זה לא קשור ל"כבוד": הצווחה החוזרת ונשנית מפי יהודים אורתודוקסים, כשמישהו מעז לומר שאולי, בעצם, חוק ה"חמץ" פוגע בזכויותיו, היא שצריך לכבד את אמונותיהם ואיזה מין ליברלים אתם, שלא מסוגלים לכבד אחרים.
זו טענה שקל לפטור: היא מבלבלת בין אדם ובין אמונותיו. אנשים, בדרך כלל, ראויים לכבוד בסיסי. לאמונות אין שום הגנה כזו. עובדי האליל שלנו חוגגים כיום את חג השמש, או איך שהם לא רוצים לקרוא לו, שכולו נובע מבורות גאוצנטרית (תודה לרחביה ברמן שהאיר את עיני בנושא). מי שדורש שאני אכבד את אמונתו, כשזו מפגרת ביותר ממאה שנים אפילו אחרי הקתוליות, יצטרך להסתפק בגיחוך. הנלעג אינו ראוי לכבוד.
אבל זו איננה, בעצם, דרישה ל"כבוד" לאמונה האורתודוקסית: זו כפייתה. יהודים אורתודוקסים אינם דורשים מאופים בניו יורק או פראג לסגור את חנויותיהם בפסח, ואינם נוזפים בלועסי פסטה ברומא בשל כך. גם מספר ההתעלפויות של חרדים בפאריס, בראותם את השקצים המקומיים מציעים למכירה בלי שמץ בושה ככרות לחם מפתות במיוחד, נחשב לנמוך מאד. לא, זה לא קשור לכבוד.
סתם בני אדם שאוכלים לחם בפסח לא מפריעים לאורתודוקסים. מי שהם מחשיבים ליהודים – דווקא כן. מה שמפריע להם איננו החמץ המוצג בפרהסיה; מפריעה להם העובדה שיש כאלה הנחשבים יהודים ושטרם נכנעו לדרישות ההלכה. עדיין אין להם את הכוח הנדרש לרצוח אותם – יותר מדי אפיקורסים, פחות מדי בורות – אז הם דורשים שלפחות יכפיפו את הראש לפניהם. והמוני הבורים, כמובן, כופפים.
צחוק צבאי קצר: בדיחה עתיקה מספרת על קצין רוסי, שלאחר מלחמת העולם השניה מסביר את שלל המדליות שעל חזו לידיד מעריץ. 'ומה זו?', שואל הידיד על מדליה גדולה ונוצצת במיוחד. 'זו? אותה קיבלתי על כך שמנעתי אונס נערה פולניה'. 'באמת?', מתלהב הידיד, 'איך?'. 'פשוט מאד, התאפקתי.'
את מי שמכיר את ההיסטוריה של כיבושה של פולין (פעם קראו לזה "שחרור מעול הנאצים") בשנים 1944-1945 ודאי יצחק פחות. כך או כך, מתקבל הרושם שצה"ל מתקנא באותו קצין רוסי.
עד לאחרונה, התהדר צה"ל בכך שהוא דווקא ממעט לחלק מדליות וצל"שים. ואף על פי כן, העניק אלוף פיקוד המרכז צל"שים לארבעה חיילים שהצליחו, שימו לב, לבצע את משימתם מבלי לפגוע באזרחים. באחד המקרים, דווח, פצעו החיילים מבוקש "אבל נמנעו מלפגוע באשתו שהיתה לצידו בדירה".
זה באמת שפל חדש: מעבר לעובדה שהצל"שים הללו מגיעים באופן חשוד בצמוד לפעולות, איך לומר, פחות כירורגיות של צה"ל, הרעיון שצריך לתת צל"ש על ביצוע של המובן מאליו הוא מחפיר. אלא שכמובן שבצה"ל של אסא כשר, כפי שמקפיד להזכיר לנו יוסי דהאן, כבר ביטלו את ההבחנה בין לוחמים ואזרחים, וצה"ל מרשה לעצמו להרוג את האזרחים כדי לחסוך בחיי החיילים.
