החברים של ג'ורג'

היושבים בחושך

דו"ח של שורה של משפטנים בריטים בכירים שפורסם אמש (ג') קובע כי ישראל מפרה את אמנת זכויות הילד, עליה חתמה, באופן שבו היא מתנהלת בשטחים הכבושים, וכי במקרים מסוימים היא מפרה גם את אמנת ז'נבה הרביעית. הדו"ח נערך בשיתוף עם משרד החוץ הבריטי, ופקידיו אמרו כי בכוונתם להעלות את נושא הילדים האסירים בגדה בשיחות עם ישראל.

הדו"ח, כשלעצמו, כתוב בשפה מדודה וזהירה, והוא איננו מחדש הרבה למי שמכיר, למשל, את הדו"ח של בצלם בנושא. הוא מציין את מה שכולנו יודעים, וחלקנו חווינו: הפלישה לעת לילה לבית; הוצאתו של ילד ממיטתו; כבילתו וכיסוי עיניו, אף שהוא איננו מהווה סכנה לחמושים המשוריינים; גרירתו למתקן חקירה מרוחק, ללא קרוב משפחה; חקירה עוינת, שכוללת לעתים קרובות איומים ולעתים אלימות של ממש; הדרישה ממנו להפליל אחרים; מניעת גישה לקרוב משפחה או עורך דין; כליאה של חודשים עד שנים ללא משפט, ותוצאתו הידועה מראש של המשפט, כשזה מגיע.

כל זה ידוע. כל כך ידוע, שליבנו גס בזה. כמה ישראלים בוגרים לא ראו ילדים פלסטינים יושבים, אזוקים ופלנלית על עיניהם? היושבים בחושך התרגלו אליו. ואז מגיעים משפטנים בריטים ומפנים אליו זרקור, ומראים לו עד כמה התרחק מהמקובל במדינות מתורבתות. בכמה משפטים צוננים הם מקלפים את שכבת ההגנה הדקה של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" ומשאירים אותך רק עם "מדינה במזרח התיכון."

המשפטנים קובעים שבתוך ישראל גופא, היא דווקא שומרת על האמנה. הבעיה היא במה שקורה בשטחים הכבושים. הם קובעים בקול צלול (מסמך) ש"לישראל אסור להפלות בין הילדים שלגביהם יש לה סמכות שיפוט. החוק הצבאי והאחראים ליישומו חייבים להתייחס לילדים פלסטינים באופן דומה לזה שהם מתייחסים לילדים ישראלים." כל כך ברור, כל מובן מאליו – זה מה שאומר סעיף 2(א') לאמנת זכויות הילד שישראל חתמה עליו: "המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטן, ללא הפליה מכל סוג שהוא, ללא קשר עם גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני או חברתי, רכוש, נכות, לידה או מעמד אחר בין אם של הילד, בין אם של הוריו או של אפוטורופסו החוקי." ההדגשה שלי.

זה לא טקסט מסובך כל כך, וזו לא דרישה מורכבת כל כך, ובכל זאת ישראל נכשלת בה פעם אחר פעם. הדו"ח מוצא (סעיפים 110-111) שישראל עוברת על סעיפים 2 (שצוטט לעיל, וזאת בשל אפליה אסורה); על סעיף 3 (שמירה על האינטרסים של הילד – "בכל פעולות הנוגעות לילדים… תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה"); על סעיף 37(א'), האוסר על "עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", כשהם מציינים שמעצר בבידוד לתקופה ארוכה עשוי להיחשב לעינוי; על סעיף 37(ב') (האוסר על שימוש מהיר מדי במעצר – "לא ישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר" – הדגשה שלי); על סעיף 37(ג') (האוסר על כליאת ילדים עם מבוגרים); על סעיף 37(ד'), שדורש גישה מהירה לעורך דין (ואפשר גם לציין את הדרישה ל"קבלת החלטה מהירה בהליך כאמור"); ועל סעיף 40, שהמשפטנים הבריטים מפרשים כאוסר על כבילת ילדים – והכבילה הזו, השגרתית כל כך, שאנו כבר לא שמים אליה לב, משכה הרבה תשומת לב זועמת בחו"ל. עוד מצא הדו"ח כי המנהג הרווח של העברת ילדים עצורים מהשטחים הכבושים לישראל עצמה הוא הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית.

בשיחותיהם של המשפטנים הבריטים עם משפטנים ישראלים, הבטיחו האחרונים לשפר מתישהו את תנאי המעצר של קטינים, אך התנו זאת בכך ש"לא יהיו הפרות סדר ניכרות או תפרוץ אינתיפאדה שלישית"; המשפטנים כותבים בצינה (114) ש"עילה מרכזית להפרות סדר עתידיות עשויה להיות הטינה בשל עוול מתמשך".

אולי הסעיף המטריד ביותר בדו"ח הוא סעיף 115: "יתכן שהרבה מחוסר הרצון להתייחס לילדים פלסטינים בהתאם לנורמות הבינלואמיות נובע מהאמונה, שהובעה בפנינו על ידי תובע צבאי, ש'כל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי'. עמדה כזו נראית לנו כתחילתה של מערבולת של עוול, כזו שרק ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, יכולה להפוך."

כלומר, יש לפחות תובע צבאי אחד שקיבל את עמדת הבסיס של הספר "תורת המלך": שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי ושככזה, אין להחיל עליו את הכללים החלים על ילדים "רגילים." העובדה שהוא היה מטומטם מספיק כדי לומר את זה לוועדת בדיקה בריטית היא סיפור בפני עצמו, ומותר לתהות אם הוא בכלל הבין מה הוא אומר – או שהוא פשוט חי מספיק זמן בישראל כדי שהמוסר שלו יתקהה, מעצם חשיפתו לישראלי הממוצע. אני מקווה שהאמירה הנפשעת הזו תספק הרבה עבודה למומחי ה-Hasbara שלנו.

התשובה של השגרירות הישראלית בלונדון ראויה לציון, משום שהיא מדהימה בחוצפתה: היא טוענת שכל זמן שהרשות הפלסטינית לא עוצרת ילדים שלכאורה מעורבים באלימות (כמובן, בתגובה שלה אין "לכאורה", ילדים פלסטינים אשמים מרגע מעצרם), לישראל אין ברירה אלא לעצור אותם. השגרירות שוכחת לציין שהמעצרים מתבצעים ברובם המוחלט בשטחי C ו-B, שם לרשות הפלסטינית אין סמכות מעצר.

ישראל עוצרת מדי שנה בין 500 ל-700 ילדים פלסטינים. כלומר, לפחות אחד מדי יום. המעצרים הללו מתבצעים בהסכמתם – בשתיקה ובמעשה – של רוב מוחלט של הישראלים. יום אחד הם יצטרכו להסביר את זה, לדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ואם היינו צריכים חיזוק לכך שהתפיסה שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט בפוטנציה פושה בקרב אנשי החוק הישראלים, הנה דבריו של חמוש מג"ב, שהרג ילד פלסטיני בן 10, אחמד מוסא, בעת הפגנה בניעלין. החמוש שהה ברכב ממוגן ולא נשקפה לו כל סכנה, ואף על פי כן הוא פתח את הרכב וירה שני כדורים באחמד מוסא. הסיבה לירי? "אם יראו שאתה לא מגיב, זה ייתפס כחולשה." החמוש לא טרח לדווח על התקרית מאוחר יותר, למרות שנשאל על כך; "זה עלול לגרום לתחקירים מיותרים," אמר לבית המשפט. הוא אמר לבית המשפט שהוא "מצר" על ההרג, שלדבריו הוא "משהו שלא צריך היה להיעשות ונעשה מתוך תמימות וחוסר בשלות מבצעית." כך מתארים חמושים ישראלים הרג ילד: תמימות וחוסר בשלות מבצעית.

(יוסי גורביץ)

המשטרה ונתניהו מתקפלים, השב"כ ממשיך לענות, ומד"א מתחרד: ארבע הערות על המצב

ראיתיכם בעליבותכם: בהחלטה דרמטית לאחר מאורעות סוף השבוע, ואחרי ששורה של תמונות מרשיעות של אלימות משטרתית זכו לתפוצה רבה, הורה מפקד מחוז תל אביב לשוטרים שלא להגיע להפגנות "קטנות ובינוניות."

המשטרה יצאה מטומטמת מהרגיל מהעימות הזה. היא עצרה בברוטליות מספר גדול של מפגינים, הפרה את הזכויות שלהם (על פי שורה של עדויות, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין ולטיפול רפואי), ואחר כך ניסתה להביא למעצרם של 14 מפגינים עד תום ההליכים – פעולה ששמורה למקרי פשע חמורים במיוחד. בית המשפט זרק אותה מכל המדרגות והורה על שחרור העצורים לאלתר, תוך שהוא תוהה למה בעצם לא שוחררו קודם לכן.

ועדת אור דיברה לפני כעשור על תרבות השקר שפשתה במשטרה, ולפני כשנה וחצי אמר מנהל מח"ש לשעבר דברים דומים מאד. מי שחשב שתרבות השקר הזו תעצור בקו הירוק, או בערביי ישראל, או במנוחשלי החברה (העלילה נגד עמוס ברנס, כנופיית מע"צ, ההפללה החוזרת ונשנית של הפנתרים השחורים, ויש עוד לא מעט) השלה את עצמו. המפכ"ל דנינו קשקש ש"מה שראינו הוא לא מחאה עממית אלא מסכת מתוכננת של הפרות חוק", והמטה הארצי של המשטרה דיבר כבר באפריל על "מרד חברתי" ולא "צדק חברתי," כך שרוח המפקד היתה ברורה היטב לשוטרים.

אבל היו מצלמות, והיו מצלמות וידאו, וקציני המשטרה הבכירים יצאו שקרנים לעיני הציבור כולו ואפילו המפכ"ל הנבוך נאלץ להודות שהסרטונים "מציגים את קציני המשטרה במצב של חוסר אמינות כלפי האזרחים."

