החברים של ג'ורג'

מכותרים בזירה

חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד) – תודו שלא ידעתם שיש כזה – הודיע היום בקול תרועה שהוא יערוך "בהקדם האפשרי" דיון בוועדת הכנסת, שבעוונותינו הוא היו"ר שלה, דיון שמטרתו לשלול את חסינותם של חברי הכנסת הערבים.

הנושא עלה לדיון לאחר שחבר הכנסת מיכאל בן ארי (אנשי כהנא) מצא שחוק החסינות מאפשר בעצם לכל חבר כנסת לדון בשלילת זכויותיו של כל חבר כנסת אחר, ו"מדובר בהזדמנות היסטורית לשלול אחת ולתמיד את החסינות והזכויות של חברי הכנסת שונאי ישראל המבזים את המדינה".

העילה היא נסיעתם של כמה מחברי הכנסת הערבים ללוב. האמת, היה די מביך. איכשהו, בכל פעם שמוחמד ברכה נפגש עם איזה דיקטטור, הוא מצליח להזכיר לי תוך זמן קצר מדוע איבדתי את כל ההערכה שלי כלפיו בפעם הקודמת שעשה את זה. והפעם היה מדובר בקדאפי, שמעבר להיותו דיקטטור הוא סוג האדם שבשבילו הומצא הביטוי המנומס "אישיות צבעונית", ביטוי שחוסך את הצורך לומר שהאדם שאיתו זה עתה נפגשת דפוק יותר מחבית של זיתים סוריים.

אבל, בניגוד לדמגוגיה הקבועה של בן ארי, לא מדובר בבגידה. כפי שאמר יפה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, "השימוש במונח "בוגדים" כלפי חברי כנסת אשר מעולם לא נחקרו, לא הועמדו לדין, ובוודאי לא הורשעו בבגידה או בעבירה דומה, אינו במקומו". ח"כ אחמד טיבי כינה את הדיון "דיון הזוי ומטורף שמתאים לאווירת העליהום המתפרצת כל פעם מחדש".

וטיבי לא מגזים. כרכורי המה יפית של הח"כים הערבים מול קדאפי היו מחזה לא סימפטי, אבל הוא היה חוקי לגמרי. כפי שטרח לציין ריבלין – וכפי שאף אחד לא שם לב – לוב איננה מדינת אויב ואיננה נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. בעבר, כאשר היה דיון בהסרת חסינותו של ח"כ, הוא היה מתבצע לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהיה מסביר על שום מה ולמה הוא רוצה להעמיד את הח"כ לדין. הפעם, לא היתה אפילו חקירה – כי לא היה על מה. לא בוצעה שום עבירה.

וגם אם היתה מבוצעת עבירה, סביר מאד שהיא היתה נכנסת תחת הגנת החסינות המהותית של חבר הכנסת, זו שאיננה ניתנת להסרה. חברי כנסת ישראלים נפגשו עם נציגי אש"ף בימים שהדבר היה אסור בחוק, והם לא הועמדו לדין משום שבדיוק לשם כך – עשיית מעשים שהממשלה אינה רוצה בהם ושהם סבורים שיש בהם עניין ציבורי – היא ניתנה להם.

אבל אפשר להניח מראש מה יהיו תוצאות הדיון בוועדת הכנסת. היום כבר מיהר אחד המיותרים שבחברי הכנסת, כרמל שאמה (ליכוד) לשלוח סדרנים כדי להוריד את טיבי מהדוכן. הנוכחות הערבית בכנסת היתה עלה התאנה העיקרי של ישראל בנסיונה להוכיח שאיננה מדינה גזענית; אבל אפילו ממשלתו השניה של רבין לא העזה להכניס אותם לקואליציה, שלא לדבר על הממשלה. היהודים הגאים לא היו אוהבים את זה. מאז השבר בימיו של אהוד ברק – שהחל עוד קודם לטבח אוקטובר – המצב רק התדרדר.

כן, ברכה ובעיקר בשארה תרמו הרבה לכך, אבל מתקבל הרושם שישראל היהודית כבר החליטה שהיא רוצה מלחמת אזרחים עם אזרחיה הערביים, ושהיא תדחוק אותם עוד ועוד עד שזו תפרוץ. אחר כך, כמובן, יפרצו היהודים הגאים – אלה שסבורים שלא די היה בטיהורים האתניים של 48' ו-67', אלה שבסקר אחרי סקר אומרים כי לא יהיו מוכנים לגור ליד ערבים, אלה המתגוררים ברובם על אדמות פלסטיניות גזולות – ביללות "אמרנו לכם".

(יוסי גורביץ)

שכר הבכירים: הצעה צנועה

לא מפתיע לראות עד כמה פופולרית בציבור הצעת החוק של ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ חיים כץ להגבלת שכר הבכירים במשק. לא מפתיע גם לגלות שהממשלה תעשה ככל שביכולתה כדי למנוע מההצעה לעבור. והאמת היא שגם אם ההצעה תעבור, יש לה סיכוי קלוש בלבד לשנות את שכר הבכירים במשק.

פרופסור בני לאוטרבך, ראש בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן, ניסח זאת בפשטות בראיון ל-ynet: "הם ימצאו דרכים להתחמק". אם יש משהו שהיסטוריה של התפלפלויות תלמודיות לימדה אותנו הוא שאין שום חוק שלא ניתן לעקוף. בכתבה אחרת (שמשום מה אני לא מוצא ברשת. תאלצו לסמוך עלי) אומרים אי אלה מנכ"לים בכירים שאם הצעת החוק תעבור הם פשוט יגדירו את עצמם כחברה עצמאית, שאת שירותיה ניתן לשכור, בעלות המתאימה כמובן. גם אם הפרצה הזו לא תצלח, אפשר לצפות לפתרון אלגנטי אחר ממי שמחזיקים קאדר בתשלום של מוצאי פרצות מקצועיים.

כל חוק ניתן לעקוף, בהינתן הזמן והאינטרס. ובמשק הישראלי יש כיום לא מעט בעלי אינטרס. שכר הבכירים הוא סוג של סטייה אבולוציונית שהתנפחה עד כדי שיגעון. במצב הנוכחי, חברה לא יכולה כמעט להרשות לעצמה למשוך מנכ"ל מוצלח מבלי להציע לו שכר אסטרונומי. זו המקבילה העסקית לחינמיות של הרשת. מרגע שמישהו מציע שכר מופרך, כולם מחויבים להציע שכר כזה.

בישראל, חוקים מחליפים דיון ציבורי. החוק נעשה מטרתם העליונה, מקור גאוותם, של חברי הכנסת. הצעת החוק של יחימוביץ' וכץ עוררה דיון ציבורי, אבל כל כולו מונע לתכלית אחת – הכנסת הצעת החוק לספר החוקים, שם, כמו חוקים חברתיים אחרים, הוא יתייבש וימות.

כתבתי על כך בעבר כאן, ואין סיבה לחזור על הדברים. במקום זאת, להלן הצעה צנועה: תקציב קשר עם הציבור. כל ח"כ זכאי לתקציב שנתי של 64,911 שקלים, ואם הוא שכר לשכה פרלמנטרית הוא זכאי לתוספת תקציב של 21,637 שקלים בשנה.

בשנה שעברה, הוציאה ח"כ יחימוביץ' 47,447 שקלים, כך שנותרו לה 17,474 שקלים מיותרים, שהועברו לתקציבה השנתי הנוכחי. ח"כ כץ הוציא 41,174 שקלים בשנה שעברה, ונותרו לו עוד 23,737 שקלים. רק היתרה של שני הח"כים משנה שעברה מסתכמת ב-41,211 ₪.

זהו טקס עיתונאי עתיק יומין, ללעוג להוצאות חברי הכנסת מתקציב זה. גם אני חטאתי בו פעם. אבל תקציב קשר עם הציבור יכול לשמש גם, ובכן, ליצירת קשר עם הציבור. בתקציב של יחימוביץ' וכץ ניתן ליצור בקלות אתר אינטרנט בקוד פתוח (אני מניח שדרופל תהיה הבחירה ההגיונית) שירכז את המאבק הציבורי בשכר הבכירים. מלבד מאמרי הדעה המתבקשים, אתר כזה יכול לציין את רשימת החברות שבהן שכר הבכירים הוא מופקע, לסייע בארגון הפגנות ליד סניפים שלהן ולארגן חרם צרכני בקלות. אתר כזה, גם אם הוא יכיל רק מידע, יתרום למאבק בשכר הבכירים פי כמה מכפי שיעשה זאת החוק. כי הבעיה בשכר הבכירים אינה בעיה חוקית, אלא תרבותית. החוק לא ישנה תרבות שבה הפרשי שכר כמו אלו שנהוגים כאן מקובלים. אבל הציבור יכול. מרגע שמנכ"ל בנק הפועלים יתבייש ללכת ברחוב, יתבייש להראות את פניו לעובדים, אז יהיה כאן שינוי אמיתי.

שכר הבכירים הוא רק משל. הגיע הזמן שחברי הכנסת יקחו את תקציב הקשר עם הציבור שלהם ברצינות, ובמקום לנסות לקדם רק חוקים, יחשבו כיצד לקדם אידיאולוגיה. היום זה קל מאי פעם.

(איתמר שאלתיאל)