ממשיך בהתרסקות: ניסיתי לגזור על עצמי שתיקה בקשר לאהוד ברק, אבל אי אפשר. הגאון מפרק השעונים יצא בהבלחה חדשה: מעתה, ייצג זבולון אורלב מהמפז"ל את מפלגת העבודה, וזאת במקום נציג אחר ממפלגת העבודה. ברק חושש שחלק מחברי הכנסת של העבודה לא יצייתו להוראות ממשלת נתניהו-ליברמן, אז הוא העדיף לוותר על מושב ועדה של העבודה עבור מגלגל העיניים המקצועי מהמפלגה היודו-נאצית המתונה. כשאתה מוצא את עצמך מסכים עם אחמד טיבי, באמת שכבר אין מילים. ולחשוב שדווקא דניאל בן סימון הוא זה שחתום על המהלך הזה… מדהים.
האם ישראל מתאבדת? הכנסת ערכה שלשום (שני) דיון על התבטאויותיו של שר החוץ ליברמן. אם למישהו היה ספק היכן עומדת ממשלת ישראל, הספקות התפזרו.
השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הגיב בשם הממשלה ואמר ש"אובמה לא נותן פקודות לישראל", וש"עם ישראל החליט שהוא לא מצטרף להיות המדינה ה-51 של ארה"ב ובחר בנתניהו". עם זאת, אמר ארדן שארצות הברית היא "בעלת ברית חשובה" של ישראל.
וואלה. חשובה? נסה, אולי, "יחידה"? האם ישראל מוכנה להסתכן בעימות עם הממשל האמריקני בשביל ההתנחלויות? האם מישהו בירושלים באמת חושב שהקונגרס הדמוקרטי יצא להגנת ממשלת נתניהו? רוב המצביעים היהודים לדמוקרטים הם אנשי שמאל, ולחלק ניכר מהם ישראל היא מבוכה. זה נכון יותר ככל שגיל המצביעים נמוך יותר, ובקונגרס יודעים לעשות את החישוב הדמוקרטי. אובאמה שומר על פופולריות עצומה בארה"ב, ואם מישהו בממשלת נתניהו חושב שהדמוקרטים יצאו נגדו, ועוד בשביל ממשלת ימין ישראלית – אז אולי באמת הגיע הזמן ללגליזציה של סמים קלים, לפני שאיזה שוטר סמוי יתפוס את השרים על חם.
אובמה לא צריך לצאת נגד ישראל. הוא פשוט צריך להודיע שהוא מצמצם את הסיוע הבטחוני לישראל באותה מידה שהוא מצמצם את תקציב הבטחון האמריקני, ולרמוז שאם ארה"ב חותכת בבשר החי, אולי גם ישראל צריכה. זה יהיה פופולרי לעילא בארה"ב כרגע, וזה יספיק כדי למוטט את הכלכלה הישראלית, שנשענת על ההנחה של סיוע אמריקני לישראל. השגריר האמריקני פשוט צריך לא להטיל את הווטו הקבוע במועצת הבטחון, והקרקע הדיפלומטית תשמט מתחת לרגלי ישראל.
לפני 30 שנה יכול היה מנחם בגין לומר לשגריר האמריקני שישראל איננה רפובליקת בננות. אז היינו תלויים בה הרבה פחות, והאקלים העולמי היה חיובי הרבה יותר. בזבזנו את עתודות הרצון הטוב שהיו למדינה של פליטים שקמה מן האפר; הן טמונות בחולות הגדה והרצועה, יחד עם עשרות מיליארדי שקלים, זעתם ודמעתם של מיליוני ישראלים. יותר ויותר מתקבל הרושם שכאשר המקום הזה יקרוס, יהיו כמה מאמרי צער בעיתונות העולמית ואנחת רווחה גדולה. וכששר החוץ שלך הוא ליברמן וכשהממשלה שלך נושכת את היד המאכילה אותה – וארדן, יש להזכיר, הוא נציגה של ממשלה קולקטיבית; קולו בכנסת הוא קולה – אתה מתחיל להבין שכל נבואות החורבן מתגשמות, לנגד עיניך, בימי חייך.
ואנחנו רק בשבוע הראשון של ממשלת נתניהו. איזה מזל שחג עכשיו. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר – מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה.
חג חירות שמח ופסח קל.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות