן, אחד מהכותבים הבולטים ב"פתחלנד" – עמודי האמצע הוורדרדים של המוסף לשבת של "ידיעות", ששמם יצא לשם בשל שמאלנותם לכאורה של כותביהם – מיהר לכתוב מאמר צורב בתגובה.

חיילי צה"ל, אמר קינן, אינם נרצחים. הם נופלים. הם אינם קורבנות, הם לוחמים, ובמלחמה יש הרוגים. מי שמתייחס להריגתם כאל רצח אומר בעצם שאין הבדל בין מותם ובין מותם של קורבנות פוגרומים, שמותו של יהודי הוא תמיד רצח. העושה זאת מכחיש, למעשה, את המעשה הציוני העליון: יצירת מדינה שבה יהודים יהיו ככל העמים, עם צבא שהוא צבא ככל הצבאות, צבא שחייליו אינם נרצחים אלא נופלים.

קינן כתב בדם ליבו: הוא היה לוחם לח"י, מהפלג השמאלי המרתק של התנועה המשונה ההיא, שהתנדנדה בין מיסטיקה לאומנית יהודית ובין כנענות ("לא נורא, עמוס," אמר לו בשעתו ישראל אלדד, "עוד נעשה ממך יהודי טוב"). היום הדברים הללו, תחת הגל העולה של לאומנות יהודית מעורבת בבכיינות שמאלצית, כבר כמעט ואינם זכורים.

אתמול חיסלו כוחות הבטחון – די הרבה אנשים: כוח מיוחד של מג"ב, יחידה של צה"ל, אנשי שב"כ, ודחפור – את עלי סוויטי, שהועלה לאחר מותו לדרגת בכיר בזרוע הצבאית של חמאס. הדיווחים הראשונים מסרו שסוויטי, אבוי, העז להשיב אש לעבר חמושינו. כלי התקשורת ידעו לדווח שסוויטי היה בין האחראים "לרצח" לוחם מג"ב יניב משיח לפני שש שנים. משיח לא היה כפות באיזה מרתף; הוא נהרג בחילופי אש סמוך למחסום תרקומיה. ולמרות זאת, ynet – אתר החדשות המוביל בישראל, שלפני שש שנים דיווח על נפילתו בקרב – התייחס לאירוע כאל "רצח". "הארץ" התייחס לאירוע פעם אחת כרצח ופעם שניה כהרג; ערוץ 2 דיווח על "רצח"; "ישראל היום" מדבר על "רצח"; כך גם, אבוי, נענע.

כשהריגה – דבר סביר לחלוטין במלחמה, סיכון שכל חייל לוקח על עצמו – הופכת לרצח, קורים כמה דברים. קודם כל, החייל מאבד מערכו; נלקחת ממנו האחריות למצבו שנטל על עצמו. שנית, מלוחם הוא הופך לקורבן רצח, כזה שאת דמו יש לנקום; פתאום, הריגתו היא פשע, כמעט פשע מלחמה. שלישית, הדבר יוצר דמוניזציה של לוחמי הצד השני, ומקל נפשית על פגיעה גם באזרחיו. אם כל מי שהם הורגים הוא קורבן רצח, אזי כולם רוצחים. אם אין הפרדה בין הלוחמים לאוכלוסיה אצלנו, היא מתבטלת גם אצלם.

ובדיוק כך התייחס צה"ל לפרשה: כאל נקמה, שבמסורת המקום יש להגיש כשהיא קרה. במה שקשה להאמין שהוא צירוף מקרים, סוויטי חוסל בדיוק ביום השנה השישי לנפילתו של משיח. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על "סגירת מעגל", כאילו הריגתו של חייל היא איזה פשע איום ונורא. באופן חשוד במיוחד – נראה שרק אורן פרסיקו ב"עין השביעית" הבחין בכך – כתב של ערוץ 2 היה בביתו של אביו של משיח עוד קודם למותו של סוויטי, והיה נוכח כאשר קיבל האב את הבשורה המשמחת ממפקד מג"ב. כלומר, יש להניח שמישהו בצה"ל ידע כיצד עומדת להסתיים התקרית, וידע להזעיק את התקשורת כדי שתשדר בזמן אמת את הנצחון הגדול.