אז סגן ניצב יוסי שפרלינג ותת ניצב יורם אוחיון עדיין אוכלים את לחמו של הציבור בעודם חובטים בו בשם האוליגרכיה השלטת, והם כמובן לא הועמדו לדין על עדות שקר, אבל הם כבר סומנו, ועכשיו יתחילו להגיע התביעות והעתירות. דוקטרינת האח הקטן מוכיחה את עצמה. החלטת המשטרה לסגת מן ההפגנות – ברוכה כשלעצמה; בחלק ניכר של המקרים נוכחות המשטרה רק יוצרת אלימות – מוכיחה שהיא לא יודעת להתמודד עם קהל בלי אלימות משולחת רסן, ושהיא יודעת שהיא לא יכולה לספוג עוד הרבה תמונות כאלה. וזה נצחון נקי.

ממשיך לשרת את האוליגרכים: בנימין נתניהו נסוג היום מתכנית העלאת המסים שלו, שפגעה בעיקר בשכבות החלשות, והודיע בנוסף שהוא מתכוון להעלות את יעד הגרעון. בהתחשב בכך שנתניהו דיבר ארוכות נגד העלאת יעד הגרעון, זה מפתיע.

עד שקולטים מה המטרה שלו: להמשיך להוריד את מסי החברות, להמשיך להוריד את מס ההכנסה ואת הביטוח הלאומי על המאיון העליון, ובקיצור להמשיך את המגמה של העשור האחרון, מאז הפך לשר האוצר: לבצע חלוקה מחדש של הרכוש בישראל ולהעביר כמה שיותר ממנו לידי 18 המשפחות.

בפועל, אם מקבלים את הנחת היסוד שרוב ההוצאות של הישראלי הממוצע – דיור, גן לילדים – הן הוצאות קיום שמיועדות לאפשר לו לעבוד, ולא מותרות, הרי שבישראל יש כ-400 אלף עניים שהממשלה לא רוצה לדבר עליהם. (אגב, אם אתם לא קוראים בקביעות את שאול אמסטרדמסקי, כדאי שתתחילו.) היכולת של צעירים – ולצורך העניין, גם בני 36 עד 55 הם "צעירים" – לקדם את עצמם לעשירונים השביעי ומעלה מצטמצמת במהירות. רוב האנשים עוד לא יודעים לפענח את הנתונים, אבל הם יודעים מה קורה להם: הם יודעים שלראשונה מזה שלושה דורות, הם עומדים לקבל פחות מהדור שקדם להם.

וזה לא מקרה. פעם אחת, אומר הפתגם הצה"לי, מקרה; פעמיים, צירוף מקרים; שלוש פעמים, פעולת אויב. בסוף השבוע נחשפה העובדה המדהימה – או, על כל פנים, היתה אמורה להיות מדהימה – שהאוצר פוגע במכוון בבריאותם של האזרחים. אף שמשרד האוצר טוען שההוצאה לנפש על בריאות עלתה ב-8.7%, בפועל חלה ירידה של 1.6% בהשוואה ל-1995. איך זה קרה? פשוט מאד, האוצר מסרב לעדכן את העלות של ימי אשפוז. זה לא אני אמרתי, זה בג"צ אמר – וזה אחרי הליך משפטי שנמשך עשור. לדברי קופות החולים, האוצר גרם להן להפסד של שני מיליארדי שקלים מאז 1995.

מה המשמעות של סירוב לעדכן את עלות יום האשפוז? פשוט. כשקופת החולים מפסידה כסף על כל יום אשפוז שלך, היא רוצה שתהיה בבית החולים כמה שפחות זמן. אין לה ברירה, אתה לא החולה היחיד. כלומר, חולים הלכו הביתה לפני שהיו צריכים ללכת. הוסיפו על זה את התפוסה המופרעת בבתי החולים בישראל, את העובדה שהאוכלוסיה גדלה כל שנה בכשני אחוזים אבל סל הבריאות גדל ב-1.2% בלבד, את העובדה שמזמן לא בנו פה בית חולים גדול, ותקבלו את התמונה המלאה של מה שרוצה האוצר לעשות: להעביר את עלות הטיפול הבריאותי מהמדינה לאזרחים. לעשירים זה לא משנה יותר מדי – הם ממילא משתמשים בשירותי רפואה פרטית. אבל הם היו מעדיפים לשלם פחות מסים, ואת זה נתניהו והאוצר שמחים לעשות עבורם. פעם מערכת הבריאות הישראלית היתה משהו שאפשר היה להתגאות בו; נתניהו וגרורותיו באוצר מושכים אותנו לעבר המצב בארצות הברית.

אז לא, נתניהו. אל תעלה את הגרעון. החזר את מס החברות למה שהיה קודם ל"רפורמות" שלך, העלה את המסים על החברים העשירים שלך, ונדבר אחר כך.

ממשיכים לענות: היום הוא יום ההזדהות עם קורבנות עינויים, והוועד נגד עינויים בישראל הוציא דו"ח על צורת עינויים בזויה במיוחד: איומים על בני משפחה.

השיטה הזו רווחת במיוחד במקומות שבהם לתושבים אין זכויות בסיסיות, כמו השטחים הכבושים, וכוחות הבטחון הישראלים השתמשו בהם בשיטתיות כנגד נחקרים קשוחים במיוחד. אחמד יאסין תיאר כיצד עונה בנו לנגד עיניו לאחר מעצרו ב-1988. ב-1990 הוטל עלי לשמור על ילד בן חמש שנעצר כדי להפעיל לחץ על אחיו, שהיה חשוד ברצח המזעזע של אמנון פומרנץ, להסגיר את עצמו. לעתים קרובות המעצרים הללו מלווים באיומים או ברמיזות על תקיפה מינית; מאוחר יותר קראתי (בכתבה מצוינת של גבי ניצן) כי כשלקחו אנשי השב"כ את הילד שעליו שמרתי, הם איימו על בני המשפחה שאם אחיו לא יסגיר את עצמו, הילד יישלח למחנה המעצר אנסאר, שם, אמרו השב"כניקים, הוא צפוי להיאנס. החשוד הסגיר את עצמו.

ב-2009, הודה השב"כ שהוא משתמש בשיטות של מעצר קרובי משפחה כדי להטיל אימה על נחקרים, והבטיח לבג"צ להפסיק. זה בסדר: הוא מכר שקרים כאלה גם למנחם בגין, שדרש להפסיק עינויים בחקירות. בפועל, על פי הדו"ח של הוועד נגד עינויים, בין השנים 2009-2011, בשבעה מקרים לפחות הופגש העצור עם בן משפחה שלו שכביכול נעצר גם הוא; ב-21 מקרים מתוך 54 תלונות, העידו הנחקרים כי במהלך החקירה, החוקרים איימו בפגיעה על בני משפחותיהם, אם לא יודו או ישתפו פעולה.

כשאנחנו דורשים צדק חברתי, אסור לנו לשכוח מה נעשה בשמנו ובכספי המסים שלנו כמה עשרות קילומטרים מכאן.

מד"א מתחרד: מד"א מינה לעצמו ועדת רבנים שתקבע לו נהלים, במיוחד בכל מה שקשור למגע בין נשים וגברים. בראש הוועדה, יעמוד החומץ בן חומצה, שמואל אליהו. הידיעה ב"הארץ" ציינה את העובדה שאליהו נחקר בעבר בחשד להסתה לגזענות ושהוא אחראי לנגע של ההטפה למניעת השכרת דירות ללא יהודים, מה שנכון. הוא גם אחד הרבנים שהעלון שלהם דיבר בשבח הקמת מחנות השמדה לעמלקים. אליהו משך תשומת לב גם בכך שסירב לגנות את פוגרומי "תג מחיר." זה בפני עצמו אומר דרשני: קשה להאמין שמד"א לא יכול היה למצוא לעצמו רב נגוע פחות.

אבל הבעיה האמיתית עם אליהו, ובמיוחד עם המינוי שלו לתפקיד במד"א, הוא העמדה החד משמעית שלו בנושא נשים. הוא גורס שאין להן כל מקום בחיים הציבוריים. העלון שלו, "מעייני הישועה," השחיר לפני מספר שנים תמונות של פניהן של נשים – ואף שזה בפני עצמו, למרבה הזוועה, לא היה מושך תשומת לב (חרד"לניקים, אחרי הכל), הנשים הללו לא היו באיזו פוזה מפתה; הן היו פעילות בכירות של הארגון, והתמונה היתה אמורה במקור לחלוק להן כבוד. ההחלטה עוררה סערה בציבור הדתי, ואליהו נשאר בעמדתו וסירב לסגת ממנה.

אם זה הרב שמד"א בוחר לעצמו, אז מתנדבות מד"א צריכות לחשוב שוב על הפעילות שלהן בארגון. ובהתחשב בכך שמד"א ממומן חלקית על ידי הציבור (אמנם בשיעור יחסית קטן, שמונה אחוזים בלבד), גם הציבור צריך לומר משהו.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה גדולה מאד לאחזקת הבלוג. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: על הגזענות

גזע הוא מושג הלקוח מהטרמינולוגיה החקלאית, שם הוא בא להצביע על שוני ביולוגי אבסולוטי: לזה יש רגליים חזקות ולזה פרווה מבריקה; לזה יש אזניים זקופות ולזה זנב מקורזל; מטרתו היא לציין שונות אופקית, לא ליצור היררכיה אנכית של עליון ותחתון, טוב יותר או טוב פחות.

נהוג לחשוב כי התיאורטיקן הראשון שכתב על הגזענות האנושית היה גובינו בספרו "על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" (1853-1855) אך כבר מונטסקיה כתב בלגלוג על הצידוקים המוסריים של סוחרי העבדים, טקיטוס, סנטור רומאי מהמאה הראשונה, הדגיש את מומיהם הפיזיים של בני יהודה, אפיון, שליחו של קליגולה, הוקיע את היהודים בשל טומאתם הביולוגית שהיתה לדידו הגורם להתפשטות הצרעת. חוקרים מארקסיסטים טוענים שהגזענות צמחה כשיטה נוחה של הבורגנות המערבית להצדקת מסחור וניצול של אפריקאים שחורים, וכי אמריקאים ואירופאים לבנים פיתחו דוקטרינה של עליונות כרציונליזציה של העבדות. מיתוס גזעני נוסף הקודם לגובינו הוא הס"ט, היהודים הספרדים בעלי הדם הטהור.

