צריך להתעלם מהתעמולה של יש אטד, אין שום סיבה ששתי מפלגות היסטוריות יתאחדו

האוויר מלא בשבועות האחרונים בתעמולה של יש אטד, שקוראת למפלגת העבודה להתאחד עם מרצ “למען שלמות הגוש.” התעמולה הזו הודהדה הבוקר גם על ידי מאמר המערכת של הארץ. מרב מיכאלי, ייאמר לזכותה – ויש מעט מאד דברים לומר לזכותה אחרי הקדנציה הזו – מסרבת.

לכאורה, הסיבה ללחץ העצום שמופעל על מיכאלי מכל כיוון היא החשש שהעבודה או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, ואז יקיץ הקץ, פרשי האפוקליפסה יאמרו ‘דיו’ לסוסים שלהם בצחקוק מרושע, וכל מה שישרוד יהיו מקקים ובעלי תבונה דומה, כמו ביביסטים ורל”ביסטים. הבעיה היא שבטיעון הזה אין כלום.

כל הסקרים מראים שגם העבודה וגם מרצ עוברות. נכון, הסקרים לא שווים כלום: הבחירות הללו יוכרעו על חודם של שני מנדטים, טעות הדגימה היא שלושה אחוזים, כך שהם לא באמת מסוגלים לנבא משהו. ואף על פי כן, האיחוד הזה פסול: מדובר בשתי מפלגות של ממש, עם מוסדות והיסטוריה, ועל סמך כלום ושום דבר הן נדרשות לבצע ספוקו עבור רשימות ריקות שמונהגות על ידי מנהיגים בעלי כריזמה; תמיד צריך לפקפק במנהיגים כריזמטיים, במיוחד כאלה נטולי כריזמה כמו לפיד, גנץ וליברמן. יתר על כן, העבודה ומרצ כבר רצו במשותף בעבר: התוצאה היתה אסון. זוכרים את אורלי לוי-אבקסיס? זה.

אבל יש טיעון חזק יותר. הביטו בסקר הזה, מלפני חודש. העבודה מקבלת בו חמישה מנדטים. לא בדיוק התחיה שמיכאלי מקווה לה, אבל חמישה מנדטים לא קרובים לאחוז החסימה. עכשיו הביטו בסקר החדש יותר, משלשום. העבודה נמצאת שם על חמישה מנדטים. בשני הסקרים, מרצ מקבלת שישה מנדטים, גבול שהיא לא עברה מזה 15 שנים. שתיהן במצב טוב, בהתחשב בכך שהציבור יותר ויותר יודו-נאצי.

אבל הביטו בסקרים שוב. יש עוד רשימה שמקבלת, בשניהם, רק חמישה מנדטים: הרשימה של אביגדור ליברמן. על פניו, תצטרכו מצלמה מדויקת במיוחד כדי למצוא הבדלים כלשהם בין ליברמן ולפיד. שניהם טוטליטרים במהותם – לפיד הציע לאחרונה לעבודה לשבץ מועמד שלה ברשימה שלו, בתנאי שתתאחד עם מרצ, מהלך שהוא בלתי חוקי על פניו; והוא יצא ל”מבצע” (=הטבח) האחרון ברצועת עזה מבלי לכנס את הקבינט, על דעת עצמו – ושניהם ניאו ליברלים רעילים; שניהם על הספקטרום הניאו-פאשיסטי; לשניהם אין בעיה עם הרג פלסטינים (לפיד, בשעתו, דיבר על “להרוג כל מי שמרים מברג”); אצל שניהם, הרשימה שלהם מנוהלת על ידי מנהיג שבחר את עצמו לכל החיים; שניהם לא מאמינים בשקיפות; שניהם מוקפים באוליגרכים ומשרתים אותם; שניהם מאמינים בשבירת העבודה המאורגנת.

אז למה הם לא מתאחדים? מה, פתאום הגוש הקדוש מאבד מקדושתו? הרי הפער בין חמישה מנדטים ואחוז החסימה הוא אותו הפער, ואם להתייחס לרטוריקה המקצינה של ליברמן (אתמול הוא ערך השוואה מדויקת למדי בין נתניהו וגבלס, ואף אחד לא שאל איך הוא ישב איתו שנים רבות כל כך, אם זה מה שהוא חושב עליו), הוא כנראה יודע שמצבו קשה מכפי שהסקרים מראים. ליברמן נוהג לצאת מהממשלה חודש-חודשיים לפני הבחירות, כדי להעמיד פני אופוזיציונר. הפעם הוא לא הספיק.

אז, שוב, למה לפיד לא מציע לליברמן לאחד את ישראל משאבנו עם יש אטד? כי לפיד דיקטטור, כי יש אטד היא לא מפלגה אלא פלטפורמה של לפיד, ולפיד לא מוכן לחלוק את הפלטפורמה שלו עם אף אחד אחר. יש מטרה מקודשת, השרדות בשלטון ומניעת שובו של נתניהו, אבל יש מקודשת יותר: שמירה על הנדל”ן שלו. ליברמן עצמו כנראה לא יתנגד יותר מדי: בשעתו הוא עשה שטיק דומה עם נתניהו. אבל לפיד, שגם כך צריך להתמודד עם קולות ביש אטד שרוצים גלסנוסט בדמוקרטיה העממית שלו, לא מוכן לקחת סיכון.