מעבר לכך שהדבר מעלה שאלות מציקות על מנהג האיפה ואיפה של צה"ל (פתאום מותר לעדכן עיתונאי על פעולת צה"ל בעומק השטח הפלסטיני בזמן אמת, כשעדיין יש מבוקש חמוש בשטח?), ועל יכולת ראיית העתיד של דובר צה"ל (יש להניח שתמונת האב המקבל את הידיעה על מעצר הורג בנו חלשה משמעותית מזו שבה הוא מקבל את הידיעה על מותו), צריך לציין בצער את התפוגגות התפיסה של עמוס קינן. חזרנו לגטו, וזה עתה נודע לנו על קוזאק מרושע שבא על עונשו. זה אמנם גטו עם חיל אוויר, אבל גטו.

(יוסי גורביץ)

ככל שאני שומע יותר על חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה), אני מתחרט על כך. כבר נתקלנו בה לפני חודשיים, כשצצה מן הנשיה ההולמת אותה כל כך בדרישה למנוע לימודים באוניברסיטה למי שלא שירתו בצה"ל, לפחות עד גיל 22. הפעם הבאה שנתקלתי בשמה היתה כשפנתה לשר הפנים אלי ישי, וקראה לו להשתמש בסמכותו המנדטורית ולסגור את עיתון "הארץ" בשל פרשת קם-נווה.

כך שזה לא באמת היה מפתיע לקרוא ששמאלוב-ברקוביץ' הופיעה במסיבה של המיליטריסטים של "אם תרצו". גם זה שהיא "מעריצה שרופה" שלהם, כדבריה, נשמע הגיוני. לא ברור איך מישהי עם שם ערל כל כך כמו יוליה, שמם של קיסרים שונאי ישראל, הצליחה להכנס למסיבה של ציונים שוללי גלות ומשוללי הומור – ציונית נלהבת כמוה לא יכלה לעברת ל"יעל"? יש תקדים – אבל ניחא.

דבר חמור הרבה יותר הוא מה שאומרת שמאלוב-ברקוביץ' לכתב וואלה, אייל דץ, בסוף המסיבה. היא מנסה לברר אם הוא שמאלן מסריח שחושב שפושעי מלחמה ישראלים צריכים לעמוד לדין, ואומרת לו שהיא "לא מפחדת מחרם של העולם." למה, הוא שואל. "ראית את האפר עכשיו מעל אירופה?", היא שואלת, והוא לא מבין. "זה עונש מאלוהים. כל מה שצריך זה שנאמין. ברגע שכולנו נאמין לא נצטרך לפחד מהעולם. הבעיה היא שהמון אנשים בארץ לא מאמינים, במיוחד השמאלניים, וזו בעצם הבעיה האמיתית."

אוי. יש לנו חברת כנסת שמאמינה שא. אלוהים מתערב ישירות בעולם האמיתי, אמונה שאנשים חושבים זנחו כבר בימי הביניים; ב. שתופעות טבעיות כמו התפרצות של הר געש או רעידות אדמה הן סימן לזעפו של האל; ג. במשתמע, שעונשו של האל מופנה כלפי מי שחושב רעות על יהודים; ד. אם כל היהודים יתאחדו באמונתם, הם יוכלו לכפות או לפחות לכופף את רצונו של יהוה לזה שלהם; ה. הבעיה היא ש"יש המון אנשים לא מאמינים"; והגרוע מכל, ו. שחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מוסמכת לאתר איתותי עשן של יהוה ולפרשן אותם.

עכשיו, יכול להיות ששמאלוב-ברקוביץ' היתה תחת השפעת אלכוהול או סמים כאשר אמרה את הדברים ושבמצב נורמלי יותר לא היתה אומרת אותם; אבל אם זה לא המצב – ולא ראיתי שום הכחשה מצידה או הסבר שכזה – הרי שהיא נמצאת ברמת תבונה שדומה לזו של חסיד חב"ד או שלמה בניזרי. כל זמן ששמאלוב-ברקוביץ' היתה אזרחית פרטית, האמונות המשונות שלה – ככל שיהיו ראויות לרחמים – על העולם היו עניינה ולכל היותר עניינה של סביבתה הקרובה בלבד. למרבה הדאגה, כרגע היא חברת כנסת, והעובדה שהיא חושבת ש"יהודים לא מאמינים" מסכנים את אחדותו המיסטית של עם ישראל היא בהחלט נושא לדיון ציבורי.

