התקשורת הישראלית דיווחה הערב, מפי מקורות בטחוניים עלומים שדיברו עם סוכנות הידיעות AP, על כך שכוחות מצריים נכנסו לסיני, באישורו של משרד הבטחון הישראלי.

השאלה המתבקשת – מעבר לשאלה למה התקשורת הישראלית מאחרת עם הידיעה הזו ב-24 שעות – היא באיזו סמכות פעל משרד הבטחון. הסכם השלום עם מצרים אושר על ידי הממשלה והכנסת. הנושא בעליל לא הובא לדיון בכנסת. האם הוא הובא לדיון בממשלה? והכוונה היא לממשלה כולה, לא לאיזו שביעיה, כי לממשלה יש אחריות קולקטיבית להחלטות כאלו? או שההחלטה התקבלה ברמת בכירים במשרד הבטחון, שקיבלו את הנהון השר, ששוחח עם ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, כי אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמשרד הבטחון והעומד בראשו הם גוף שיכול בהינף יד לשנות את ההסכם המדיני החשוב ביותר שחתמה עליו ישראל, בלי דיון מעמיק, ושזה בסדר כי "המצב לחוץ", אז אין בעצם שום דבר שמשרד הבטחון לא יכול לעשות, ותמיד אפשר להודיע לתקשורת שהשעה דוחקת. מי שעוצם עין כששר הבטחון, או במילים מפורשות יותר אהוד ברק – שלא היה כמוהו לבוז לציבור ולדעת הקהל – מרשה לעצמו לדלג על נהלים בסיסיים של ממשל בישראל, שלא יתפלא ולא יתלונן כשהוא ימשיך לעשות את זה, גם בדברים קטנים יותר.

ועוד הערה: התיאום הבטחוני הזה, יחד עם המברק ששלח ליברמן, ההתבטאות של פרס, כמו גם זו של נתניהו מבהירים באיזה צד ניצבת ישראל. היא כבר לא מנסה להסתיר את עמדתה. באוקטובר 1956, קשרה ישראל נגד מצרים יחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות דועכות, בריטניה וצרפת. היום היא שוב קושרת נגד העם המצרי עם כוחות העבר. וגם הפעם, אחד הקושרים הוא שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

כוחות מצריים בסיני: שורה של דיווחים מעידים על כך שכוחות צבא מצריים נכנסו היום לעיר שארם א שייח' שבסיני. על פי השמועות, שם נמצא גם מובארק.

כניסה של כוחות צבא מצריים לסיני אסורה על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים. נסיונות לקבל תגובה רשמית מצה"ל נכשלו; שם אמרו שצריך לדבר עם משרד החוץ. ליסה גולדמן קיבלה מיגאל פלמור, דובר משרד החוץ, את התגובה הבאה: "אנחנו צריכים לבחון את המצב. יש לנו הנחיות ברורות לא להעיר כל הערה על המצב במצרים, לא משנה מה, כך שלא סביר שתהיה לנו תגובה אחר כך. פשוט נצטרך לחכות ולראות". לדברי גולדמן, פלמור נשמע כאילו הידיעה הפתיעה אותו.

קשה מאד להאמין שצה"ל לא מודע לכך שכוחות צבא מצריים נכנסו לסיני, מה שטכנית מהווה פלישה והפרת הסכם השלום. אם הפעולה המצרית בוצעה ללא תיאום, זו ידיעה בטחונית מדאיגה מאד; מהלך כזה, אחרי הכל, הוביל למלחמת ששת הימים. אם היה תיאום, אז מישהו בממשלת ישראל צריך להסביר באיזו סמכות הוא פועל. הסכם השלום אושר, כזכור, על ידי הכנסת ושינוי שלו מצריך הסכמה שלה. יתר על כן, עולה כאן השאלה האם ישראל מסייעת למשטר מובארק מול אזרחיו.

לול או פחחחח? ב-25 בינואר, יצאו המצרים ברצינות לרחובות. התאריך העניק להתקוממות את ההאשטג שלה בטוויטר, #Jan25. באותו היום עצמו, פתח האל האכזר את פי האתון, ראש אמ"ן האלוף אביב "לונדון לא מחכה לי" כוכבי, והוא אמר לוועדת החוץ והבטחון ש"אין כרגע חשש ליציבות השלטון במצרים".

