החברים של ג'ורג'

בין חושך לאור

מחשבות על כיווני כתיבה ודברים אחרים

השריון שלי מחורר.

לפני שנתיים, ברגע שעכשיו נראה זחוח מאד, אמרתי למטפלת שלי שכשאני נכנס למאבק פוליטי, אני שם על עצמי שריון, ומאותו הרגע אני בלתי פגיע. שום דבר לא יכול להגיע אלי. אחרי הכל, אמרתי לה, בפעם הראשונה שניסיתי לכתוב בפורום פוליטי – שלום לעפרך, אולטינט 1994 – מישהו הציע להרוג אותי על ידי גרירה בשלשלאות מאחורי נגמ”ש בעזה. ומשאני שם עלי את השריון, אין בי רחמים. אני צונן, קר, מחפש את נקודות ההרג של הצד השני, ופוגע בהן לא רק ביעילות אלא גם בהנאה. מהו הטוב? לרסק את אויביך, לראותם נפוצים מפניך, לשמוע את קינות נשותיהם.

(או, למצער, לראות את הלייקים של הצד שלך נערמים ואת הקללות והגידופים של הצד השני, מתרסקים על השריון שלך ולא מסוגלים להעלות טיעון.)

וזו, אמרתי לה, מסיכה. פרסונה. אני לא כך בחיים האמיתיים. אבל האם כבר יש הבדל? ואם התרגלת ללבוש מסיכה, האם היא לא הופכת לחלק ממך?

2020 היתה משונה אלי. היא התחילה בהתקף דכאון מאז’ורי. לא הצלחתי לכתוב את העבודות שלי באוניברסיטה. מכשול נפשי עצום שלא הצלחתי להתגבר אליו, לא הצלחתי אפילו להבין אותו, מנע את זה. הקורונה החריפה את המשבר: אף פעם לא הייתי חיית מסיבות, אבל המגפה הפכה אותי לכמעט אסיר בית. בסוף מאי-תחילת יוני, כשהדכאון התחיל להתדרדר למחשבות אובדניות (זה הג’וב של המחלה: היא רוצה להרוג אותך) ובקושי הצלחתי לעשות את העבודה שלי, הלכתי לפסיכיאטר ואמרתי שהתרופות לא עובדות. הוא החליף אותן.

(זכרו – דכאון הוא מחלה נפוצה. לכו להבדק. ובמידת הצורך, החליפו תרופות.)

השינוי היה מיידי. בתוך ימים, מחסום הכתיבה שלי בתחום הבדיון נעלם. בתחום מאמרי הדעה, אין לי בעיה – אני יכול לתקתק 450 מילה תוך 40 דקות בלי מאמץ או יותר מדי עריכה אחר כך. מהבחינה הזו, העשור בכלכליסט (1,200 מילה של טור טכנולוגי כל בוקר) והשנים בנענע (כתוב עכשיו, על זה, 300 מילה ב-20 דקות) היו אימון מעולה, ועל האופניים האלה אני עולה מחדש בלי מאמץ. כתיבת בדיון, מצד שני, היא תחום אחר לגמרי: תחום שבו חרדת המתחזה לא מחכה לך בפינה, היא מנפנפת לך בעליצות מהפסגה הסמוכה. היא יודעת שתדווש אליה. אתם מכרים ותיקים.

המחסום הזה התפוגג. אולי הוא יחזור: החרדה שלי היא שיום אחד זה ייעלם כמו שבא. אבל בינתיים כתבתי שישה סיפורים שנעים באורכם מסיפור קצר לנובלה, ואני עמוק בתוך עוד נובלה. מהבחינה הזו, החצי השני 2020 היה שנת םלאות.

אבל השריון שלי הלך.

תחום העיסוק העיקרי שלי, מה שודאי לא יפתיע קוראים ותיקים, הוא הדיקטטורה הצבאית הישראלית. בחצי השנה האחרונה דיווחים וסיפורים שבעבר היו ניתזים ממני כמו כלום – כן, זה מזעזע, זה נורא, אבל כבר ראינו כאלה, ואם לא ראינו כאלה פה המוח יעלה מיד את המקבילה בארה”ב או מקום אחר.

לא עוד. לא מעט דיווחים חדרו את השריון כאילו היה חמאה, גוררים אחריהם התקפי בכי וזעם חסר אונים. לא רק הם: נושאים שבעבר הייתי נוגע בהם בלי בעיה, כמו משטר האפרטהייד בארה”ב או, ההתמחות שלי, משטרים טוטליטריים רצחניים במאה ה-20, צורבים, חותכים, שורטים. האנשים המתוארים הם לא דוגמא היסטורית, סכום של מעמדם, מוצאם, והמצב המשפטי שלהם, או, אם לדייק, סכום המידע שיש להיסטוריון עליהם, אלא דמויות של ממש.

אני לא יודע למה, אני לא יודע איך. כמו עם מחסום כתיבת הבדיון. אבל זה קרה. יתכן שיש לזה קשר לפתיחת הסכר בתחום הבדיון: אם אתה מתרגל לכתוב דמויות ומנסה לבנות את המניעים שלהן, זה זולג לקריאה שלך. וזו אחת הסיבות לירידה החדה בכתיבה בבלוג בחצי השנה האחרונה: לא רק הבדיון, שתפס זמן, אלא גם העובדה שכל נסיון לכתוב פה היה כרוך בקריאה קפדנית של דברים שפצעו אותי, עיבוד שלהם, ונסיון לכתוב את זה כמשהו שהוא לא – או, לפחות, לא רק – התפרצות זעם.

חשבתי ברצינות, בנובמבר-דצמבר, פשוט לסגור את הבלוג. ש-2020 תהיה השנה האחרונה שלו. למה לחפור בפצעים? בצע נסיגה טקטית למחוזות הדמיון. למה, יש לך איזושהי השפעה על המציאות? עשית את שלך. דפקת את הראש בקיר של המציאות הישראלית שנים. שמישהו יחליף אותך במשמרת.

וזה היה מפתה, אבל לא. בסופו של דבר אני גבר אשכנזי משכיל, שמרוויח לא רע. השריון הרגשי שלי אולי נראה כמו פאנצר אחרי פגישה קצרה עם T-34

(למה דווקא הדימוי הזה עכשיו?)

אבל שריון הפריבילגיות שלי עדיין מתפקד. וכפי שלימדו אותי ביש דין, אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. אנחנו משתמשים בשריון הפריבילגיות שלנו כדי לפרוש אותו גם על אחרים. והדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשיך להיות שם, ואני חייל לשעבר שלה שהיה שותף לפשעים שלה, ויש מישהו שפעם היה ילד בן חמש שנלקח כבן ערובה ואני האכלתי אותו כשהוא קשור. לא עלי המלאכה לגמור; ואין אני בן חורין להשתמט ממנה.

אז אני עדיין פה, ומקווה להיות פה גם בהמשך. ואנסה לווסת כתיבת בדיון מול כתיבת פוסטים. אבל הקשב שלי לדברים שהשחתתי עליהם כל כך הרבה זמן – יאיר לפיד, יאיר נתניהו, הפטפטת הפוליטית היומיומית, מי דפק את מי באיזה תמרון פוליטי שלא נזכור עוד שבועיים, כל מרוץ הסוסים הזה – לא קיים יותר. באמת, עדיף לי לכתוב על תסלוניקי המדומיינת במאה ה-12. הפוסטים שיהיו פה יעסקו בעוולות הגדולות של דורנו, וזה אומר בראש ובראשונה הדיקטטורה הצבאית שלנו וסייעניה. השנה הקרובה תהיה נסיונית. אשמח אם תשארו איתי.

נראה באור.

(יוסי גורביץ)

אבל לאן נוליך את משניות?

שופט חובש כיפה התיר הבוקר לינצ’ים

השופט אהרן משניות, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, זיכה היום (ב’) את יעקב שמבה ורונן כהן, שהשתתפו בלינץ’ שבוצע במבקש המקלט הבטום זרהום במהלך הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע בשנת 2015. פסק דינו של משניות מתיר הלכה למעשה ביצוע לינץ’.

אין ויכוח על העובדות: שמבה ורונן היו בין הארבעה שניגשו אל זרהום הפצוע והמדמם ותקפו אותו במכות ובעיטות. זרהום לא היה המחבל, אבל איזה גיבור ישראל החליט שאם הוא שחום עור הוא ודאי עוין, וירה בו. שמבה ורונן טענו שהם חשבו שזרהום הוא המחבל, או אחד מכמה מהם.

ומשניות, חובש כיפה יוצא הפרקליטות הצבאית, מתנחל תושב אפרת, מי שחתום על שורה של צווי הפקעת קרקע מפלסטינים, קיבל את הטיעון. שימו לב למהלך המרשים שאירע כאן: משניות קבע שאם אדם רואה לפניו אדם פצוע, והוא חושב שהאדם הזה מחבל, מותר לו לנסות לרצוח אותו. לפני כמה שנים, אלאור אזריה ירה באדם פצוע שללא ספק היה מעורב בנסיון פגיעה בחמושים ישראלים, הרג אותו – והורשע בהריגה. משניות הפך הלכה למעשה את פסק הדין הזה. הוא מתיר להרוג אנשים שמישהו חושב שהם מחבלים. החוק עצמו, למותר לציין, אוסר על הרג שכזה. אבל אהרן משניות רואה עצמו כפוף לחוק אחר.

או, במילים בוטות יותר, השופט משניות התיר לינץ’ באנשים שחומי עור. כמו הלינץ’ הקלאסי, אין צורך בשום ראיות, אין צורך בבית משפט. יש אדם שאיננו נראה כמונו? יש דיווח על פשע? דמו מותר על ידי כל מי שנמצא במקום. קנאים פוגעים בו, קוראת לזה ההלכה.

רק, כמובן, אל תעשו את השגיאה ותהרגו יהודי בלתי מעורב. אז לשופט משניות לא תהיה ברירה אלא להרשיע אתכם. האמת, שניה, אני לא בטוח בזה. אם תטענו שחשבתם שהיהודי, שעורו היה חום מזה של משניות, היה מחבל, אולי יש לכם סיכוי אצל משניות.

העובדה שמשניות הוא חובש כיפה רלוונטית כאן. לפני שיצא לבית המשפט, פתח השופט את יומו בברכה לאלילו על כך שלא עשאו גוי. ולא, זו לא אמירה ריקה. משניות מאמין בה. אחר כך התפלל משניות את ברכת המשפט: “השיבה שופטינו כראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר מאיתנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה, אדוני, לבדך בחסד וברחמים.” כלומר, תפילה להשבת שלטון ההלכה. וההלכה כבר קובעת שאין עונשים על הריגת לא יהודי, אלא משאירים את המלאכה לאלוהים. את התפילה קינח משניות ב”עלינו לשבח”: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה.”

זה המטען שמשניות מביא איתו לכס המשפט, ובדיוק בשל כך אסור היה למנות אותו לשופט. ישראל היא מדינה שרוב תושביה אינם יהודים אורתודוקסים. באידיאולוגיה הסוטה שמשניות גדל עליה, אלה מהם שאינם יהודים כלל אינם זכאים לצדק ואסור להצדיק אותם בדינם עם יהודים; יהודים אורתודוקסים יש להצדיק בריבם מול יהודים אפיקורסים, שהלכתית יש חובה להרוג אותם ככל שהדבר ניתן (”ואפיקורסים והם שעובדים לעבודת כוכבים או העושים עבירות להכעיס […] הרי זה כאפיקורס […] והיו נוהגים בזמן הבית להרגם; אם יש בידו כוח להרגם בסייף בפרהסיה, היה הורג; ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסובב הריגתו”, שולחן ערוך, יורה דעה קנ”ח). ובואו לא נדבר על מה שחונך משניות לחשוב על נשים, או, רחמנא ליצלן, פמיניסטיות.