בעיה נוספת שיש לעמוד עליה היא עד כמה מפלגת קדימה היא מפלגת סוסים טרוייאניים. אף אחד לא היה מופתע לשמוע דברי הבל כאלה מאורי אריאל או אחד מחברי הכנסת של האגודה או ש"ס – וזה בסדר; מי שבחר בהם ידע איזה חתול יש בשק שהוא קונה.

אבל את קדימה מכרו לנו כמפלגת מרכז שפויה. לקחו את ציפי לבני ועשו מאמץ עליון לטשטש את ערימת הנוכלים, האופורטוניסטים ואנשי הימין שמסתתרים מאחוריה. רשימה חלקית: שאול מופז, צחי הנגבי, ישראל חסון, יואל חסון, דליה איציק, אלי אפללו, גדעון עזרא, רונית תירוש, עתניאל שנלר.

זו ככל הנראה קופת השרצים הגדולה ביותר שסחב אחריו איש ציבור כלשהו אי פעם. והיו מספיק טמבלים בשמאל הישראלי שקנו את הקש והגבבה של ראובן אדלר, את ההפחדה מפני בנימין נתניהו שנשענה על פרשנות שגויה במכוון של החוקים החוקתיים שלנו, והכניסו לכנסת מישהי שמקומה האמיתי היה באיחוד הלאומי – להוציא העובדה שזו האחרונה לא מוכנה לבחור נשים לכנסת.

אז בפעם הבאה שאיזה שמאלני מבולבל יתחיל לדבר אתכם על לבני, הצביעו בפניו על יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בתור מי שהקול שלו יכניס לכנסת. בפח הזה אסור ליפול שוב.

עדכון: מסתבר ששמאלוב-ברקוביץ’ לא שירתה בצה”ל: מהלשכה שלה נמסר ש”ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' לא שירתה בצבא ההגנה לישראל עקב נכות רפואית אך מילאה את חובתה לחברה במסגרת השירות הלאומי. חברת הכנסת שירתה בשני בתי חולים: בית החולים הגריאטרי ובית החולים  "ביקור חולים" ושימשה כעוזרת אישית לפרופסור דיאמנט.” נזכיר שוב ששמאלוב-ברקוביץ’ ביקשה לשלול, או למצער לעכב,  את זכות הלימודים של אנשים אחרים שצה”ל פטר משירות – ושלפי ההגדרות שלה, גם שירות “ג’ובניקי” הוא חשוד. עוד תומכת נלהבת של “אם תרצו” נחשפת כדמגוגית שמעשיה ופיה אינם שווים.

(תודה לקורא אייל לווין על ההפניה לכתבה בוואלה).

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לחקיקה צריכה להכריע היום בהצעת חוק משונה במיוחד, שהעלו בפניה חברי הכנסת גדעון עזרא (קדימה) ואורי אריאל (האיחוד הלאומי). הצעת החוק באה לטפל בבעיה אקוטית: מיליוני תיירים מגיעים לישראל מדי שנה, ואבוי – חלקם נתקלים במציאות. מגע בלתי אמצעי עם המציאות בישראל ובשטחים הכבושים – שלמרבה הצער, מושכים אליהם חלק חסר פרופורציה מקרב התיירים, שמשום מה מעדיפים לדלג על מושב צחן בנגב – עשוי לגרום לתייר הממוצע לחזור הביתה עם שאלות קשות על ישראל והאופן שבו היא מתנהלת.

אבל אל דאגה, יש פתרון: הצעת החוק של השב"כניק והמתנחל קוראת להצמיד לכל קבוצת תיירים בת 11 משתתפים ומעלה מלווה ישראלי, רצוי כזה שהוסמך על ידי אגודת מורי הדרך בישראל, שלצורך הצעת החוק מיהרה להפוך את עצמה לחלק בלתי נפרד מאַפַּרַט ה-Hasbara הישראלי.

עכשיו, יש לי את כל הסימפטיה שבעולם לאגודת מורי הדרך. הם, בדרכם שלהם, זן בסכנת הכחדה של מספרי סיפורים ומעבירי מסורת שרצוי לתמוך בו, והבנתי שבכמה מדינות אחרות יש חוקים המספקים למורי הדרך המקומיים נתח מתעשיית התיירות.