ושורה של כלי תקשורת משמשים ככלי הקשה ומתופפים את המסר השקרי של לפיד. האיחוד בין העבודה ומרצ יוביל, שוב על פי הסקרים, לאובדן מנדטים לעומת התוצאה שלהן אם הן ירוצו כל אחת לבדה. לשם שינוי זה הגיוני: מרצ הוקמה כריאקציה לכך שהעבודה הפכה למפלגת מרכז. שמאלנים יתקשו להצביע לעבודה, והאגף הימני של העבודה יתקשה להצביע למרצ. הקולות האלה, מקווה לפיד, יילכו ליש אטד. כלומר, קולות אנשי שמאל יחזקו מפלגת ימין.

לפיד יודע שאחרי כל הרעש והצלצולים של הבחירות, יש שתי תוצאות סבירות: העדר הכרעה, ואז הוא ישמש כראש ממשלת מעבר לעוד כחצי שנה; וברית מחודשת בין גנץ ונתניהו, שהתירוץ שלה יהיה “לבלום את בן גביר.” אלא אם תהיה הפתעה גדולה מאד, הסיכוי של לפיד להקים ממשלה נמוך מאד. אם הוא הולך לאופוזיציה, הוא רוצה קבוצה גדולה של וסאלים. ולכן, כאיש תקשורת מעולה, הוא ממלא את החלל ברעש על איחוד בין מרצ והעבודה, שיועיל רק לו, ולא אומר מילה על המהלך המתבקש של איחוד עם ליברמן.

אל תסייעו למלל הריק הזה. לקול שלכם אין שום משמעות סטטיסטית. לא תעלו אף מפלגה ולא תורידו אף מפלגה מעבר לאחוז החסימה. הצביעו עם מצפונכם – נגד מפלגות דיקטטוריות. וזה אומר ‘לא’ גדול ליש אטד. מוכרים לנו שבנובמבר ייגמר הכל, וזה הבל מוחלט. ישראל תזדקק לכל כוח דמוקרטי שהיא יכולה לאצור אחרי נובמבר. הזומבילפידים והרל”ביסטים אינם דמוקרטים, הם תמונת-ראי של כת האישיות של נתניהו. עשו כמיטב יכולתכם להציל את המולדת: אל תתנו יד לכת האישיות, לא של זה ולא של זה.

(יוסי גורביץ)

התפיסה שהודאה היא מלכת הראיות מגיעה אלינו ממקומות מפוקפקים. לאחרונה דחה הפאנל העליון של האינקוויזיציה הישראלית את ערעורו של קורבן עינויים

חוקר אינקוויזיציה מנוסה (מפאת השנים, לצערי, אינני זוכר את שמו; קראתי עליו לפני 25 שנים בערך) התחיל לחשוד בסוף המאה ה-17 שמשהו לא מסתדר. יותר מדי אנשים מוסרים הודאות שנראות חשודות מדי. בסופו של דבר הוא כתב ספר שמיועד למשפטנים, והזהיר אותם משימוש בעינויים או השענות אליהם. זו היתה נקודת שבר משפטית: בפעם הראשונה ב-2,000 שנים, משפטן הטיל ספק ביעילותם של עינויים.

הבוקר הזכירו לנו שופטי בג”ץ שהם תקועים 50 שנה לפני אותו חוקר, כשאישרו את הרשעתו של עמירם בן אוליאל, שהואשם ברצח בדומא. השופטים אישרו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדווקא פסל שתיים מהודעותיו של בן אוליאל, וקבע שהוא מסר אותן תחת לחץ בלתי סביר (שופטינו זהירים מלנקוט במונח ‘עינויים’, ועל כך מיד), אבל הכיר בהודעה שלישית – בטענה שהיא ניתנה מספר ימים לאחר ‘חקירת הלחץ’ ועל כן לא נחשבת לכזו שנמסרה תחת עינויים.

כאן אנחנו צריכים לחזור לאינקוויזיציה. אני מצטט מהזכרון שני נחקרים, גבר ואשה, שניהם חשודים בכישוף. כישוף, צריך לומר, היה הגרוע שבפשעים: הוא לא היה הפעלת קסם, כפי שאנחנו נוטים לחשוב, אלא שיתוף פעולה עם השטן, לעיתים קיום יחסי מין איתו (עשרות אלפים אם לא מאות אלפים הודו בדיוק בזה, ותיארו את איברו ‘הקר’ של השטן), כלומר בגידה מוחלטת במין האנושי. מכשפות ומכשפים נחשבו לרוצחות, קושרות קשר נגד שכניהן וקרוביהן, מרעילות, מי שמכרו את נשמתן.

הבעיה, כמובן, היא שקשה מאד להוכיח פשע כזה. לחוקרים היו שיטות מזוויעות למציאת פגמים פיזיים שלדעתם הוכיחו אשמה (בעיקר “פטמה שלישית”), אבל זו היתה שיטה בעייתית. על כן הכלי המרכזי בחקירת כישוף היה ההודאה.

הגבר הנחקר שאני מצטט מהזכרון כתב לבתו ערב הוצאתו להורג: “אל תאמיני למה שהם אומרים עלי… הם לא מפסיקים לענות אותך עד שתגיד מה שהם רוצים שתגיד. אל תזכרי אותי כך, זכרי אותי כפי שהייתי.” הנחקרת כתבה “לפני שלקחו אותי לבית המשפט [שם חזרה על ההודאה שהוצאה ממנה בעינויים ובכך היא הפכה לרשמית – יצ”ג] המענה אמר לי: אם את חושבת שהתעללתי בך, את טועה. עד כה רק שיחקתי איתך. את לא רוצה לחזור אלי.” ההודאות, שוב, הן על קשירת קשר עם ישות בלתי קיימת ועל קיום יחסי מין איתה. יש, שוב, מספר עצום שלהן. הן דומות מאד זו לזו – זה קל הרבה יותר כאשר החוקר יודע מראש מה הנחקר צריך לומר.