מביולוגיה לאידיאולוגיה

אלבר ממי (memmi), יליד אלג'יריה וחוקר גזענות ידוע, מגדיר שלושה סוגי טיעונים עיקריים של הפילוסופיה הגזענית:

  1. יש גזעים טהורים, כלומר גזעים מובחנים מיתר הגזעים. זאת אומרת שיש הבדלים ביולוגים ניכרים בין קבוצות ובין היחידים שמרכיבים אותן

  2. הגזעים הטהורים נעלים מבחינה ביולוגית על הגזעים האחרים: עליונות זו מתורגמת גם לעליונות פסיכולוגית, חברתית, תרבותית ורוחנית

  3. עליונות רבת פנים זו מסבירה ומכשירה את השליטה ואת הזכויות היתרות של הקבוצות הנעלות

כולנו מכירים את הטיעון הראשון: נורווגים הם בדרך כלל בלונדינים וגבוהים בעוד בני זנזיבר שחורים ובעלי שיער מקורזל, הגרמנים ורדרדים זהובי שיער בעוד אפם של היהודים עקום ואצבעותיהם ארוכות. אה, לא? יש בדיחה מפורסמת שהופצה על ידי הבריטים ב1936 על הארי המושלם "בלונדיני כמו היטלר, רזה כמו גרינג, וגבוה כמו גבלס"

*

גלויה שהפיצה השגרירות הבריטית בליסבון

עצם ההגדרה של "גזע" היא נזילה מאוד ויש בינה לבין הביולוגיה מעט מאוד: "הגזע השחור" מורכב ממאות גוונים החל מיושבי הערים החיוורים של צפון אפריקה עד לבני שבט המסאי הגבוהים והכהים של קניה. "הגזע הלבן" מכיל הן את האיטלקים הכהים ובעלי השיער השחור והסמיך ואת הפינים הבהירים עם שיערם הצהוב והחלק. "הגזע היהודי" מכיל את בני קוצ'ין הרזים והכהים מהודו, ואת הליטאים בהירי השיער. תעמידו איטלקי, יהודי צרפתי, ואתיופי בחדר, איפה יעבור הקו? הספקטרום האנושי רחב ועדין מדי כדי למתוח בו קווי תיחום גזעיים בעלי משמעות כלשהי, ולכן הטיעון הראשון רחוק מלעמוד במבחן הרצינות המדעית.

אבל – אם אין הבדל ביולוגי ממשי – למה לא להמציא אותו? דמם של האצילים אמור להיות כחול ומן המפורסמות היא כי מלכי צרפת יודעים לרפא חזרת. באותה מידה היה אפשר להחליט שהג'ינג'ים הם נציגיו הראויים ביותר של המין האנושי וכי נועדו להנהיג את העולם. שיער אדום הוא לפחות תכונה אובייקטיבית (בלי להיכנס לכמותיות של אדום יותר או חום בגוון אדום), אך מעולם לא העז איש להציע כי ריכוז זה או אחר של פיגמנטים בשיער יוצר אאורה מסתורית המועידה את בעליה לשלטון על שאר בני האדם האדומים פחות.

ואם הטיעון הראשון הוא ביולוגיזם משולח רסן בחזות פסאודו מדעית, שני הטיעונים הבאים כלל לא נובעים מן המדע: נניח והיה כזה דבר גזע טהור, למרות שראינו שדבר כזה הוא פנטזיה אווילית, האם גזע כזה טוב יותר מאחרים? למה? דג שוחה טוב יותר מסוס. האם הוא נעלה עליו? סוס עוקף בקלות ברווזן שטוח רגל. האם הסוס הוא אדונו של הברווזן? באולימפיאדה האחרונה ניצח רץ קנייתי את בני שאר הלאומים בריצת מרתון, האם עלינו להשתחוות לאדונינו החדשים? התפישה שאחרות היא עליונות היא מטומטמת. אחרות היא אחרות, שונה הוא שונה, אין בין זה לבין צידוק ביולוגי לשליטה בעם אחר ולו דבר. זוהי מיסטיפיקציה מרושעת של המדע ונסיון להצדיק עוול בתאוריה שקרית.

החוויה הגזענית
כפי שראינו, הגזענות אינה תאוריה אלא פסאודו תאוריה. היא אינה מדע אלא התנסות חווייתית וזו עוצמתה האמיתית: קל יותר להלחם בטיעון מאשר להלחם ברגש, וקל יותר לשלול שיח מאשר חוויה.
כמעט כולנו מתפתים להיות גזענים וכולנו בבחינת קרקע המוכנה לקלוט ולהנביט את זרעיה. אנחנו מסתכנים בהתנהגות גזענית בכל פעם שאנו מרגישים שהזכויות היתרות שלנו, כשהרכוש או הבטחון שלנו, נתונים באיום. בניגוד למה שנהוג לעיתים להניח, אדם לא נחשב לגזען או לאנטי גזען כשהוא מציין או מכחיש את ההבדלים בינו לבין האחר, אלא כשהוא משתמש בהם נגד האחר ולטובתו שלו. לא צריך להכחיש את ההבדלים האמיתיים בין בני האדם אלא להיפך: צריך להכיר בהם ולכבדם ככאלה. יש להכיר באחר כאחר ואולי גם להתעשר משונותו, הכחשת ההבדלים היא מיותרת ומסוכנת: הגישה האולטרא-הומניסטית המכחישה את ההבדלים בין בני האדם עושה עוול לאמת. כשאדם מכחיש את מה שעיניו רואות, יקל עליו לקבל הסבר אלטרנטיבי שקרי אחר. שונה הוא שונה, אבל הנקודה החשובה ביותר היא ששונה לא מצביע על עליונות, ובנקודה הזו יש לתקוף את הגזענות, ובפראפרזה על אמרתו המפורסמת של טוסנל: הגזענות היא הסוציולוגיה של המטומטמים.
אלרגיה

המילה אלרגיה מורכבת מהמילה היוונית allos שפירושה "אחר" ומן המילה ergon שפירושה "עבודה", והגזענות אינה רחוקה מההגדרה הזו: היא חוויה הנושאת מטען של פעולה הבא לדחות את השונה, את הזר, את מי שאינו חלק מה"אני" הקולקטיבי. השיח הגזעני הוא בין קבוצה אחת לאחרת. אין אינדיבידואל, אלא רק חבר בקבוצה שאת מאפיניה הוא חייב לשאת מראש. הקבוצה המותקפת מתוייגת כמזיקה ותוקפנית ולפיכך ראויה ליחס תוקפני, מכאן כל יחיד בקבוצה, יהיה אשר יהיה, ראוי לעונש.

הנושאים שבהם דנים הגזענים סובבים תמיד סביב אותם עניינים: כסף, כח, ומין: השחורים הם גדולים וחזקים בעלי איבר מין אדיר שכל אישה לבנה שתבעל על ידי אחד לא תוכל לחזור להיות עם בני גזעה, היהודים הם רמאים ותאבי בצע שיקחו את כל רכושכם וישליכו אתכם לרחוב, כל היהודיות חולות עגבת ולעיתים הן כורתות בשיניהן את איבר מינו של מאהבן, ועוד ועוד. העצמת הפחד הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו הוא לחם חוקה של הגזענות, אבל קיים הסבר נוסף: אצל הגזען קיים רגש עליונות המבוסס על היררכיה. לפעמים ההיררכיה הזו אובייקטיבית כיוון שלגזען יש זכויות יתר, אבל אפשר להיות גם אביון אומלל חסר כישורים אינטלקטואלים ובכל זאת להרגיש נעלה על מישהו אחר, יהיה עשיר, יפה, ומשכיל ככל שיהיה.

נאורות
גם בקרב ה"גזענים הנאורים" הפחד מהשונה מעורר אי נוחות, והפעולה הגזענית היא זו הדוחפת את השונה כדי להעלים את אי הנוחות הזו. הגזען הנאור היה רוצה שהקורבן יהפוך עצמו לשקוף. לא לגרש אותו, רק שיעלים הקורבן את ההבדלים: שיתלבש כמו כולם ולא יכסה את פניו ברעלה או את ראשו בשטריימל, שלא יבשל את תבשיליו הזרים הממלאים את הרחוב בריחות שהאזור אינו מורגל בהם, שישמע רק את המוזיקה המקובלת ולא את הרעש האתני שלו, ועוד ועוד. אם היה אפשר, היה שמח הגזען הנאור גם להתאים את גוון העור של הקורבן לנורמה המקומית.

ישנו קונצנזוס מוזר האומר שרע מאוד להיות שונה. הדגם הטוב אליו צריכים לשאוף האזרחים הוא זה שמתגלם בשליט, וכל סטיה מן הנורמה היא מסוכנת לחברה. הגזען מייחל לדמותה של המולדת המושלמת שהוא אפילו לא מצליח להגדיר: האם מדובר בחזרה למצב הקודם או בכינון סדר חדש? אם לחזור, אז לאן? בישראל למשל, האם חוזרים לשנות התשעים בלי העליה מאתיופיה? לשנות השמונים לפני העליה מרוסיה? עוד אחורה לפני העליה מצפון אפריקה? הגזען שואף למין אידאה הטרוגנית שהוא אפילו לא יודע להגדיר את גבולותיה.

הכלכלה של הגזענות

כבר הזכרנו את נוגשי העבדים שפיתחו לעצמם צידוקים מוסריים לרווחיהם העצומים בשיעבוד "זן נחות" של בני אדם, אבל כאן הייתי רוצה לדבר על כלכלה מסוג אחר: הכלכלה של האגו. תכליתה של הגזענות היא שליטה, תהה זו שליטה חומרית בחייהם של בני אדם מקבוצה אחרת, או שליטה היררכית בראיה של אדם את זולתו. הגזענות נותנת את האפשרות לקרוא לרע בשמו, לתת לו פנים, זה מה שיוצר את אשלית הכח לשלוט בו. זה מה שמרגיע ומחזק את האני המשותף, וכן את האני הפרטי.