אבל כשהם אומרים שהבעיה היא 42 מורי דרך ו-35 סוכנים פלסטינים, כמו גם כמרים, משום שהללו – שומו שמיים, הזדעזעי ארץ – מוסרים לתיירים מידע שחורג מהמלצות משרד ההסברה, אני מתלהב פחות. דווח – מי יוכל לשמוע בלי דמע? – שמדריכים פלסטינים העזו לומר לתיירים שהם מלווים שהחיים שלהם לא משהו תחת הכיבוש הישראלי. חלק מהתיירים, נמסר, מפתחים בשל כך דעה שלילית כלפי ישראל. הכתבה לא ציינה זאת, אבל אני מעז לשער שגם הכמרים המדריכים מעיזים לומר מדי פעם משהו על כך שישראל לא שוויונית במיוחד כלפי הנוצרים החיים בה. אולי הם אפילו לוחשים על כך שכמרים בירושלים אינם יכולים להסתובב בבגדי הטקס שלהם מבלי חשש שאיזה בחור ישיבה יירק עליהם, ללא חשש מעצר; אולי הם מפטירים משהו על מנהגם של בחורי ישיבות להפוך כנסיות לבתי הכיסא שלהם.

וכל זה, כמובן, לא יכול להמשך. על כן פועלים עזרא ואריאל לוודא שתיירים המגיעים לישראל יזכו להשגחה צמודה של מדריך מטעם המשט… סליחה, המדינה. במשרד התיירות טוענים שההצעה של השניים גורפת מדי וששר התיירות, לכשיתפנה מעיסוקו כתייר, יציג הצעת חוק משלו. יש לציין באי שקט שבמשרד התיירות התייחסו למדריכי התיירות של עזרא ואריאל כ"אח הגדול", מה שאומר שקוראים שם ספרות חתרנית.

הבעיה, עם זאת, היתה ונשארה מגע בלתי מתווך בין האוכלוסיה ובין התיירים. רצוי, על כן, להגדיל משמעותית את מספר המשגיח… אה, המדריכים, עד ליחס של מדריך אחד לכל שלושה תיירים, ולהבהיר לתיירים את הסכנות במגע ישיר עם האוכלוסיה. אמנם, הדבר יצריך שכירה ואימון של מספר גדול יחסית של מדריכים, אך אפשר יהיה להשיג את כוח האדם בנקל מכוח האדם שיתפנה בסקטור הייצוא, ואת התקציבים להעביר למשרד ההסברה ממשרד התמ"ת; ועל כל פנים יש להניח שעם כניסת התקנות החדשות לתוקפן – אפשר לכנות את המבצע "עם לבדד ישכון" – גם מספר התיירים יירד, עד לרמה נשלטת.

(יוסי גורביץ)

הפרקים ה-200 וה-201 של הסדרה סאות' פארק צונזרו משמעותית, ואי אפשר לצפות בהם באתר התכנית ברשת, משום שהם תוקפים את הצנזורה העצמית של התקשורת סביב דמותו של מייסד האיסלם מוחמד. מי שרוצה לצפות בפרקים האלה, מקבל הודעת צנזורה. למעשה, התאגיד שמממן את התכנית – ויאקום – הסיר גם את הפרקים הקודמים של הסדרה שיש בהם אזכור כלשהו של מוחמד מהרשת.

למה? ובכן, קבוצה מוסלמית כלשהי העתיקה סימן רשום של מועצת י"ש, ושלחה לאולפני הסדרה מכתב מנומס שאומר שהם אמנם נגד זה וכו', אבל אין להם שליטה על הפסיכים ויכול להיות שיוצרי הסידרה, טריי פארקר ומאט סטון, יגמרו כמו תיאו ואן גוך, מה שיהיה נורא מצער ובכל מקרה לא מדובר באיום אלא באזהרה.

תיאו ואן גוך, כזכור, היה הבמאי של "כניעה", סרט קצר שנכתב על ידי עייאן הירסי עלי ותיאר את מצבן של נשים תחת האיסלם. הוא נרצח על ידי פסיכי מוסלמי, מוחמד בויארי, ברחובות אמסטרדם בנובמבר 2004. בויארי ירה בו תחילה ואחר כך שחט אותו. סוכנות הידיעות רויטרס סירבה תחילה להתייחס לאידיאולוגיה בה החזיק בויארי, וכינתה אותו בשבוע הראשון לאחר הרצח " צפון אפריקני".