נו. את ההמשך אתם יודעים. עכשיו, לאמ"ן ולמודיעין הישראלי בכלל יש שורה ארוכה של פשלות בחיזוי העתיד, תחום שיש להודות שהוא לא פשוט. ב-1967, אמ"ן העריך שלא תפרוץ מלחמה. על מלחמת יום הכיפורים מיותר להרחיב את הדיבור. בתחילת מלחמת עיראק-איראן, הוא העריך שהיא תמשך מספר שבועות. שמונה שנים לאחר מכן, הוא העריך שהיא תמשך עוד שלוש שנים. היא הסתיימה כעבור מספר שבועות. המודיעין – ספציפית, המוסד – הכניס אותנו ללבנון, מולך שולל על ידי באשיר ג'ומאייל והפלנגות שלו; אמ"ן לא חזה את טבח סברה ושתילה. השב"כ לא חזה את האינתיפאדה הראשונה. או, בעצם, גם את השניה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה, חזה אמ"ן שסדאם חוסיין לא יירה טילים לעבר ישראל. ערב מלחמת המפרץ השניה, הוא הזהיר שיש סיכוי שחוסיין יפעיל, ברגע של יאוש, את כל הארסנל שיש לו כנגד ישראל – מבלי לדעת שאין ארסנל כזה. מידע שגוי שהעביר אמ"ן לאמריקנים היה אחד הגורמים ליציאה למלחמה בעיראק. וכמובן, יש את התחזית השנתית של ראש אמ"ן, על פיה איראן תגיע לפצצה בסתיו הבא.

ועדת אגרנט כבר קבעה שיש להקים מועצה לבטחון לאומי, שתשמש כמעריך לאומי במקום אמ"ן. צה"ל הצליח למסמס את ההחלטה הדי ברורה הזו במשך 37 שנים מרשימות. ועדת שטייניץ, שקמה אחרי הכשלון הקולוסאלי ערב מלחמת המפרץ השניה, קבעה שיש להפוך את יחידת מודיעין האותות של אמ"ן, יחידה 8200, לגוף מודיעין עצמאי, שאינו כפוף לראש אמ"ן. זה כמובן לא קרה. הרמטכ"ל דאז, בוגי "משה" יעלון, שיבש את דיוני ועדת שטייניץ בכך שסירב לאפשר לקצין בכיר באמ"ן לענות לשאלות הוועדה: הוא הורה לו לשתוק.

עכשיו, אחרי שראינו שוב מה שווה המודיעין הצבאי, אולי הגיע הזמן לשלוח את אביב כוכבי לגמלאות, לפרק את אמ"ן – שנזקו לישראל עולה משמעותית על תועלתו – ולהקים יחידת הערכה לאומית חדשה, שלא כפופה לגנרלים ושמסוגלת לחשוב גם על החברה האזרחית. חיל המודיעין, מצידו, יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא טוב בו: לעקוב אחרי יחידות האויב.

לא שזה יקרה. אחרי הכל, זה לא קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז עכשיו?

(יוסי גורביץ)

לא ברור אם משטר מובארק ישרוד את הימים הקרובים – רשת אל ג'זירה באנגלית, שעושה עבודה מופתית, מדווחת שלא רק יורש העצר ג'ימי הגיע ללונדון, אלא גם אשתו של מובארק, סוזן, עשתה זאת; יש ידיעות סותרות בנושא – ולא ברור מה יהיה המשטר הבא שיפול. בירדן כבר יש הפגנות, כמו גם בתימן – ועד כמה שקשה להאמין, גם בג'דה שבערב הסעודית.

אנחנו חווים מה שנראה כמו אביב עמים ערבי, שראשיתו בטוניסיה, והציבור הישראלי כמו גם מנהיגיו נרגנים מתמיד. התקוממות נגד ערפדים כמו בן עלי ומובארק, ששורצים בתפקידים עשרות שנים, לא רק שלא מרגשת אותם, היא מפחידה אותם. הישראלים מיקמו את עצמם, אוטומטית, בצד של העריצים הערבים.

אחרי הכל, די נוח לישראל איתם. אין הפתעות. שר ישראלי אנונימי – ניחוש: מדובר בבוגי יעלון, הוא שהה יותר מדי זמן במכון שלם ומקומות דומים – אמר אמש (ו') לטיים שעקרונית, ישראל מעדיפה דמוקרטיות כי "הן לא נלחמות זו בזו", אבל מצד שני "אני לא בטוח שזה הזמן לדמוקרטיזציה של המרחב הערבי".

