החברים של ג'ורג'

המאיים הסדרתי

ארי שביט כתב הבוקר עוד מאמר. אני יודע, אני יכול להאשים רק את עצמי. ובכל זאת.

שביט חזר לנושא החביב עליו: איום עלינו בפצצה האיראנית. במאי 2006, אחרי שהבוחרים שלחו את שנוא נפשו אולמרט לבית ראש הממשלה אבל לפני המלחמה, הוא טען שהישראלים "לא מפנימים" את הסכנה האיראנית, ושמתקפה אמריקנית קרובה באיראן – ושכדי לסייע לה, יש למנוע את ההתכנסות. מה עניין שמיטה להר סיני, לא ברור; למעשה, הקולות העולים כיום מן הממשל האמריקני בנושא הם בדיוק הפוכים: "בושהאר תמורת יצהר".

אז טען שביט שהאמריקנים יתקפו ב-2007. זה לא קרה. בשם אותו דחליל עצמו – תקיפה אמריקנית באיראן – קרא שביט ביוני 2008 לדחות את הבחירות, כדי לאפשר לממשל בוש לתקוף את איראן בטרם ייכנס אובמה לתפקידו. גם זה, כידוע, לא ממש קרה.

לפני חודשיים, הוא קרא לשמעון פרס לאלץ את נתניהו ולבני להקים ממשלת אחדות כדי להיאבק יחדיו בפצצה האיראנית, שעל פי חישוביו צפויה להגיע מתישהו ב-2010. הוא הודה אז במשתמע שבעצם, יש אפשרות לחיות עם הפצצה האיראנית, אבל קיים הסיכון "שישראל תלך ותדעך בצל החרדה מהפצצה", והוא פסל אותה במשתמע. ממשלת נתניהו-לבני, להערכתו, היתה יכולה להביא… משהו. ממשלת נתניהו-ליברמן, מצד שני, "לא תוכל להתמודד עם האתגר האיראני מפני שהיא תהיה מצורעת".

נו, היום אנחנו כבר יודעים מה הגרלנו. אז מה יעשה שביט? יתווה חזון בלהות של אובאמה המובס ב-2012 בשל, לא פחות, איראן. זו, לדעת שביט, תתחיל למוטט את כל המשטרים במזרח התיכון החל מ-2010. התהליך המופרך ביותר שמתאר שביט הוא התפטרותו של מובארק עקב לחץ ציבורי. אולי באמת ראוי היה להפסיק את הקריאה כאן. "אפגניסטן בערה", נסחף שביט, כאילו איננה בוערת לנגד עינינו; "פקיסטן קרסה, רוסיה הרימה ראש" – הלו, שביט? אתה צופה בחדשות מדי פעם?

שביט רוצה שארצות הברית תצא למלחמה כנגד איראן, ולצורך כך מוכן לספסר בנבואות אימה זולות. זכותו. ייאמר לזכותו שבתרחיש שלו, שהוא בכל זאת קצת יותר עדין מזה של שר בטחוננו, איראן לא משתמשת בנשק הגרעיני שלה. ההתגרענות שלה ממוטטת את כל המזרח התיכון כבמטה קסם, בלי יריה.

השאלה המתבקשת היא, אם איראן לא תפעיל את הנשק הגרעיני שלה, מדוע יש לצאת נגדה למלחמה. סביר שנזקה של מלחמה – התקפה אמריקנית רביעית על מדינה מוסלמית (סומאליה, אפגניסטן, עיראק) – יהיה גדול יותר מזה שמתאר שביט: תבוסה אמריקנית מוחצת בעיראק, בתור התחלה, התקוממות עממית ברחבי המזרח התיכון. כלומר, כל נבואות הזעם של שביט יתגשמו דווקא אז.

אבל שביט, אחרי הכל, כבר הוכיח שהוא כותב חסר אחריות. הוא זה שלחץ את אולמרט למתקפה האחרונה ההיא בלבנון, ששפכה דם לשווא. הוא לא פרש אז מכתיבה. הוא המשיך, וכנראה ימשיך, לחרחר מלחמות. וכשתפרוץ המלחמה שלה הטיף במשך שנים, ותסתיים באסון, הוא שוב יהיה שם, בפוזת המטיף, לא מבין מה לא בסדר.

(יוסי גורביץ)

הצעה צנועה


בזמן מלחמת ספרד הידועה לשמצה, המלחמה שהפכה את ארצות הברית לאימפריה שלוחת זרועות ושהולדתה מפוקפקת בערך כמו הולדתן של מלחמות מקסיקו ועיראק, חלק ניכר מהאינטלקטואלים שבארה"ב פנו נגדה במרירות. המלחמה המכוערת להדהים שנוהלה כנגד הגרילה בפיליפינים – שעליה יכתוב קיפלינג את "משא האדם הלבן" שלו – הבהירה לאמריקנים לראשונה את מהותה של מלחמה קולוניאלית.

מארק טוויין, מהבולטים שבמתנגדים, כתב ש"קראנו לגברים צעירים ונקיי מצפון לכתף רובה מושמץ, לעשות מלאכת ליסטים תחת דגל שהליסטים למדו לפחד ממנו, ללא ללכת בעקבותיו; הזנינו את כבודה של ארצות הברית, והשחרנו את שמה בעולם… ואשר לדגל לפרובינציה הפיליפינית, קל לעשותו. נוכל להכין אחד מיוחד – מדינותינו עושות זאת; פשוט דגלנו הרגיל, כשהפסים הלבנים צבועים שחור והכוכבים מוחלפים בגולגולת ובעצמות הצלובות".

* * * * *
גרמניה המערבית הפכה למדינה עצמאית במאי 1955, כעשור לאחר כיבושה. שש שנים קודם לכן, כבר התירו רשויות הכיבוש את עריכתן של בחירות חופשיות במדינה. יפן זכתה לעצמאותה ב-1952. מדובר, נזכיר, במדינות שהיו אחראיות למלחמות תוקפניות שגבו את חייהם של מיליוני אזרחים חפים מפשע ומיליוני חיילים. חלק ניכר ממנהיגותן של שתי המדינות הוצאה להורג בשל פשעי מלחמה.

ישראל כבשה את השטחים – הגדה המערבית, רצועת עזה, ורמת הגולן – בשנת 1967. מאז חלפו 42 שנים. הישראלים נוטים היום לומר שהם מחזיקים בשטחים בשל מעשי טרור. התירוץ הזה ודאי לא נכון לרמת הגולן – שרוב תושביה הם דרוזים ועלאווים המסרבים לקבל אזרחות ישראלית והם אוכלוסיה כבושה – וצריך לזכור שזה אמנם תירוץ מקובל עכשיו, אבל גלי הטרור התחילו בתחילת שנות התשעים. לפניהם היו תירוצים אחרים.

היו מנהיגים ישראלים שכלל לא טרחו להסתיר את העובדה שהם נוקטים בשטיקים וטריקים שמטרתם למנוע את הנסיגה הישראלית עד למצב שבו לא תהיה עוד אפשרית, או עד לרגע המיוחל שבו לעולם יימאס מהסכסוך. יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"בשביל ארץ ישראל מותר לשקר"; יגאל אלון – גיבור מלחמת העצמאות, שבמקום שבו עברו כוחותיו לא נשאר כפר פלסטיני אחד על תילו – הגה את "תכנית אלון" מתוך ידיעה ברורה (כך הצהיר באזני מנהיגי המתנחלים) שלא יימצא מנהיג ערבי שיסכים לקבל אותה אבל שהיא תיראה כאילו ישראל רוצה בשלום; ושרון הגה את התכנית הגאונית של ה"קוורטט", שדורשת מהפלסטינים קודם כל "לפרק את תשתיות הטרור", ובאופן כללי – כפי שאמר יועץ הסתרים שלו, דב וייסגלס – מטרתה לדחות את הנסיגה הישראלית "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

זו, אולי, היתה בחירה אומללה של מילים: כפי שפיראטים אחרים – חיילי הצבא האדום של סטאלין – למדו על בשרם, הפינלנדים ידעו היטב להלחם. הם גם שילמו לברית המועצות בריבית דריבית על הפלישה של 1940. סביר יותר שוייסגלס חשב על "נורווגים", במשמעות של באשיר ג'ומייל. אבל זו באמת הערת אגב.