משניות, כמו שופטים אורתודקסים רבים אחרים – ראוי לציון מיוחד משה דרורי – ממונים לשפוט בצדק וביושר ציבור שאת חלקו הגדול הם שונאים ומתעבים. התוצאות של מינוי כזה מדברות בעד עצמן. וזו הסיבה שחוקי ישראל חייבים להיות, במוצהר, חוקים חילוניים – וששופטים דתיים יצטרכו להשבע (לא להצהיר!) אמונים להם לא כחוקי “ראשית צמיחת גאולתנו” אלא כפי שהם נשבעים לקיים חוקים כאלה במדינות לא יהודיות. המרעום פה, שוב, הוא התפיסה שהמדינה יהודית: קשה להאמין שמשפטן אורתודוקסי כמו משניות היה מעז ללכת לאיפה שהלך אילו, למשל, היה שופט בארה”ב.

ומאחר ולא עשינו זאת, אז אהרן משניות, משופטי סדום, הכניס לפסיקה שלנו התרה של לינצ’ים.

לנשכחים ירווח, ולחיים ירפא.

וארץ עוד תחליף קיצה וגם חורפה.

אבל לאן נוליך את החרפה?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחרתיים (רביעי) אערוך את ההרצאה שלי, “כל מה שרצית לדעת על היהדות והיה לך מספיק שכל לא לשאול את הרב.” ההרצאה תיערך בזום בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח לפחות. המעוניינים להשתתף מתבקשים לשלוח מייל ל[email protected].

(יוסי גורביץ)

גניבת שלטון בכספי ציבור

ושלוש הערות נוספות על כתב האישום נגד נתניהו

חבלה ישירה בדמוקרטיה: תומכיו של נתניהו, הן הנבערים הן הנבלים (היי, גדי טאוב!) מעלים טענה מרכזית כנגד סעיף האישום המרכזי נגדו, השוחד. לטענתם, “סיקור חיובי” לא יכול להיות שוחד; יתר על כן, הם אומרים (במיוחד טאוב) עצם ההגדרה של סיקור חיובי כשוחד מעמידה בסכנה כל עיתונאי וכל פוליטיקאי, משום שפרקליט מדינה חסר מעצורים יכול להפליל אותם כרצונו.

לטאוב ודומיו יש נקודה: אכן עומד בראש הפרקליטות פרקליט מדינה חסר מעצורים. אין ספק שהפרקליטות צריכה ניקוי אורוות, רצוי באמצעות D9. אבל הטענה שאפשר להעמיד לדין כל עיתונאי וכל פוליטיקאי היא קשקוש. במקרה של טאוב, מדובר בקשקוש אפוף במליצות גבוהות וטרחנת עילית, אבל זה עדיין קשקוש.

האוליגרך אלוביץ’ לא היה עיתונאי ונתניהו לא היה מקור. העיתונאים היו אנשי וואלה האומללים, שאולצו על ידי אלוביץ’ ושלוחיו להטות את שכתבו ולספק חיפוי למשפחת נתניהו. נתניהו העניק בתמורה לאלוביץ’ הטבות בשווי כמיליארד ש”ח, ביניהן הטבות שמנעו את קריסת יורוקום. כל מי שרוצה לדעת, צריך רק לקרוא את החלק בכתב האישום (זהירות, מסמך) העוסק באלוביץ’ שנכתב בעדינות ודיוק שנדיר לראות כמותם בכתבי אישום.

ומאחר ולפרקליטות אין הבנה בנושאי יח”צ (שי ניצן הדגים את זה לאחרונה במייל ששלח לשופטים לשעבר), היא הצליחה להפיל את הכדור הכבד ביותר במחסנית שלה. אני מפנה אתכן לסעיף 32 לנספח א’ לכתב האישום. לנוחותכן, הוא מופיע למטה.

walla

מה קרה פה? השנה היא 2015. יום בחירות. נתניהו חושש שהוא עומד להפסיד בבחירות. להעלות שידורים בטלוויזיה או ברדיו אסור לו, ולך תביא אנשים בשעות שנותרו לך עד לסגירת הקלפי לאיזה סרטון יוטיוב. אז הוא משתמש בכלי התקשורת שנתון למרותו, וואלה של אלוביץ’, ובהנחייתו אלוביץ’ מנחה את וואלה להחזיק את סרטון “הערבים נוהרים” במשך שעות באוויר. כמה שווה השוחד מאלוביץ’ לנתניהו? את השלטון עצמו. אלוביץ’ סייע לנתניהו להפוך את הסקרים ולנצח ב-2015, סייע לו לקבל ארבע שנות שלטון נוספות. זה השוחד.

ומה היה אכפת לנתניהו להחזיר לו? אחרי הכל, הוא לא הוציא פרוטה מכיסו: הוא גנב את השלטון בכספי ציבור. זה הסיפור. רק על זה, על הקשר הזה נגד הבוחר, נתניהו היה צריך לשבת בכלא לשארית ימי חייו. אבל, כמובן, במערכת היחסים בין אלוביץ’ לנתניהו היו הרבה מאד מקרי שוחד אחרים.

אשמת מנדלבליט: אלא אם יקרה משהו יוצא דופן בשלושת השבועות הקרובים, ובהתחשב בהיסטוריה הפוליטית של 2019 זה לגמרי יכול לקרות, נלך בסביבות מארס 2020 לבחירות שלישיות ברצף. זה עולה למדינה הרבה כסף, בחירות שלישיות מערערות את אמון הציבור במערכת, הן מועילות רק לגרועים שבבני האדם, הפרסומאים – והאשמה על כך מוטלת במידה ניכרת בחיקו של הרופס הממשלתי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

מנדלבליט החזיק את ממצאי השוחד בתיק נתניהו במשך שלוש שנים כמעט. הוא זה שהתעקש להגיש כתבי אישום במשותף, בכל התיקים. בכך הבטיח גרירת רגליים ומשיכת זמן. גרוע מכך: השימוע שערך לנתניהו, כלי שלא עומד לרשותו של סתם נאשם בפלילים, אמור היה להיערך לפני בחירות אפריל. לבקשת נתניהו, מנדלבליט דחה את השימוע לאוקטובר, ולא ביטל אותו גם לאחר שורה של תרגילים מצד נתניהו – למשל, סירוב של עורכי הדין של נתניהו לבוא לקחת את החומר.

בכך אחראי מנדלבליט לבחירות ספטמבר, ומאחר ומשך את הזמן עד יום לאחר שפקע המנדט שהוענק לגנץ, הוא יהיה אחראי מרכזי גם לבחירות מארס 2020, אם יהיו כאלה. כל פקיד שגרם נזק כזה למדינה צריך ללכת בקלון הביתה. מנדלבליט יזכה כנראה בפרס ויהפוך לשופט עליון.

התיקים השתוקים: פרשות נתניהו לא מתמצות בכתב האישום נגדו. היתה, כמובן, פרשת ביביטורס, שבמסגרתה קיבל נתניהו טובות הנאה יוצאות דופן. היועץ המשפטי הקודם, יהודה “מי?” וינשטיין, וידא שהתיק הזה ייקבר. תיק 1000 עצמו מכיל שתי פרשות יוצאות דופן. לאחת התוודענו בשבוע שעבר: נתן מיליקובסקי, ראש וראשון לבני הדודים של נתניהו, הודה שהוא מסר לנתניהו, במעטפות, סכום של כ-100,000 ש”ח. נתניהו לא נחקר בנושא הזה, שעל פניו נע בין מתנה אסורה, הפרת חוקי המס ושוחד. הוא גם לא נחקר בפרשה אחרת שקשורה לבן הדוד המיטיב, פרשת מניות כלי השיט. כנראה שכתב האישום הזה הוא המקסימום שמוג ליבו של מנדלבליט איפשר.

ויש פרשה אחת שקושרת בין הצורך לנקות את הפרקליטות בלהביור ובין פשעיו של נתניהו: פרשת רות דוד. בשנת 2004 השמידה דוד, אז פרקליטה בכירה, תיק הברחה יוצא דופן – לאחר שעיינה בו במשך פחות משלושה ימים. בין החומרים שהושמדו היתה הקלטה של עד שקשר בין נתניהו ובין פרשת ההברחה: לכאורה, בכירים בליכוד, טען העד, פנו לנתניהו – אז שר האוצר – וזה היה מעורב בשחרור המכולה ובסגירת התיק. נתניהו טוען שהוא לא זוכר כלום. זה גם מה שאני הייתי אומר.

העד, אגב, נרצח בעינויים מאז. יש כנראה סיבות טובות לפרקליטות לא לפשפש בתיק הזה.

סליחה, טריקי דיק: לפני שנים, השוותי בין בנימין נתניהו ובין ריצ’רד ניקסון. חטאתי כלפיו ואני מבקש את סליחתו.

יש, אכן, דמיון בין שתי הדמויות. ניקסון ונתניהו שניהם פושעי מלחמה. שניהם גזענים. שניהם פשעו כלפי המדינה שבראשם עמדו וניסו לגנוב בחירות. כאן נגמר הדמיון. ניקסון, משאולץ להתמודד עם פשעיו, התפטר במקום למשוך את המדינה למשפט סנאט ארוך. הוא בחר, בסופו של יום, בטובת ארצו. זו לא היתה הפעם הראשונה: ניקסון ידע, אחרי בחירות 1960, שיריבו קנדי גנב אותן בסיוע המאפיה של שיקאגו. הוא בחר בטובת ארצו ולא גרר אותה לסיוט. מותר לשער כמה המרירות של גניבת הבחירות ב-1960 השפיעה עליו שנים אחר כך.

השוו את התנהלותו של ניקסון לזו של נתניהו שלשום, ותראו את ההבדל בין נבל פטריוט ובין נבל שמתחזה לפטריוט.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נעימה המלחמה לבלתי מנוסים בה

לזכרו של ווילפרד אוון: שעת הורדת תריסים

המשורר הבריטי ווילפרד אוון (Wilfrd Owen) מת לפני מאה שנים וכמה שעות – שעת המוות היתה סביב 11:00. הוא מת שבוע בדיוק לפני היום האחרון של מלחמת העולם הראשונה, כנראה המיותרת שבמלחמות.

(ביום האחרון של הלחימה, בין ההחלטה על שביתת נשק בחמש בבוקר וכניסתה לתוקף בשעה 11:00 בדיוק, נהרגו יותר מ-2,700 בני אדם בחזית המערבית. כמה מפקדים החליטו לנצל את השעות האחרונות של הלחימה לעוד נסיון לזכות בתהילה. האמריקאי האחרון נהרג באזור 10:58: הוא היה סג”מ שהחליט להסתער על עמדת מקלעים גרמנית. הגרמנים צעקו לו נואשות שהמלחמה הסתיימה, שיילך אחורה, שאין עוד טעם לכל זה. הוא המשיך להסתער; הם הרגו אותו.)

על הסיבות למלחמת העולם הראשונה אפשר להתווכח עד שייצא עשן לבן, אבל יש הסכמה כללית שמדובר במאבק מיותר לחלוטין ושאילו למנהיגי המדינות היה מושג מה תהיינה ההשלכות של החלטותיהם, הם לא היו יוצאים למלחמה. חלקם הבינו את המשמעות המעשית של החלטותיהם: כשהבין ראש הממשלה הצרפתי, רנה וויוויאני, שהנשיא שלו והרמטכ”ל הרוסי מדברים לא על אפשרויות דיפלומטיות לדחיית המלחמה, אלא על תיאום התחלת המלחמה כך ששני הצבאות יוכלו לתאם את פעילויותיהם, הוא לקה בהתמוטטות עצבים. כשהגיע תורו של שר הפנים הרוסי לחתום על צו הגיוס הכללי, שהוא ידע והבין שיוביל למלחמה שבה ייפגעו מיליוני רוסים, השליח מצא אותו יושב בין איקונות, נרות בוערים וקטורת. הוא ידע שהוא יהיה אחראי למותם של מספר עצום מבני עמו.