כמובן שלא. זה אף פעם לא הזמן. ישראל, אחרי הכל, דורשת מהערבים להיות דמוקרטים רק כאמצעי התחמקות ממגעי שלום איתם. הדרישה לדמוקרטיזציה של הערבים לפני שיהיו מגעי שלום – כי אין טעם להסכמי שלום רק עם רודנים – עמדה, כזכור, בלב ספרו של נתן שרנסקי, הספר שג'ורג' וו. בוש אהב כל כך. עכשיו, שמגיעות המהפכות, ישראל מגלה את עמדתה האמיתית: היא לצד הרודנים.

אוהבים לספר לנו שמהפכה במצרים ובמדינות ערביות אחרות תסתיים אוטומטית בהשתלטות האחים המוסלמים או גוף איסלמיסטי אחר. יכול להיות. מצד שני, זו העמדה של מובארק – והוא בעל עניין בנושא, בלשון המעטה – ושל המודיעין הישראלי. זה האחרון יכול להוסיף את נפילת הדיקטטורה הטוניסאית והמהומות הכבדות במצרים לרשימת הפאשלות הארוכות מאד שלו. הוא לא ראה את זה בא. אולי הגיע הזמן למצוא לנו מומחים שלא מגיעים מהמערכת הבטחוניסטית?

יכול להיות, מצד שני, שהם נשענים בעיקרה על דוגמא אחת: זו של איראן. המהפכה האיראנית בת שלושים את הדור הצעיר שלה, ראינו, היא איבדה. האיסלמיסטים עלו לשלטון באלג'יריה, אבל לא הספיקו לשלוט; הצבא הדיח אותם ויצא למלחמת אזרחים עקובה מדם. בטורקיה עלתה לשלטון מפלגה איסלמית, ואין ספק שלא מדובר בחגיגה גדולה, אבל זו לא איראן.

המהומות לא החלו מהאחים המוסלמים. בטוניסיה, הם הגיעו רק לאחר הנצחון וספק אם יצליחו. במצרים, הם תנועת האופוזיציה הוותיקה והמאורגנת ביותר – והם עדיין הגיעו באיחור. היום, על פי הדיווחים, כאשר פרצו פעילי האחים המוסלמים בקריאות "אללהו אכבר", פעילים אחרים גברו עליהם בקריאות "מוסלמים, נוצרים – כולנו מצרים". למצרים, רצוי להזכיר, יש עבר חצי דמוקרטי: בתקופת המלך פארוק היה פרלמנט פעיל ועיתונות חופשית ותוססת. מובארק הוא הרודן השלישי בשושלת צבאית – נאסר (שהדיח את נאגיב), ואחריו סאדאת – שחיסלו את המורשת הזו. כשפרשן ניסה להסביר אתמול באל ג'זירה שיש לחזור לדמוקרטיה של ימי נאצר, זה גרר צחוק מריר.

אי אפשר לדעת איך זה ייגמר, כאמור, אבל מחליא לראות איך הקונסנסוס הישראלי קובע שכאשר הערבים חושבים על עתידם, הם צריכים לדמיין מגף ממוסמר רומס את פניהם לנצח, כדי לשמור על הישראלים מפני פחדיהם. התפיסה הזו מוכיחה עד כמה רואים הישראלים בערבים פראים שאינם מסוגלים לשלוט בעצמם – וגם לא להתפתח. הם תמיד צריכים איזה איש חזק שיתן להם בראש. התפיסה הזו מעידה יותר על הישראלים מאשר על שכניהם.

(יוסי גורביץ)

בימים שלישי ורביעי השתתפתי, יחד עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן ואנשים טובים אחרים, בכנס Jericho2011 שנערך מטעם ה-Peace NGO Forum. היום הראשון של הכנס היה, ובכן, כנס: פאנלים, ארוחת ערב עם אורחים נכבדים וכן הלאה.