ההסבר הגזעני משתלם יותר. הוא מצדיק ומחזק את הגזען על חשבון הקורבן. הקטנת האחר מסייעת לו להראות גדול יותר בעיני עצמו. הכניעה לסיפוק היא קלה וזולה, את החשבון משלם מישהו אחר. כל אחד מחפש לעצמו מדרגה נחותה ממנו כדי שיוכל להתעלות עליה במשהו ולהראות שולט בעיני עצמו או אחרים. הגזענות מציעה לכל אחד את הפתרון המתאים לו: די למצוא מישהו קטן ממך, רמוס קצת יותר ממך, לגלות קורבן מתאים, לבוז לו ולטפול עליו אשמה כלשהי. הגזענות היא הנאה שנמצאת בהישג ידם של כולם, חינם אין כסף.

עם זאת, אסור לזלזל גם בהיבטים החומריים של הגזענות: אין זה מקרה שתקופות של מיתון כלכלי גורמות לעלייה באלימות על רקע גזעני. פחד מסוג אחד (רווחה כלכלית, במקרה הזה) מתועל לפחד מסוג אחר אם באופן לא מודע או באופן יזום על ידי השלטון המנסה להסיט את אש הכשלון מעצמו. ככל שבני האדם רואים את עצמם שווים יותר כך פוחתת האלימות, ככל שמתגבר אי השוויון כך היא גוברת.

גזענות ממסדית

ממי ניסה להגדיר את הגזענות במשך רוב חייו. ההגדרה האחרונה שהצליח לנסח היא זו:

"הגזענות היא יחוס ערך כללי או מסויים להבדלים ממשיים או מדומיינים לטובתו של המפליל ומתוך פגיעה בקורבן, אשר תפקידו נועד להצדיק תוקפנות או זכויות יתרות"

זוהי, אפוא, המטרה הסופית של הגזענות: רווח אישי או לאומי, מתן זכויות יתר לקבוצה אחת על חשבון האחרת, ומשם מתחיל מעגל קסמים: קיומן של זכויות יתר גלויות יוצר מנגנון של פיצוי עצמי מצד המדכא: "הם [הקורבנות] מקבלים את מה שמגיע להם, הרי הם שקרנים, בטלנים, חסרי תרבות ועל כן הם מתאימים רק ל'עבודה ערבית' ואינם ראויים ליותר". זאת ועוד, הגזענות של הגזען מאוששת ע"י הממסד: הקורבן לא רק מואשם בהיותו אדם ממדרגה שניה, הוא באמת כזה: הוא לא נהנה מהזכויות של המדכא, והוא לא יכול להסתגל כי הממסד אינו נותן לו. נחיתותו של הקורבן הפכה לעובדה, לכן קל להתפתות ולראות באידיאולוגיה הגזענית ביטוי הולם למצב אובייקטיבי

הגזענות מגדירה במידה מסויימת את הקבוצה המדוכאת ודוחפת אליה גם אינדיבידואלים שלא ראו את עצמם חלק ממנה. יהודים רבים בגרמניה ראו את עצמם קודם כגרמנים ורק אחר כך כיהודים, או כפוסט-יהודים, והגזענות הגרמנית דחפה אותם לזרועות הציונות כנגד רצונם. כך גם בישראל: פלסטינים ישראלים רבים היו רוצים לחיות כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, אך הגזענות דוחפת אותם לחיזוק זהותם הפלסטינית, הקו שמותח הממסד הישראלי בין "אנחנו" ל"הם", מבצר את הפטריוטיות הפלסטינית ומותיר מאחורי הגדר רבים שהיו רוצים לחיות ביחד כחלק מחברה אחת.

סודו של הפרולטריון, כפי שאמר מרקס, הוא שהוא נושא בחובו את הרס החברה הבורגנית. בהרחבה, הקבוצה המדוכאת נושאת בחובה את זרע ההרס של החברה הגזענית, קל וחומר אם זוהי חברה גזענית הרואה את עצמה כדמוקרטיה. אם נחזור לז'וז'ף ארתור דה גובינו, אבי הגזענות המודרנית שהגדיר את עליונות הגזע הארי ונחיתותם של הגזעים האחרים, לדידו ההיררכיה הגזעית נפגעה בגלל שני דברים עיקריים: בגלל נישואי תערובת ובגלל שליטת הדמוקרטיה, משטרם של נחותי הגזע המשווים את הגזעים הנחותים לעליונים.

אפילוג

חברה דמוקרטית אמיתית לא יכולה להיות חברה גזענית. חברה דמוקרטית אמיתית לא יכולה לתת זכויות יתר לגזע אחד על חשבון גזע אחר. זו אינה גזענות להצביע על הבדלים בין בני אדם, אבל זו כן גזענות להשתמש בהבדלים האלה כדי להצדיק דיכוי של הזולת. "האדם הוא חיה רעה" כתב פרויד ערב מלחמת העולם השניה, אבל תפקידה של התרבות הוא להשתלט עליה. הגזענות היא כלי נשק בידיהם של הרשעים, לכן חשוב כל כך להבין אותה, להכיר בקיומה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ולהתייצב מולה חמושים באנושיות. הצורך האנושי בשליטה על האחר כנראה אף פעם לא ירפא, אבל אם נבין את המניעים העומדים מאחוריה, אפשר יהיה להקל את הבחירה במוסריות על פניה.

לקריאה נוספת: "הגזענות" מאת אלבר ממי, הוצאת כרמל, ירושלים

(הפוסט פורסם במקור כאן.)

(נעם ר')

גול עצמי

הפוסט הזה יעצבן הרבה אנשים טובים. זה בסדר. זו חלק מהמטרה שלו.

ביום שישי המשטר נתן לנו מתנה נהדרת: המעצר הברוטלי והמתוקשר מאד של דפני ליף. עקרון האח הקטן – התפיסה שמול הברוטליות המשטרתית עומדים המוני אנשים עם מצלמות, מצלמות וידאו וחיבור מהיר – הוכיח את עצמו. צילומים מאין ספור זוויות הופצו במהירות שיא. הקלגסת של תל אביב נאלצה לצאת בשקרים אוויליים על "תקיפת שוטר" מצד ליף. במקביל, תקפה הקלגסת – שם כולל למשטרה, מג"ב וכוחות הפיקוח – שורה של פעילים אחרים באלימות. המהות של המשטר, חוסר סובלנותו אפילו למחאה לא אלימה, הופגנה לעין כל.

ואז, אתמול בערב, דפקו המוחים את הכל. כמה זגוגיות מנופצות של בנקים אפשרו למשטר למסגר את כל האירועים במונחים הנוחים לו, וזאת למרות שהוא סיפק לא פחות אלימות אמש מאשר ביום שישי. התוכי של בנימין נתניהו, מירי "חברת הכנסת בשבילך" רגב, כבר סיפקה את הנקודות שצבא הטוקבקים של הימין כבר יחזור עליהן לזרא: "אתמול נחשפנו לפנים המכוערות של הפיגוע החברתי שמתכננים מזה זמן רב חבורת אנרכיסטים מהשמאל הקיצוני שניכסו לעצמם בשקר את המושג "המחאה החברתית". ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות לדרוש שינוי וצדק חברתי. כעת התברר ללא ספק כי מי שראו עצמם כמובילי המחאה מקיץ שעבר לא רוצים באמת להוביל שינוי חיובי ולשפר את פני החברה הישראלית אלא רק לנצל את אלפי האזרחים הכנים על מנת להבעיר את השטח וליצור אווירת כאוס כדי להפיל את הממשלה בכל מחיר."

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו – "פיגוע חברתי," גב' תת אלוף חברת הכנסת רגב, הוא משהו שהממשלה שאת חלק מהקואליציה שלה מבצעת על בסיס יומיומי – אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

באדיבות אליזבת צורקוב

עכשיו, אני מבין לגמרי את האנשים שניפצו את חלונות הבנקים. כמה מהאנשים השנואים עלי ביותר הם בנקאים. לבנקאות הישראלית יש היסטוריה מכוערת במיוחד, ובעשרים וחמש השנים האחרונות – אחרי שקנינו אותם בכספי ציבור כדי שלא יתמוטטו ויקחו איתם את המשק, אחרי הונאה מסיבית שביצעו נגד הציבור, אבל, ראה זה פלא, מכרנו אותם בגרושים – הם מימנו את ההרפתקאות של הטייקונים הישראלים מכספי משקי הבית הפרטיים והחברות הקטנות, כשהם מטילים עליהם את מירב העמלות והעלויות. לבנקים הישראלים יש מניית יסוד בכל מה שדפוק בכלכלה הישראלית.

ואני יודע שהבנקים יחזירו לעצמם בכמה שניות של עושק יומיומי את הזגוגיות המנופצות. ואני יודע, כפי שהראתה התמונה של אליזבת צורקוב למעלה, שהתקשורת מוכוונת-הטייקונים לא העניקה אותה תשומת לב לפוגרום שביצעו גזענים משכונת התקווה. ואני יודע שהרסו הבוקר שוב את אל עראקיב, ושההחרבה הזו של כפר שקיומו קודם למדינת ישראל לא תזכה לפרומיל הפרסום שזכו לה שלושת חלונות הראווה ההם. ואני יודע שמעצרה של דפני ליף היה מנומס ביחס למעצר הממוצע בגדה. ואני יודע שכלפי ההפגנה ביום שישי בסוסיא, שהיתה אגרסיבית הרבה פחות, הרשתה לעצמה הקלגסת הרבה יותר. ובכל זאת.

אם המחאה החברתית הישראלית תגלוש לאלימות, היא תתחסל. חד וחלק. הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר, שאחריה צפוי לבוא פוגרום גדול – לאו דווקא מצד עניי החברה, אלא מצד הפלסטינים והזרים. לא במקרה הממשלה מפמפמת את הפחדים האלה: הם לא רק מסך עשן יעיל, הם גם רמז בוטה למה שמצפה לחלק ניכר מהציבור, על פי פחדיו, במידה והמשטרה "שלו" תפסיק להיות שם. וזה לא משנה שהמשטרה לא "שלו" ומעולם לא היתה כזו: התודעה הכוזבת, כוזבת ככל שתהיה, היא תודעה. וכפי שכבר הוכיח הגנרל המהולל בוגי "משה" יעלון, תודעה אי אפשר לשנות באמצעות אלימות.