ואז כל המנהיגים הללו אספו את עצמם מהרצפה, אמרו לעצמם להפסיק להתנהג כמו נקבות ולהיות גבר-גבר, ויצאו בפנים נחושות למשימה של השמדת הנוער שלהם. משימה שהוכתרה בהצלחה רבתי.

ההיסטוריה של המלחמה לוותה תמיד בשירה מפארת, תעמולה שבלעדיה אי אפשר. פה ושם היו משוררים שחרגו מהשורה: ארכילוכוס, במאה השביעית, מתאר מנוסה מהקרב:

“תראקי אחד מתפאר במגני,

שנטשתי בחוסר רצון ליד שיח.

היה זה מגן שמיש לחלוטין,

אבל לפחות הוצאתי את עצמי מזה.

מה אכפת לי מהמגן?

אקנה אחר במקומו, טוב באותה המידה.”

החוצפה שבשיר הזה (ביוונית זה מצלצל טוב יותר) אדירה: בעת העתיקה, השלכת המגן היתה האקט האחרון לפני מנוסה מבוהלת. המגן, אחרי הכל, הגן על החייל. השלכתו אומרת שהאיש החליט שהוא צריך לזוז מהמקום כמה שיותר מהר והמגן מכביד עליו. אבל, גם אז, צבאות תוארו כמשהו מרשים, יפה. סאפפו כותבת:

יש האומרים פרשים, אחרים אומרים רגלים,

ועוד אחרים קוראים לצי ספינות

הדבר היפה ביותר שעל האדמה השחורה.

אבל אני אומרת: זה מה שאדם אוהב.”

וה”אבל אני אומרת” הזה הוא לב השיר. ולא במקרה הוא נכתב על ידי אשה.

השירה היוונית והרומית היא אפית בחלקה הגדול, ומהומרוס והלאה היא מלאה בשאון של תיאור חניתות נכנסות ויוצאות, קריסה של הגבר המומת, גרזנים על ראשים, והמשפט החוזר ביותר אצל הומרוס הוא כנראה “נפל, וצלצלו עליו כל כליו.” המלחמה היא תפארתו ותכליתו של הגבר, והמלחמה היא לעתים קרובות סתמית. אודיסיאוס, כשהוא חוזר מטרויה, נופל על שורה של ערים שלוות כמו אותם בני דן (דנאים?),

ויבואו על ליש, על עם שקט ובוטח,

ויכו אותם לפי חרב, ואת העיר שרפו באש.

ואין מציל, כי רחוקה היא מצידון,

ודבר אין להם עם אדם.

אבל אולי השורה הבולטת ביותר של שירת המלחמה הישנה, הזיקוק שלה, מגיעה מהוראטיוס: Dulce et decorum est pro patria mori: מתוק וטוב למות למען המולדת. השורה הזו מופיעה בשיר נשכח בצדק, שבו קרא הוראטיוס לרומאים לזנוח את החיים הטובים ולהפוך שוב ללוחמים מטילי אימה, שיצאו לצד השני של העולם כדי ששליט כלשהו יוכל לבנות לעצמו עמוד נצחון.

טוב, את הקטע הזה הוא השמיט.

ווילפרד אוון, 1900 שנים אחרי, ענה לו:

גז! גז! מהר, אנשים! אקסטזה של גישושים,

חובשים את הקסדות המגושמות בדיוק בזמן,

אבל מישהו עדיין צעק ומעד,

טובע כמו אדם שהושלך לאש או לסיד.

במטושטש, דרך הזגוגיות המעורפלות והאור הירוק הסמיך,

כמו תחת ים ירוק, ראיתי אותו טובע.

בכל חלומותי, לנגד עיני חסרות הישע,

הוא מזנק אלי, מחרחר, נחנק, טובע.

אם בחלומות חונקים, הלכת גם אתה

מאחורי העגלה עליה השלכנו אותו,

וראית גם את העיניים הלבנות מתפצלות בפניו,

פניו התלויות, כשל שד אחוז קבס מן החטא;

ושמעת גם אתה, בכל תנועה, את צליל דמו

מחרחר מן הראות המושחתות מקצף,

נתעב כסרטן, מר כגירה

של פצעים דוחים, בלתי ניתנים לריפוי, על לשונות חפות מפשע –

ידידי, לא היית מספר בחדווה כזו

לילדים תאבים לתהילה נואשת

את השקר הישן: Dulce et decorum est

Pro patria mori.

הידיד כאן הוא מורה, כפי שהיה אוון קודם למלחמה. הוא מכין את הדור הבא של בשר התותחים (ביטוי שטבע ידידו הטוב של אוון, המשורר זיגפריד ששון), ואוון לא יכול היה עוד לעמוד במעמסה הזו.

(ראוי לעיין מחדש בשנאה האדירה של הדור האבוד למוריו, שמתבטאת היטב אצל ידידו של הדובר ב"במערב אין כל חדש", שהפך למאמן חיילים והוא מתעלל במורה הוותיק שלהם שהפך לטירון – מורה שהוא מאשים בכך שהוא שכנע תלמיד אחר להתגייס למרות שהיה צעיר מדי, מה שהוביל למות התלמיד.)

אוון התעניין בשירה מנעוריו, והתגייס למלחמה כשנה לאחר שהחלה. הוא התגייס כשהוא מלא בכל הפאתוס הפטריוטי המקובל – בין השאר, הוא כתב על התהילה שלה יזכה אם יפיל צפלין. המפגש עם המציאות של החזית המערבית היה מזעזע. תוך זמן קצר הוא נפגע, איבד הכרה ושכב מספר ימים ליד השרידים של קצין אחר. כששב לקווים הבריטיים, הוא אובחן כסובל מהלם קרב. ההתאוששות שלו היתה ארוכה, ובמהלכה הוא ניהל שיחות ארוכות עם ששון, שהפך למנטור שלו. בסופו של דבר הוא החליט לשוב למלחמה.

הוא לא האמין בה. אחד השירים החזקים ביותר שלו, The Parable of the Old Man and the Young, מתייחס למותם של החיילים – מכל הצדדים – במלחמה כאל קורבן יצחק על ידי אברם. שיר אחר מתאר פגישה בין שני חיילים בגיהנום:

“I am the enemy you killed, my friend.

I knew you in this dark: for so you frowned

Yesterday through me as you jabbed and killed.

I parried; but my hands were loath and cold.

Let us sleep now. . . .”

אין כאן שנאה. החייל הגרמני, מבחינת אוון, הוא אח: הם ינוחו יחדיו. אחרי אוון, כבר בלתי אפשרי לכתוב שירת מלחמה כמו לפניו. המציאות חדרה אל מעבר לערפל שפיזרה השירה – ערפל שמטרתו היתה לשכנע אנשים צעירים שמדובר יהיה במיטב חייהם. אפילו המשורר הגדול של המיליטריזם האנגלי, רודיארד קיפלינג, כתב באחד משיריו המאוחרים:

If any question why we died,

Tell them, because our fathers lied.

קיפלינג הקריב את בנו כעל מזבח: הוא אילץ את הנער, שראייתו היתה פגומה, להתגייס בניגוד לרצונו. ג’ון קיפלינג בן ה-18 בקושי מת כפי שאביו רצה: הסתער פצוע על עמדה גרמנית בקרב שלא היתה לו שום משמעות. מקום קבורתו לא ידוע.

שנתיים בערך לאחר מותו של אוון, גם הוא בקרב חסר משמעות במלחמה חסרת פשר, נהרג יוסף טרומפלדור בתקרית לא ברורה בגליל. המילים האחרונות המיוחסות לו היו “טוב למות בעד ארצנו”, או בגרסה אחרת “לא נורא, טוב למות בעד ארצנו.” התהילה הנואשת של טרומפלדור שימשה כנסיוב נגד הדברים של אוון. המיליטריזם הישראלי נולד שם.

נעימה המלחמה לבלתי מנוסים בה, כתב פינדארוס כ-450 שנים לפני הוראטיוס. האמירה הזו הושלכה הצידה. צעירים, יודע כל מגייס צבאי וכל דיקטטור, רוצים אקשן. הם לא ישאלו יותר מדי שאלות. טיפחו אותם להאמין שיש תהילה בקיפוח של חיי אדם אחר ואף אחד לא טרח לספר להם על איך נראה מישהו שפגז התפוצץ סמוך אליו, או מה קורה לך כשאתה מאבד רגל. או מה קורה כשהחייל שלך מת לנגד עיניך בענן גז ורודף אותך בחלום אחר חלום.

היסטוריונים של הדיפלומטיה ערב מלחמת העולם הראשונה אוהבים לדבר על דמעותיו של סר אדווארד גריי, שר החוץ הבריטי, אחרי הנאום שלו בפרלמנט שבו אמר שאין מנוס ממלחמה וש”המנורות כבות בכל רחבי אירופה; לא נשוב ונראה אותן נדלקות שוב בימי חיינו.” בהתחשב בכך שלמהלכים של גריי היתה לא מעט השפעה על שליחתם של נערים בריטים למטחנות בשר התותחים, ובהתחשב בים הדמעות ששפכו אבות ואמהות בריטים בשל כשלונו, ההתעכבות דווקא עליהן – הן מופיעות כמעט בכל ספר שקראתי בנושא – מאוסה עלי משהו.

אבל גריי ניסה. הוא נכשל, והוא סיבך את ארצו, אבל הוא ניסה. הוא אכן היה חדור בהבנה האיומה שהובילה להתמוטטות העצבים של וויוויאני, כמה ימים קודם לכן. אצלנו, לא מנסים. הטרוניה שהדהדה בחודשים האחרונים היא למה אנחנו לא יוצאים לעוד מלחמה בעזה. אתמול, תקף אבי גבאי את נתניהו על כך שהוא “נכנע לחמאס.”

למילים האלה יש משמעות. יש חייל או שניים, שאבי גבאי כנראה לא מכיר, שעשויים לשלם עליהן בחייהם, אם גבאי יצליח לדחוק את נתניהו ך]ינה. יש, בוודאות קרובה, מאות ילדים עזתים שישלמו עליהן. מי במוות, מי בפציעה, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא.

כל כך התרגלנו למצב הזה, שבו המלחמה היא ברירת המחדל, המובן מאליו; כל כך התרגלנו שדיפלומטיה היא מושא ללעג; עד שאוטומטית, אנחנו שולחים את ידינו אל האקדח. די כבר. די לתהילה הנואשת, די לשקר הישן שטוב למות בעד ארצנו. היו לנו 100 שנים ללמוד מהן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רוח הרפאים של הצדק מבעתת את ישראל

אף חמוש ישראלי לא הועמד לדין בחו”ל. אז למה המאבק בתופעת הרפאים הזו פופולרי כל כך?

יריב לוין, ממלחכי פנכתו של בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק שתאסור על ארגונים ש”מנסים להעמיד חיילים לדין בחו”ל.” בכך הוא הדהד את הצהרתו של נתניהו משלשום (א’), שרצה ועדת חקירה פרלמנטרית כנגד ארגונים כאלה.