כיבוש נאור, עאלק: את הרשימה הזו אני מעדיף להתחיל דווקא מהיום השני. במהלכו, היתה אמורה להיערך פגישה עם סלאם פייאד, ראש הממשלה הפלסטיני, אבל מסיבות מובנות – הרשות היתה בעיצומו של מחול תרנגולות ערופות – זה לא קרה. גם נביל שעת', שאמור היה לנאום ערב קודם, לא הגיע עקב נסיעה דחופה לקטאר; הבדיחה אמרה שהוא הלך לבצע פיגוע התאבדות במטה של אל ג'זירה. מאחר ופיאד הבריז, יצאנו לסיור בעמק הירדן, בהדרכת נאדר חטיב.

חטיב הוא מהנדס סביבה ומים, והוא הראה לנו, בין השאר, את בית הספר לשימור הסביבה, שהוא גם בית הארחה, שנבנה בסביבת יריחו ושהוא מקווה מאד שישראלים יגיעו לבקר בו. אבל מה שהיה חשוב בדבריו היו הנתונים. מאז הכיבוש ב-1967, לא אישרה ישראל – גם לא אחרי הסכמי אוסלו – את חפירתה של ולו באר פלסטינית אחת. למעשה, ישראל סותמת אותן בשיטתיות. המים מועברים לישראל, ולהתנחלויות – אבל לא לתושבי השטחים שמהם הם נלקחים.

פלסטיני מקבל, בממוצע, קצת יותר מ-50 ליטרים ביום; ישראלי, כ-280. צריך להיות זהירים עם המספרים הללו, כי הם כוללים גם את הקצאת המים לחקלאות; אבל צריך לזכור שזה נכון גם לצד הפלסטיני. המשמעות היא שישראלי מקבל פי 5.5 מים מפלסטיני.

זה לא כל הסיפור. בחלק ניכר מהישובים הפלסטיניים אין, 44 שנים כמעט אחרי הכיבוש, מים זורמים. יש חלוקה של מים מדי כמה זמן, והם נאגרים במיכלים על הגגות. מי שהיה בשטחים, או אפילו במזרח ירושלים, ראה אותם: מיכלים שחורים גדולים. מי ששפר עליו מזלו, נאנח חטיב, כמו תושבי רמאללה, זוכה לאספקת מים כמעט יומיומית; מי שמזלו טוב פחות, כמו עצמו – תושב בית לחם – מקבל מים מדי שלושה-ארבעה ימים; ויש אחרים שמצבם, מבחינה זו, גרוע יותר.

מיכלי מים הם, בלשון המעטה, כלי בעייתי. מים מזדהמים בקלות, לעיתים מבלי שהמשתמשים במיכלים מודעים לכך. חטיב ציין שבמהלך המצור הישראלי על בית לחם, ב-2002, הם נתקעו שבועות בלי אספקת מים סדירה – תחת עוצר. הוא אמר שהדברים הגיעו לכדי כך שאמבולנסים היו צריכים להוביל מים מינרליים לאנשים נצורים. מאוחר יותר, הראו לנו באר של מקורות, שמשרתת את ההתנחלויות, ושמטבע הדברים לא מוכנה אפילו לספק לפלסטינים מידע על הכמויות שהיא שואבת.

ואלו, בתמונה קצרה אחת, פניו של הכיבוש הישראלי. בשנות השבעים והשמונים לימדו אותנו שאנחנו יצרנו "כיבוש נאור", שלפלסטינים טוב כעת הרבה יותר מאי פעם, שיש להם חשמל, שצריך לספור את אנטנות הטלוויזיה. על המים, הצורך הבסיסי ביותר, לא דיברו.

אווירה קודרת: הנאומים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קודרים. הדוברים הפלסטינים התמקדו בכך שההתקדמות, אם יש כזו, היא איטית והפיכה מאד. אחד מהם העלה, במהלך הפאנל שהציג את הצד הפלסטיני, שאלה לא נוחה: הכנס הזה, אמר, היה מיועד לאנשי grassroots, אבל במקום זה אנחנו רואים כאן את האליטה. מה קורה פה?

אולי בהשראת ההדלפה של אל ג'זירה, זיאד אבו זיאד – לשעבר שר החוץ של הרשות – נשמע מיואש. הוא אף תקף בעדינות את באי הכנס: אין לי ספק, אמר, שמה שאתם עושים הוא חשוב. אבל בשלום בין יחידים ובשלום בין קהילות, אנחנו מזניחים את השלום בין המדינות, ואחרי הכל, זה מה שחשוב. לשאלה שלי – האם לאור התנהלותה של ישראל לא הגיע הזמן לפרק את הרשות, ושהיא תפסיק לשמש כעלה תאנה של ישראל; לאלץ את ישראל לשלם את מחירו של הכיבוש, קרי ניהול השטח הנשלט בידה – הוא אמר שהצעד הזה אכן נשקל. הוא הזהיר, בנוסף, מגלישה לאינתיפאדה שלישית.