זכרו את “עד כה רק שיחקתי איתך”; חשבו על אדם שהיה נתון לעינויים במשך שבועות, שבמשך שלושה שבועות נמנעה ממנו גישה לעורך דין כדי שלחוקרים יהיה זמן לענות אותו – ובמקרה שלנו, כמו ברבים אחרים, גם להכתיב לו את ההודאה. זכרו שהוא ידע שאם ידבר בבית המשפט על מה שעשו לו, בית המשפט לא ישחרר אותו: הוא יחזיר אותו לחזקת מעניו. כפי שאכן קרה.

פסק הדין של בן אוליאל מופרך על פניו. תצפית של צה”ל זיהתה חמישה אנשים שעולים מדומא חזרה לקן הצרעות עדי עד בליל הרצח בדומא. השב”כ לא הצליח לתפוס שלושה או ארבעה מהם, ונשאר לו רק בן אוליאל. אז הפילו עליו מעשים בלתי סבירים, כמו הצתה של שני בתים בשתי נקודות שונות וסחיבה של ציוד שספק אם יכול היה לשאת לבדו. אנחנו לא מדברים פה על רמבו או לוחם קומנדו מנוסה. האנשים החסרים? הם התאיידו מהדיון. הם לא מתאימים לכתב האישום, שמפיל את התיק על אדם אחד.

אומרים לנו שהוא ידע פרטים מוכמנים, וואלה. לשב”כ היו 21 ימים ללא עורך דין ועם הרבה ‘חקירות לחץ’ להכיר לו את הפרטים המוכמנים. אומרים לנו שהוא שיחזר את האירוע. זה נכון. המענה שלו, “מיגל”, היה שני מטר מימינו בזמן השחזור. וודאי שהוא שחזר: לא לשחזר, זה עוד כמה שעות ב’חקירת לחץ’. תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, לוחשים קורבנות האינקוויזיציה, ותתעמת איתם בבית המשפט.

רק שבית המשפט הוא חלק מהאינקוויזיציה. השופטים שלו יודעים בדיוק מה הם עושים. הם יודעים שהנחקר שלפניהם עונה. אבל הם לא יכולים לזכות אותו, כי אם הם יזכו אותו, כל השיטה תתמוטט: השיטה של הטרור הישראלי בשטחים הכבושים (לרבות, לצורך זה, דרום לבנון הכבושה בשעתה).

כל דיקטטורה צבאית נזקקת לטרור כדי לקיים את עצמה. השיטה היעילה ביותר לטרור היא עינויים. אנשים מוכנים למסור את נפשם, אבל עינויים הם אתגר קשה הרבה יותר. עינויים אולי לא יתנו מודיעין טוב, אבל הם יעילים מאד בשבירת אנשים. וישראל הפעילה עינויים על עשרות אלפים עד מאות אלפים של פלסטינים. הנחקרים היו מגיעים לבית המשפט, וזה היה דוחה מיד את הטענות על עינויים. אבל השופטים ידעו היטב שהנחקרים עונו, והם יודעים גם היום. הם אישרו את העינויים בעצמם: זו המשמעות של איסור על פגישה עם עורך דין. עורך דין יכול להתחנן בפניך להחזיק מאמץ ולא לחתום על ההודאה הקטלנית, שכל ההולכים בה לא ישובון.

ופה יש וריאציה על הבעיה של לירות בפיל: אתה לא רוצה לירות בו, אבל יש ציפיה שתירה בו, ואם לא תירה כל המשטר יתערער. השופט, למרות כל דברי הריק על עצמאותו, הוא חלק מהמערכת. הוא מונה על ידי הממשלה. הוא מקבל ממנה משכורת. הוא, בינינו, לא בדיוק האדם הנועז ביותר. אנשים כאלה לא הופכים לשופטים, ואם כן (כמו במקרה של שלי טימן בשעתו, למשל) הוא ייפלט מהמערכת. שופט שיפיל יותר מדי תיקים של הממשלה, לא יגיע רחוק.

וכל המערכת בנויה על עינויים. שופט שיקרא להם בשמם ויסרב להשתמש בהם יפער בולען ענק: הפסיקה שלו תהיה תקדים, ועשרות אלפי קורבנות עינויים עשויים לערער. יתר על כן, עינויים הם פשע נגד האנושות. טכנית, משפטית, העבירה של עינויים חמורה מעבירת הרצח. על פשעים נגד האנושות אין התיישנות, והמבצע שלהם חשוף לכל רשות משפטית בעולם. אם שופט יקבע שחוקרי שב”כ עינו עציר, יהיה צורך להעמיד אותם לדין על פשע נגד האנושות. אף שופט ישראלי לא גילה עד כה את האומץ לעשות דבר כזה.

ושלושה אינקוויזיטורים עליונים קיבלו היום את הטענה המופרכת שהודאה שניתנת שעות או יומיים אחרי העינויים לא נגבתה בעינויים, בזמן שהמעונה נמצא בכפיפה אחת עם המענה. על זה הם הרשיעו אדם ושלחו אותו למאסר עולם. נקווה שיום אחד הם יבואו על עונשם הראוי: מאסר עולם על סיוע לפשעים נגד האנושות.

