אי אז בשנות השמונים נהרג קצין צה"ל בירי מהמארב ברצועת עזה, והעיתונות מיהרה לכנות את האירוע "רצח". עמוס קינן, אחד מהכותבים הבולטים ב"פתחלנד" – עמודי האמצע הוורדרדים של המוסף לשבת של "ידיעות", ששמם יצא לשם בשל שמאלנותם לכאורה של כותביהם – מיהר לכתוב מאמר צורב בתגובה.

חיילי צה"ל, אמר קינן, אינם נרצחים. הם נופלים. הם אינם קורבנות, הם לוחמים, ובמלחמה יש הרוגים. מי שמתייחס להריגתם כאל רצח אומר בעצם שאין הבדל בין מותם ובין מותם של קורבנות פוגרומים, שמותו של יהודי הוא תמיד רצח. העושה זאת מכחיש, למעשה, את המעשה הציוני העליון: יצירת מדינה שבה יהודים יהיו ככל העמים, עם צבא שהוא צבא ככל הצבאות, צבא שחייליו אינם נרצחים אלא נופלים.

קינן כתב בדם ליבו: הוא היה לוחם לח"י, מהפלג השמאלי המרתק של התנועה המשונה ההיא, שהתנדנדה בין מיסטיקה לאומנית יהודית ובין כנענות ("לא נורא, עמוס," אמר לו בשעתו ישראל אלדד, "עוד נעשה ממך יהודי טוב"). היום הדברים הללו, תחת הגל העולה של לאומנות יהודית מעורבת בבכיינות שמאלצית, כבר כמעט ואינם זכורים.

אתמול חיסלו כוחות הבטחון – די הרבה אנשים: כוח מיוחד של מג"ב, יחידה של צה"ל, אנשי שב"כ, ודחפור – את עלי סוויטי, שהועלה לאחר מותו לדרגת בכיר בזרוע הצבאית של חמאס. הדיווחים הראשונים מסרו שסוויטי, אבוי, העז להשיב אש לעבר חמושינו. כלי התקשורת ידעו לדווח שסוויטי היה בין האחראים "לרצח" לוחם מג"ב יניב משיח לפני שש שנים. משיח לא היה כפות באיזה מרתף; הוא נהרג בחילופי אש סמוך למחסום תרקומיה. ולמרות זאת, ynet – אתר החדשות המוביל בישראל, שלפני שש שנים דיווח על נפילתו בקרב – התייחס לאירוע כאל "רצח". "הארץ" התייחס לאירוע פעם אחת כרצח ופעם שניה כהרג; ערוץ 2 דיווח על "רצח"; "ישראל היום" מדבר על "רצח"; כך גם, אבוי, נענע.

כשהריגה – דבר סביר לחלוטין במלחמה, סיכון שכל חייל לוקח על עצמו – הופכת לרצח, קורים כמה דברים. קודם כל, החייל מאבד מערכו; נלקחת ממנו האחריות למצבו שנטל על עצמו. שנית, מלוחם הוא הופך לקורבן רצח, כזה שאת דמו יש לנקום; פתאום, הריגתו היא פשע, כמעט פשע מלחמה. שלישית, הדבר יוצר דמוניזציה של לוחמי הצד השני, ומקל נפשית על פגיעה גם באזרחיו. אם כל מי שהם הורגים הוא קורבן רצח, אזי כולם רוצחים. אם אין הפרדה בין הלוחמים לאוכלוסיה אצלנו, היא מתבטלת גם אצלם.

ובדיוק כך התייחס צה"ל לפרשה: כאל נקמה, שבמסורת המקום יש להגיש כשהיא קרה. במה שקשה להאמין שהוא צירוף מקרים, סוויטי חוסל בדיוק ביום השנה השישי לנפילתו של משיח. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על "סגירת מעגל", כאילו הריגתו של חייל היא איזה פשע איום ונורא. באופן חשוד במיוחד – נראה שרק אורן פרסיקו ב"עין השביעית" הבחין בכך – כתב של ערוץ 2 היה בביתו של אביו של משיח עוד קודם למותו של סוויטי, והיה נוכח כאשר קיבל האב את הבשורה המשמחת ממפקד מג"ב. כלומר, יש להניח שמישהו בצה"ל ידע כיצד עומדת להסתיים התקרית, וידע להזעיק את התקשורת כדי שתשדר בזמן אמת את הנצחון הגדול.

מעבר לכך שהדבר מעלה שאלות מציקות על מנהג האיפה ואיפה של צה"ל (פתאום מותר לעדכן עיתונאי על פעולת צה"ל בעומק השטח הפלסטיני בזמן אמת, כשעדיין יש מבוקש חמוש בשטח?), ועל יכולת ראיית העתיד של דובר צה"ל (יש להניח שתמונת האב המקבל את הידיעה על מעצר הורג בנו חלשה משמעותית מזו שבה הוא מקבל את הידיעה על מותו), צריך לציין בצער את התפוגגות התפיסה של עמוס קינן. חזרנו לגטו, וזה עתה נודע לנו על קוזאק מרושע שבא על עונשו. זה אמנם גטו עם חיל אוויר, אבל גטו.

(יוסי גורביץ)