נניח עכשיו לעובדה שהבוגדים האמיתיים שפוגעים בחמושי צה”ל הם דווקא אנשי הימין, כפי שציינה ח”כ זהבה גלאון; נשאל כמה חמושי צה”ל הועמדו לדין. נזכיר שהנושא הזה נמצא על סדר יומו של הליכוד מאז שתא”ל אביב כוכבי נאלץ להמלט מלונדון, מחשד שייעצר בשל הפשעים שביצע כמפקד אוגדת עזה. זה היה לפני יותר מעשור. מספר חמושי צה”ל שנעצרו מאז המקרה המלבב ההוא – נאחל לכוכבי שנים ארוכות בלי נסיעות לאירופה – הוא אפס (0).

כלומר, אפילו אם היו ארגונים ישראלים שמנסים להעמיד לדין חמושים ישראלים בחו”ל – ואין – הרי שהם ממש לא מוצלחים בעבודתם ולא מהווים, למרבה הצער, סכנה מוחשית לפושעי המלחמה שצה”ל מייצר. יש לכך סיבה מרכזית: ממש, ממש מסובך להעמיד חמושים של צבא אחד לדין במדינה אחרת. משפט מצריך ראיות: ראיות של ממש. צריך שיהיו ראיות שאדם ספציפי, במקום ספציפי, בזמן ספציפי, ביצע פשע ספציפי כלפי אדם ספציפי אחר. יתר על כן, כדי להעמיד אדם לדין בשל פשעי מלחמה, צריך לעבור משוכה משפטית נוספת: על התובע להוכיח כי הרשויות בארצו של החשוד לא ערכו חקירה ראויה והליך סביר להעמדתו לדין בשל הפשע, אף שהיתה להן האפשרות לכך.

מי שרוצה להגיע לבית דין בינלאומי, צריך לעבור משוכה שלישית: הוא צריך לשכנע שהפשע חמור מספיק כדי לעניין את בית הדין (gravity). עינויים של עציר במחסום הם פשע מלחמה; ספק אם בית המשפט הבינלאומי יתעניין בהם.

בנוסף, הנטיה של תובעים היא לא לחפש את החפ”שים אלא את הגנרלים, ויותר מכך – את האזרחים שנתנו להם פקודות. לכן, כשהימין מדבר על החשש מהעמדה לדין של חיילים, הוא בעצם מציב שכפ”ץ על אנשים אחרים לגמרי: ראש הממשלה נתניהו, שר הבטחון בוגי ליברמן, חבר הקבינט יאיר לפיד, הרמטכ”ל, אלופי הפיקוד. לא המש”ק במחסום.

אילו רצתה ממשלת ישראל למנוע כל אפשרות להעמדה לדין של חמושיה בחו”ל, היא היתה צריכה לעשות כמה צעדים ממש לא מסובכים. היא היתה צריכה להכניס חקיקה נגד פשעי מלחמה לחוק שלה (לא, היא לא עשתה את זה, למרות שדו”ח טירקל המליץ על כך לפני ארבע שנים), והיא היתה צריכה להורות למצ”ח לבצע חקירה מקיפה של כל חשד לביצוע פשע מלחמה. הבעיה, כמובן, היא שהן הממשלה והן הציבור תומכים בפשעי מלחמה. יעיד המקרה של אלאור אזריה, שלרוע מזלו נתפס מבצע פשע מלחמה מובהק לעיני מצלמות. הצבא העמיד אותו לדין על עבירה נמוכה מהעבירה שביצע – רצח של פצוע חסר ישע – ואחר כך דן אותו לשנה וחצי, שקוצרה בינתיים. אבל גם זה היה יותר מדי לממשלה ולציבור.

ומילא אזריה, הוא רצח רק אדם אחד. עד כה, נמנעה מצ”ח מפתיחה בחקירה (!) של הטבח ברפיח באוגוסט 2014 (”יום שישי השחור”), שבו ביצע צה”ל על פי הודאתו “נוהל חניבעל”, כלומר הפצצה כבדה של שטח אזרחי כדי למנוע אפשרות של שביית אחד מאנשיו. שלוש שנים לאחר מעשה, ואפילו לא נפתחה חקירה. למה? כי הממשלה והגנרלים התנגדו. האש מתקרבת אליהם יותר מדי.

כלומר, כדי להגן על עורם-שלהם, הממשלה והפיקוד מקריבים את החפ”שים לסכנת העמדה לדין בחו”ל, כי אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שבישראל פועלת מערכת חקירות ראויה של פשעי מלחמה. החפ”ש, כרגיל לאורך ההיסטוריה, מוקרב על ידי הבכירים ממנו. להגנתם של האחרונים ניתן לומר שהם בסך הכל מבצעים את מה שהציבור רוצה ואת העסקה השקטה בין הפיקוד ובין החפ”שים: אתם תבצעו את הפשעים ההכרחיים לניהול משטר כיבוש, ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין – כל זמן שאתם לא נתפסים באופן מביך מדי.

נהוג במקומותינו להטפל לארגון שוברים שתיקה ולטעון שהוא “מסכן חיילים.” המידע ששוברים שתיקה אוסף עובר את הצנזורה הישראלית, ועל כל פנים הארגון לא פועל להעמדת חיילים לדין בחו”ל. מי שמסכן את החיילים הוא מי שמונע את העמדתם לדין בישראל – כלומר, יאיר לפיד, בנימין נתניהו ודומיהם.

אבל ההטפלות לשוברים שתיקה מסבירה לנו על מה כל הרעש. אחרי הכל, לכולם ברור שהקשקוש האחרון של יריב לוין הוא נסיון להסיח את הדעת מהדיווחים על חקירות נתניהו. השאלה המתבקשת היא, אם כן: למה הסחת הדעת הזו עובדת? למה היא עובדת לימין, שוב ושוב, במשך עשור, למרות שמספר החמושים שהועמדו לדין בחו”ל הוא אפס?

כי לישראלים יש עדיין שאריות של תפיסת צדק, והם יודעים שבאין צדק, ייקוב הדם את התהום; ייקוב הדם עד תהומות מחשכים, ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים. הם יודעים שידיהם מלאות דמים. הם יודעים מה טיבה של העסקה שחתמו בחשאי עם האנשים ששלחו להיות חיילים ואחר כך מוכי פוסט טראומה. הם יודעים שהפושעים האמיתיים הם לא שלוחיהם, שלרוב אינם סאדיסטים אלא מושחתים על ידי המשימה שאליה נשלחו, אלא הם-עצמם. הישראלים יודעים שהם משתיקים את הפשעים, הם יודעים מה שווה מצ”ח, הם יודעים מה שומע החפ”ש ב”אללה ירחמו” של המח”ט, הם יודעים שלצה”ל יש סט פקודות כפול – זה שבמפקדה וזה שבשטח. והם יודעים שיום אחד זה ייצא החוצה.

וכאן הפחד: לא הפשע, אלא החשיפה של הפשע. ומאחר והישראלים מכירים את חברת העוול שנוצרה פה, קל ליוצריה לשכנע אותם שמי שישלם את המחיר יהיה האדם הקטן ולא אדריכלי העוול. אחרי הכל, זה המצב הקבוע כאן. מכאן הכוח של ההפחדה בטריבונל בינלאומי: הידיעה שהחשיפה תמוטט הכל.

זה לא קרה? זה לא קרוב לקרות? לא משנה: הפחד הגדול ביותר של פושעים הוא שהפשע שלהם ייחשף. והפחד הזה הוא שמגן על ראשי הכנופיה. בשל כך החמושים שמעיזים לדבר על מה שעשו הם הבוגדים המוחלטים: כי הם העזו, בחברה שאימצה את ערכי האומרטה של המאפיה וקוראת להם “רעות”, לדבר על מה שהחברה שלחה אותם לעשות.

ואף על פי כן, פגומים כשיהיו מעצם שותפותם לפשע, הם לא הנבלים בסיפור הזה: הם הגיבורים. הנבלים הם אלו שמנענעים את החוטים של היריב לוינים – ועמוק מכך, הפחדנים שנותנים להם גיבוי ציבורי.

וזה יעבור. יום אחד נכיר בגיבורים האמיתיים שלנו. ויריב לוין? ספק אם יהיה הערת שוליים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצל שלי ואני

כמה הערות על דכאון

הפוסט הזה הוא האחרון בסדרת פוסטי פרויקט 300, על כל פנים לחודש זה; והגיעה השעה להסביר את הצורה שבה התנהל הבלוג בשנה האחרונה. כתבתי את סדרת פרויקט 300 הנוכחית כסוג של תראפיה, בנסיון להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה, למרות המחלה.

זה התחיל לפני יותר משנה וחצי, בסמיכות מסוימת לפריצת אינתיפאדת היחידים. הסיפורים שזרמו מהשטח היו מזעזעים. יש לי קולגות וידידים פלסטיניים, רובם ממזרח ירושלים, והמידע שהם שלחו היה כל כך שונה מזה שהגיע דרך התקשורת הישראלית, שהתחלתי לחוש משבר. המצב לא השתפר כשחלקם ציינו בפני שמה שעולה עכשיו על פני השטח הוא במידה ניכרת לא משהו חדש, אלא הקצנה של מצב קיים. התחלתי, במידה מסוימת, לאבד את זה: כעס ותוקפנות הפכו לתגובות הבסיסיות שלי. ידידים הזהירו אותי שמשהו השתבש; אחד מהם אמר לי שאני מתנהג כמו סובל פוסט טראומה.

ואולי גם זה היה שם. פוסט טראומה היא נושא שניסיתי לכתוב עליו, ללא הצלחה, במשך שנה. משהו תמיד חסם אותי. אני לא יודע מאיפה זה בא. אני יודע שהתחלתי לסבול מחוסר שינה חריג, מחוסר יכולת להתרכז, איבדתי טעם בהרבה מאד דברים. לא ראיתי טעם להמשיך ולכתוב, כי לא ראיתי יכולת שינוי ממשית. הכתיבה הפכה לסוג של התפרצות. ולזה, טוויטר ופייסבוק הרבה יותר מתאימים.

והיו התיקים. פאק, היו התיקים. הדברים שהגיעו אלי במסגרת יש דין ושהוחלט לא לפרסם החוצה, לתת להליך המשפטי לחרחר את שלו, אבל בינתיים קראת את התיק. היו התיקים שהיית יושב מולם ובוכה, בוכה פיזית, ויודע ששום דבר לא יקרה. לא תהיה חקירה, אם תהיה חקירה היא תכשל/תוכשל, ואם המשטרה לא תשמיד את התיק, הפרקליטות כבר תעשה את זה. שום דבר דרמטי: רצח אחד, אבל בדרך כלל השגרה היומית. חיפושים, “מיפוי”, התעללות שגרתית, קצת ביזה. והרגעים האלה שבהם אתה אומר לקולגה שלך שתפקידה היום הוא לרסן אותך כדי שלא תכתוב מה אתה חושב על הקלגסים הרלוונטיים. הרגעים שכבר כתבת את זה, ומחקת. כשהיאוש פוגש את הזעם, ומה שנשאר הוא רק הרצון לצרוח ולקלל. בלי תקווה.

ולאט לאט, העדר התקווה מחליק פנימה, הופך לחלק מהשגרה. כל יום נהיה קשה יותר. אני, יעידו עלי עורכי, מכונת עבודה. ונאחזתי בעבודה בציפורניים, כי עבודה היא השרדות, כי אני לא רוצה להזרק לרחוב. אבל כל יום זה הצריך יותר מאמץ, עוד מאבק כלפי מעלה, וכל דבר שמעבר לביצוע העבודה הופך למשהו שמעבר ליכולותיך. כמו לבשל, ואז ההוצאות שלך על מזון מוזמן מאמירות. ודברים כמו כתיבה בבלוג הופכים, באיטיות ובעקביות, למעלה מיכולותיך. כי מה הטעם?

