שר הפנים, אלי ישי, אסר היום (חמישי) בצו מנהלי על צאתו מהארץ של אמיר מח'ול, מנכ"ל ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל. ישי נימק את הצו בכך ש"ששוכנעתי כי קיים חשש ממשי שיציאתו מן הארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה".

מופתעים? אל תהיו. ישי עשה שימוש בתקנות שעת חירום (1945), המקנות לו סמכויות מפליגות. הן משתלבות עם הסמכויות הרחבות מאד שיש לשר הפנים כירושה ממשטר המנדט, אבל זה כבר סיפור אחר.

תקנות שעת חירום הן דוגמא חריגה לחקיקה שקיימת הסכמה רחבה שהמונח הנדיב ביותר כלפיה הוא "בזיון". הן נועדו, אבוי לאירוניה, לדכא את המרד היהודי כנגד ממשלת המנדט, והופעלו כנגד ארגוני המחתרת. לימים, יגדיר מנחם בגין – אחד הלוחמים החשובים לזכויות האדם בישראל, מי שאסר על השב"כ לענות (השב"כ שיקר לו) ומי שהצביע בקביעות בעד ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל – את תקנות שעת חירום כגרועות מאלו של הנאצים. 

אבל הוא לא ביטל אותן, כשעלה לשלטון. אף אחד לא ביטל אותן. הן נוחות מדי למנגנונים. יוסי ביילין, כשר המשפטים של ממשלת הבדיחה של אהוד ברק, ניסה; וכמו כל דבר אחר בממשלה ההיא, שום דבר לא יצא מזה. הן מופעלות בשטחים דרך קבע – אבל הן תקפות גם בישראל. מדי פעם המפלצת מעלה את ראשה מעל המים, כמו למשל במעצרה המנהלי של טלי פחימה.

מה שמעניין פה הוא העובדה שמנגנוני החושך שלנו – שהם אלה שעומדים מאחורי ההחלטה הזו, ושישי משמש להם חותמת גומי, אם כי חותמת גומי מרוצה מעצמה – לא ניסו כלל להסתיר את האפליה. אם הם היו מנסים את התרגיל הזה – ענישה ללא משפט, פגיעה ללא האשמה, שלילת זכויות ללא יכולת להתגונן – על אזרח יהודי, הארץ היתה רועשת. אמנם, רק למשהו כמו 24 שעות, כי למנגנונים יש כבר נסיון בהכתמתם של אנשים שהוא חפץ ברעתם, והם היו ממהרים להבהיר – בסיועה הנמרץ של התקשורת – שמדובר בבוגד מסוכן לבטחון המדינה, שחתם פעם על עצומה של מצפן, אמר משהו נגד צה"ל, וצולם בעדשת טלה מטושטשת כשהוא מפגין לצד ערבים.

השב"כ השתמש כנגד מח'ול, שהוא בכל זאת אזרח ישראלי, בכלים שהוא רגיל להפעיל כנגד פלסטינים מהגדה. כלומר, הוא השתמש בכלים שעוקפים את ההליך המשפטי, והסתפק בהצגת צד אחד בלבד – "חומר סודי" – לישי. מעצם היותו של החומר סודי, מח'ול לא יכול להתגונן נגדו. במובנים מסוימים, ההליך הזה גרוע מזה של האינקוויזיציה: גם שם הנאשם לא ידע מה ההאשמות נגדו ומי התלונן כנגדו, אבל הוא יכול היה לציין את רשימת אויביו, ואם המלשינים הופיעו ברשימה הזו, הוא היה משוחרר והם היו מועמדים לדין. השיטה של השב"כ, ששוכללה במאה ה-20 של הטוטליטריות, גרועה יותר: ההאשמות כרוכות סביב מח'ול כמטלית סביב עיניו.

העקיפה הזו של המשפט הפלילי הרגיל, שבו אדם יכול להתגונן, צריכה להעלות חשד כבד שהמידע שנמצא בידי השב"כ לא עומד בקנה מידה משפטי, ושאנחנו חוזים כאן במה שיובל דיסקין כבר הצהיר: שהארגון שהוא עומד בראשו ידכא "חתרנות" וחתירה לשינוי פניה של מדינת ישראל גם אם הדבר יהיה בניגוד לחוק.

רצוי לשים לב לשתיקה סביב הפגיעה במח'ול. הידיעה הופיעה, עד כמה שידיעתי מגעת, רק בוואלה ובכמה פורומים שציטטו את הידיעה של וואלה. נסו לדמיין מה היה קורה אם היורש של כהנא המכהן בתפקיד שר הפנים היה מפעיל אותן סמכויות כנגד איזו עמותת צדקה יהודית עם קשרים לארגונים קיצוניים, ואחרי זה הרהרו במנטרה שאומרת שהתקשורת בישראל "שמאלנית".

(יוסי גורביץ)