פעם, מזמן, עלה לשלטון בישראל שמאלני קיצוני. אחד הדברים הראשונים שעשה עם כניסתו ללשכת ראש הממשלה היה לזמן אליו את ראש השב"כ. הראש חשש מהפגישה; אחרי הכל, ארגונו היה מעורב בעבר במעקב והטרדה של פעילי מפלגתו של ראש הממשלה החדש.

אבל כל זה לא עלה כלל לדיון. הדבר היחיד, כמעט, שדרש ממנו ראש הממשלה היה להפסיק את העינויים שסבלו עצירי השב"כ. "אפילו לא סטירת לחי?", השתומם הראש. "אפילו לא זה," השיב מנחם בגין.

התנגדותו של בגין לעינויים לא נבעה רק מתפיסתו הליברלית, אם כי אפשר שהיה הליברל מבין ראשי הממשלה שלנו, עם השכלה רחבה מהדור הישן; הוא ידע היטב, על בשרו, מה משמעם של עינויים. הוא שהה כמה חודשים במרתפי הנ.ק.וו.ד., כחייל פולני.

ראש השב"כ הבטיח לציית. הוא שיקר. הם משקרים עד היום.

* * * * *

ארצות הברית רועשת בשבועיים האחרונים, לאחר שממשל אובמה התיר לפרסום את מה שזכו מיד לכינוי "מזכרי העינויים". עורכי דין מלומדים, שאחד מהם – ג'יי באייבי (Bybee) – מונה מאז לשופט בבית משפט פדרלי לערעורים, כתבו שורה של הצדקות מעוותות לעינויים. הטקסטים הנתעבים של באייבי זכה לתשומת לב מיוחדת, ובין השאר הולחנו; אנדרו סליבן הבחין מיד שבאייבי אישר לסי.איי.איי, למעשה, לשחזר את "חדר 101" של אורוול.

חדר 101 – ספוילר לרגע קריטי של "1984", אז מי שלא קרא מתבקש לעצור כאן – פועל מתוך הנחה שלכל אדם יש דבר שמפחיד אותו במיוחד, ושמולו הוא חסר אונים ושכל הגנותיו מתמוטטות. אצל וינסטון סמית' היו אלה עכברושים; אצל אבו זובדייה, טרוריסט זוטר באל קאעדה, היו אלה חרקים.

באייבי, משלמד על רגישותו של אבו זובדייה, אישר לכלוא אותו בתא קטן עם חרקים. הוא טען, ופקידי ממשל בוש ממשיכים לטעון עד היום, שלא מדובר בעינויים.

* * * * *

שיטה נוספת של עינויים שהשתמש בה הסי.איי.איי, בסיוע ובעידוד הממשל, היתה "waterboarding". הממשל, שהיה להוט להצדיק את השימוש בשיטה, טען כי היא יעילה במיוחד וכי אפילו העציר הקשוח ביותר, חאליד שייח' מוחמד – שמשטר בוש ייחס לו את תכנון פיגועי ה-11 בספטמבר – התמוטט לאחר טיפול בשיטה הזו.

המסמכים שנחשפו מעידים כי חאליד שייח' מוחמד עונה כך 183 פעמים. מה שמעלה את השאלה: אם סימולציה של הטבעה היא כה יעילה, אם מוחמד נשבר מיד, מדוע הוטבע 182 פעמים נוספות? מדוע הוטבע אבו זובדייה 83 פעמים, אם אחת היתה מספיקה?

כי עינויים לא משיגים מידע. הם משיגים הודאות. ואם מישהו לא מדבר, יכול להיות שפשוט אין לו את המידע שאתה מחפש, או שהוא עקשן במיוחד. אז בואו נטביע אותו עוד פעם. וכשזה לא יעבוד – לא יעבוד 183 פעמים ברציפות – נאיים עליו שנענה גם את הילדים שלו. אחרי הכל, עורך הדין ג'ון יו אישר. על פי דיווח אחד לפחות, הילדים – עבד, בן שבע בעת חטיפתו ב-2003, ויוסוף, בן תשע אז – עונו; בינתיים, הם נעלמו מעל פני האדמה.

ילד בן שבע וילד בן תשע, מבודדים, מורעבים, מעונים באמצעות חרקים (שוב חרקים), ואחר כך – אחר כך מתאיידים. ככה זה נגמר.

* * * * *
העינויים, והדו"חות, לא יורדים מסדר היום בארה"ב. ממשל אובאמה היה מעדיף להמשיך הלאה, אבל כלל לא בטוח שיתנו לו. אם על זה לא תהיה העמדה לדין, אז צדק ניקסון כשאמר ש"אם הנשיא עושה את זה, זה לא לא חוקי".

* * * * *
כשבוצעו פיגועי ה-11 בספטמבר, אהבה התקשורת הישראלית להתפעם מהתקף הפטריוטיות של התקשורת האמריקנית, וליבב על כך שבישראל זה לא היה עובר. לקח לאמריקנים כמה שנים להתאושש מההיסטריה של ההתקפה הראשונה על אדמה אמריקנית מאז פרל הארבור, אבל מאז הם למדו דבר פשוט: שבדיוק בעת משבר, אסור להרפות מצווארם של הפוליטיקאים. כי דווקא בעת משבר, הם יסיגו את הגדר, בטענה שהכרח וצריך ואין ברירה.

מי שחושב שהעיתונות הישראלית איננה פטריוטית דיה, כנראה שלא עקב אחר התנהלותה במשברים הבטחוניים האחרונים. היא נתנה גיבוי מלא לכל הבל פטריוטי. בין השאר, היא מקפידה שלא לדווח על הסוד הגלוי – העינויים המופעלים כלפי עצורי שב"כ – ועל הסוד האפל עוד יותר, זה שדיבר עליו היום אחד מבכירי החמאס: שהשב"כ מתנה לעיתים אישור כניסה לטיפול רפואי בישראל בשיתוף פעולה איתו.

העיתונות, שמאלנית לכאורה, שותקת. אחרי הכל, מי שמדבר נגד עינויים במזרח התיכון – לא נורווגיה, כפי שכבר ציין באשיר ג'ומאייל, מומחה בתחום – ואומר שהם פשע שמרעיל הן את המעונה והן את המענה; שהם אינם יעילים, משום שהמעונה יגיד כל דבר כדי להפסיק את הכאב, ולו זמנית; שהם אסורים משום שהם כליהם של ברברים ולא של בני תרבות; מי שאומר דברים כאלה, שלא מוכן לקבל שעינויים הם דבר פטריוטי ושמענים צריכים להיות גאים במעשיהם, חזקה עליו שהוא שמאלן תלוש, שונא עצמו ושונא עמו, תוקע סכין בגב האומה תוך כדי הרעלת בארות.

כמו מנחם בגין.

(יוסי גורביץ)