המשמעות היא שבתירוצים שונים, ישראל שלטה במהלך רוב שנות קיומה על מיליוני בני אדם שאינם רוצים בשלטון זה. אולי ראוי, אם כן, ללכת בעקבות מארק טוויין ולהחליף את הדגל בדגל הראוי לליסטים.

* * * * *
גם הצדק הישראלי הולך ודומה לצדק של פיראטים. שוטר מג"ב, שחר בוטביקה, שהורשע בחטיפה ובהריגה של נער פלסטיני, לאחר שהתעלל בו והשליך אותו מג'יפ נוסע, יישב בכלא שמונה שנים וחצי שנים בלבד. לפני ניכוי שליש, כמובן.

הדגל החלופי כבר נראה ברחובות ישראל.

הדגל החלופי כבר נראה ברחובות ישראל.

מיכאל בן ארי, לבזיונה של הרפובליקה הישראלית מחוקק בפרלמנט שלה, אמר ש"הוא מרגיש בגידה בחיילים ובילדים שלנו. גם אם הם כשלו, הם עדיין ילדים שלנו". מילא בן ארי; אין מביאים ראיה מן החלאה. אבל מה על כבוד השופטת, אורית אפעל-גבאי?

העונש הקבוע בחוק על הריגה הוא 20 שנות מאסר. העונש על חטיפה הוא עשר שנים. הנסיבות היו מחמירות במיוחד: בוטביקה ושאר הקושרים תכננו מלכתחילה להתעלל בפלסטיני. הם גם תיעדו את המעשה בווידאו. קשה להבין מדוע לא הואשמו ברצח. אבל כבודה החליטה להשית בוטביקה רק שמונה וחצי שנות מאסר, וזאת משום שהוא "התייצב לדיונים". עכשיו, לזכותו של בוטביקה ייאמר שהוא כבר ישב במאסר בית חמש שנים, ושאפשר היה לקזז אותן מה-20 שזכה בהן ביושר. אבל מה פשר התירוץ המשונה הזה?

בבדיקה ראשונית בנושא, שערכתי בסיועה של דר' נעמה כרמי – אם יש טעות, היא כמובן שלי ולא שלה – נוכחותו של נאשם בדיוניו היא חובה ולא רשות, ואף שבית המשפט רשאי ואף צריך להתחשב בנאשם ולפטור אותו מנוכחות אם היא פוגעת בו (כל זמן שעורך דינו נוכח בדיון), מלכתחילה חלה חובה חוקית על הנאשם להתייצב לדיונים בעניינו. ראו פסק דין בנושא כאן.

כלומר, על פניו – ושוב, אינני משפטן – כבוד השופטת הקלה בדינו של הקושר העיקרי, בהרשיעה אותו בחטיפה והריגה, משום שהוא… ביצע את חובתו החוקית, וחובה חוקית שבית המשפט כנראה היה פוטר אותו ממנה אילו ביקש זאת. זו פסיקה תמוהה, בלשון נימוסין.

* * * * *
בוטביקה לא לבד, כמובן. לפני כחודש, החליטה השופטת שרה דותן כי ג'וליאן סופיר איננו שפוי, ושעל כן אין לכולאו. סופיר יתחיל בקרוב חיים חדשים בצרפת. נחמיה שטרסלר מזכיר לנו (ויפה הוא עושה, שכן הסיפור ירד מהרדאר של רוב כלי התקשורת) שבמאי 2007 החליט סופיר לרצוח ערבי כלשהו. הוא בחר קורבן, נהג המונית תייסיר קראקי. הוא בחר בו לאחר שדחה שני נהגי מוניות אחרים, שהתבררו כיהודים. הוא נסע עם תייסיר לדירתו, ביקש מהקורבן לעלות לדירה בתואנה שישלם לו שם ושיכין לו כוס קפה, ואז דקר אותו למוות.

או, ליתר דיוק, שחט אותו. לדבריו בחקירה, הוא "לא הרגיש כלום, כמו ששוחטים בהמה, כי לבהמה אין נשמה." במילים האלה הוכיח סופיר שהוא יהודי אורתודוקסי טוב, שכן כידוע מדרגת היהודי ומדרגת האדם מדרגות שונות הן, וכמקובל – זכה לרחמי בית המשפט.

בואו נסתכל על זה שוב. הולך בן אדם ומחליט לרצוח מישהו. הוא בוחר היטב את קורבנו, ומבדיל בינו ובין קורבנות אחרים. הוא מתכנן את הרצח בקפידה ומבצע אותו, לדבריו-שלו, על רקע אידיאולוגי. יתר על כן, מדובר באדם שצה"ל פטר אותו משירות משום שהביע רצון לרצוח ערבים – כלומר, מישהו בעל רקע אידיאולוגי מובהק בתחום. אז איך, לעזאזל, מוגדר בן אדם כזה כבלתי שפוי? ואם הוא בלתי שפוי, ובעליל מסוכן לציבור, מדוע הוא לא מוחזק במתקן פסיכיאטרי עד יומו האחרון?

כי הוא שייך לצוות הפיראטים. אז אולי, שוב, הגיע הזמן להחליף את הדגל.

* * * * *
בערב חג יום הזכרון הודיעה המשטרה, בקול תופים וחצוצרות, שהיא פשטה על מאחזים של התנועה המסוכנת "פרופיל חדש", שקוראת למינות של אזרוח החברה הישראלית ומטיפה, לטענת כחולי המדים, להשתמטות משירות בצבא העבדים שלנו.

רק פתאים יאמינו שהעיתוי היה מקרי: המשטרה רצתה לעשות לעצמה קופה תקשורתית קטנה. כך, בעבר, עצרה חייל "ניאו נאצי" בדיוק בערב יום השואה. עולה מזה ניחוח לא נעים של התחלה של משפט ראווה, שלא לומר הזמנה ללינץ' ציבורי.

יתר על כן, קצת משונה שהמשטרה חוקרת אנשים שבסך הכל הביעו את דעתם. כזכור, היועמ"שים כבר קבעו שחופש הביטוי רחב ואין לצמצמו אלא כאשר יש סכנה. כך, למשל, נמנע מני מזוז מהעמדתו לדין של עובדיה יוסף שאיחל למותו של אריאל שרון. יוסף הוא "מאחל" סדרתי: הוא גם איחל למותו של יוסי שריד. הוא לא נחקר, כמובן, ואף אחד לא פשט על ביתו. כשהתנועה שהקים משה פייגלין קודם להתנתקות קראה לתקיפה של חיילים ולפריצה לבסיסים ולהשמדת רכוש צבאי כדי למנוע את הסרת הגוש, המשטרה לא פשטה על ביתו. היא גם לא פשטה על בתיהם של הרבנים החרדים המנסים למנוע את ההתנדבות לגדוד הנח"ל החרדי. המשטרה לא מתעסקת עם רבנים.

הצבא והמשטרה – מג"ב היא זרוע משטרתית, כזכור – יורים לעבר מפגיני שמאל ומפגינים ערבים דרך קבע, גם כלפי כאלו שאינם מפעילים כלפיהם אלימות. התואנה היא "שטח צבאי סגור". לאחרונה התחילו להגיע לבילעין ונעלין פעילי תנועות ימין ולהפגין בעד החיילים. באופן משונה משהו, אף שמדובר בדיוק באותו שטח צבאי סגור ובדיוק באותה עבירה, החיילים נוטים שלא לירות על המפגינים שבצד שלהם. כלומר, עולה ריח חשוד של שיקול דעת פוליטי בהפעלת הכוח.

לא שזה צריך להפתיע: כך נראה הצדק כשהוא עוטה רטיה על עין שמאל. אז אולי, בכל זאת, הגיע הזמן להחליף את הדגל?

(יוסי גורביץ)

להישיר מבט

פעם, מזמן, עלה לשלטון בישראל שמאלני קיצוני. אחד הדברים הראשונים שעשה עם כניסתו ללשכת ראש הממשלה היה לזמן אליו את ראש השב"כ. הראש חשש מהפגישה; אחרי הכל, ארגונו היה מעורב בעבר במעקב והטרדה של פעילי מפלגתו של ראש הממשלה החדש.