ההדחקה הזו של האיום פינתה את מקומה להבלטה של זהותם הדתית של המאיימים, וזה אמנם הגיוני לגמרי – כך צריך היה להיות מלכתחילה, במקום להאשים את "אפריקה" או "אסיה" במעשי הטרור – אבל ספק אם הטרוריסטים חשבו על המשמעויות של זה. סאות' פארק פתחה משחטה לפרות קדושות, ואמנם המטרה העיקרית שלהם היתה מטרה רכה – ההונאה הסיינטולוגית – הרי שהיא נכנסה כמעט בכל דת אפשרית. מה שהם עשו למורמונים – הצגת הזיוף של מסמכי הקודש שלהם, והבלטת הפרשה של לוסי האריס – היה מרשים במיוחד.

אז עכשיו המוסלמים – לא ראיתי אף איש דת בכיר, ודאי לא סוני, שייצא נגד האיום הזה – מזכירים לארצות הברית שהם בריונים פסיכים ושלא כדאי להתעסק איתם. ויאקום כבר חוטפת את הריקושטים של הצנזורה הפחדנית שלה. לזכותה ייאמר שקל מאד להיות אמיץ בתיאוריה, וקצת יותר קשה להחזיק בעמדה הזו כשאתה ניצב מול אלמנות ויתומים של עובדיך שאיזה מסומם-מוחמד חיסל בפיגוע. בניגוד לסיינטולוגים, לקתולים, ליהודים, מורמונים ואפילו בפטיסטים, האפשרות של פיגוע מוחמדיני היא אפשרות סבירה בהחלט.

ופה נמצא הבור התודעתי שהטרוריסטים לא מזהים: פחד מוביל לשנאה. את זה ידעו כבר הדמויות של שייקספיר. כשהטרוריסטים המוסלמים מחזירים לתודעה המערבית את הטרור האיסלמי – היה קצת שקט בשנים האחרונות, מפני שהטרור הופנה בעיקר כלפי מוסלמים אחרים – הם מוודאים בפעולותיהם שמיליוני מוסלמים יתקשו להשתלב במערב. אם הסממן העיקרי של הדת שלך הוא רצחנות וחוסר מזעזע בחוש הומור, אל תתפלא אם התגובה תהיה דחיה, אל סף הגזענות. אף אחד לא רוצה לבוא במגע עם אנשים שהפיוז שלהם ניצת מסיבות לא ברורות. אף אחד לא אוהב ללכת על ביצים, מפני שלך תדע איזו הערה תמימה שלך תביא לבן שיחך את הסעיף. זה, אגב, בדיוק מה שהם רוצים: מניעת השתלבות של מוסלמים בחברה. הקורבנות הראשונים שלהם הם מוסלמים רגילים.

סביר שיש מוסלמים שפויים, כפי שסביר שיש יהודים שפויים. מוסלמים נוטים לכנות תגובות עוינות לדתם כ"איסלמופוביה": בהתחשב שהמובן הראשוני של "פוביה" הוא פחד, הם צודקים בהחלט. איסלמופוביה היא התגובה השפויה. כפי שכל מיני טיפוסים ממשיכים להבהיר לנו, יש בהחלט ממה לפחד. וכשהפחד מומר בשנאה, מוסלמים ששתקו ועמדו מן הצד יוכלו להאשים בעיקר את עצמם.

(יוסי גורביץ)

קשה לי לכתוב נגד ח"כ מרינה סולודקין (קדימה), כי היא מסוג הח"כים שאני מעריץ: עושה המון עבודה אפורה, בשקט וביעילות, למען המצביעים שלה. ב-2006, כשהרמנו – "אנחנו" זה איתמר שאלתיאל ואני, עם תקציב לעפיפון – את אתר הבחירות של נענע, ניסינו לראות מי מהח"כים מגיב לבקשות הציבור. יצרנו דמות פיקטיבית שהתלוננה על תקלה מסוימת – אני לא זוכר מה בדיוק – ושלחנו פניות לשורה ארוכה של חברי כנסת. סולודקין הגיבה מיד וביקשה פרטים נוספים כדי שתוכל לסייע. אני חושב שהיא הגיבה תוך פחות משעה. זה גם מה ששמעתי עליה מכל אחד אחר: מישהי שבאמת נמצאת בכנסת כדי לעבוד, ושבאמת אכפת לה מהמצביעים – ושכותרות לא כל כך מעניינות אותה. אם היו לנו עוד עשרים מרינה סולודקיניות, הדימוי של הכנסת היה אחר, ובצדק.