(הערה: גם כשאני בצד השני של המנהרה הזו, או מה שאני מקווה שהוא הצד השני, אני מתקשה לראות פתרון אינטלקטואלי לשאלה “מה הטעם.” כפי שאני רואה את הגל ההיסטורי שאנחנו רוכבים עליו, אנחנו – קרי המחנה הליברלי – בירידה, והיא תמשך שנים רבות. לא ברור איך יוצאים ממנו. מה שברור הוא שהכניעה והרמת הידיים מציבות אותך בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אין לי ולו צל של טרוניה כלפי מי שמציל את עצמו ונמלט מכאן; אבל על הנותרים מוטלת חובה אתית להתנגד ולתעד.)

ואז המטפלת שלי אמרה לי בפשטות, במארס 2016, שאני סובל מדכאון ושאני זקוק לטיפול תרופתי. כאן הייתי צריך להתגבר על המורשת שאיתה גדלתי, ושבמידה רבה עדיין איתנו: שמחלת נפש, ודכאון היא מחלת נפש, היא עילה לבושה. אני לא זוכר את מי אני מצטט, אבל הוא כתב שלאף אחד אין בעיה לומר שהוא שבר עצם, או סובל ממחלת כבד, אבל אינסטינקטיבית אנחנו מתביישים לדבר על מחלות נפש.

בחסדיה של מערכת הבריאות הישראלית – נושא נפרד – ראיתי פסיכיאטר רק במאי 2016, ואחרי ששכנעתי אותו שאני לא פרנואיד (”אתה חושב שעוקבים אחריך?” “לא יותר מאשר אחרי כולם, כלומר אוספים את כל התשדורות שלי ויש לי תיק לא פעיל”), ואחרי ששאל עוד שורה של שאלות סטנדרטיות, הסיק שאני סובל מדכאון ורשם לי תרופות. אחרי חודש, נפגש איתי שנית, הורה לי להמשיך תרופות ואמר שיהיה בסדר אחרי שנה.

שנה חלפה. לקחתי את התרופות בסדירות, עד כדי התקף פאניקה במספר מקרים שבהן הן היו חסרות בבית המרקחת, ואני מתפקד טוב. השמיים עדיין מעוננים – אני עדיין נאבק להחזיר את חדוות הצילום שלי – אבל יש בהם הרבה יותר שמש.

הגיע הזמן להפעיל מחדש את הבלוג, אמרתי לעצמי, ובוא נראה אם אתה עדיין מסוגל לזה כמו פעם. לא אכחד: יש כאן גם אלמנט כלכלי. התרומות שלכם מסייעות לי להחזיק את עצמי כלכלית. אבל שכחתי את העונג שיש בלאלץ את עצמך לכתוב, לסלק הצידה בלעג את החשכה שאומרת לך שלמה לך, חבל על הזמן, לך תהרוג איזה פיקסל, לקחת את הזעם ולתת לו צורה, כיוון וליטוש.

אבל זה לא רק פוסט אישי.

[…]

דכאון הוא אחת ממחלות הנפש הנפוצות ביותר. בארה”ב, השכיחות היא ככל הנראה 6.7% מכלל האוכלוסיה, והיא הסיבה המובילה לנכות בגילאי 18-44. בישראל, השיעור גבוה יותר (על פי נתוני 2012) ועומד על כעשרה אחוזים. זה אומר שכאחד מכל עשרה אנשים שאתם ברחוב סובל מדכאון, ויש סיכוי סביר למדי שהוא לא יודע את זה. שהוא, כמוני, חושב שאלה פשוט החיים, שהיאוש וחוסר הטעם האלה הם משהו נתון, שאין מה לעשות נגדו. על פי נתונים מארה”ב, רוב הסובלים מדכאון לא מקבלים טיפול.

דכאון הוא סיבה מובילה להתאבדות, שהיא אחד מגורמי המוות האלים המובילים בעולם. התאבדות נפוצה משמעותית יותר בקרב גברים, אבל גם (בישראל) בין קשישים, בני נוער, ומהגרים מאתיופיה ומחבר העמים. שיעור ההתאבדות בישראל הוא תשעה לכל 100,000 תושבים, ובממוצע מתים בישראל מדי שנה כתוצאה מהתאבדות כ-500 בני אדם או יותר.

כלומר, מספר האנשים ששולחים יד בנפשם – אלה שהצליחו, מספר המנסים גבוה משמעותית – גבוה בכשליש ממספר ההרוגים בתאונות דרכים ב-2016. הוא גבוה בערך פי 20 ממספר ההרוגים של צה”ל בשנה ממוצעת ופי שלוש או ארבע ממספר ההרוגים שלו בשנת מה שמכונה כאן מלחמה – וזאת מבלי להכנס לשאלה כמה מההרוגים האלה הם בכלל תוצאה של התאבדות. כל זה מתרחש על רקע מגפה שקטה של דכאון, וכל זה לא מגיע בכלל לידיעת הציבור הכללי. הבושה, והפחד המשתק (וכמה שהוא משתק! מה שאני חושב עכשיו, זה אני או המחלה? האם יש בכלל “אני” מאחורי הדבר הזה? האם אתה יכול להבחין ביניהם?) תורמים להיעדר הדיון הציבורי, כאילו בעצם הדיבור על המחלה אתה מזמין אותה, כאילו עדיין היינו בתפיסה הישנה על שדים שנכנסים באדם.

יש סבירות גבוהה למדי שחלק מהקרובים אליכם חולים ולא יודעים זאת, או מכחישים זאת. אם אתם חושדים בכך, חפשו את הסימנים. דברו איתם. חישקו איתם שיניים מול הביורוקרטיה של מערכת הבריאות. אפשר לצאת מזה, יש פתרונות. הידיעה עם מה אתה מתמודד היא ראשית ההחלמה.

ולא תהי למוות ממשלה.

אנא הפיצו.

הערה מנהלתית: ומעתה שזה נגמר (כמו פוסט שלווה לוין, גם זה התבשל במשך חודשים), אני לוקח כמה ימי חופשה, ואשוב ביום ראשון עם מספר הצעות לשינוי ובתקווה לשיפור. אני מודה לכל מי שהיה כאן איתי בחודש האחרון, ולתמר רוטמן על הסיוע והעצות.

(יוסי גורביץ)

למה לא אשכנזי

תשובה לאורי משגב

אורי משגב כתב בשבוע שעבר מאמר שבו הוא נימק מדוע לדעתו השמאל צריך לתמוך בגבי אשכנזי כמועמד הבא שלו. הוא קיבל תגובות חריפות, ובצדק, על המאמר הזה, אז היום הוא כתב מאמר בו הוא מאשים את מתנגדי הרעיון הזה בטהרנות, ואומר שהשמאל צריך להלחם מלוכלך.

אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, אבל לעולם לא אתמוך בגבי אשכנזי לתפקיד מנהיג השמאל, ואני לא חושב שהוא מועמד רציני. משגב טוען שאשכנזי מטיל אימה על נתניהו, והוא כנראה צודק. מצד שני, דני דנון מטיל אימה על נתניהו. להטיל אימה על נתניהו זו חכמה קטנה למדי.

יש שורה של סיבות, מוסריות ופרגמטיות, מדוע אסור לאפשר לאשכנזי להפוך לסוג כלשהו של מנהיג פוליטי, ואני אפרט אותן במה שהוא לדעתי סדר החשיבות שלהן.

כי הוא פושע מלחמה. גבי אשכנזי לא רשם שום נצחון מזהיר בשדה הקרב – על כך מיד – אבל הוא היה ממש מוצלח ברצח אזרחים. הוא אחראי ליותר מאלף אזרחים הרוגים במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה, והוא אחראי להתקפה הרצחנית על המרמרה. קבלה של אשכנזי כמנהיג השמאל הישראלי היא לגיטימציה לפושעי מלחמה ולפשעי מלחמה, והגיע הזמן שהשמאל ייגמל מזה.

כי הוא חתר תחת הדרג המדיני. כרמטכ”ל, מתקבל הרושם שעיקר הפעילות של אשכנזי מעבר להרג אזרחים היתה תככנות נגד השר הממונה עליו. פרשת אשכנזי-הרפז אולי לא הניבה כתב אישום – בין השאר, יש להניח, משום שהיועץ המשפטי מאד לא רצה לחקור – אבל גם גרסת המינימום חמורה דיה. הלשכה של אשכנזי היתה חצר של חנפנים, שלא בחלה באיסוף מידע על השר הממונה ואנשי לשכתו. לא הצליחו להוכיח שאשכנזי ידע על המזימה לזיוף מסמך גלנט, אבל מקורביו ידעו גם ידעו – וישנה השיחה ההיא שנעלמה מהרשימות שניהל אשכנזי עם הרפז מיד לאחר חשיפת המסמך. מה נאמר שם? לא ברור, אבל ברור שאשכנזי ניהל אותה במכוון מטלפון שהשיחות בו לא הוקלטו.

אשכנזי נתפס בפרשה הזו בשקרים, ונראה שהוא ידע שיש פסול בקשרים שלו עם הרפז משום שהם התנהלו בפועל דרך אשתו רונית. אם אשכנזי ידע על הקשר ושתק, הוא פסול לכל תפקיד. אם הוא לא ידע עליו, הוא לא ראוי לשום תפקיד – הן משום שהוא לא מסוגל לדעת מה מקורביו עושים, הן משום האווירה שהוא משרה עליהם.

ואם משגב חושב שהפרשה הזו לא תצוץ, בהגזמה המקובלת על נתניהו, במערכת הבחירות -  הוא טועה קשות.

כי לאשכנזי אין הישגים. אף אחד לא מסוגל לזכור קרב חשוב שהוא פיקד עליו, כי לא היו כאלה. אשכנזי שירת בפיקוד צפון, שם הוא הובס על ידי החיזבאללה, וכרמטכ”ל הוא הוציא תיקו מול החמאס. לא בדיוק משהו שהולכים איתו לבחירות. כן, הדובר הפעלתן שלו אבי בניהו הפיץ שוב ושוב בתקשורת את השמועות שאשכנזי הציל את צה”ל, אבל אין שום ראיה לכך שהיה משהו מאחורי מסך העשן הזה.

דבקה בו שחיתות. שוב, זה כנראה לא יגיע לשום כתב אישום, אבל שמו של אשכנזי נקשר לחקירת השחיתות בנמל אשדוד. וגם שם, לדבריו, הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, ואיכשהו הסתובב עם החשודים. מצטער, כבר היה לי מספיק מההתנהלות הזו מצד נתניהו.

כי אין לנו מושג מה הדעות הפוליטיות שלו. עד כה אשכנזי לא נתפס בשום התבטאות מדינית. יכול להיות שהוא שמאלן נסתר, למרות שאין סיבה טובה לחשוב כך, ויכול להיות שהוא עוד אהוד ברק. שתופס טרמפ על מחנה שלם. כן, הוא מתעב את נתניהו. שייקח מספר.

כי הוא יעלה את תקציב הבטחון. אחת הרעות החולות ביותר בישראל היא העליה הבלתי פוסקת של תקציב הבטחון, כאשר במקביל הצבא מספק פחות בטחון ועוסק ביבבות. השנים של אשכנזי היו שנות דגל מהבחינה הזו, ואם הוא יעמוד בראשות מפלגת העבודה, הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות שהוא יעשה הוא להעלות את תקציב הבטחון.

כי אנחנו לא יודעים כלום על דעותיו הכלכליות: אבל ההתנהלות שלו מאז שחרורו מעידה שהוא ניצב בחחנה של האוליגרכים. היה לנו מספיק מזה.