אנחנו לא יכולים להפיל את המשטר הקפיטליסטי-ציוני בהסתערות. אלימות תפעל רק נגדנו. היא תספק כמה רגעים של אדרנלין, ריגוש ואופוריה, אבל התוצאות יהיו שליליות כולן. קודם כל, כפי שכבר הוזכר, הפניית הציבור נגד המחאה. שנית, אלימות מעוותת את המשתמש בה, ודאי אם היא איננה בשליטה. אם הפעם שבירת כמה זגוגיות לא הועילה, ההגיון של השימוש באלימות אומר שיש להסלים אותה: מה שלא הלך בכוח, כמו שנהגו לכתוב חמושי צה"ל על אלותיהם, יילך ביותר כוח. בפעם הבאה זו עשויה להיות הצתה. כשזו לא תצליח, בלשון המעטה, האלימות תופנה מרכוש לבני אדם. בהתחלה כלפי כאלה שאפשר למצוא בדוחק הצדקה לפגיעה בהם, אחר כך לטרור חסר הבחנה. זה קרה לא פעם, בהיסטוריה של תנועות שמאל. אלימות מושכת את האלימים, ובהתאם מרחיקה את האנשים המתונים, החושבים. הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מחיסולה של תנועה, משהגיעה לשלב הזה, הוא הצלחתה. אז אנחנו מקבלים צ'ה גווארות למיניהם.

עכשיו, אפשר וצריך להפיל את המשטר, אבל זה צריך להיות תוך ניצול הכוח שלו נגדו: לדעת שהאלימות המשטרתית תבוא, לתעד אותה, להציג אותה, לקחת אותה לבתי המשפט, ולחסל צעד אחר צעד את הלגיטימציה של המשטר. רק באמצעות ניצול המתחים המובנים של המשטר והצבעה עליהם, אפשר יהיה להרחיק ממנו את ההמונים. רק כשאי אפשר יהיה יותר להסתיר את העובדה שהמשטר מקדם את מעמדם של הטייקונים והמתנחלים, אפשר יהיה לתקוף אותו ולזכות בלגיטימציה מכלל האוכלוסיה. בחודש האחרון, בפרשת האולפנה ובהסכם השערורייתי של שטייניץ על ה"רווחים הכלואים", המשטר חשף כמה טפחים מפרצופו.

וזה לא יקרה מהר. זה לא יקרה מחר. זה ייקח שנים. בשנים האלה יש לבנות את המערכות הפוליטיות שיחליפו את המערכות הקיימות. השינוי, אם יגיע – כל כך הרבה עומד נגדו, בראש ובראשונה הגזענות העמוקה של המשטר ושל רוב אזרחיו – יגיע בקלפי.

ויהיה מתסכל מאד. יהיה רע לתפארת. אבל רק כך זה יכול לקרות: בעבודה סיזיפית, ביציאה שוב ושוב לרחובות, בהפגנות, בספיגת אלימות, בטלפונים מודאגים מההורים. עד שיגיעו בחירות, ואחריהן תבוא פשרה שוברת לב, שתחשיך עליך את יומך ותרחיק ממך שותפים לדרך ותאלץ אותך לשבת סביב שולחן עם אנשים בזויים שמעולם לא חשבת שתצטרך לשבת איתם באותו החדר. והיא עדיין תהיה טובה יותר מכל מה שבא קודם. ככה זה. אין פתרונות קסם. מי שחושב שאפשר לשנות 64 שנים של שלטון פגום עד היסוד במהירות, משלה את עצמו. מהפכות גוררות, בחלק גדול של המקרים, דיקטטורה; רובן אינן שורדות אותה. אבולוציה, לא רבולוציה; אל תבוזו ליום קטנות; אל תעירו ואל תעוררו.

ובאותה הזדמנות, עוד שתי הערות. קודם כל, האנשים שמשווים את מה שקורה ביום שישי לזוועות המתרחשות בסוריה: סתמו במטותא את הפה. יש לכם זכות מקודשת להוציא את עצמכם אידיוטים לא מועילים, אבל אתם מוזילים את דמם של אנשים שאכן נלחמים על חייהם ורואים את ילדיהם נרצחים לעיניהם. הערה שניה, בכל מה שקשור לאוהלים: די כבר עם זה.

יש לי בעיה עם ההתעקשות על "מאהל." היא הגיעה לשיא אבסורדי כשאמש התחילו לדבר על הגעה לרוטשילד ו"החזקת אוהל מעל לראש", כי השוטרים לא מאפשרים להניח אוהל על האדמה. זו התאהבות במאהל כסמל לשם סמל, ולא לשם איזשהו מאבק יעיל. אתם רוצים לדבר איתי על השתלטות על מבנים נטושים ובנייתם מחדש כדיור ציבורי? על השתלטות על מבני ציבור, כמו תחנות משטרה, כדי להבהיר למשטר שהוא לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, ושגם לציבור יש מה לומר? על הגשת תביעות נגד כל שוטר אלים, אם כבר נתנו למשטרה להפנות אותנו מאפיק המחאה הקונקרטי לאפיק הקבוע של מאבק על עצם הזכות למאבק? יש על מה לדבר. רק אל תדברו איתי על אוהלים. הם כבר הפכו למטאפורה והמאבק הזה לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי.

והעיקר לא לפחד כלל.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האזרח מסבירה איך מגישים תלונה נגד אלימות משטרתית. אתם עדיין נהנים מזכויות אזרח. נצלו את זה.

(יוסי גורביץ)

לייבלוגינג: "להכיר את חמאס”

(פוסט נסיוני)

אני קורא בימים אלה את "להכיר את חמאס" של שלומי אלדר, אחד הספרים המרתקים ביותר שקראתי לאחרונה. סקירה מלאה עליו תגיע בבוא העת, אבל מאחר והוא מלא מידע כרימון, אני רוצה לערוך כאן נסיון בפוסט לא שגרתי. מדי פעם אני מצייץ מידע מתוך הספר. את הציוצים האלה אכנס בפוסט הזה, שיתעדכן מעת לעת.

[]

קורא את ספרו החדש של שלומי אלדר, "להכיר את חמאס", ונתקל לראשונה בביוגרפיה קצרה של אחמד יאסין.

[]

מוחמד א זאהר התחיל את הקריירה הרדיקלית שלו במרד מסים נגד ישראל, שחמסה את כספי הרצועה. אעפ"כ, הוא נפגש עם רבין ב-1988.

[]

לטענת יאסין, בעת מעצרו בשנת 1988 עינו החוקרים את בנו לנגד עיניו.

[]

מדיניותה של ישראל בעלזה, מראשית שנות השמונים והלאה, סייעה בעקביות, מרצון או ממחדל, לחמאס.

[]

אברהים מקאדמה, אסטרטג החמאס, אחרי אוסלו: אם נלחם ברשות נפסיד, הם יחסלו אותנו. אם נכנס בישראלים, ישראל תתקוף את הרשות.

[] "אין שום תנועת אופוזיציה בעולם שהעניקה בגלוי מזור כה רב לתחלואי השלטון וקורבנותיו כמו החמאס."


[]
לאחר חיסול רנטיסי, פחות מחודש לאחר חיסול יאסין, הסכימה ממשלת שרון למדיניות של "אין חיסולים, אין פיגועים. בפועל זו היתה סוג של הפסקת אש.
[]
בסוף שנות התשעים, חמאס העניק סיוע לכמאתיים אלף (!) מתושבי הרצועה.
[]

תא"ל שמואל זכאי על מדיניות התגובה של ישראל לפיגועים:

תשתיות הטרור ביהודה ושומרון ספגו מכה אנושה, ולא היה עוד על מי להגיב ביהודה ושומרון. אבל הציבור הישראלי לא יכול היה לסבול שאוטובוסים ממשיכים להתפוצץ וצה"ל יגיד לו 'מצטער, אין מה לעשות', באיזשהו מקום צריך להרביץ חזרה. אז עזה היא שק אגרוף מצוין.

זכאי היה מפקד אוגדת עזה.

[]

לאחר הפיגוע בבאר שבע, הצהירו שרון, מופז ויעלון כי מפקדת החמאס היתה אחראימ לו, אף כי היה מידע מודיעיני שציין כי האחריות היתה של חמולת קוואסמה מחברון. שקרי מודיעין כאלה לא החלו עם הפיגוע סהוך לאילת לפני שנה: הם תמיד היו איתנו.

[]

הלשכה המדינית של חמאס היא בעצם הגזברות שלה, והיא דומיננטית בשל הסכומים הגדולים הנדרשים להפעלת מפעל הדעווה, כלומר מפעלי הצדקה והרווחה שלה – שהם, ולא הזרוע הצבאית, תמיד היו עיקר התנועה.

[]

חוסיין העביר לישראל ב-1997 הצעת הודנה מהחמאס ל-30 שנים. הוא לא קיבל תשובה, ואז באהההתנקשות במשעל.

[]

שרון הדף בהתפרצויות זעם כל נסיון להציע להעביר את הרצועה בהתנתקות לידי אבו מאזן, עד כדי ריב קשה עם ראש אמ"ן, זאבי-פרקש.

[]

כשהתקרבו הבחירות של 2006, אנשי הרשות המבוהלים ביקשו מישראל שתאסור על הבחירות. ג'יזס.

[]

עם נצחון החמאס בבחירות, הפסיקה ישראל להעביר לרשות את הכספים המגיעים לה כדי להעניש את הפלסטינים על בחירתם. התוצאה היתה שבבוא ההתנגשות בין החמאס, שהיו לו מקורות כסף משלו, ובין "כוחות השווארמה" של דחלאן, המוראל של האחרונים, שלא קיבלו משכורות, היה בשפל. המפקח קלוזו היהפחות שלומיאלי מממשלת ישראל. תיקון: "כוחות השוארמה" היו אלה של החמאס, שקיבלו אספקת מזון סדירה.