עד אז, אנחנו צריכים להפשיט מעליהם את גלימתם ואת “כבודו”: הם לא ראויים לכבוד אלא לכל קלון אפשרי. הם שותפים לפשעים נגד האנושות. הם שותפים להפשטת צלם אנוש מעליו. אין מילים עמוקות מספיק כדי לתאר את החרפה. הבוז כל כך עמוק שאתה תוהה אם לא כדאי שהם יהיו כמה שבועות ללא עורך דין במרתף עינויים בעצמם. אבל לא, לא: הפשע הזה כה נתעב, שאפילו כלפי שופטי האינקוויזיציה שלנו אסור להפעיל אותו.

עדכון: בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא, הבלוג חזר לפעילות, ואני מקווה שבקרוב יהיו בו פוסטים חדשים.

(יוסי גורביץ)

מערכת חינוך חילונית באמת יכולה להיות תחילת ההצלה. הבה נאמץ את הפילוסוף החילוני הראשון והחדשני מכולם. מותר לחלום, לא?

מערכת החינוך בישראל נמצאת בקריסה מתמשכת, היא מיושנת ולא מצליחה – לא מצליחה, כי נערי האוצר מכשילים אותה – אבל מעבר לכך, היא מחנכת לבערות ושנאת אדם. לציבור הדתי והחרדי יש מערכות חינוך משלהם, אבל אין זרם חילוני בחינוך: בן גוריון הקפיד להשמיד אותו. עוד יצאו לנו אנשים ולא יהודים, חס וחלילה. הציבור החילוני נאלץ להסתפק במערכת החינוך הממלכתית, שהיא מערכת דתית לייט. הגיע הזמן למשהו אחר. הגיע הזמן למערכת חינוך אפיקוראית.

מותר לחלום, לא?

האפיקוראים היו קבוצה יוצאת דופן בעולם הקלאסי. בעולם שנבנה סביב מעמד בעלי האדמות ונועד לשרת אותו, שהיו בו עבדים רבים ורוב האזרחים – נשים – היו אזרחים סוג ב’, האפיקוראים בנו בתי ספר וגנים שקיבלו את כולם. החל מימי אפיקורוס עצמו, במאה הרביעית לפני הספירה, אפיקוראים חינכו נשים ועבדים, ולימדו שכולם זכאים לחינוך.

התפיסה האפיקוראית פשוטה למדי. היא אומרת שהאלים אינם איתנו, אף פעם לא היו איתנו, לא יכלו להיות איתנו. האלים אינם בני תמותה, ותכונותיהם הן אלמוות (שאם לא כן, אינם אלים) ואושר. אושר, בתפיסה האפיקוראית, משמעו התרחקות מסבל. בהתאם, לאלים אין כל עניין במגע עם בני האדם: בני אדם סובלים, בהגדרה, ומגע איתם – האזנה לתפילות שלהם, למשל, והעת העתיקה השאירה לנו כמה תפילות מרטיטות, תחינות על ילדים חולים ששוברות לב גם היום – תביא לאל רק סבל. למה לו?

על כן, מה שיש לנו הוא לא אלים אלא דת: אמונות תפלות, לעתים קרובות ברבריות, שדורשות קורבנות וסבל. כהנים שחיים עבור עצמם בעיקר, ואין להם מה למכור לנו אלא אשליות. הפחד מן המוות העניק להם כוח: אבל כבר אפיקורוס ידע שהמוות והאדם אינם דרים בכפיפה אחת. כאשר האדם חי, המוות אינו מתקיים. כאשר המוות מתקיים, האדם איננו חי. כולנו נמות: שום דבר לא יסיר את הגזירה הזו. יש להיישיר מבט אל המוות ולחייך. בוא, יקירי. אין בך דבר שמפחיד אותי.

המטרה העיקרית של האפיקוראיות היא אטארקסיה, שלווה. משחר חיינו אנחנו מבעירים בתוכנו מדורות של פחד, ראש וראשון להם הפחד מן המוות. אבל, כאמור, אין פחד במוות, ואת מדורת הפחד עלינו לכבות. זו מטלת חיינו. היא לא פשוטה: אנחנו בשר ורוח וארוס, הכוח היוצר (”אני מורכב מארוס ואבק,” שר אודן), והרוח שבנו רואה את העולם, שמלא כל כך בסבל, ונבעתת. אל פחד: זה המסר העיקרי של האפיקוראים. מה שקרה, כבר עבר; הוא לא ישוב, אם כי זכרו יכול לבעת אותנו. העתיד – הוא עוד לא קרה, והוא בהגדרה בלתי ידוע. כל מה שקיים הוא הרגע: אחוז בו היטב, הוא חולף. למד אותו, אהוב אותו: לא יהיה עוד כמוהו.

שום דבר לא יותר מדי, אנחנו למדים; האמירה שהיתה חקוקה במקדש דלפי, שאנחנו נוהגים לתרגם כ”הכל במידה”. יהא הכל במידה: יותר מדי עונג יוביל לסבל. יש להמעיט בסבל, ולקדם את העונג – אבל, שוב, לא יותר מדי. לא להסחף אחרי העונג: הוא חולף. ועל כן, גם התרחקות מחיי הציבור: קל מאד להם להפוך לסבל מתמשך, למעורבות – הכרחית, אבל שוב, במידה – בענייני הציבור להתהפך לציד תהילה. ותהילה, אף פעם אין בה די: היא תמיד רוצה עוד. וגם זה מקור לסבל. התרחק גם מן העושר: גם הוא תמיד רוצה עוד, גם הוא יזכיר לך שלשכן יש מכונית יפה יותר, סמארטפון חדשני יותר. חיה במידה: מה שאתה צריך, ומעט עונג, אבל לא הרבה מעבר לזה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. דע שהכל חולף: השתדל ליהנות.

הטוב העליון הוא ידידים ואהבה. לאו דווקא אהבת בשרים: זו, שוב, רוצה עוד, והרצון גורר סבל. אין שום דבר חשוב יותר מידידים, ודאי לא הקרה שבמפלצות הקרות, המדינה. היא לא תנחם אותך בלילה, היא לא תענה על ספקותיך, היא רק תתבע ממך עוד ועוד. התייחס היטב לכל בני האדם: כולם – גברים, נשים, גאים, טרנסים – שווים, כולם סובלים, סבל שרק לעתים רחוקות אתה מודע לו: כל אדם (וזה מגיע קודם, מאפלטון) מנהל מאבק קשה מדי יום, מאבק שאתה לא מכיר. גלה חמלה. צניעות. דע את עצמך, ודע שאינך יכול לדעת את האחר, אלא אם הוא ידידך.

ומכאן, הצעה צנועה לעקרונותיה של תכנית חינוך. מבנים נאים, קבוצות לימוד של שמונה עד עשרה משתתפים בלבד, כשמטרות הלימוד הן:

קרוא וכתוב. נשמע מובן מאליו, אבל רמת האוריינות יורדת מדור לדור. צעירים רבים לא מסוגלים לקרוא טקסטים שנכתבו אך לפני שנים מעטות. הכירי לתלמידיך את היופי שבשפה, למדי אותם את היפים בטקסטים שאת מכירה, והסבירי את היופי שבהם. דקדוק יביא אחר כך: עם הקריאה, התלמיד יבין את הדקדוק.

זיהוי רגשות: את כועסת? זה בסדר. מותר לכעוס. אבל האם הכעס מועיל לך? לאט לאט, בשעות ארוכות ובחיוך, למד אותה כיצד לזהות את רגשותיה, לא להתכחש להם אף פעם אבל להבין כיצד הם פועלים עלינו. כעס, הגרוע שברגשות, יכול להיות מוצדק: פגעו בך, השפילו אותך. אל תדחיקי את העובדה הזו, אבל למדי שההשפלה חולפת – הרגע ההוא כבר עבר, את משחיתה רגע אחר כאשר את מחזירה אותו, ומספר הרגעים שזמין לך מצומצם – ושאת תהיי גם אחריו. רגשות יכולים להיות חיוביים; נצלי את אלה, זכרי את אלה, משכי אותם חזרה אליך ברגע קשה. השליליים מזיקים לך: זהי אותם, תני להם לחלוף דרכך, ושחררי את עצמך מהם.

קל? ממש לא. זו אולי המטלה הקשה בחיים, וגם האפיקוראי המלומד ביותר ייכשל לא מעט. אבל אם תלמדי את זה בגיל צעיר, ותתרגלי את המאבק הזה, המאבק הבא יהיה קל יותר.

מה מעניין אותך? אתה נמשך להנדסה? מצוין. היסטוריה היא זו שמושכת את תשומת לבך? הנה, יש לנו ספרים מצוינים פה. למד מה שאתה רוצה, לא משהו שהוכתב על ידי פקיד משרד החינוך. שאל, ואני אענה – ואם לא אדע, אומר שאינני יודע, ואשתדל למצוא עבורך אדם שיודע. אתה מעוניין להכיר מתמטיקה? מעולה. היא דוחה אותך? זה בסדר גמור. היא מפחידה אותך? בוא נלמד איך להתגבר על הפחד הזה יחדיו. אתה אדם יחודי, שונה מכל בני האדם האחרים. אנחנו לא חיים יותר בימי נפוליאון, בימים ששר החינוך שלו אמר בגאווה שהוא יודע מה כל תלמיד לומד בכל כיתה בכל רגע נתון. בני אדם אינם יחידות יצור, והם אינם אמורים להיות חומר גלם לשוק.

היי עדינה עם אחרים: את יודעת שמדי פעם את סובלת. גם הם. את לא מכירה את פחדיהם וסבליהם: הם בני אדם יחודיים כמוך. היי זהירה, עדינה, איתם. לעולם אל תגרמי סבל ואל תוסיפי על סבל. גם לא למי שגרם לך סבל: הוא לא פגע בך, הסבל שבו נפלט החוצה ופגע בך. אבל, אם הוא שב ופוגע בך, התרחקי ממנו. אם הוא איננו מסוגל להתנצל, חפשי לך ידידים אחרים. וזכרי: כל בני האדם שווים. גם אלה שאורחות חייהם זרים לך לחלוטין. אינך נעלה על איש. ומוריך לא נעלים עליך: יש להם יותר נסיון, זה הכל. ונסיון הוא רק זמן שחלף.