כי שום רבינים לא יבואו: משגב מציין שרבין ניצח והוא היה בטחוניסט, וגם אהוד ברק ניצח. נתחיל מרבין. לרבין היה נכס ייחודי שלא היה לאף אחד אחריו: הוא היה המפקד האחרון של צה”ל שאשכרה ניצח במלחמה (מלחמת יוה”כ, כזכור, נגמרה בכך שישראל נסוגה מסיני – ההלם של המלחמה היה גדול מספיק כדי לתת למצרים את ההישג שרצו), וזה היה גם הנצחון הגדול בהיסטוריה של ישראל.

מאז 1967, צה”ל מוציא במקרה הטוב תיקו. אף אחד לא יכול להתחרות ברבין, וההיסטוריה מלמדת שגנרלים הם כשלון מוחץ בפוליטיקה. הנה רשימה חלקית, שמתמקדת ברמטכ”לים לשעבר וכמה גנרלים בולטים אחרים.

חיים בר לב – הוא היה קיים בציבוריות הישראלית בשנות ה-70 וה-80, אבל התפוגג. הוא כנראה הציל את חזית הדרום ב-1973, אבל לא שכחו לו את קו בר לב.

מוטה גור – הרמטכ”ל לשעבר שכבש את הר הבית ניסה קריירה פוליטית והתפוגג.

רפאל “רפול” איתן – נכנס לפוליטיקה ב-1992, קיבל שמונה מנדטים ואחר כך התפוגג. אפס השפעה אחרי תפקידו הצבאי.

דן שומרון – שקל קריירה פוליטית במפלגת המרכז, היה לו מספיק שכל לא לעשות את זה, התפוגג.

אמנון ליפקין-שחק – הוא היה ב-1997-1998 במעמדו של אשכנזי היום: התקווה הלבנה הגדולה שתביס את נתניהו. הוא פתח את הפה, והפך לבדיחה. הצטרף למפלגת המרכז של איציק מרדכי והתפוגג יחד איתה.

שאול “פחחחחחח” מופז – כל מילה מיותרת. אין, אגב, סיבה טובה לחשוב שדעותיו הפוליטיות של אשכנזי שונות משלו.

בוגי “משה” יעלון – לא ניסה עד כה לקבל מעמד עצמאי בליכוד, כנראה משום שהוא יודע למה; והוא לא הגבינה החדה במזווה, בלשון המעטה.

נבחרת האלופים – בבחירות 1988 הציגה מפלגת העבודה את “תכנית נבחרת האלופים” שלה, שהיתה מעין תכנית אלון משודרגת. הציבור לא שם לב והסתבר שכוורת אלופים זה לא מה שהיה פעם.

אביגדור קהלני – גיבור קרבות עמק הבכא ב-1973. התפלג מהעבודה, הקים מפלגת מרכז, התפוגג.

איציק “יצחק” מרדכי – שר הבטחון של נתניהו שפוטר על ידיו, קרע לנתניהו את הצורה בעימות הטלוויזיוני של בחירות 1999 (אהוד ברק ברח), הוביל את מפלגת המרכז והפך לשר התחבורה. הוא נאלץ לפרוש מהפוליטיקה לאחר שהורשע בהטרדות מיניות של חיילות שהיו כפופות לו, אבל התפוגגותו היתה בתהליך מואץ עוד קודם לכן.

הציפיה שדווקא גבי אשכנזי יהפוך את ההיסטוריה הזו על פיה מצריכה ראיות יוצאות דופן, שעד כה לא הוצגו.

אהוד ברק. הדוגמא השניה של משגב להצלחה של גנרל היא אהוד ברק. הוא מציין שברק הצליח להוציא את ישראל מלבנון. זה נכון, וזה נחמד. אבל צריך לזכור כמה דברים. ראשית כל, סביר להניח שרוב הציבור שאליו רוצה משגב לפנות לא זוכר את זה דווקא כהישג, בשל מלחמת לבנון השניה.

שנית, אהוד ברק חיסל את השמאל הישראלי. בנסיון להציל את עצמו אחרי קריסת השיחות עם ערפאת, הוא הפיץ את הבדותה ש”אין פרטנר”, וכשפרצה האלימות הוא מיהר לקשר בינה ובין קריסת השיחות. הוא איבד שליטה על הצבא וזה ניהל מדיניות עצמאית וקטלנית משלו. ברק נסיה לשוחח עם ערפאת רק אחרי שבזבז יותר משנה בלי שיחות. שוב, אין שום סיבה טובה לחשוב שאשכנזי יהיה שונה במשהו.

כי השמאל צריך מועמדים שימשכו את הפלסטינים הישראלים: בלי חיבור איתם, לא יהיה נצחון של השמאל. זה, אולי, הלקח הגדול ביותר שאפשר ללמוד מרבין: הוא הכיר במפלגות של הפלסטינים הישראלים כשותפות והשקיע סכומי עתק בפיתוח הישובים הפלסטיניים-ישראלים. אף אחד לא עשה את מה שעשתה ממשלת רבין השניה שם, לא לפניו ולא אחריו.

כמו על כל נושא אחר, לא שמענו מילה מאשכנזי על החזון שלו לשילובם של הפלסטינים הישראלים. גם אין שום סיבה טובה לחשוב שהם יתלהבו מהקצב מעזה והטובח במרמרה. מצב שבו אשכנזי הוא ראש הממשלה המיועד של השמאל בהחלט יכול לשכנע רבים מהם להשאר בבית.

במילים אחרות, נראה שהקבעון של השמאל-מרכז על הצורך שלו למצוא גנרל נטוע בתקופה אחרת, תקופה שלא תחזור – והמועמד הספציפי הזה הוא מהגרועים ביותר שבנמצא. אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, חסרת מעצורים, בימין הישראלי; אין לי שום כוונה להשקיע מאמצים בהכנסת אהוד ברק ב’ ללשכת ראש הממשלה.

ועוד דבר אחד: בוז’י “מי?” הרצוג מאד נעלב מגדעון לוי, אז הוא כתב אתמול מאמר בהארץ שבו הטיל ספק בכך שגדעון לוי ציוני. אני לא ציוני, אני לא לגמרי בטוח שאפשר להיות אדם הגון וציוני (ובוז’י יוכיח), ואני די משוכנע שלוי לא רואה בעצמו ציוני – אבל שריקת הכלבים הזו של הרצוג, הנסיון האומלל הזה להתרפס בפני בפני הבן דרור ימינים, צריכה להבהיר שאיתו אין על מה לעבוד או על מה לדבר. כלומר, אם עוד לא הבנו את זה מההתנהלות של מפלגתו עד כה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהפושעים צווחים שהשופט בן זונה

למה התקשורת הישראלית לא מעזה לומר שכשבנט ולפיד תוקפים את דו”ח האו”ם, הם חשודים בפשע שתוקפים את השופט?

בכל פעם שאתה חושב שהגרוטסקה שהיא החיים הפוליטיים הישראלים לא מסוגלת לרדת נמוך יותר, צץ לך נפתלי בנט ומוכיח שאתה טועה. לפני שבוע הוא נופף בכתובת “אישבעל בן בדע” כהוכחה ל… לא ממש ברור, אבל נדמה לי שהוא טען שהזכות של מאמיני יהוה על הארץ נובעת מנוכחות שמו של סוגד לאל בעל על חרס עתיק. אני מודה שההגיון שלו חמק ממני. היום הוא הצליח להעפיל לשיאים חדשים: לדו”ח האו”ם על טבח “צוק איתן,” הוא אמר, “יש דם על הידיים.”

יש המון בעיות עם הטיעון הזה, אבל המרכזית שבהן היא שבעוד שהנוזלים שהדו”ח מכיל הם ככל הנראה דיו, לבנט יש דווקא המון דם על הידיים. הוא היה שר בקבינט הבטחוני שאישר את מהלכי צה”ל ב”צוק איתן.” הצווחות של בנט הזכירו לי את אלה של יאיר לפיד: הלז, כמו בנט, היה חבר בקבינט הבטחוני. וכמו בנט, הוא תקף את הדו”ח – כשעוד לא פורסם – בחריפות: הוא אמר שהוא ראוי לקבורת חמור.

התקשורת היהודית דיווחה בצייתנות על ההתבטאויות של שני הבכירים הפוליטיים הללו, אבל היא לא העזה לעשות את תפקידה ולשים אותן בהקשר: שני חשודים בפשעי מלחמה תוקפים את הוועדה שבודקת את התנהלותם.

כי זה בדיוק מה שהלך פה. בסעיף 243 לדו”ח, קובעת הוועדה שההפצצות השיטתיות של צה”ל על בתי מגורים ברצועת עזה מעלות חשד שאלו לא היו הפצצות מקריות אלא “טקטיקות צבאיות המעידות על מדיניות רחבה יותר, שאושרה ולו בשתיקה על ידי מקבלי ההחלטות בדרג הגבוה ביותר של ממשלת ישראל.” או, במילים אחרות, הקבינט הבטחוני. ועל כן ממליצה הוועדה כי הנושא יובא בפני בית הדין הבינלאומי בהאג.

אז נחזור על זה שוב: שני חשודים בפשעי מלחמה תקפו את הוועדה שבדקה את התנהלותם, וקבעה שהם חשודים בפשעי מלחמה, והתקשורת היהודית לא טרחה לדווח לקוראים שלה על ניגוד העניינים הבסיסי הזה.

הוועדה, כמובן, צודקת. לצה”ל היתה מדיניות מכוונת של פגיעה במבנים אזרחיים, מתוך ידיעה שאין בהם לוחמי חמאס. במהלך הלחימה, כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, צה”ל העיד על כך בעצמו – אבל תמיד מפי מקורות אנונימיים, “קצינים בכירים.” למה? כפי שכתבתי כבר אז, בצה”ל ידעו שהמדיניות הזו, שהמטרה המוצהרת שלה היתה פגיעה במשפחותיהם של בכירי חמאס, היא פשע מלחמה. הם רצו להשוויץ בה בפני הציבור היהודי, אבל לא רצו לקחת את האחריות עליה. הם ידעו מה משמעותה.

מהחשודים בפשעי מלחמה בנט ולפיד – ומהחשודים העיקריים, נתניהו ויעלון – אין מה לצפות לאמירת אמת. הם חייבים לטשטש את הפשעים שלהם. הדרך שלהם לטשטש אותם היא לומר לתחליף העלוב של ציבור שיש פה שהשופט בן זונה.

הדו”ח, אגב, מביא לא מעט עדויות על פשעי מלחמה שבוצעו על ידי חמאס. הן היו יכולות להיות חזקות משמעותית יותר, אלמלא סירבה ממשלת ישראל לשתף איתו פעולה. או, במילים אחרות, ניסתה לשמור על זכות השתיקה. הטקטיקה הזו הביסה את עצמה ברגע שוויליאם שבאס המוטה בעליל הודח מראשות הוועדה (הוא האשים פעם את נתניהו באחריות ל”עופרת יצוקה”; נתניהו היה אז באופוזיציה) והוחלף על ידי מקגוואן דיוויס. מקריאה ראשונית, הדו”ח שלה הרבה יותר הדוק ומדויק.

מהדו”ח עולה ש”שוברים שתיקה” צדקו לאורך כל הדרך: שלצה”ל (כלומר, הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, האנשים שביצעו את ההנחיות של החשודים בנט ולפיד) היתה מדיניות של הכרזה על כל פלסטיני באשר הוא כעל מטרה. לדו”ח האו”ם יש משהו מאד מעניין לומר על זה.