ועוד דבר אחד: הערב (ה-23.6.12), בשעה 21:00, תיערך הפגנת מחאה נגד האלימות המשטרתית אתמול בפינוי שדרת רוטשילד. אני לא יודע אם אוכל להגיע בעצמי, אבל זה נראה חשוב.

(יוסי גורביץ)

שטייניץ הביתה

דו"ח המבקר שפורסם אמש (ד') בעניין השריפה בכרמל מצא ארבעה אחראים, שניים מרכזיים (אלי ישי ויובל שטייניץ), ושניים מרכזיים פחות (נתניהו והשר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. אף אחד מהארבעה לא מתכוון ללכת הביתה. על ישי כתבתי בשעתו, ואני רוצה לטפל כרגע בשטייניץ.

אף פרשן בכיר לא יצא להגנתו של ישי, אבל להגנתו של שטייניץ דווקא יצאו כמה, כמו כתבלב החצר ארי שביט. הטענה של תומכי שטייניץ, שהוא עצמו מפמפם אותה במרץ, היא שלא יכול להיות ששר האוצר יהיה אחראי לפאשלה של משרד אחר כי הוא לא העביר לו כספים. על פי ההגיון הזה, טוענים תומכיו של שטייניץ, אם הוא יתמוך בקיצוץ תקציב הבטחון הוא יהיה אשם בתוצאותיה של מלחמה. טענה שניה של שטייניץ, שהוא אף הגיש למבקר, היא שתפקידו של שר האוצר הוא "לשמור על הקופה."

פרה פרה. קודם כל, בהתחשב באימפריאליזם הזוחל של משרד האוצר, שנמשך כבר כמעט שלושים שנה, קצת חצוף מצידו לדבר על אחריותם של שרים אחרים. הרי האוצר הצליח לשתול "חשבים", כלומר סוסים טרויאנים שלו, בכל משרדי הממשלה – ואם הם לא חותמים על הוצאה, היא לא מתרחשת. מעבר לכך, בהתחשב בכך בעשורים האחרונים משרד האוצר אמר לנו שוב ושוב שהוא יודע יותר טוב מרופאים מה צריכה מערכת הבריאות, יותר טוב ממורים מה צריכה מערכת החינוך וכן הלאה – אז כן, אם החלטתם שאתם מנהלים את כל המדינה, אתם גם אחראים על כל המדינה.

מעבר לכך – וזו הנקודה הקריטית – שטייניץ לא סתם "לא נענה לדרישות." שטייניץ ידע שמערך הכבאות בישראל על סף קריסה, ובכל זאת נמנע מהעברת כספים אליו מסיבות אידיאולוגיות: הוא תלה את העברת הכספים ב"רפורמה" פעם אחר פעם. הדרישה ל"רפורמה", כפי שכבר נכתב, היתה למעשה דרישה לשבור את הכבאים ולהכריח את מערך הכבאות בישראל להסתפק במה שהם בפועל עובדי קבלן. כשמודיעים לך שעומד לקרות אסון, שהכל מתחת לתקנים, ואתה בכל זאת מסרב להעביר את הכסף – אז כן, אתה חלק מהאסון. אגב, כפי שמזכיר לנו שאול אמסטרדמסקי, מיד לאחר האסון דווקא נמצא הכסף. מסתבר ששמירה על כסאו של שטייניץ חשובה לו יותר מ"שמירה על הקופה."

אמסטרדמסקי עומד על עוד נקודה: ששר אוצר שחושב שתפקידו הוא "לשמור על הקופה" מוטה מאד אידיאולוגית, ואפילו לא מודע לכך. תפקידו של האוצר הוא לא "לשמור על הקופה": הוא לדאוג לרווחתה של ישראל. האידיאולוגיה של "שמירה על הקופה" היא אידיאולוגיה של המעמדות העליונים, שלא רוצים לשלם מסים. הם כבר יסתדרו. כל השאר, פחות.

כמה ימים לפני צאת דו"ח המבקר, נקט שטייניץ בפעולה שסותרת לחלוטין את העמדה שלו: הוא נתן בונוס לחברות המחזיקות ב"רווחים כלואים", והוא יגבה מהן רק שישה עד 12% אחוזי מס במקום ה-25% שהן צריכות לשלם. ההפסד לקופת המדינה נאמד, תלוי את מי שואלים, בין 20 מיליארדים ל-30 ומשהו מיליארדים. שטייניץ העדיף לדבר על כך שהאוצר יקבל מיידית חמישה מיליארדים. טובה ציפור ביד, או משהו. עיקר ההטבות ילכו לארבע חברות גדולות.

מהם רווחים כלואים? ובכן, מדי פעם אתם עשויים לשמוע שהמדינה העניקה הטבת מס לאינטל או חברה גדולה אחרת, כדי שזו תשקיע כספים בישראל. ובכן, החברות מאד אוהבות את הטבות המס, אבל כל הקטע של השקעה לא נראה להן, אז הן אוגרות את הרווחים. מצד שני, הן לא יכולות להוציא את הכספים הללו, כי הוצאה שלהם – כחלוקה כדיווידנד או כהוצאה לחו"ל – תגרור מס. כל הכסף הזה בעצם יוצא מהמחזור.

אז במקום לעשות את הדבר המתבקש – להודיע לחברות הללו שאחרי כפיות טובה כזו, הן יכולות לשכוח מזה שהכסף יצא אי פעם, ושאם הן לא משלמות את המס המדינה תנקט נגדם שורה של צעדים, כולל תביעה בדרישה להחזרת הכספים שקיבלו החברות מהמדינה, והעלאת מס החברות עליהן למשהו כמו 80% – שטייניץ העדיף להתכופף בפניהן ולאפשר להן להוציא את הכספים. האוצר אפילו לא כפה עליהן חלוקת דיווידנד, שהיתה מכניסה לו משהו כמו 15%. כלומר, בפועל, אנחנו סיבסדנו את הפעילות של אינטל ואחרות בישראל – וקיבלנו על כך פחות מחצי המס שהגיע לנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שהמדינה תנסה להסביר למה מעניקה הטבות לחברות, במיוחד חברות מחו"ל. אם זו המשמעות של "למשוך עסקים לישראל", אז שייחנקו בחוץ.

ההפסד לקופת המדינה, כאמור, נאמד בכ-20 מיליארדים במקרה הטוב. הכסף שהיה חסר למערך הכבאים נאמד בשעתו על ידי אלי ישי בכ-400 מיליוני שקלים. כלומר, בפטור הנפשע שהעניק שטייניץ לחברות הענק אפשר היה לממן את שיפור מערך הכבאים 50 פעמים.

אז ככה שטייניץ "שומר על הקופה": את השירותים לציבור הוא חונק באיטיות, ואת המסים הוא מחלק כמתנה לעסקים הגדולים. אלה חברות, נזכיר, שממילא משלמות משהו כמו ארבעה (!) אחוזי מס בלבד. זה קורה כמה ימים לאחר שהממשלה סירבה להטיל מס של שני אחוזים על הכנסה של יותר ממיליון שקלים בשנה. זכרו את זה, כשיעלו בקרוב את המע"מ; זכרו את זה, כשיגידו לכם שאין ברירה ושצריך לקצץ בשירותים שלכם שוב.

אבל אל תסתפקו רק בזכרון: עשו עם זה משהו, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)

תמונה: בצו מושל

בערב של עדאלה נגד תכנית פראוור.

image

יוסי גורביץ))

איזהו גיבור

בכלא שש עצור כעת יניב מזור, סרבן מצפון שנעצר לפני כעשרה ימים. מזור, ששירת בצה"ל בסדיר ובמילואים כמפקד טנק, בכלל זה בגדה המערבית, עבר בשנים האחרונות תהליך שגרם לו לחשוב מחדש על משמעות שירותו הצבאי. כתוצאה מכך, כשזומן למילואים בשבוע שעבר, הוא סירב. הסירוב של מזור, כפי שהגדיר אותו בשיחת טלפון, הוא מצפוני: הוא לא מוגבל לשירות בשטחים אלא לשירות בצה"ל בכלל, משום שאין תפקיד בצה"ל שלא מסייע, במישרין או בעקיפין, לכיבוש.

בשבוע שעבר, פתח מזור בשביתת רעב מתוך הזדהות עם העצורים המנהליים הפלסטינים השובתים גם הם רעב. כתוצאה מכך, וכתוצאה מסירובו ללבוש מדים ולתת לקצינים את הכבוד המגיע להם, הוא הועבר לבידוד. בתחילת השבוע הוא הועבר מכלא ארבע לכלא שש, שם תנאי הבידוד קשים יותר. מזור, שנידון ל-20 ימי מאסר ואמור להשתחרר ביום חמישי הבא, החליט לציית.

לדבריו, התנאים בבידוד בכלא 6 כוללים מנורת הלוגן כבדה שמאירה את התא בכל שעות היממה, חום כבד, סירחון משירותים שלעולם אינם נשטפים, צעקות והשפלות מצד הסוהרים, כמו גם איומים באלימות פיזית כלפי האסירים. האיום העיקרי כלפי האסירים הוא בהארכת המעצר שלהם – שלילת חירותו של אדם היא עניין הנתון, בכלא צבאי, לגחמתו של קצין בן 20.

סרבנות צבאית בישראל היא עניין ותיק. היו סירובי פקודה כבר בפלישה לסיני ב-1956, מצד חיילים שהבינו שמדובר במלחמה קולוניאלית. הם הפכו לתופעה רחבה בתחילת שנות השמונים, במיוחד עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ועוררו ויכוחים חריפים. המיינסטרים בשמאל הציוני שלל את הסירוב – יוסי שריד היה ידוע בכך – כשהוא מאמץ את התפיסה ש"הצבא לא בוחר את משימותיו", ומתוך האמונה שיום אחד הצבא גם יקבל פקודה לפנות התנחלויות. בשם הצורך לשמר את אחדות השורות בצה"ל, צוו חיילי השמאל על ידי מנהיגיהם לשרת בשטחים – כלומר, לשמר בפועל את הכיבוש. זה לא היה בדיוק יורים ובוכים, אבל זה היה די קרוב.