מדיטציה: כן, כן, אני יודע – זה מסובך. ובכל זאת אתה צריך להתאמן בה. החיים המודרניים מפציצים אותנו במידע וברגשות – חלק ניכר מהם רגשות מהונדסים על ידי הגרועים שבבני האדם, הפרסומאים, שמטרתם היא להצית בך רגשות מזויפים כדי לרמות אותך לרכוש משהו שאינך צריך. שב עם עצמך, עצום עיניים. המוח ישתולל, הוא רוצה את הגירויים שלו. זה בסדר: הוא משרת אותך, לא אתה אותו. נשום עמוק, ועשה כמיטב יכולתך לא לחשוב על כלום. העולם עדיין יהיה שם כשתפקח את עיניך, אבל אתה תרגיש טוב יותר, ותדע לשלוט טוב יותר בגירויים שמתקיפים אותך מכל עבר. למד לבודד את עצמך מסביבה רעשנית. אל תניח לה להפציץ אותך.

הכירי את ידידיך: ידידים הם כל מה שיש לנו בחיים. הכירי אותם, צחקי איתם, בכי איתם. עזרי להם כפי שהם יעזרו לך. למדי להכיר את פחדיהם, עזרי להם להתמודד איתם. את חזקה יותר כשאת מוקפת בידידים, והם חזקים יותר כשאת לצידם.

הכר את מולדתך: אינך ולא היית מעולם טאבולה ראסה. נולדת במקום מסוים, בין אנשים מסוימים, חשיבתך נולדה משפה ספציפית. הכר את מולדתך כפי שהיא, על הסבל והעונג שבה. אל תתחבא מאחורי מיתוסים: מיתוסים הם שם אחר לדת, ותפקידה של הדת הוא להוליך אותך שולל. מולדתך מכוערת בעיניך? נסה להבין מדוע. איך תוכל לשפר אותה? האם הנסיון לשפר אותה יגרום לך יותר סבל מהנאה? האם הסבל שווה את המאמץ? כל אלה שאלות חשובות. הרהר בהן, דחה מעליך את ההיסטוריה הפלקטית שמטרתה לגרום לך לחשוב שאבותיך צדקו בכל או שהם קורבן גלובלי. אלה רק מחשבות שמניפולטרים שתלו בך. הכר את מולדתך כפי שהיא.

הכירי את האמונות התפלות: בדגש על אלו שחלחלו לעולמך, שנמצאים בו גם אם בשולי תודעתך – אינך ומעולם לא היית טאבולה ראסה, את נושאת זכרונות ורשמים של בני משפחתך ושכניך – ולמדי איך להתמודד איתן. למדי את האמונה התפלה הנפוצה בארצך, היהדות האורתודוקסית; הכירי את פשעיה ומפלצתיותה (ואת הפנינים הנדירות כל כך בה, כמו הסיפור על רבי רחומי); למדי לדחות אותה – אבל לא את מאמיניה. הם בני אדם כמוך, והם סובלים בדיוק כמוך. אבל אסור לך להניח לאמונה התפלה שלהם להשפיע על חייך ולנווט אותם. דעי את האויב, המפלצת שבדת. (בשנים עתידיות, עם מספר מספיק של תלמידים מהתרבות הנוצרית והמוסלמית, יש ללמד גם את האמונה התפלה שלהם.)

זה יעבור: מה שזה לא יהיה, זה יעבור. ויום אחד גם אתה תעבור. זה בסדר: הרצון לחיות לנצח הוא בסך הכל עוד צורה של פחד מהמוות. תחזה בסבל של קרובים אליך, כי אנחנו בני אדם, והוא ישבור את לבך. ושוב, זה בסדר. אבל זכור אותם כפי שהיו בשיאם. השתדל שכאשר יומך יגיע, ידידיך ואוהביך יזכרו אותך בחיוך, אולי גם בדמעה. הכל חולף. זה קשה. זה קשה מאד. ועדיין, כך זה. למד להשלים עם העולם. אחוז ברגע.

אנטי מיליטריזם: מהו צבא, אם לא מכשיר להנחלת סבל? תפקידו לשבור את האדם שבכם ולהפוך אתכם למכונת הרג, לכלי אלימותה של המדינה. השקר הישן ביותר של צבאות, ודאי של צה”ל, הוא הטענה שהוא מגן עליכם. זה נכון אך לעתים נדירות. אתם כבר יודעים שכל בני האדם זהים: דמיינו את סבלו של ילד שהצבא הורס את ביתו, של אם שבנה נחטף (”נעצר”), של אב שרואה את בניו מוכים וידו קצרה מלהושיע, של ילדים שרואים את השפלתם ועינויים של הוריהם, אחיהם, אחיותיהם, שכניהם; וסרבו. או מצאו דרך חוקית לא לשרת: בחרו בדרך שתגרום לכם פחות סבל. לסרבנות יש תפקיד חשוב בחברה האזרחית, אבל הזהרו במשיכה שלה למרטיריות.

עמוד לצד החלש: בעצם נוכחותך בבית הספר שלנו, אתה נהנה משלל מסחרר של פריבילגיות. הכר אותן, הכר בהן, ואחר כך עשה כמיטב יכולתך למען אלו שלא זכו לפריבילגיות שלנו. השתמש בפריבילגיות שלך עבורם.

אל פחד: פחד הוא הדבר שמחליש אותנו יותר מכל, ולעתים קרובות הוא מזיק לנו אף שהוא אך מקסם שווא. זהו פחדים – ולמדו איך להתמודד עליהם ולהתגבר עליהם.