בסעיפים 630-633 מפרקת הוועדה לגורמים את ההחלטה של הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד איש לדין על אחת התקריות היותר מפורסמות ב”צוק איתן”: התקרית בחוף עזה, שבו הרגו חמושינו המעופפים ארבעה ילדים. הטענה של הפצ”ר ומצ”ח היתה כדלקמן:

א. התקרית התרחשה סמוך למתקן של חיל הים של חמאס.

ב. היה מידע מודיעיני על כך שפעילים של חמאס צפויים להגיע למתקן.

ג. זוהו דמויות רצות באזור שלו.

ד. הן לא זוהו כילדים.

ועל כן רצחנו את איסמעיל בכר, אהד בכר, זכריה בכר ומוחמד בקר, ילדים בני תשע עד 11 שנים. כן, רצחנו.

ארבעה ילדים וכדור. עמיר שיבי

כי כך מפרקת ועדת האו”ם את התקרית הזו:

א. מדובר בילדים בני תשע עד 11. הם קטנים משמעותית ממבוגרים.

ב. המתקן של החמאס היה בלב חוף ציבורי בלב עיר גדולה, סמוך מאד למלונות גדולים. על כן סביר היה להניח שדווקא יהיו אזרחים באזור.

ג. לא היו כוחות של צה”ל במקום, ובהתאם לא נשקפה להם כל סכנה, ולא היתה דחיפות בביצוע ההתקפה.

ד. הנחת היסוד של משפט הלחימה היא שבמקום שבו יש ספק ולא ברור אם אדם הוא לוחם או לא, יש להניח שהוא איננו לוחם אלא אזרח.

ה. בכך שצה”ל החליט שהוא מתייחס לכל אדם בלתי ידוע באזור כאל לוחם, ולא מעניק לו את הספק שמא הוא אזרח, הוא הופך את תפיסת החפות על ראשה. ב

מילים אחרות – שהוועדה לא השתמשה בהן – צה”ל מפליל אפריורי את האוכלוסיה האזרחית ודורש ממנה להוכיח שהיא איננה לוחמת. מי שראה איך בשבועות האחרונים השתמשה ה-hasbara הישראלית בטענה שצה”ל הרג “גברים בגיל לחימה” כדי לטעון שמותם הוא בעצם בסדר, יבין איך פעלה שיטת ההפללה הצה”לית: אלא אם אתה במובהק לא-לוחם, אתה מטרה לגיטימית. ובמאות מקרים, גם אם אתה ילד או אשה הישנים בבית שצה”ל יודע שאין בו בכיר חמאס, אתה תהפוך למטרה כדי להעלות את “מדד הכאב” של בכירי חמאס.

כלומר, שכאשר יצאו איסמעיל, אהד, זכריה ומוחמד לשחק כדורגל על החוף, הם היו מבחינת צה”ל מטרה לגיטימית עד שיוכח אחרת. למי שהרג אותם לא היה אכפת מספיק כדי לברר את מי הוא הורג. ומה שחמור יותר, כפי שאומרת הוועדה, הוא שהפרקליט הצבאי הראשי מעניק גושפנקא להיפוך הזה בהתנהלות החוקית.

לא שזה צריך להפתיע מישהו.

הוועדה גם שמה לב שצה”ל לא טרח לזמן עדים רלוונטיים, אלא חקר בעיקר את עצמו. זה אומר הרבה מאד על תהליך החקירה הצבאי. כפי שציין הערב עו”ד מיכאל ספרד, “מבחינת תובעת ה-ICC הקביעה החשובה ביותר בדו"ח האו"ם אינה החשד לפשעי מלחמה אלא שמערך החקירות של צה"ל מלא כשלים ולא ניתן לסמוך עליו.” כי הטענה שישראל חוקרת את עצמה היתה קו ההגנה הראשון שלה נגד העמדה לדין של חמושיה בחו”ל. זו חומת נייר קרועה.

וכמובן, החשודים בנט ולפיד לא מוגנים על ידיה כלל. הם דרג מדיני. אז למה התקשורת היהודית לא ציינה, פעם אחר פעם, את מה שצריך היה להיות מובן מאליו, שמדובר בחשודים שתוקפים את שופטיהם? כי מדובר בתקשורת מסורסת וכנועה, שאין לה עוד את האומץ להתעמת עם קוראיה, אם היה לה כזה אי פעם; כי מדובר בתקשורת שמעלה בתפקידה; כי מדובר בתקשורת מבוהלת, שמנסה להתרפס בפני השלטון. במקום להצביע על החשודים בפשע, היא מסייעת לטיוח. במקום לדווח על מה שעושה הצבא שלה, היא מורידה מעטה של עלטה. מדובר, בקצרה, בתקשורת שהפכה לחלק מהבעיה ולא מהפתרון, לציבור שככל הנראה לא מסוגל לתקן את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפוטיניזם הזוחל כדי להיוולד

נתניהו מנסה לנצל את התאבדותו של אריאל רוניס כדי להתגבר על המעוז האחרון של חופש הביטוי

בסוף השבוע האחרון, שם קץ פקיד במשרד הפנים, אריאל רוניס, קץ לחייו. רוניס כתב סטטוס בפייסבוק קודם להתאבדותו, ובו תלה את החלטתו בתקרית שאירעה מספר ימים קודם לכן. אשה אפרו-אמריקאית הגיעה למשרד של לשכת האוכלוסין שניהל רוניס ודרשה לעמוד בתור לאמהות. התלהט ויכוח, שאחריו כתבה האישה סטטוס משלה, שבו כתבה שהיא חשה שמדובר בגזענות. רוניס כתב שבאמירה הזו, שהופצה במהירות ברחבי פייסבוק והגיעה גם לכלי התקשורת, הוא לא יכול לעמוד, ושם קץ לחייו.

זו טרגדיה, אבל לא הייתי נדרש לה – כולם כתבו על כך יותר מדי – אלמלא החליט הדיקטטור בהתהוות של ישראל, בנימין נתניהו, לנצל אותה. הלז הוא שר התקשורת, אבל במקום להתייצב לדיון בנושא בכנסת הוא שלח את אחד מסריסיו, יריב לוין – שר התיירות ומי שהיה בערך שבוע גם השר לבטחון פנים – כדי לדבר במקומו. האחרון אמר לכנסת ש”נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת […] לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי. […] המקרה הזה (התאבדותו של רוניס, י"ל) הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות. העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה.”

קשקוש מוחלט.

רוניס ידע מי האשה שכתבה את הסטטוס נגדו. היא כתבה אותו בפייסבוק, בשמה האמיתי. אילו רצה, יכול היה להתייעץ עם עורך דין, וזה היה אומר לו שפשוט אין לו עילה לתביעת דיבה. אם היה מתעקש – ויעיד המקרה של עינב גנד גלילי – היה מוצא בכל זאת עורך דין שהיה מגיש תביעה ריקה בשמו. סביר להניח שבמצב כזה, כגבר לבן פריבילגי עם די הרבה כסף, הוא היה מצליח להכניע את האשה ולהוציא ממנה התנצלות, אולי גם פיצוי, רק כדי שלא תצטרך להוציא את עשרות אלפי השקלים להתגוננות מפני תביעת דיבה. למעשה, יש סיכוי סביר שמאחר וכל התקרית התנהלה במסגרת תפקידו של רוניס, הוא היה מצליח לשכנע את המדינה להשתתף, ולו חלקית, בהוצאות שלו. במידה והמתלוננת נגדו היתה מוצאת את הכסף להתגונן משפטית, שופט היה מכריע האם יש ממשות כלשהי בתביעה (וכאמור, לעניות דעתי כמי שאיננו משפטן, אין). למעשה, לרוניס היה פתוח ערוץ משפטי נוסף – הגשת תלונה על העלבת עובד ציבור. פה היה לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר. הוא בחר לא לנצל את הערוצים הללו – וכמובן, את הערוץ הלא-משפטי של הגנה על שמו הטוב על ידי מסירת תגובה לתקשורת – ובחר לירות בעצמו.

וזו בלי שום ספק טרגדיה, אבל.

אבל כך זה צריך לעבוד במדינה חופשית. חופש הביטוי צריך להיות ערך עליון שנסוג רק לעתים נדירות מאד. לאף אחד אין זכות שלא יעליבו אותו – גם לא לעובד ציבור. הסעיף הזה צריך לעבור מן העולם (אבל, כל זמן שלא עבר, יכול היה לשמש את רוניס.) אין לזה שום קשר לטכנולוגיה או לפיגור של החוק. כבר היו פסקי דין בארץ על דברים שנכתבו ברשת או בפייסבוק. לגמרי אפשר לתבוע על דברים שנכתבו בהם (הח”מ קיבל כמה איומים.)

אני רוצה לומר דבר קשה יותר: שחירות מחייבת קורבנות ושבהחלט יכול להיות שמקרים חריגים כמו זה של רוניס הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור היכולת לשמר חברה חופשית. כפי שאנחנו לא מוכנים להתנהל כמדינת משטרה – רוב הזמן, כשאנחנו לא בהתקף – כדי למנוע פיגועי טרור, משום שהתפיסה של ויתור על זכויות עבור בטחון היא כמעט תמיד אשליה, כך אסור לנו לוותר על זכויות כדי למנוע מקרים חריגים מאד מסוג זה.

שיימינג, היכולת לנקוב בשמו של האדם שפגע בך, היא אחד הכלים החשובים וכמעט הבודדים שיש לאזרח במדינה שבה שורר קפיטליזם טורפני. הוא יכול לזהות את הפקיד שהפך לשעה לעבד כי ימלוך, היא יכולה לזהות את השוטר שהטריד אותה מינית, הוא יכול להצביע על העוול שנגרם לו ולא לייחס אותו לאיזו “מערכת” מעורפלת אלא להצביע על הבורג שבחר לבצע את הפגיעה. אין לנו כמעט יכולת אחרת זולת היכולת הזו לעורר ויכוח ציבורי.

אבל כל מה שנאמר פה, עד כמה שהוא חשוב, הוא טפל לעניין האמיתי שבפנינו. הטרגדיה  – וטרגדיה, נזכיר, היא התנגשות של שני מקרים של צדק – של רוניס מעניינת את נתניהו וסריסו כקליפת השום. הטענה שיש “זכות שיסוי” היא הטענה הקבועה של סותמי הפיות, והכנה לקראת סתימת פיות היא מה שמתרחש כאן.

לא במקרה שימר נתניהו בידיו את תפקיד שר התקשורת: המטרה שלו היא לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זו איננה נקיה מבעיות – ההתייצבות של ידיעות אחרונות במערכת הבחירות האחרונה מול נתניהו היא דוגמא לשפל כזה – אבל כל אדם חופשי צריך לתמוך בעיתונות חופשית מול הממשלה. השפל הגדול ביותר של עיתון חופשי הוא עדיין נקודה גבוהה יותר מזו של כלי תעמולה ממשלתי.

לנתניהו יש יותר מכלי אחד כזה. ישראל היום הוא הדוגמא המובהקת, אבל נתניהו שולט גם ברשות השידור. בימים האחרונים הוא נקט במהלך מסריח במיוחד כדי לחסל את ערוץ 10: העלה את דמי הערבות שלו פי 3, תוך שהוא מפטר את מנכ”ל משרד התקשורת שלא הסכים למהלך. למה התעקש נתניהו על תיק התקשורת? כי הוא רוצה ישראל היום גם בטלוויזיה. וכשהמהלך הזה יושלם, נתניהו יהיה כמעט במצבו של פוטין ב-2012: שליטה מלאה כמעט בכלי התקשורת. ערוץ 2, מעולם לא כלי חתרני או אופוזיציוני, יסתום את הפה כי נתניהו יאיים עליו בפתיחת ערוץ מתחרה. ערוץ 10 יחוסל. ידיעות אחרונות, על מה שנשאר מהאמינות שלו, יהיה במצור.