אבל כל זה לא עלה כלל לדיון. הדבר היחיד, כמעט, שדרש ממנו ראש הממשלה היה להפסיק את העינויים שסבלו עצירי השב"כ. "אפילו לא סטירת לחי?", השתומם הראש. "אפילו לא זה," השיב מנחם בגין.

התנגדותו של בגין לעינויים לא נבעה רק מתפיסתו הליברלית, אם כי אפשר שהיה הליברל מבין ראשי הממשלה שלנו, עם השכלה רחבה מהדור הישן; הוא ידע היטב, על בשרו, מה משמעם של עינויים. הוא שהה כמה חודשים במרתפי הנ.ק.וו.ד., כחייל פולני.

ראש השב"כ הבטיח לציית. הוא שיקר. הם משקרים עד היום.

* * * * *

ארצות הברית רועשת בשבועיים האחרונים, לאחר שממשל אובמה התיר לפרסום את מה שזכו מיד לכינוי "מזכרי העינויים". עורכי דין מלומדים, שאחד מהם – ג'יי באייבי (Bybee) – מונה מאז לשופט בבית משפט פדרלי לערעורים, כתבו שורה של הצדקות מעוותות לעינויים. הטקסטים הנתעבים של באייבי זכה לתשומת לב מיוחדת, ובין השאר הולחנו; אנדרו סליבן הבחין מיד שבאייבי אישר לסי.איי.איי, למעשה, לשחזר את "חדר 101" של אורוול.

חדר 101 – ספוילר לרגע קריטי של "1984", אז מי שלא קרא מתבקש לעצור כאן – פועל מתוך הנחה שלכל אדם יש דבר שמפחיד אותו במיוחד, ושמולו הוא חסר אונים ושכל הגנותיו מתמוטטות. אצל וינסטון סמית' היו אלה עכברושים; אצל אבו זובדייה, טרוריסט זוטר באל קאעדה, היו אלה חרקים.

באייבי, משלמד על רגישותו של אבו זובדייה, אישר לכלוא אותו בתא קטן עם חרקים. הוא טען, ופקידי ממשל בוש ממשיכים לטעון עד היום, שלא מדובר בעינויים.

* * * * *

שיטה נוספת של עינויים שהשתמש בה הסי.איי.איי, בסיוע ובעידוד הממשל, היתה "waterboarding". הממשל, שהיה להוט להצדיק את השימוש בשיטה, טען כי היא יעילה במיוחד וכי אפילו העציר הקשוח ביותר, חאליד שייח' מוחמד – שמשטר בוש ייחס לו את תכנון פיגועי ה-11 בספטמבר – התמוטט לאחר טיפול בשיטה הזו.

המסמכים שנחשפו מעידים כי חאליד שייח' מוחמד עונה כך 183 פעמים. מה שמעלה את השאלה: אם סימולציה של הטבעה היא כה יעילה, אם מוחמד נשבר מיד, מדוע הוטבע 182 פעמים נוספות? מדוע הוטבע אבו זובדייה 83 פעמים, אם אחת היתה מספיקה?

כי עינויים לא משיגים מידע. הם משיגים הודאות. ואם מישהו לא מדבר, יכול להיות שפשוט אין לו את המידע שאתה מחפש, או שהוא עקשן במיוחד. אז בואו נטביע אותו עוד פעם. וכשזה לא יעבוד – לא יעבוד 183 פעמים ברציפות – נאיים עליו שנענה גם את הילדים שלו. אחרי הכל, עורך הדין ג'ון יו אישר. על פי דיווח אחד לפחות, הילדים – עבד, בן שבע בעת חטיפתו ב-2003, ויוסוף, בן תשע אז – עונו; בינתיים, הם נעלמו מעל פני האדמה.

ילד בן שבע וילד בן תשע, מבודדים, מורעבים, מעונים באמצעות חרקים (שוב חרקים), ואחר כך – אחר כך מתאיידים. ככה זה נגמר.

* * * * *
העינויים, והדו"חות, לא יורדים מסדר היום בארה"ב. ממשל אובאמה היה מעדיף להמשיך הלאה, אבל כלל לא בטוח שיתנו לו. אם על זה לא תהיה העמדה לדין, אז צדק ניקסון כשאמר ש"אם הנשיא עושה את זה, זה לא לא חוקי".

* * * * *
כשבוצעו פיגועי ה-11 בספטמבר, אהבה התקשורת הישראלית להתפעם מהתקף הפטריוטיות של התקשורת האמריקנית, וליבב על כך שבישראל זה לא היה עובר. לקח לאמריקנים כמה שנים להתאושש מההיסטריה של ההתקפה הראשונה על אדמה אמריקנית מאז פרל הארבור, אבל מאז הם למדו דבר פשוט: שבדיוק בעת משבר, אסור להרפות מצווארם של הפוליטיקאים. כי דווקא בעת משבר, הם יסיגו את הגדר, בטענה שהכרח וצריך ואין ברירה.

מי שחושב שהעיתונות הישראלית איננה פטריוטית דיה, כנראה שלא עקב אחר התנהלותה במשברים הבטחוניים האחרונים. היא נתנה גיבוי מלא לכל הבל פטריוטי. בין השאר, היא מקפידה שלא לדווח על הסוד הגלוי – העינויים המופעלים כלפי עצורי שב"כ – ועל הסוד האפל עוד יותר, זה שדיבר עליו היום אחד מבכירי החמאס: שהשב"כ מתנה לעיתים אישור כניסה לטיפול רפואי בישראל בשיתוף פעולה איתו.

העיתונות, שמאלנית לכאורה, שותקת. אחרי הכל, מי שמדבר נגד עינויים במזרח התיכון – לא נורווגיה, כפי שכבר ציין באשיר ג'ומאייל, מומחה בתחום – ואומר שהם פשע שמרעיל הן את המעונה והן את המענה; שהם אינם יעילים, משום שהמעונה יגיד כל דבר כדי להפסיק את הכאב, ולו זמנית; שהם אסורים משום שהם כליהם של ברברים ולא של בני תרבות; מי שאומר דברים כאלה, שלא מוכן לקבל שעינויים הם דבר פטריוטי ושמענים צריכים להיות גאים במעשיהם, חזקה עליו שהוא שמאלן תלוש, שונא עצמו ושונא עמו, תוקע סכין בגב האומה תוך כדי הרעלת בארות.

כמו מנחם בגין.

(יוסי גורביץ)

מחשבות פזורות לעוד יום שואה


התאיידות: משנה לשנה, הטקסים של יום השואה נראים כמו עוד נסיון החייאה של משהו חבוט. הכותרת של "ידיעות", אתמול, ראויה לציון: "הנצחה במשבר". למה הנצחה, איזו הנצחה, למה זה טוב, מה אנחנו מנציחים בעצם – כל אלה שאלות שלא מתייחסים אליהן כלל. העיקר להנציח. "הנצחת" האירועים עצמאית מהם, האירועים אינם עוד אירועים היסטוריים – כלומר, כאלה שיש להם סיבה, התחלה וסוף – אלא תפאורה לאומנית היסטרית. מה אנחנו מנציחים? את תודעת הקורבנות שלנו, שהיא זו שמאפשרת לנו להזיז הצידה את המצפון ולא להכיר בעובדה שידינו – דמים מלאו. העולם עוד חייב לנו 5,900,000, לפחות.

ובעוד ההנצחה במשבר, ניצולי השואה במשבר לא קטן משלהם. אבל אותם ישראל כבר מזמן זרקה לכלבים. מי שמדבר עליהם היום נחשב למשבית שמחה.

ציניות: רבני אירופה מודאגים. הנהגים הברבריים שלהם לשחיטת בעלי חיים, שקובעים שאם בעל החיים לא נמצא בהכרה מלאה כשמזים את כל דמו הרי שבשרו טרף, נמצאים על הכוונת של האיחוד האירופי, שמעביר יותר ויותר חוקים להגנה על בעלי חיים.