אבל היא לא מתירה לי הרבה ברירות. בצעד שכל כולו חיפוש כותרות, הודיעה סולודקין ל"מעריב" שבכוונתה להגיש הצעת חוק שתאסור על לבישת הניקאב והבורקה – אתם יודעים, האהלים האלה שנשים מוסלמיות אדוקות, או שבעלן אדוק, לובשות. לדבריה, הצעת החוק עלתה בדעתה לאחר שביקרה בצרפת וראתה שם נשים לבושות בורקה, ולמדה שיש חוק צרפתי האוסר על כך. סולודקין מתעקשת שהצעת החוק שלה איננה אנטי-מוסלמית, משום שמבחינתה היא צריכה לחול גם על תופעות משונות כמו "אמא טאליבן".

זה, במחילה, תירוץ קלוש. "אמא טאליבן" הגיעה לכותרות לאחר שהתעללה בילדיה. היא לא מהווה דוגמא לשום דבר: פלג הנשים החרדיות שאליו היא משתייכת, שהחליט ללבוש מקבילה של בורקה, הוא זעיר ומונה כמה עשרות נשים בודדות. ודווקא במקרה הזה, אפשר לטעון שמדובר בהחלטה מודעת ועצמאית, כי לבישת הבורקה היא לצנינים בעיני הרבנים, שלא יודעים איך לאכול את התופעה. העובדה שחלק מהנשים הללו אוסרות למעשה על בעליהן לגעת בהן מעמידה אותן קרוב מאד למרד בסמכות הגברית שכפויה עליהן – ואולי זו, בעצם, המטרה.

לבישת הניקאב והבורקה עומדת במוקד של ויכוח רחב, ואני מסכים עם סולודקין – ועם המחוקקים הצרפתים – שסירבו לקבל את הטענה שמדובר בבחירה אישית לגיטימית של נשים מוסלמיות. בהרבה מאד מקרים לא מדובר בבחירה אישית, אלא בכפיה – ובהרבה מקרים, כשנערה מתחילה ללבוש את האוהל בבית הספר, זו פתיחה של תהליך החזרה בתשובה של שאר התלמידות, תהליך שכפיה והטלת אימה הם חלק מודע ממנו. יש כמה נשים שהחליטו לאמץ את המנהג כמחאה על חפצונן של נשים בתעשיית הפרסום – אבל הן משמשות, במודע או שלא במודע, כתירוץ של גופים אפלים הרבה יותר.

החוק הצרפתי מעודן הרבה יותר ממה שמציעה סולודקין: הוא אוסר על לבישת הניקאב והבורקה במבני ציבור, אבל רק שם. כלומר, אם את הגעת למגע עם השלטון שלנו, הרפובליקה החילונית הצרפתית – בבית ספר, או בתור לפקיד – את תכבדי את החילוניות ולא תלבשי את מה שנתפס בעינינו כמיועד להשפיל אותך. אגב, החוק הצרפתי, כפי שהוא מיושם, אוסר גם על חבישת כיפה גדולה. הוא אוסר על סממני דת בכלל במבני ציבור. העובדה שסולודקין ראתה נשים עטויות ניקאב ברחובות צרפת מצביעה על מוגבלותו של החוק – וזה של סולודקין איננו עושה את ההבחנה הזו, ובכך הוא הופך לחוק ממשי של כפיה.

אם סולודקין רוצה שניקח ברצינות את הטענה שלה שלא מדובר בצעד אנטי-מוסלמי, הנה שתי הצעות לתיקון: ראשית, כאמור, להגביל את האיסור למבני ציבור – ושנית, לאסור גם על חבישת כיסוי ראש, לא רק ניקאב. כיסוי ראש לנשים הוא ההבעה היהודית של תפיסתן כמפתות נצחיות, עד כדי כך שעצם קווצת שיער יש בו כדי לרגש מינית את הגברבר האורתודוקסי. ראוי לציין שהדרישה הזו לכיסוי ראש נאכפת בחוק באיראן, בדיוק מאותה סיבה. אם סולודקין רוצה להיאבק בדיכוי נשים, היא צריכה להיאבק גם בדיכוי החרדי.

הסיכוי ששתי ההצעות תאומצנה, כמו הסיכוי שהצעת החוק הזה תעבור, הוא קרוב לאפסי. וחבל. סולודקין אולי מקוששת כך כמה קולות של אנטי-מוסלמים – לא צעד מסובך במיוחד בישראל – אבל מאבדת שם טוב שנצבר בשנים ארוכות של עבודה. יש המאבד עולמו בשעה אחת וכו'.

(יוסי גורביץ)