למדי ענווה: את לא יודעת הכל. ושוב, זה בסדר: אף אחד לא יודע, ולא יכול לדעת, הכל. זהי את המקומות שבהם נוטה לומר דברים שאינם מבוססים, והססי. היסוס הוא טוב. היסוס מאפשר לך להכיר את עצמך.

הזהר בחיי ציבור: שום דבר לא יותר מדי. אל תהפוך למרטיר, לא תועיל לאיש כך. אל תמשך אל התהילה. אם תרצה לשפר את החברה, עשה זאת באמצעות ארגונים אזרחיים. הרבה יותר קשה להבחר לתפקיד ציבורי משאתה חושב – ובדרך תיאלץ כנראה לעשות פשרות שירדפו אותך. פשרות כאלו יהיו מקור סבל. התרחק מהם ובהתאם מחיים ציבוריים – אלא אם תגיע למסקנה שהסבל שלך ממצבה של מולדתך (או מולדות אחרות!) גדול מדי.

וזהו, בערך. שרי חינוך כנראה יפתחו ורידים כשהם יקראו את זה, ואם גדעון סער ולימור לבנת אכן יעשו זאת, כבר הרווחנו. אבל הציבור החילוני צריך להשתחרר מהאשליה שהוא רוב. הוא מעולם לא היה רוב, האמונה התפלה היהודית תמיד היתה חזקה מאד פה – ואיך לא? פה היא נולדה! מי השוטה שחשב שאפשר יהיה להשתחרר ממנה דווקא כאן? – והגיע הזמן שהמיעוט החילוני יתנהל כמיעוט, ידרוש את זכויותיו של מיעוט. ואולי, אולי, אחרי שנים ארוכות שבהן הוא יעמיד את האזרחים הטובים ביותר כאן, יוכל מכוח הדוגמא שיציב לרכוש לו את תמיכת הרוב.

ספק אם זה יקרה – אנחנו במולדתן של שתי אמונות תפלות גדולות, הנצרות והיהדות – אבל אם נעמיד תלמידים ראויים, נשים וגברים שיוכלו להישיר מבט אל המציאות ללא פחד, שיהיו המיטב בנו, הרווח כבר יהיה מספיק. מותר לחלום; החלופה לחלום גדול היא יאוש גדול יותר. דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: כל הממשק של הבלוג התחרבש לחלוטין, ועל כן הפוסטים בשבועות הקרובים יתפרסו בפטראון. אני עובד על מציאת פתרון, אבל זה ידרוש זמן וכסף. אקפיד לפרסם פה קישורים לפוסטים בפטראון. עדכון: מאז פרסום הפוסט נפתרו הבעיות, בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא. אני רוצה להודות לו על הסיוע.

(יוסי גורביץ)

מורשת פליאה אלבק חיה ובועטת. אם יש דיניין, יופע נא מיד

(לפיד טוויטר)

בית המשפט המחוזי דחה לפני כחודשיים את ערעורה של הפרקליטות על זיכויו של נער בן 15 ממזרח ירושלים, שהואשם באופן נפשע בתקיפה בנסיבות מחמירות; הזיכוי הותר לפרסום בסוף השבוע.

הסיפור היה בעייתי מלכתחילה. מתלונן יהודי התלונן שהנער השליך עליו פחית משקה בזמן שהוא וחברו הלכו סמוך לשער שכם. לא היתה כל מחלוקת על כך שא. הפחית היתה ריקה וב. שהיא לא פגעה במתלונן. הנער טען שהוא שיחק בפחית ובעט בה, וכלל לא שם לב לשני האחרים. צילומי הווידאו היו שנויים במחלוקת, ובית משפט השלום זיכה את הנאשם, כשהשופטת כותבת ש”המתלונן עצמו חש בלבול מסוים לאחר צפייה בסרטונים ולמצער בחלקים של הסרטונים בהם מעשיו של הנאשם אינם מתיישבים דווקא עם פעולות של ניסיון תקיפה.”

תיק כזה כלל לא היה אמור להגיע לבית משפט. זהו מקרה מובהק לסגירה בעילת העדר עניין לציבור – שמשמעה איננה, כמקובל לחשוב, שהציבור לא מעוניין במקרה, אלא שהראיות בעייתיות והמקרה פעוט עד כדי כך שאין טעם להטריח את מערכת המשפט בו. איש לא נפגע, כלי ה”תקיפה” היה פחית ריקה, ובכל מקרה היא לא פגעה באיש.

ואף על פי כן, הפרקליטות טרחה לערער על הזיכוי לבית המשפט המחוזי, שכאמור דחה אותו ואימץ את פסק הדין של השלום. ככה זה כשאתה פלסטיני שחשוד באיזשהו סימן של עוינות כלפי יהודי: ימצו איתך את הדין, גם כשאין דין.

מצד שני, הודיעה הפרקליטות בסוף השבוע כי היא סוגרת את התיק נגד המתנחל שדקר למוות ב-21 ביוני את עלי חרב. בתקרית ההיא, יצאה קבוצה של מתנחלים מאריאל כדי לבחון אפשרות הקמתו של מאחז סמוך – עבירה פלילית א’. האדמה שהם בחנו היתה אדמתו של חרב. הוא ואחרים הגיעו למקום כדי לגרש את המתנחלים, שהחלו להציב אוהל במקום – עבירה פלילית ב’. בין הצדדים פרצה קטטה – עבירה פלילית ג’, חמורה במיוחד, תקיפה של אדם על רכושו הפרטי. המתנחלים חזרו אחר כך, עם שוטרים, קלגסי התנחלות וכנראה גם חמושי צה”ל. אז התקרב הדוקר אל חרב, שעמד בנפרד משאר הפלסטינים, ודקר אותו למוות בסכין שהביא איתו. החמושים הישראלים שהיו במקום לא עשו כל מאמץ לתפוס את הרוצח.