אז מה הפתרון? איך גורמים לגויים להבין שטאבו של יהודים חשוב יותר מסבלן של בהמות? אה, פשוט: מזכירים שפעם היתה שואה ושמי שיאסור היום על יהודים לגרום סבל לבהמות, הוא צאצא של רוצחים קדמונים או רוצח לעתיד בעצמו.

ומאליו עולה ביאליק:

"לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם
ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם
ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים
לעשות בהם סחורה בכל הירידים…"

כמה טוב שמשנה לשנה, זה עובד פחות ופחות.

אחמדינג'אד I: נשיאנו האהוב, שמעון פרס, מחה על כך שאחמדניג'אד נשא נאום "דווקא ביום השואה". פרס כנראה שכח שהעולם לא חי על פי לוח השנה העברי, ושמבחינתו יום השואה הוא דווקא ה-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ. האמת – בהתחשב בזהותם של המשחררים, רוצחים לא קטנים בעצמם, זה קצת מפוקפק. אבל כמה פרובינציאלי אפשר להיות?

אחמדניג'אד II: לדבריו של נשיא איראן, "באלימות רבה, בהתבסס על תואנות מלחמת העולם השניה, הציונים הפכו אומה שלמה לחסרת בית תחת האמתלה של סבל יהודי." אם נוריד לרגע את כל מילות השלילה – תואנות, אמתלה – זה תיאור מדויק של הנראטיב הציוני הנוכחי: לא היתה ישראל בלי שואה, ישראל היא הפיצוי שנתן העולם על השואה, ושישראל נקנתה בדם ואש. אז מה רוצים ממנו? מה, מישהו באמת חושב שישראל היא לא "מדינת כיבוש גזענית", כפי שאמר בהמשך?

אחמדניג'אד III : שר החוץ המלא זיקפה לאומית שלנו החזיר את השגריר משווייץ להתייעצות, לאחר שנשיא שוויץ נפגש עם נשיא איראן. ההיסטריה התקשורתית בנושא כבר הובילה להפגנה של תלמידים מול שגרירות שווייץ.

אבל נשיא שווייץ האומלל אינו היחיד שנפגש עם אחמדינג'אד. יש עוד כמה שנפגשו איתו. אחד ולדימיר פוטין, למשל. למעשה, כשחושבים על זה, רוסיה היא זו שבונה חלק נכבד מתכנית הגרעין האיראנית. האם שר חוצנו יחזיר בקרוב את השגריר מרוסיה? איכשהו, לא נראה לי.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות I: מי צריך להפגש באיזה בית קברות מעופש, באמצע הלילה? היום פשוט שולח ראש סיעה בכנסת מכתב לתקשורת – אה, סליחה, מכתב לראש מטה הבית הלבן, עם עותק לתקשורת – ובו הוא מזכיר לראש המטה האמור שהוא יהודי וישראלי-לשעבר ושמצפים ממנו להתנהג כמו אסתר המלכה.

רם עמנואל ידוע כאדם בעל מזג חם, כך שאני לא רוצה לחשוב מה היתה התגובה שלו על מכתב שבו הוא מועמד בתפקיד אסתר ואובאמה בתפקיד אחשוורוש. אבל המדהים הוא שדבר כזה בכלל יכול לקרות, ושרוב הישראלים לא יבינו בכלל מה הבעיה.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות II: השערוריה החדשה בוושינגטון הולכת כך: חברת הקונגרס ג'יין הרמן נפגשה עם סוכן ישראלי, והלה הבטיח לה שאם היא תצליח לעכב את ההליכים כנגד שני חברי איפא"ק שהיו מעורבים בהפעלת סוכן אמריקני – הלז, לארי פרנקלין, כבר בכלא איזה שלוש שנים – ובתמורה הסוכן ידאג לכך שיופעל לחץ על ננסי פלוסי, יו"ר הקונגרס, כדי שזו תארגן להרמן את תפקיד הנחשק של יו"ר ועדת המודיעין.

כל זה, למעשה, סיפור לא כל כך חדש. הוא בן ארבע שנים בערך. ראוי לציין, כאמור, שפרנקלין כבר בכלא, שההליכים כנגד שני אנשי איפא"ק צולעים שלכאורה הפעילו אותו עדיין תקועים, אבל שהרמן לא קיבלה את שלה, משום שכל הבלגאן נחשף. בשנת 2006, נפתחה חקירה בנושא כנגד הרמן והיא נסגרה מחוסר ראיות.

אז מה חדש פה? או! שיש ככל הנראה הקלטה. שהרמן והסוכן שלה הוקלטו על ידי ה-NSA בשעת מעשה, ושהסיבה שהחקירה נסגרה מחוסר ראיות היא שהיועץ המשפטי דאז, אלברטו "פרדו" גונזאלס, רצה לסגור אותה – כדי להפוך את הרמן ליו"ר ועדת המודיעין, כדי שזו תניח לממשל בפרשת האזנות הסתר הבלתי חוקיות.

אבל אם מישהו יגיד לכם שיש בארה"ב לובי יהודי שמזמן התבלבל בין האינטרסים של הימין הישראלי ובין אלו של ארצות הברית, וששולח מדי פעם את ידו בריגול וקצת טיוח, אל תהססו לקרוא לו אנטישמי.

מצאו את ההבדלים: דע מה שתשיב כאפיקורס.
table
(יוסי גורביץ)

סוחרי הפחד


ישראל מחזיקה בחיל האוויר המתקדם ביותר במזרח התיכון. דא עקא, שהוא נטול תעסוקה של ממש מזה יותר מעשרים שנה: קרבות האוויר האחרונים שחווה טייס כלשהו התרחשו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. מלחמת הצללים שמנהלת ישראל בשני העשורים האחרונים לא באמת מציבה אתגר בפני טייסי חיל האוויר. כשהצליח החיזבאללה להפיל מסוק במהלך מלחמת לבנון השניה, הדבר נחשב לאבידה כבדה – וחיל האוויר אכן לקה באותה מחלה חשוכת מרפא, הפחד מאבידות, שאחז בכל צה"ל. נחום ברנע תיעד כיצד סירב החיל לשלוח מסוקים לספק מים ליחידות מנותקות, מחשש לירי – רק כדי לשגר אותם לאסוף את החיילים שהתייבשו.

גם בגזרה הפלסטינית, שגם היא לא מאתגרת בלשון המעטה, נמנע חיל האוויר מלהסתכן. רוב החיסולים – סליחה, הסיכולים הממוקדים-לעיתים – שהוא מוציא לפועל, מבוצעים למעשה על ידי מל"ט. דובר צה"ל, כמובן, מסרב להגיב – אבל זו חדשה ישנה מאד.

אבל יש תחום שבו חיל האוויר מסרב להשתנות: ההתעקשות על המטוס הטוב ביותר. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו במשרד הבטחון התחילו להביע ספקות. המחלוקת היא סביב ה-F-35, מפציץ "מהדור החמישי", שמחירו הראשוני היה אמור להיות 47 מיליוני דולרים לחתיכה. כעת הוא נסחר ב-80 מיליוני דולרים לתועבה, ועם השינויים שחיל האוויר רוצה, המחיר יטפס ל-100 מיליונים. וזה המחיר של הציפור לבדה: התחזוקה צפויה לעלות סכום זהה כמעט. עבור 75 מטוסי F-35, מעריכים בפנטגון, תשלם ישראל כ-15 מיליארד דולרים, היינו כ-62.7 מיליארדי שקלים. בחישוב גס, זה יוצא 836 מיליוני שקלים לבהמה מעופפת.

עלותו הכוללת של סל התרופות, לשם השוואה, עמדה בשנת 2008 על 450 מיליוני שקלים. קצת יותר מחצי מפציץ, או מפציץ שלם בלי עלות התחזוקה והבלאי שלו.

הסיבה שאפילו במשרד הבטחון התחילו להשמיע ספקות – ועוד לתקשורת – היא שבכלל לא ברור מה יעשה המבצר המעופף הזה. תחילת האספקה שלו צריכה להיות ב-2014, דווח, ובאופן כללי, מוצרים כאלה נוטים לאחר. נניח שבסוף 2014 אכן יגיעו לכאן כמה גודזילות בעלות כנף. נניח שבתחילת 2015 כבר יספיק חיל האוויר לאמן טייסת אחת שלהן. מה הוא יעשה בהן?