אבל ב-2012 פוטין הופתע לגלות שהוא אולי השתלט על התקשורת, אבל צצה לו חזית חדשה מכיוון הרשת: בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות ארגנו לו את המחאות הבוטות ביותר נגדו מאז 2000. אז מה עושים? מעבירים את החוקים הרלוונטיים כדי לסרס את הכלי החדש. חוק שקובע שהבלוגרים יצטרכו להרשם, בשמם האמיתי, ככלי תקשורת; חוק שקובע שחברות המדיה החברתית יצטרכו להציב שרתים על אדמת רוסיה כדי שהמשטרה החשאית הפוטיניסטית תוכל לעלעל בהם כאוות נפשה. זה כבר צריך להפחיד את מי שצריך לפחד. אחרי זה, אוליגרך מקורב קונה את הרשת החברתית הגדולה ויקונטקטה תוך שימוש באיומים על הבעלים, וחופש הביטוי שם נגמר. הפגנות מפוזרות באלימות משטרתית קשה. ואחר כך, כמובן, מגיעים חוקי צנזורה חדשים. על פיהם, אסור “להציג את דמותם של אנשים מוכרים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דמותם כפי שהם רואים אותה.” המטרה היא לחסל את הממים הלועגים לפוטין. ממים – מונח רשת קשה להסברה; תמונה שמשתמשת במספר איקונים מוכרים כדי להלעיג מצבים ואנשים – היו כלי חד נגד נתניהו בבחירות האחרונות.

קשה להניח שהם הסבו לו נזק מיוחד. הבחירות, אחרי הכל, נגמרו בפחות או יותר תיקו גושי. אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. וגם את זה צריך לחסל, כדי להפוך את הבחירות בישראל להצגה ריקה שתוצאותיה ידועות מראש. כמו ברוסיה, קצת כמו בטורקיה.

כי אם אין חופש ביטוי, ואם כל אדם צריך לחשוב לפני שיאמר משהו נגד המשטר כי הידקו את חוקי הדיבה, ואם ראש הממשלה שולט בתקשורת, אין בעצם אפשרות להחליף שלטון. אין אפשרות להציף מידע נגדי, כי לממשלה – וזה מה שלרוב לא עולה בדיונים על חופש התקשורת – יש מעצם קיומה שליטה ניכרת בתקשורת. הממשלה יכולה לייצר כותרות כאוות נפשה. ראש הממשלה יכול לזמן את התקשורת ולומר שהאופוזיציה חותרת תחת המדינה, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה; אלה בהגדרה חדשות. הוא יכול לומר שהוא הפציץ הלילה בעזה כי דאע”ש, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה – ולתת לו יתרון נראטיבי מובהק. כל מי שיבוא להגיב, יהיה, ובכן, בעמדת תגובה. ואם הוא מהסס לפני שהוא מגיב, אם הוא צריך להתייעץ עם עורך דין ואם חירות דיבור היא לא משהו מובן מאליו בחברה חופשית, שלא פוגעים בו אלא במצב קיצוני שבקיצונים, אז השליט זוכה בכוח להנציח את שלטונו.

או, ליתר דיוק, להכריח את העם להפיל אותו בכוח. אבל זה בדיוק מה שדמוקרטיה אמורה למנוע: את מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים בעת חילופי שלטון. יתרונה העיקרי הוא בדיוק היכולת שלה להבטיח חילופי משטר נטולי אלימות. אלא שאין דמוקרטיה אם אין חופש ביטוי.

רק שזה אף פעם לא היה מובן כאן. אין לנו לא את התיקון הראשון לחוקה ולא את ה-known rules of ancient liberty שעליהם כתב מילטון, גם לא את מסורת העיתונות הפרועה של צרפת. חופש הביטוי בישראל איננו מעוגן בחוק; הוא מעוגן בכמה פסיקות של בג”צ. זה הכל. ואת בג”צ נתניהו כבר מפחיד, ועוד יגמד.

אז, כן, גם אם ממשלה אחרת היתה אומרת דברים דומים בדיון על פרשת רוניס כפי שאמר סריסו של נתניהו – ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון – חובה היה עלינו להתנגד להם. אבל על אחת כמה וכמה, כשהם מגיעים משלוחו של אדם שכבר הוכיח שאין לו ולו דבר עם משטר דמוקרטי.

ועוד דבר אחד: כתבתי לפני כשבוע על מאמר תיאוריית הקונספירציה שכתב מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו, שלמה פילבר. נתניהו הגיב בזעם על החשיפה של כלכליסט בנושא וטען שפילבר לא כתב את המאמר, אלא שנכתב על ידי אדם אחר.

יש פה שתי בעיות. קודם כל, פילבר חתום על המאמר. כשנתניהו טוען שלא פילבר כתב אותו, הוא אומר שפילבר הניח לדבר שהוא לא מאמין בו להתפרסם בשמו. ממילא עולות שאלות על אמינותו של פילבר. שנית, האיש שנתניהו טוען שכתב את המאמר הוא אורי אליצור. הלז היה מנהל הלשכה של נתניהו ואחר כך שימש עבורו ככותב נאומים. כלומר, בכל מקרה מקורבי נתניהו הם שניצבים מאחורי המאמר. אבל כנראה שגם לנתניהו קל להכפיש אדם מת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מורשת ליברמן

התוצאה של שנות ליברמן במשרד החוץ הישראלי היא שצה”ל אכל את משרד החוץ

משרד החוץ הישראלי תמיד היה בעמדת נחיתות ביחס למשרד הבטחון, משום שהכוחנות של המדינה הציונית תמיד גרסה שמה שחשוב הוא מה שיעשו היהודים, לא מה שיאמרו הגויים, והכלי העיקרי של פעילות יהודית היה קנה הרובה. האחרון הבטיח לא רק את נישולם של הילידים, אלא גם את העובדה שהם לא יחזרו. התפקיד של משרד החוץ הוגבל כמעט מלכתחילה ל-hasbara – כלומר, לתרץ את מה שעושה הצבא. העובדה שמשרד החוץ אויש, בימיו הראשונים, על ידי טיפוסים עם מוניטין – לעתים קרובות לא מוצדק – לפייסנות, בעוד שמשרד הבטחון משך אליו את המפא”יניקים הגוצים והשתקנים שידעו איפה קבורות כל הגופות אבל לא פתחו את הפה לפני שנקברו בעצמם, גם היא פגעה במעמדו של משרד החוץ. בשנות השישים והשבעים נפוץ השיר המלעיג “משרד החוץ, למי נחוץ?” קשה להאמין שמישהו היה שר “משרד הבטחון, מי צריך את האסון?”, ועוד יותר מכך שבשנות השישים היו נותנים לו לשיר דבר כזה. אבל משרד החוץ, נו, זה לפלפים כאלה שאנחנו צריכים כי יש לכל מדינה ולא נעים אם לא יהיה.

משרד החוץ ידע שרים עלובים למדי, מיצחק שמיר ועד סילבן “קריקטורה של שר חוץ” שלום. אבל את הכהונה האסונית מכולן, זו של אביגדור ליברמן, ספק אם המשרד ישרוד. אלו היו השנים אשר אכל הארבה, שנים אין חפץ בהן, שנים שבהן השר היה בדיחה מושחתת והמשרד שהוא ניהל קיבל יחס בהתאם. ועכשיו אין למשרד בכלל שר. יש לנו שר לתחבורה ולמודיעין, שר לבטחון פנים ולתיירות, שר העליה והאיומים האסטרטגיים, אבל שר במשרה מלאה במשרד החוץ – יוק. השר הוא ראש הממשלה. אתמול למדנו שנתניהו העביר את הסמכויות לניהול המשא ומתן עם הפלסטינים לשר הפנים, הקריקטורה שנזכרה לעיל, אבל זה בסדר – בהתחשב בכך שאין בכלל מו”מ, זה כנראה לא יגזול זמן רב מזמנו. לא שהוא מקדיש יותר מדי לעבודה גם ככה. סגנית שר החוץ היא ציפי “להב”ה” חוטובלי. בהתחלת החודש, החלו שוב עיצומים במשרד החוץ. ספק אם מישהו שם לב.

כך שבהתחשב ביחסים ההיסטוריים בין משרד החוץ ומשרד הבטחון, זה לגמרי לא מפתיע שבשקט, צה”ל הודיע השבוע – באמצעות אחד משופריו, כתב בטחוני – שהוא מבצע השתלטות עוינת על טריטוריה של משרד החוץ. צה”ל מרחיב כעת את המשימות של מערך הדיפלומטיה הצבאית באגף התכנון של צה”ל, ומעתה הוא יעסוק ב”מאבק בדה-לגיטימציה.” כלומר, כדי להתמודד עם הבעיות שמדיניות האש חסרת המעצורים של צה”ל יוצרת למדינת ישראל, יישלחו מעתה קצינים במדים. זה בוודאי יתקבל נהדר.

יש לציין שאגף התכגון הוא לא האגף היחידי של צה”ל שעוסק במאבק ב”דה לגיטימציה”: ב-2011 למדנו שגם לאמ”ן-מחקר יש גוף כזה. כלומר, שני אגפים של צה”ל מכרסמים בשיטתיות במה שאמור היה להיות הנחלה ההיסטורית של משרד החוץ. אני יודע שצה”ל משתמש בכל תירוץ כדי להרחיב את אחיזתו בתקציב, ושברגע שכסף נכנס אליו – לא נדע יותר מה קרה לו, אבל ספק אם אי פעם הובהר פה עד כמה כל מה שיש לישראל הוא נבוט ואנשים שמתרצים כל מה שהנבוט עושה.

יש פה עוד נקודה מדאיגה: קצינים במדים יעסקו – למעשה, עוסקים מאז 2011 – בפעילות שהמהות שלה היא מעקב פוליטי ושהיא חוצה בהכרח את גבול ישראל. האם הצבא עוקב אחרי פעילות פוליטית של אזרחים ישראלים? אין מי ששואל את השאלה הזו. מי עושה בישראל את מה שעושה ה-NSA כלפי אזרחי ארה”ב וה-GCHQ כלפי אזרחי בריטניה? האם יש מאגר מידע צבאי שמנטר את הפעילות ברשת של כל אחד מאיתנו? בארה”ב ובריטניה מתנהל דיון ציבורי עיקש – בארה”ב הוא גם מתחיל לשאת פירות – מאז חשיפות סנודן; בישראל, דממה.

ובינתיים, בשקט, פרסם לאחרונה משרד האוצר מכרז מדאיג (אני מודה לאסתי סגל על ההפניה ולגלינה ווקס על ההתגברות במכשולים הטכניים שהציבה הממשלה). המכרז, שכבר הסתיים, רוצה שחברה כלשהי תנטר את כל פעילות הרשת, תאסוף מידע מרשתות חברתיות ובלוגים, תעסוק ב”חיזוי תהליכים” ותפגין ”יכולת ניבוי וזיהוי של משבר רשת בהתהוות.” כל זה, כמובן, קורה בלי שום דיון ציבורי.

government surv

דיפלומטיה שנמסרת לקצינים; מעקב צבאי אחרי פעילות פוליטית; בוז מוחלט לכל מה שחושב העולם שבחוץ, המופגן בהיעדר שר חוץ ובריסוק מעמדו של משרד החוץ; רשות ממשלתית שמנטרת את הפעילות החוקית של אזרחיה, כדי לזהות את המחאה הבאה; היעדר מוחלט של כל דיון ציבורי בשאלה מי עוקב אחרינו ולשם מה, כי צריך לסמוך על אלה שלמעלה; סימנים של דמוקרטיה גוועת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)