הרוצח לכאורה נעצר למחרת, והחשד כלפיו שונמך במהירות מרצח להריגה בקלות דעת, כי אחרי הכל הוא יהודי. זה קרה, אגב, יממה לאחר שהמשטרה טענה שלא ברור מי ביצע את הדקירה ורמזה בגסות שהדוקר היה פלסטיני. בו זמנית, צה”ל עצר את קרובי משפחתו של חרב בפשיטה נועזת באישון לילה, שבה השליכו רימוני הלם ושברו את אצבעו של ילד. קרובי המשפחה נחקרו בחשד שהם… דיווחו על נוכחותם של חמושי צה”ל באירוע, מה שכנראה מפריע מאד ללוחמי ה-hasbara שלנו.

הדוקר, מצידו, טען כי עונה על ידי חוקרי שב”כ, וכי הם אילצו אותו לעשות את צרכיו בבגדיו – טענה סבירה למדי, שכן מדובר בשיטת חקירה מוכרת היטב של המשטרה החשאית שלנו. כמקובל, הפרקליטות מנעה ממנו גישה לעורך דין, אם כי הפעם רק לשישה ימים. החשוד טען כי במהלך החקירה הוא עבר אירוע לבבי, אם כי בשעתו פורסם – לצערי לא מצאתי את הפרסום – כי רופאי מתקן החקירה מכחישים את הטענה.

כך או כך, חקירת העינויים לא הצליחה במטרתה: לגרום לחשוד לשנות את גרסתו ולהודות שרצח את חרב. לטענת הדוקר – ועל הדקירה אין מחלוקת – הוא חש מאוים ועל כן דקר כ”הגנה עצמית.” בסוף השבוע הודיעה הפרקליטות כי היא לא מצליחה להתגבר על הטענה הזו ועל כן לא תגיש כל כתב אישום, גם לא על הריגה בקלות דעת.

בואו נראה. יהודי הרג פלסטיני בדקירה, והוא הולך הביתה בלי משפט. הדקירה בוצעה:

א. לאחר שהדוקר פלש לשטחו של הנדקר.

ב. לאחר שהוא פלש למקום במטרה בלתי חוקית של הקמת מאחז בלתי חוקי.

ג. לאחר שהיה מעורב בנסיון להקים אוהל במקום.

ד. לאחר שהיה מעורב בקטטה עם פלסטינים.

ה. לאחר שעזב את המקום וחזר.

ו. לאחר שנשא איתו סכין שבה ביצע את הדקירה, עבירה בפני עצמה.

ז. לאחר שנמלט מן הזירה.

מה אומרת לנו הפרקליטות? פשוט תעלה טענה של “הגנה עצמית” או ש”חשת מפוחד” בזמן שאתה פולש לאדמתו של אדם אחר – פלסטיני, כמובן; אל תנסה את זה על בן העם הנבחר – ואנחנו נסגור את התיק.

מותר לתהות איך היו הקולגות של הפרקליט שסגר את התיק מגיבים אילו פרץ אדם לביתו של הפרקליט הלז, ובזמן שהפרקליט היה מנסה לגרש אותו מהמקום הפולש היה דוקר אותו למוות; מותר לתהות אם גם אז הם היו מקבלים במשיכת כתף את הטענה שפולש חמוש בסכין שדקר אדם על אדמתו ביצע פעולה של “הגנה עצמית.”

אבל אסור לנו להיות מופתעים מפרקליטות שרודפת ילד שזרק פחית ריקה שלא פגעה ומניחה לדוקר שפלש לאדמת הנדקר. אנחנו כבר צריכים להכיר אותה. זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שכל שטח שלא רשום בטאבו שייך למדינה – בהתעלמה בנוחות מהעובדה שישראל הפסיקה את רישום הטאבו עם כיבוש הגדה. זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שנזקו של אדם שישראל הרגה את אשתו “הוא לכל היותר אפס.” זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שלמוכר פלאפל שאיבד את שתי ידיו בפעולה של צה”ל אין עילה לתביעה, כי הוא יכול להכין פלאפל גם עם תותבות.

זו, בקצרה, הפרקליטות שעמלה כל יום על תרגום “אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם” למשפטנית ישראלית דקדקנית, פרקליטות סדום. יש הרבה דיבורים בימין על דיניין על הפרקליטות; השמאל צריך היה לדרוש דיניין כזה מזמן.

אבל, אתם יודעים, הם תובעים את נתניהו – ברשלנות השגרתית, יש לציין, שיש לקוות שישלמו עליה מחיר – והשמאל היום הוא רל”ביסטי. ואי אפשר יותר לומר שאתה חושב שנתניהו הוא דיקטטור בהתהוות אבל הפרקליטות פושעת לא פחות, כי יצרחו עליך שאתה תומך בנתניהו. אז שותקים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הבלוג חוזר לפעילות שגרתית אחרי שבועות של תקלות. אני רוצה להודות לעו"ד עודד דוגמא על סיועו, שבלעדיו הנושא לא היה נפתר.

(יוסי גורביץ)