בוא נראה: ממש אין צורך באימה המרחפת הזו כדי להלחם בסוריה. לשם כך די בגרוטאות הקיימות. חיל האוויר הסורי, נאמר בעדינות, לא בדיוק שמר על מאזן אימה מול חיל האוויר הישראלי. ירדן היא בעלת ברית לכל דבר ועניין. גם אם נצא למלחמה עם מצרים, תרחיש רחוק מאד, לא יהיה צורך ב-F-35. עיראק יצאה מהמשחק ב-2003 ולא תחזור אליו בעתיד הנראה לעין. ההמנון הלא רשמי של צבא סעודיה הוא Onward, Christian Soldiers ותשדיר הגיוס שלו הוא Keystone Cops. על האיום האווירי מלבנון מיותר להרחיב את הדיבור. במקרה של לבנון, אנחנו צריכים לא מטוסים מתוחכמים אלא חיילי שטח נבונים. נראה שגם מול צבאות תימן הנועזים, או גדודי סודאן הידועים, נצליח להתמודד גם בלי להקריב את בריאות הדורות הבאים. מול הפלסטינים, השימוש העיקרי למטוס קרב חדיש הם היכולת שלו לבצע בומים על קוליים; מל"טים עושים את כל השאר בהרבה פחות בעיות, הרבה פחות סיכון, והרבה פחות כסף.

מה נשאר? אה, איראן.

* * * * *

איראן היא התירוץ האולטימטיבי לכל הוצאה בטחונית מזה עשרים שנה. במאמר אמיץ בניו יורק טיימס, הביא רוג'ר כהן את הציטוט הבא (תרגום שלי): "איראן היא מרכז הטרור, הפונדמנטליזם והחתרנות, ולדעתי מסוכנת יותר מהנאציזם, משום שלהיטלר לא היתה פצצה גרעינית בעוד האיראנים מנסים להשלים אופציה גרעינית". לא, זה לא הנאום האחרון של בנימין "1938" נתניהו; זה שמעון פרס, 1996. ב-1992, מציין כהן ביבושת, העריך פרס שאיראן תשיג נשק גרעיני ב-1996. המאמר של כהן נקרא "ישראל צועקת זאב".

איראן מרכז הטרור? הבה נראה. מאז 1992, יצאה ישראל לשלוש מתקפות בלבנון (דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השניה), כאשר המדיניות המוצהרת של שתי הראשונות היתה הסבת נזק מכוון לאוכלוסיה, כדי "להפעיל לחץ" על המנהיגות בביירות. להתקפה מכוונת של אוכלוסיה לא חמושה כדי להשיג מטרות פוליטיות – הגאון שהזה את הרעיון הזה היה, אלא מה, אהוד ברק – קוראים טרור. בנוסף, מנהלת ישראל מלחמת התשה/ריסוק מול הפלסטינים שדומה מאד לזו שהם מנהלים נגדינו, רק בהיקף גדול הרבה יותר. על פי דיווחים לא רשמיים, תקפה ישראל את סוריה ואף את סודאן.

מנגד, איראן לא תקפה אף מדינה בגלוי מאז סוף מלחמת עיראק-איראן. היא שלחה את ידה, כמובן, בשטיקים של משימות חבלה וערעור – ומה שנחשף בשבוע האחרון במצרים, אם להאמין לרשויות המצריות, מזכיר קצת את פרשת "עסק הביש", רק בלי טוב הטעם שבעירוב הקהילה היהודית המקומית בפרשה. יצוין שהאיראנים היו מאורת נחשים כה גדולה, שעשור קודם להצהרה ההיא של פרס הוא אישר – כראש ממשלה – לכמה מסוחרי הנשק שלנו למכור להם נשק מתקדם נגד מטוסים, במה שיכונה לימים איראנגייט.

ובכל זאת, ישראל מצהירה כבר 20 שנה ויותר שבבוא היום, היא תתקוף את איראן. חיל האוויר התחיל להתכונן למשימה כבר ב-1988, ומפקד חיל האוויר הקודם כונה "אלוף פיקוד איראן". אגמים של דולרים נשפכו על המטרה החמקמקה הזו – וההערכה היא שחיל האוויר לא מסוגל לעמוד במשימה. יש צורך בשורה ארוכה של גיחות על שורה גדולה מאד של מטרות, וזה רחוק מדי. יתר על כן, כדי להגיע לאיראן, ישראל תצטרך לעבור דרך עיראק. אם זה יקרה, אף אחד לא יאמין לאמריקנים שהם לא אישרו את התקיפה, ומצבם באזור יהפוך לבלתי נסבל. את מחיר התקיפה הישראלית באיראן תשלם קודם כל ארה"ב, בדם חייליה – ומתקבל הרושם שזה לא מקובל על ממשל אובמה. שר ההגנה גייטס ציין ביבושת שלישראל אין יכולת לשתק את היכולת הגרעינית האיראנית, אלא רק לעכב אותה. בשביל זה לא יוצאים למלחמה כלל אזורית.

אז על מה נשפך כל הכסף הזה? כל התרופות הללו שלא נקנו, כל בתי החולים האלה שלא נבנו, המורים שלא נשכרו, תחנות הכוח שלא הוקמו?

* * * * *
יתר על כן, שימו לב לתאריך ההגעה של ה-F-35: 2014. זה כל כך רחוק, שבנימין נתניהו כבר לא יהיה ראש ממשלה. זה כל כך רחוק, שהסיבה היחידה לדחוף את איראן לדיון, כמטרה עתידית שלהם – ותשכח ימיני אם זה לא יקרה – היא לטשטש את העובדה שכמו ביאת המשיח, תקיפת איראן היא פנטזיה שלעולם איננה מתגשמת. פנטזיה, יש לציין, שעבורה אנחנו ממשכנים את עתידנו, הן בממון והן בהנחלת פחד בלתי פוסקת.

יותר ויותר מתקבל הרושם שלמערכת הבטחון יש צורך באיראן, יש צורך באיזה איום תמידי, בלתי מתפוגג. פתאום, כרעם ביום בהיר, מכריז פיקוד העורף ש"כל המדינה חזית", ושיש צורך שאזרחי ישראל יחושו "פחד בריא". הוא רוצה שכל האזרחים יהיו, תמיד, ערוכים לזינוק ל"מרחבים מוגנים" – היינו, להבדיל מהמרחבים הנורמליים של היומיום, שהם במשתמע מסוכנים – ושהיא "תהפוך מפסיבית לאקטיבית".

על שדרות יורים הפלסטינים רקטות כבר יותר משמונה שנים, ולצה"ל הגדול, עם חיל האוויר היקר, אין שום פתרון. עם כל מסך העשן שמפזר צה"ל סביב ההצלחות-לכאורה של "כיפת ברזל", ברור, והממשלה כבר הודתה בכך בשתיקה, שהמערכת לא תוכל ליירט קסאמים – היא נזקקת לכ-10 שניות כדי להבחין בשיגור ולעוד כחמש כדי לשגר טיל-נגד, שגם המסע שלו אורך זמן; הם פוגעים בישראל בתוך תשע שניות בלבד – ומתקבל הרושם שהמערכת לא תוכל להגן גם על אשקלון. יתר על כן, כמו הפטריוטים במלחמת המפרץ, סביר מאד שהיא תגרום יותר נזק מהטילים הפרימיטיביים של הפרימיטיבים.

אז למה אנחנו ממשיכים לשפוך מאות מיליונים על ההזיה הזו? משום שהפנטזיה של נצחון – מול איראן, מול החמאס – חשובה יותר מהמציאות, משום שהאיום מנחם ומרגיע יותר מקיומם של "מרחבים לא מוגנים", משום שהרבה מאד אנשים גוזרים קופון על חשבון פנטזיות האימה שהורגלנו לחיות בהן, מקבילה של חבלי משיח לפני ימי המשיח, ימים שלעולם אינם מגיעים.