שביתת הרעב של מזור מיועדת, מצד אחד, להזכיר לנו את העובדה שיש עצירים מנהליים פלסטיניים ושחלק מהם שובתים רעב, ומצד שני להזכיר לנו את העובדה הנשכחת ששירות צבאי הוא עניין רציני, משהו שצריך לחשוב עליו היטב. בכל מדינה מערבית הוא כזה: יש בו דיון ציבורי ער. צעירים שעומדים להתגייס יכולים לקבל את כל המידע שהם זקוקים לו כדי לקבל החלטה מושכלת. רוב המדינות המערביות מכירות במעמד של סרבן מצפון.

בישראל, הנחת היסוד היא שהצעיר היהודי יתגייס. כל מערכת החינוך, מהגן והלאה, בנויה כדי להכין אותו לעובדה החד משמעית הזו. הסיכוי שצעיר יהודי יתגייס לצבא גבוה, למעשה, מהסיכוי שהוא יסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. כל המערך בנוי כדי לשכנע אותו מראש שאין כאן על מה לדבר. השאלה איננה אם הוא יתגייס, אלא לאיפה הוא יתגייס. הגיוס, מבחינת המערכת הישראלית, איננו נתון בוויכוח.

אבל שאלת הגיוס היא שאלה כבדה, ולא רק משום שגיוס חובה הוא סוג של עבדות, העבדות הקשה ביותר שבאפשר (אם כי היא מוגבלת בזמן). מה עושה צה"ל? זה סוג השאלות שכל המערכות מתחמקות מהן. רוב משימותיו של צה"ל הן הכיבוש. הפעם האחרונה שצה"ל התמודד עם צבא סדיר היתה 1982 – והקרבות הללו היו תוצאת פלישת צה"ל למדינה ערבית. החזית המזרחית המאיימת התמוטטה בפועל כבר ב-1991, עם קריסת הצבא העיראקי, והסכם השלום עם ירדן ב-1994 חיסל אותה בפועל. הצבא המצרי, האיום הרציני ביותר על ישראל, יצא ממעגל האיבה ב-1978. לבנון לא היוותה מעולם איום צבאי. הצבא הסורי, בפני עצמו, לא היה מסוגל לתקוף את ישראל – והחל מאמצע שנות השמונים הוא במגננה מובהקת, כשהטנקים שלו קבורים בחול ומטרתם לשמש ארטילריה כנגד כוחות ישראלים מתקדמים. מאז 1983, כל מה שצה"ל עשה הוא התמודדות עם התקוממות עממית – בגדה המערבית, ברצועת עזה ובלבנון.

ובכל זאת, מערכת החינוך מגבירה עד היסטריה את התפיסה ש"צה"ל מגן עלינו" – בעודו מנהל את רוב פעולותיו בשטח כבוש. במקביל, היא – תחת הקומיסר סער, אבל לא רק תחתיו – מגבירה את הטענות שהכיבוש הוא לגיטימי, שחברון היא "נחלת אבות." יותר ויותר, הופכת ישראל לספרטה: השירות הצבאי הוא לא חובה מעיקה, הוא עילת הקיום של האזרח; הלוחמה ברמה נמוכה במשך כל ימות השנה היא לא מצב שיש לפתור, הוא המצב; רשעות מגובה באמצעים משפטיים – הספרטנים נהגו להכריז מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת שלהם, ההלוטים, מדי שנה, כדי שכל מה שיעשה להם יהיה חוקי – היא המצב הטבעי. הספרטנים נהגו לאנוס את ילדיהם, כדי לחשל אותם לחיי המלחמה שאין לה קץ; אנחנו פשוט מתבכיינים על זה בשירים נוגים.

פעם, כאמור, היה דיון ער בסרבנות. היה אפילו דיבור על "טוהר הנשק." הוא נגמר, כי אין מה לדבר על טוהר הנשק במלחמה שכולה מלחמה נגד אזרחים מתקוממים כנגד כובשיהם. יניב מזור – ואחרים, כמו נועם גור – מנסה להדליק מחדש את הדיון הציבורי בשאלה שאין פוליטית ואין גורלית ממנה. היום הוא אויב העם; אם ישראל תתעשת, ובכלל לא בטוח שזה יקרה, הוא ייזכר כאחד מאלו שסירבו לעמוד מנגד. אבל גם אם ישראל לא תתעשת, אם היא תמשיך במסלול הנוכחי שלה, מזור וגור ודומיהם עשו את הבחירה הנכונה. "טוב לי למות בידיכם מלמות עמכם," נימק פעם סרבן יווני את סירובו לצאת לאיזו מלחמת עוול נשכחת. ישראל עדיין לא מוציאה להורג סרבנים; היא מנסה להפוך אותם לבלתי רלוונטיים, להעלים את קולם. צריך, על כן, להשמיע אותו.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד, כשהפך לפוליטיקאי, הודיע בצדקנות שהוא לא ינצל את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כדי לקדם את עמדותיו הפוליטיות. מאז, כמובן, הוא לא עשה בו שום דבר אחר, אבל אתמול (ג') הוא כנראה שכח את הבטחתו: הוא הודיע בעמוד שלו שהוא כבר גינה את ההתקפות על הומוסקסואלים ו"אגנה שוב ביום שישי בטור." כלומר, הוא ישוב וישתמש בטור שלו לצרכים פוליטיים. הבלוג מודה לקשב ג'וס יוס על פיסת המידע המועילה הזו. במקביל, כשניסה אתמול לפיד להסביר מדוע בעצם אנחנו צריכים להתייחס אליו כאיש מעמד הביניים, הוא אמר שיש לו בת אוטיסטית. כל זמן שלפיד היה איש תקשורת, הוא הקפיד לשמור על הפרטיות שלה. משהפך לפוליטיקאי, היא הפכה לכלי משחק. מעולם לא הערצתי את אביו של לפיד, אבל טומי מעולם לא היה מסתתר מאחורי ילדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סתימת הפיות של מערכת הבטחון: המקרה של המצור על עזה

דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איש לכל עת: מכספתים את יאיר לפיד

קראתי אתמול (ו') את הטור של יאיר לפיד. מישהו צריך לעשות את זה. לא, לא, אל תודו לי. כל אחד צריך לעשות את חובתו.

לפיד קורא לטור שלו "עשרה שיעורים שהייתי שמח שהבן שלי ילמד בשנה הבאה." שום דבר לא מפריע ללפיד האב ללמד את הבן שלו את השיעורים הללו; זהו עוד טור שמיועד שכנע אותנו שלפיד הוא האיש הנכן לתפקיד של החינוך, לרות שיש ראיות למכביר שאומרות אחרת. הבה נכספת את הטור. כל הציטוטים מ"7 ימים", עמ' 17.

"בשבוע הקרוב יסיימו 1.5 מיליוני תלמידים את שנת הלימודים." או שלא. רק תלמידי התיכון יסיימו את לימודיהם השבוע.

"צריך להדגיש – לא מדובר בעוד תלונה על מערכת החינוך, אלא בתחינתו של הורה מודאג" – בערך כמו "האזרח המודאג" נתניהו של 2000-2001. לפיד ממשיך ללכת עם ולהרגיש בלי, להכנס לפוליטיקה אבל להעמיד פנים שהוא לא חלק מהמשחק הפוליטי. הוא רק "הורה מודאג."

"הרשימה המופיעה כאן נכתבה לאחר התייעצות עם רב, ד"ר לחינוך וסופר ידוע." זה לא אני, האיש נטול תעודת הבגרות, שכותב כאן. יש לי גיבוי של מומחים. ראוי לציין שלפיד נשען כאן בראש ובראשונה על רב. לאבא שלו זה לא היה קורה. לפיד, שמבחין ברליגיוזיות שעוברת על קהל הבוחרים שרוצה "קצת אידישקייט," מעדכן את המסרים בהתאם.

הנושא הראשון שלפיד רוצה שילמדו הוא "דף גמרא (תנורו של עכנאי)": "אני מקווה שזה לא יזעזע אף אחד," כותב לפיד בצדקנות, "אבל רוב התלמידים בישראל יסיימו תיכון מבלי שמישהו הסביר להם – ולו פעם אחת – איך נראה דף גמרא." ובכן, מאחר ורוב התלמידים בישראל לא ילמדו דף גמרא, לא ממש ברור למה הם צריכים לדעת איך הוא נראה. אבל זה לא לגמרי מסובך: טקסט בארמית מהמאות השלישית והרביעית לספירה מוקף בפרשנים שונים, בדרך כלל רש"י מימין ותוספות משמאל, שתי פרשנויות שנכתבו בימי הביניים. העובדה שאת הטקסט צריך להקיף במפרשים נובעת מכך שבדרך כלל הוא לא מובן. וזה מצוין: כשהוא מובן, הוא לעתים קרובות זוהמה רוחנית.

לפיד טוען ש"הרגע המפעים [בפרשת תנורו של עכנאי – יצ"ג] שבו רבי יהושע נעמד פתאום על רגליו ואומר בדם לבו 'לא בשמיים היא', הוא הוכחה להיותו של התלמוד תמיד רלוונטי, לא מעט פעמים פוליטי, וברוב המקרים גם צודק." וואלה?