והבעיה עם הזיות משיחיות נוסח מלחמות אפוקליפטיות, היא שאם מספיק אנשים מאמינים בהן, הם מנסים להגשים אותן. ואחרי עשרים שנה של הפחדות על מה שאיראן תעולל לנו, עשוי בנימין נתניהו לגלות לחרדתו שאם וכאשר תגיע מערכת הבטחון להצעת התקיפה שלה כנגד הרפובליקה האיסלמית, אי אפשר יהיה לעצור אותה מלגרור את ישראל אל התהום. מי שינסה לעשות כן ייתפס – במילותיו של נתניהו עצמו – כפייסן, כמי שלא למד את לקחי 1938.

אבל 1938 היתה מזמן, וצ'כוסלובקיה רחוקה אלפי מילין – למעשה, שוב אינה קיימת. ספק אם היתה רלוונטית אי פעם למציאות המזרח תיכונית. אלא שמי שהתפרנס מפמפום חרדותיו של הציבור, עשוי לגלות שהאספסוף המפוחד שהוא תחליף הציבור שלנו, איננו מסוגל להעריך שיקול דעת ומתינות – ושאם הוא חפץ חיים פוליטיים, עליו לצאת למלחמה שלה הטיף אף שהוא יודע שאין אפשרות לנצח בה.

ותהיה אשר תהיה התוצאה, אם תהיה ישראל ב-2014, יהיו לה מטוסי F-35. אם תלך איראן, תבוא מפלצת אחרת. את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

(יוסי גורביץ)

אמא, הבטחת לנו קריקטורה לשבת!

bilin

ממסמרים את עצמם לכיסא


עוד לא נרגענו מהתבטאויותיו של שר החוץ, טרם התאוששנו מתגובותיו לנושא של השר לאיכות הסביבה, וכבר אץ-רץ לו שר המשפטים – גם הוא, ראוי לציין, מינוי של ליברמן – והגיש הצעות לשינוי מהותי של חוקי יסוד: הממשלה והכנסת.

נתחיל מהסעיף הבזוי ביותר, אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של ממשלה בראשות בנימין נתניהו. על פי הצעתו של נאמן, יתוקן חוק יסוד: הכנסת כך שדי יהיה בשבעה חברי כנסת כדי ליצור פילוג בסיעה. החוק הנוכחי – יליד "התרגיל המסריח" מבית מדרשם של פרס, רמון ודרעי – דורש שלשם פילוג, יהיה צורך בשליש מחברי הכנסת של הסיעה.

יש רק שתי סיעות בכנסת שמניין שליש מחבריהן עולה על שבעה. אחת מהן מרכיבה את הממשלה הנוכחית. נאמן היה יכול לקרוא להצעת החוק שלו "ההצעה לפיצול קדימה ולהענקת ג'ובים לשאול מופז ונאמניו 2009", וזה היה שם מדויק הרבה יותר מהשם המוצע, יהא אשר יהא. כלומר, למען רווח פוליטי קצר מועד, מוכנה ממשלת נתניהו, ושר המשפטים שלה, לבצע מעשה מגונה בחוק יסוד. הלאה.

חוק מושחת פחות אך קריטי יותר הוא זה שמציע שפיזור הכנסת יתבצע בהסכמת 65 חברי כנסת בלבד. החוק הנוכחי מאפשר לכנסת לפזר את עצמה בכל רוב שהוא. גם זה לא מצב רצוי – טכנית, די בח"כ אחד במליאה כדי לפזר את הכנסת כולה – ומן הראוי שיונהג נוהל של קוורום, אבל המצב בו רוב יכול לפזר את הכנסת עדיף משמעותית על פני המצב שבו הכנסת נתונה בידיו של מיעוט בן 56 חברים, שמונע את התפזרותה.

למה מיועדת הצעת החוק הזו? לסרס את יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה. כדי לבלום סופית את האפשרות הנוראה הזו, בוצע שינוי נוסף בתחום הצעות האי אמון. עד 1992, די היה ברוב אקראי של הכנסת כדי להפיל ממשלה; אחרי התרגיל המסריח של 1990, תוקן החוק – במסגרת חוק הבחירה הישירה – ונדרש היה רוב של 61 חברי כנסת כדי להפיל את הממשלה. לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, במה שהיה כנראה נסיון לייצב את הממשלות, שתקופת כהונתן הלכה ודמתה לאלו של ממשלות איטליה, העבירה ממשלת שרון תיקון לחוק, שקבע כי לא די בהצעת אי אמון שזכתה לתמיכת רוב חברי הבית; עליהם גם להסכים ביניהם מי יהיה ראש הממשלה החלופי. כלומר, יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה לא רצויה לרוב חבריה כורסמה יותר.

התיקון השלישי שמציע נאמן מצמצם עוד יותר את כוחה של הכנסת לפזר ממשלה: הוא קובע שאם האדם שנבחר על ידי האופוזיציה שניצחה בהצבעת אי אמון לא יצליח להקים ממשלה תוך פרק הזמן שנקבע, הכנסת לא תתפזר, אלא הממשלה הקיימת – זו שכזכור הכנסת לא רצתה בה – תמשיך לכהן עד סוף ימיה.

בקצרה, נראה שאביגדור ליברמן סבור שהוא יהיה ראש ממשלה, כי נאמן דוחף כאן עבורו את הגרסה הישראלית של משטר נשיאותי: ראש ממשלה שאי אפשר בעצם להפיל, משטר פרלמנטרי-לכאורה שבו הפרלמנט מסורס ונטול היכולת הבסיסית שלו, שהיא להפיל את הממשלה. אמנם, האידיאל של המשטר הפוטיניסטי מרוסיה טרם יושם במלואו, כי ראש הממשלה עדיין צריך לעמוד שוב לבחירת האזרחים כל ארבע שנים ומשהו, אבל תמיד אפשר יהיה לארגן איזו מלחמה בצ'צ'ניה, או עזה, ערב הבחירות. יהיה בסדר.

ההצעות של נאמן מביאות אותנו, בעצם, למצב שבו מצאו האמריקנים את עצמם אחרי הסופה קתרינה: לפתע התברר לרוב האוכלוסיה שהם תקועים עם אימבציל בעל כוח היזק נדיר בבית הלבן, אבל הוא היה נעוץ שם כמו מסמר בלי ראש. המערכת הפוליטית האמריקנית לא מאפשרת להעביר נשיא מתפקידו ללא הליך של הדחה (impeachment), שנוסה למיטב ידיעתי רק שלוש פעמים (ג'ונסון הראשון, ניקסון וקלינטון), שלא מומש אף פעם, ושתמיד היה טראומטי.

Primum non nocere, נשבעים הרופאים; ראשית כל, יש להמנע מנזק. השיטה שלנו איננה מוצלחת במיוחד, אבל היא עדיפה משמעותית על זו שמציע נאמן. לא ברור ממה הוא מפחד; עד כה נפלה רק ממשלה ישראלית אחת בהצבעת אי אמון, זו של שמיר ב"תרגיל המסריח". בשאר המקרים, הממשלה קרסה עקב אי יכולתו של ראש הממשלה להחזיק סביבו קואליציה שלא התאימה לצרכיו (ברק הוא הדוגמא המובהקת,והמהירה ביותר, לכך), או משום שהציבור, והכנסת, התעייפו מהממשלה.

והעייפות הזו היא בריאה, בעצם. היא אומרת שציבור שלא רוצה ממשלה, גם מחליף אותה. שנות אולמרט הנוראות, השנתיים וחצי בהן נצמד לקרני המזבח, גרמו נזק עצום לתפיסה הזו. ברגעי השפל שלו, זכה אולמרט לפחות תמיכה ציבורית מנסראללה – ועדיין גרר הלאה, מכוח תרגילים פרלמנטריים שלא שיקפו את רצון הציבור.

עכשיו, מחסל נאמן – בהסכמתן העקרונית, ראוי להזכיר, של כל סיעות הקואליציה – את שאריות התפיסה שהממשלה צריכה להיות קשובה לציבור, ולא רק אחת לארבע שנים. לראש הממשלה בנוסח נאמן/ליברמן לא תהיה לו שום סיבה להאזין למישהו במשך ארבע שנים בערך. אפילו אם יתעבו אותו רוב חברי הכנסת, אין סיכוי סביר שאחמד טיבי ויעקב ליצמן יצליחו להסכים על ראש ממשלה אלטרנטיבי, כך שבפועל הוא יהיה חסין מהפלה.

רצוי גם לומר שהגיע הזמן להפסיק לשחק עם שיטת הממשל. החלפנו אותה ב-1996 ושוב ב-2001, ושינינו אותה מעט ב-2003, ועכשיו שוב. שינויים כאלה דורשים זמן, דורשים חשיבה מעמיקה, ולא יכולים להיות משהו ששולף שר טרי – ודאי מי שהפוליטיקה איננה עיסוקו – עם כניסתו למשרד. אם להיות הגונים, הם גם צריכים לחכות לקדנציה הבאה: לא ראוי שהכנסת תשנה את חוקי המשחק שלה תוך כדי המשחק.

אבל נאמן וליברמן בונים על כך שלאף אחד כבר לא אכפת, שחברי הכנסת משחקים משחק משלהם, מנותק מהמתרחש מחוצה לה. הידיעה צללה כאבן במים אדירים. לא נשמעה מחאה; מותר להעז ולהניח שגם כאשר ההצעות יגיעו להצבעה, לא תהיה מחאה.

מתקבל הרושם שאם יעלה פה איזה קרומוול (רצוי, כמו המקורי, גנרל) שיפזר את הפרלמנט בקריאה "ישבתם כאן זמן ארוך מדי ביחס לתועלת שהבאתם, אם בכלל; לכו, אני אומר, וניפטר ממכם. לכו, בשם האל!" – הוא יתקבל באנחות רווחה. ויש להניח שליברמן ועושה דברו יודעים זאת, והביאו זאת בחישוביהם.

(יוסי גורביץ)

אמא, הבטחת לנו קריקטורה לשבת!

egypt

הם רוצים כניעה, לא כבוד; צה"ל כצבא רוסי; בזיון פוליטי נדיר; חוסר שפיות קל; ארבע הערות על המצב


זה לא קשור ל"כבוד": הצווחה החוזרת ונשנית מפי יהודים אורתודוקסים, כשמישהו מעז לומר שאולי, בעצם, חוק ה"חמץ" פוגע בזכויותיו, היא שצריך לכבד את אמונותיהם ואיזה מין ליברלים אתם, שלא מסוגלים לכבד אחרים.

טקס פגאני ברחובות פתח תקווה, היום (יצג)

טקס פגאני ברחובות פתח תקווה, היום (יצ"ג)

זו טענה שקל לפטור: היא מבלבלת בין אדם ובין אמונותיו. אנשים, בדרך כלל, ראויים לכבוד בסיסי. לאמונות אין שום הגנה כזו. עובדי האליל שלנו חוגגים כיום את חג השמש, או איך שהם לא רוצים לקרוא לו, שכולו נובע מבורות גאוצנטרית (תודה לרחביה ברמן שהאיר את עיני בנושא). מי שדורש שאני אכבד את אמונתו, כשזו מפגרת ביותר ממאה שנים אפילו אחרי הקתוליות, יצטרך להסתפק בגיחוך. הנלעג אינו ראוי לכבוד.

אבל זו איננה, בעצם, דרישה ל"כבוד" לאמונה האורתודוקסית: זו כפייתה. יהודים אורתודוקסים אינם דורשים מאופים בניו יורק או פראג לסגור את חנויותיהם בפסח, ואינם נוזפים בלועסי פסטה ברומא בשל כך. גם מספר ההתעלפויות של חרדים בפאריס, בראותם את השקצים המקומיים מציעים למכירה בלי שמץ בושה ככרות לחם מפתות במיוחד, נחשב לנמוך מאד. לא, זה לא קשור לכבוד.

סתם בני אדם שאוכלים לחם בפסח לא מפריעים לאורתודוקסים. מי שהם מחשיבים ליהודים – דווקא כן. מה שמפריע להם איננו החמץ המוצג בפרהסיה; מפריעה להם העובדה שיש כאלה הנחשבים יהודים ושטרם נכנעו לדרישות ההלכה. עדיין אין להם את הכוח הנדרש לרצוח אותם – יותר מדי אפיקורסים, פחות מדי בורות – אז הם דורשים שלפחות יכפיפו את הראש לפניהם. והמוני הבורים, כמובן, כופפים.

צחוק צבאי קצר: בדיחה עתיקה מספרת על קצין רוסי, שלאחר מלחמת העולם השניה מסביר את שלל המדליות שעל חזו לידיד מעריץ. 'ומה זו?', שואל הידיד על מדליה גדולה ונוצצת במיוחד. 'זו? אותה קיבלתי על כך שמנעתי אונס נערה פולניה'. 'באמת?', מתלהב הידיד, 'איך?'. 'פשוט מאד, התאפקתי.'

את מי שמכיר את ההיסטוריה של כיבושה של פולין (פעם קראו לזה "שחרור מעול הנאצים") בשנים 1944-1945 ודאי יצחק פחות. כך או כך, מתקבל הרושם שצה"ל מתקנא באותו קצין רוסי.

עד לאחרונה, התהדר צה"ל בכך שהוא דווקא ממעט לחלק מדליות וצל"שים. ואף על פי כן, העניק אלוף פיקוד המרכז צל"שים לארבעה חיילים שהצליחו, שימו לב, לבצע את משימתם מבלי לפגוע באזרחים. באחד המקרים, דווח, פצעו החיילים מבוקש "אבל נמנעו מלפגוע באשתו שהיתה לצידו בדירה".

זה באמת שפל חדש: מעבר לעובדה שהצל"שים הללו מגיעים באופן חשוד בצמוד לפעולות, איך לומר, פחות כירורגיות של צה"ל, הרעיון שצריך לתת צל"ש על ביצוע של המובן מאליו הוא מחפיר. אלא שכמובן שבצה"ל של אסא כשר, כפי שמקפיד להזכיר לנו יוסי דהאן, כבר ביטלו את ההבחנה בין לוחמים ואזרחים, וצה"ל מרשה לעצמו להרוג את האזרחים כדי לחסוך בחיי החיילים.

ממשיך בהתרסקות: ניסיתי לגזור על עצמי שתיקה בקשר לאהוד ברק, אבל אי אפשר. הגאון מפרק השעונים יצא בהבלחה חדשה: מעתה, ייצג זבולון אורלב מהמפז"ל את מפלגת העבודה, וזאת במקום נציג אחר ממפלגת העבודה. ברק חושש שחלק מחברי הכנסת של העבודה לא יצייתו להוראות ממשלת נתניהו-ליברמן, אז הוא העדיף לוותר על מושב ועדה של העבודה עבור מגלגל העיניים המקצועי מהמפלגה היודו-נאצית המתונה. כשאתה מוצא את עצמך מסכים עם אחמד טיבי, באמת שכבר אין מילים. ולחשוב שדווקא דניאל בן סימון הוא זה שחתום על המהלך הזה… מדהים.

האם ישראל מתאבדת? הכנסת ערכה שלשום (שני) דיון על התבטאויותיו של שר החוץ ליברמן. אם למישהו היה ספק היכן עומדת ממשלת ישראל, הספקות התפזרו.

השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הגיב בשם הממשלה ואמר ש"אובמה לא נותן פקודות לישראל", וש"עם ישראל החליט שהוא לא מצטרף להיות המדינה ה-51 של ארה"ב ובחר בנתניהו". עם זאת, אמר ארדן שארצות הברית היא "בעלת ברית חשובה" של ישראל.

וואלה. חשובה? נסה, אולי, "יחידה"? האם ישראל מוכנה להסתכן בעימות עם הממשל האמריקני בשביל ההתנחלויות? האם מישהו בירושלים באמת חושב שהקונגרס הדמוקרטי יצא להגנת ממשלת נתניהו? רוב המצביעים היהודים לדמוקרטים הם אנשי שמאל, ולחלק ניכר מהם ישראל היא מבוכה. זה נכון יותר ככל שגיל המצביעים נמוך יותר, ובקונגרס יודעים לעשות את החישוב הדמוקרטי. אובאמה שומר על פופולריות עצומה בארה"ב, ואם מישהו בממשלת נתניהו חושב שהדמוקרטים יצאו נגדו, ועוד בשביל ממשלת ימין ישראלית – אז אולי באמת הגיע הזמן ללגליזציה של סמים קלים, לפני שאיזה שוטר סמוי יתפוס את השרים על חם.

אובמה לא צריך לצאת נגד ישראל. הוא פשוט צריך להודיע שהוא מצמצם את הסיוע הבטחוני לישראל באותה מידה שהוא מצמצם את תקציב הבטחון האמריקני, ולרמוז שאם ארה"ב חותכת בבשר החי, אולי גם ישראל צריכה. זה יהיה פופולרי לעילא בארה"ב כרגע, וזה יספיק כדי למוטט את הכלכלה הישראלית, שנשענת על ההנחה של סיוע אמריקני לישראל. השגריר האמריקני פשוט צריך לא להטיל את הווטו הקבוע במועצת הבטחון, והקרקע הדיפלומטית תשמט מתחת לרגלי ישראל.

לפני 30 שנה יכול היה מנחם בגין לומר לשגריר האמריקני שישראל איננה רפובליקת בננות. אז היינו תלויים בה הרבה פחות, והאקלים העולמי היה חיובי הרבה יותר. בזבזנו את עתודות הרצון הטוב שהיו למדינה של פליטים שקמה מן האפר; הן טמונות בחולות הגדה והרצועה, יחד עם עשרות מיליארדי שקלים, זעתם ודמעתם של מיליוני ישראלים. יותר ויותר מתקבל הרושם שכאשר המקום הזה יקרוס, יהיו כמה מאמרי צער בעיתונות העולמית ואנחת רווחה גדולה. וכששר החוץ שלך הוא ליברמן וכשהממשלה שלך נושכת את היד המאכילה אותה – וארדן, יש להזכיר, הוא נציגה של ממשלה קולקטיבית; קולו בכנסת הוא קולה – אתה מתחיל להבין שכל נבואות החורבן מתגשמות, לנגד עיניך, בימי חייך.

ואנחנו רק בשבוע הראשון של ממשלת נתניהו. איזה מזל שחג עכשיו. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר – מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה.

חג חירות שמח ופסח קל.

(יוסי גורביץ)

יודעת בהמה נפש צדיקה


לא היו ימים נלעגים בישראל כט"ו בניסן. פרות ישראל, אומללות שכמותן, כבר אינן רשאיות לאכול מוצרים המכילים קמח, וזאת, כמסתבר, משום ש"כאשר הבהמה אוכלת היא מפרישה רוק. כאשר נוזל הרוק על אחד מחמשת מיני הדגן היא הופכת את המזון לחמץ."

וואלה. אני רועד בחושבי על מה שקורה לאחד מאותם חמשת מיני דגן כאשר הוא בא במגע עם רוק אנושי, שניות ספורות לפני שהוא צולל במורד הגרון. החרדים, כידוע, מקפידים שלא לאכול "מצה שרויה", היינו שהושרתה במים, והיה יכול להיות מעניין לראות את תגובת הרבנים למשמע השאלה האם מותר בכלל ללעוס מצה – מה בהמות ישראל כשרות, על אחת כמה וכמה שישראל צריכים להיות כשרים.

נציין שאנחנו חיים במדינה שמכשפיה הרשמיים יערכו בעוד ימים ספורים את טכס ההערמה-על-האל השנתי, וימכרו את "החמץ של המדינה" לדרוזי של המדינה. למכירה יש אותו תוקף שיש לסעיף "אומנותו" ב"תורתו אמנותו". במכולות כבר אפשר למצוא את שלל המוצרים הקבועים, ביניהם מככבים חומרי הניקוי הכשרים לפסח. אתם יודעים, אלה שגם בימים של חול הם רעל מוחלט. בעוד יומיים ומשהו, מזון תקין לחלוטין יובער ברחובות על ידי קנאים.

יש משהו מעורר סלידה בכל זה, בהשלכה הטקסית הזו של בסיס התרבות, של הפיכתו במשך שבוע לאויב העם, של המדורות. אבל התופעה הזו היתה איתנו כבר מזמן. בשבוע שעבר התבשרנו, מצד שני, על מהפכה חדשה.

מסתבר שאסור לאכול עוד תותים, אליבא דכמה רבנים. יש עליהם חרקים מיקרוסקופיים. הרבנים, כמובן, מאשימים את הפלסטינים בהגעת החרקים. המשמעות היא שאכילת תותים שלמים אסורה. יש פתרון אחד רצוי: לטחון את התותים בבלנדר, וכך ייטחנו גם החרקים.

רגע, רגע, שואל הקורא הנדהם – היעלה על הדעת שחרק מיקרוסקופי שלם אסור באכילה, אבל שאריותיו הקצוצות דווקא בסדר? מסתבר שכן. יתר על כן, מכון הלכתי כלשהו עובד עכשיו על פתרון לבעיה, והמוח היהודי ימציא לנו ג'קוזי שיעניק לתותים עיסוי מפנק, ואם לא ייפטר מהחרקים, לפחות יעלה את מחירם עשרות מונים עד שלכולם יצא החשק לאכול תותים.

צריך לזכור שמערכת הכשרות בישראל היא משחק מכור. כשרב אחד אוסר על מוצר מסוים, מיד מחרים אחריו רבים אחרים. מעטים הרבנים שיש להם אומץ לעמוד מול גל הוודואיזציה שיוצא ממאות בתי מדרש עמוסים בטלנים נטולי תעסוקה אחרת. כל זה מגולגל, בסופו של דבר, אל הצרכנים; זכרו את שנת השמיטה ואת עליית מחירי הירקות במהלכה. גם החרקים החדשים בתותים, לטענת החומץ בן החומצה שמואל אליהו, היא תוצאה של אותה שנת ברכה. ברוב הארץ, המערכת הרקובה הזו משחקת תפקיד מרכזי בכלכלה. ברוב המקומות, מסעדה לא כשרה או מכולת לא כשרה לא ישרדו. וההגדרות ל"כשרות" משתנות כל הזמן.

מצד אחד, זה מעורר צחוק בריא. אין כמו תילי-תילים של פלפול חרדי מופרך כדי לפתוח את הבוקר. מצד שני, זה מדאיג. זה מחלחל כלפי מטה. הישראלי הממוצע נטול כל כישורי ביקורת, וגם אם נושא התותים למשל ייראה לו מופרך, אם הירקן השכונתי יתחיל למכור תותים מעוכים בהשגחת מכון הג'קוזי של הבד"צ, הוא יקטר, יחשוב שהם קצת נסחפו – אבל יכיר בלגיטימיות שלהם. עם התפוגגות התבונה, הישראלי הממוצע לא מכיר סמכות לגיטימית אחרת. החומרה של לפני שנתיים הופכת לדבר המובן מאליו של ההווה, ובקוקטייל הבורות הניו אייג'י שאנו שוחים בו, עוד שנתיים גם ג'אקוזי לתות ייראה כמו דבר מובן מאליו.

הדברים הקטנים האלה, לא פחות מהדברים הגדולים – היחס לזרים, הג'ינג'ואיזם הבלתי פוסק, כל תסביך מצדה הזה – מעידים על המהירות שבה מתפרקת מדינה שהיתה אמורה להיות אור לגויים, ושרוב אוכלוסייתה כיום מסוגל להיות, לכל היותר, אור להאיטי – וגם זה לא בלי מאמץ. לתושבי האיטי יש, לפחות, את הנאורות להתלות בה; בישראל, יש לכל היותר "ערכים", שם קוד לתפיסת העולם של הימין השמרני/דתי. ומאחר שכך, זה יימשך.

הערה: העלתי מספר עבודות בדיון שלי לרשת. אחת מהן – "תמר ואמנון" – היא ספר קצר, האחרות – "תן לנו שלום", "לך ואמור לפסרטאנים…", ו"לא לבדו" – הם סיפורים קצרים יותר. אם הם מצאו חן בעיניכם, אנא תרמו לקרן הטבק והאלכוהול.

(יוסי גורביץ)