האם האמירה של התלמוד "אשה חמת מלאת צואה, ופיה מלא דם, והכל רצים אחריה" היא "צודקת", לטעמו של לפיד? רלוונטית? האם הוא סבור שהסוגיה של אדם המקדש את אשתו בצואת שור שנגזר עליו מוות רלוונטית למשהו במאה ה-21? האם הוא סבור שהתלמוד "צודק" כשהוא מביא ראיה לתחיית המתים מעכבר שעשוי, לטענת התלמוד, מאדמה? האם הדין שעוסק בשאלה אם קיום יחסי מין של יהודי עם לא יהודיה הופך אותה לשפחה "רלוונטי" או "צודק" באיזשהו אופן? האם לפיד סבור שמי שעובר על מים שנשפכו מסתכן בהתקפה מצד רוחות ושדים? האם, להערכתו, היחידה ללוחמה ביולוגית של צה"ל צריכה להיערך לסכנות שנוצרות מזיווג בין נחש וצב? האם לפיד סבור שהאפריקאים הם צאצאיו של חם, ועל כן הם שחורים ומקוללים? האם לפיד סבור שהתלמידים הישראלים צריכים להתעסק בדינו של יבם שנפל מן הגג, ואיבר מינו חדר לאבר מינה של אלמנת אחיו? האם, בעקבות הרב הקולונל אייל קרים, סבור לפיד שחיוני שהתלמידים יתפלפלו בשאלה האם לכהן מותר לאנוס שבויות? אולי הם צריכים להגות בחכמה העמוקה שגורסת שהאשה נבנתה מזנבו של אדם? האם הם ילמדו הסטוריה מ"החכמים" שסבורים שכורש, דריווש וארתחשסטרא היו כולם מלך אחד בעצם, ושכורש נהג לקיים יחסי מין עם כלבה? אולי מהדיון המעמיק בשאלה האם יש צורך לפצות בעל חתול, שנהרג על ידי עכברים שהתאחדו נגדו? האם, בקיצור, לפיד טרח בכלל לקרוא את התלמוד, מתחילתו ועד סופו, לפני שקבע שהוא "תמיד רלוונטי" וב"רוב המקרים גם צודק"? או שהוא סתם מנסה להתחנף לקוראים הנבערים, לעשות להם נעים בגב ולומר להם שיש ספר יהודי עתיק שהם אף פעם לא טרחו לקרוא, אבל הוא "תמיד רלוונטי וכמעט תמיד צודק," והם אנשים טובים יותר מעצם השתייכותם לקבוצה הדתית שכמה מבניה כתבו אותו פעם?

כל זה, ועוד לא נגענו ב"תנורו של עכנאי." לפיד טוען שהפרשיה הזו עוסקת "בחובה לקבל את הכרעת הרוב גם בנושאים טעונים מבחינה הלכתית ובצורך להזהר מרבנים שטוענים שהם מדברים בשם האל." אוי. אפילו אם נניח לרגע לפאשיזם המבצבץ מהדרישה להכפיף את מצפונך להכרעת הרוב – דרישה ששבה ועולה בטורים של לפיד – הרי צריך לשאול באיזה רוב מדובר: רוב של גברים בעלי עבדים, שראו בנשים "חמת מלאה צואה." כן, ברוב כזה אנחנו באמת צריכים להתחשב.

ולפיד, כמובן, מפספס את הנקודה שבסיפור: רבי אליעזר בן הורקנוס (שעליו נאמר במסכת אבות "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף השניה, מכריע את כולם") איננו "רב שטוען שהוא מדבר בשם האל." אבל אליעזר בן הורקנוס אכן מדבר בשם האל; סופו של הסיפור הוא שיהוה מודה, משועשע, שבניו ניצחו אותו. החכמים לא מכחישים לרגע שהוא מדבר בשם יהוה. הם פשוט אומרים שזה לא רלוונטי, שיהוה הוא לא חלק מהסיפור יותר, שאוליגרכיה של "תלמידי חכמים" יכולה להתגבר על דבר האל.

הסיפור של תנורו של עכנאי הוא זה שמאפשר לכותבי התלמוד לכפות את עצמם על שאר ההיסטוריה היהודית: אי אפשר לערער עליהם, אפילו בהתגלות אלוהית, משום שהם קבעו שהם ורק הם – באמצעות הדוקטרינה האווילית של "ירידת הדורות", שגורסת שכותבי התלמוד היו בני אלים ושמאז חלה התדרדרות קבועה ברמת החשיבה הרבנית – יכולים לקבוע הלכה. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה היהודית, כל קבוצה שניסתה להביא לרפורמה ביהדות נדחק החוצה; על חכמי "תנורו של עכנאי", שכפי שהמדגם הקצר שהובא לעיל מראה היו חכמים קטנים מאד – לא יהיה מוגזם לומר שכל ילד בן עשר בישראל יודע על העולם יותר משידעו כולם יחדיו – אי אפשר לגבור.

הלאה. לפיד מציע, באייטם השני שלו – שמוקדש, כמה משונה, לאבולוציה – שתלמידי ישראל יקראו את הדרשה על ההר, כי "לא יזיק להם לדעת במה מאמינים יותר משני מיליארד בני אדם". לא יודע איך להגיד את זה ללפיד, אבל להוציא הכנסיה האוניטארית, אף כנסיה לא מעמידה את הדרשה על ההר בלב מערך האמונות שלה. האמונה הנוצרית, כפשוטה, היא האמונה שהאל התגלם בבשר והקריב את עצמו כדי לאפשר לבני האדם להגאל מהעולם הפגום שבו הם חיים. יש דקויות לכאן ולשם – חשיבותה היחסית של אמונה מול מעשים טובים, שהיא השבר הגדול של הקתוליות והפרוטסטנטיות – אבל זה הבסיס. זה, כמובן, קצת יותר מדי ממה שלפיד מסוגל להרשות לעצמו לכתוב. בהנחה האופטימית, כמובן, שהוא יודע את זה.

באייטם השלישי, לפיד רוצה שהתלמידים יקראו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כי לדבריו הוא "מבסס את היותנו דמוקרטיה." לפיד מעדיף שהתלמידים לא ישאלו שאלות מביכות, כמו למה החוק הזה לא מכיר בזכות השוויון (לפיד עצמו הביע את התנגדותו לשוויון בין כל תושבי ישראל, בטענה המעגלית שזה יוביל אותנו ל"מדינת כל אזרחיה"), בחופש הביטוי (שעדיין נשען רק על שתי פסיקות של בג"צ), וכמובן בחופש הדת, שלא קיים בישראל. בנוסף, הוא ממליץ לתלמידים לקרוא את הטקסט של אמה לזרוס, שחקוק על פסל החירות:

"הבי לך את בניך היגעים, העניים,

ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין,

את פליטת חופייך האומללה,

שלחי אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער."

אני מצטט את הדברים משום שלפיד הביע התנגדות נמרצת לקליטת פליטים אפריקאים בישראל. המטרה של למידת הטקסט של לזרוס, אם כן, היא להעניק לתלמידים שיעור נחוץ בצביעות: דמוקרטיה וקליטת פליטים כמהי חירות היא דבר נהדר, כל זמן שהיא מתרחשת הרחק מכאן.

בסעיף 6, מציע לפיד לכפות על תלמידים את השינון בעל פה של השירים החביבים עליו, "עוד חוזר הניגון," "פגישה לאין קץ", ו"שיר משמר" של אלתרמן. אני אוהב אותם מאד, אבל אני מקווה שלעולם לא אגיע למדרגת ההיבריס שאומרת שצריך לאלץ תלמידים לשנן את השירים שאני אוהב. לפיד ממליץ, באותה הזדמנות, לשנן את עשרת הדברות, אותן הוא מגדיר "172 מילים ששינו את העולם."

הבה נבחן אותן. הראשונה היא "אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים." זו טענה מופרכת וחסרת כל ביסוס, ולא ברור באיזשהו אופן איך היא שינתה את העולם. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" – שוב, דרישה חסרת כל ביסוס, ולא ברור איך היא שינתה את העולם, אלא אם אנחנו מדברים על שינוי לרעה. יש כאן איסור כולל על בניית פסלים ("לא תעשה לך פסל וכל תמונה"), אבל כנראה שלפיד לא מודע לכך כי בסעיף 4 הוא ממליץ להביא מול התלמידים את פסליו של מיכאלאנג'לו, כדי שיתפעמו מהם. הדיבר השלישי הוא איסור נשיאת שמו של יהוה לשווא, שיעור שאין ספק שכל תלמיד חילוני צריך ללמוד, אבל לא ברור איך בדיוק הוא שינה את העולם. הדיבר הרביעי קובע שעלינו לשמור את השבת, מצווה שאני משוכנע שלפיד מיישם על כל דקדוקיה. הדיבר החמישי מצווה עלינו לכבד את הורינו, אבל לא דורש מהם לכבד את ילדיהם, ואם הוא שינה את העולם באופן כלשהו, זה כנראה בלגיטימציה ארוכת שנים להתעללות של הורים בילדיהם בשל "אי כבוד."

על חמש המצוות המסיימות (לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תעיד עדות שקר ולא תחמוד) צריך לומר שני דברים: קודם כל (ואני מצטט מישהו מהזכרון) שמי שטוען שבני ישראל הקדומים לא הכירו והטמיעו את האיסורים הכלל-אנושיים (ברובם) הללו, אומר שהם היו חבורה בזויה במיוחד של אויבי המין האנושי; ושהדיבר האחרון, "לא תחמוד", שינה את העולם רק באופן שבו גרם סבל ומצוקה נפשית לדורות רבים של מאמינים, שחשבו באמת ובתמים שהוא מעשי. האם לפיד אכן מכיר את עשרת הדברות, או שהוא רק מכיר אותם כסוג של איקונין תרבותי, משהו שבן אדם מתורבת שם על הקיר אבל לא ממש טורח להסתכל עליו?

לסיום, לפיד ממליץ לנו ללמוד את אמנות הוויכוח. אני כולי בעד. בפעם הבאה, הוא יוכל ליישם את הטיפ הזה על עצמו ולא לשתוק כשמסלקים מאירוע שלו את מנחת האירוע, שהעזה לחלוק עליו.

רצוי לשים לב מה חסר מהשיעורים המומלצים של לפיד. אין אף מילה על הדרישה לצדק חברתי, על תנועת העבודה העולמית, על היסטוריה כלכלית. אף מילה על מעמדות ועל האופן שבו הם נוצרים. הטקסטים שלפיד רוצה שנלמד, בקיצור, הם טקסטים שמבטאים חנופה ריקה למקורות היהודיים, שמיועדת להשאיר את התלמיד החילוני בעמדת התבטלות מול ה"יהודי האמיתי", כזה שיודע לקרוא דף גמרא; וכאלה שמיועדים לשמר את התפיסה הניאו-ליברלית.

לא, תודה. היה לנו מספיק מזה.

(יוסי גורביץ)