הסכמי אוסלו, נזכיר, היו הסכמים זמניים שתוקפם אמור היה לפוג במאי 1999. 12 שנים כמעט חלפו מאז, וישראל לא העבירה לידי הרשות שטחים נוספים. עזה ננטשה לגורלה, במכוון; אריאל שרון לא היה מוכן להעביר אותה לידי הרשות, גם כמעט שנה לאחר מות ערפאת. אבו מאזן יועד להשאר "אפרוח קצוץ כנפיים".

בקרב הפלסטינים, ועל פי התרשמותי גם בקרב לא מעט מהישראלים, רווחה תחושה שחזון שתי המדינות מתקרב במהירות לקיצו. פיאד רצה להכריז על מדינה פלסטינית באוגוסט; בקצב הנוכחי, בכלל לא בטוח שתהיה רשות באוגוסט. שלום העיר שבהחלט יתכן שתוך שנה, כולם ידברו על פדרציה או על מדינה דו לאומית; אחרי הכל, הוא הזכיר, לפני שנה, רק מעטים היו מודעים לכך שיהדות מסוכנת לדמוקרטיה. אבל אם הישראלים לא היו מוכנים לוותר על אריאל ומעלה אדומים, ספק אם הם יהיו מסוגלים לוותר על נכסיהם הנחשבים ביותר – אדנותם ופחדיהם.

אוי: למרבה הצער, נכחו במקום גם פוליטיקאים ישראלים, חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) והשר בדימוס אבישי ברוורמן. זוארץ נשאה נאום שהיה עמוס בכל כך הרבה קלישאות, שהמשאית שהובילה אותן קרסה בדרך ליריחו. בשלב מסוים הנאום שלה הזכיר את התשובה המפורסמת ההיא של מיס דרום קרוליינה.

ברוורמן היה גרוע הרבה, הרבה יותר. מזמן לא שמעתי נאום גרוע כל כך. למחרת שמעתי מישהו אומר בזעם ש"הנאום של ברוורמן היה קטסטרופה!". הוא לא יודע אנגלית, ובכל זאת התעקש לנאום בה. הוא לא הצליח לחבר משפט אחד לאחר. לאף אחד לא היה ברור על מה הוא דיבר. בשלב מסוים הוא עבר לנאום בשבח חשיבותה של מנהיגות. הוא התייחס לעצמו בגוף שלישי. כשנועם שיזף יידה בו שאלה קשה – מה, בעצם, עשית במשך שנתיים בממשלת נתניהו? – הוא פחות או יותר התפרק, המשפטים שלו הפכו למקוטעים אפילו עוד יותר. איך, לעזאזל, האיש הזה היה נשיא אוניברסיטה?

אף אחד לא יחשוד בזיאד אבו זיאד שהוא יליד אוקספורד, אבל הוא בעליל שולט בשפה, כמות הקלישאות היתה אפסית, וכל משפט היה חד וברור. הוא פשוט היה טוב משמעותית יותר משני הפוליטיקאים הישראלים שהגיעו.

חיטוי באור שמש? שאלתי את רון פונדק – מאדריכלי הסכם אוסלו, שפעל בחשאיות מוחלטת –אם הדיפלומטיה החשאית לא הזיקה יותר מאשר הועילה: הפרסומים של וויקיליקס ואל ג'זירה, שחשפו את האמת שמאחורי הקלעים, גרמו לזעם ניכר ולנזק. האם לא הגיע הזמן לדיפלומטיה שקופה יותר.

פונדק, כמובן, לא חשב כך. "אני לא מסכים אבסולוטית", הוא אמר, ונתן את הנימוקים הרגילים: אי אפשר לנהל מו"מ תחת לחץ ציבורי; שני הצדדים ייבהלו; הפגנות ישבשו את יכולת המשא ומתן. יש דברים שצריך לעשות בשקט, ואז להציג את התוצאה.

אני לא בטוח שזה נכון. נתחיל מזה שבכלל לא בטוח שזה אפשרי יותר. היום, כל חבר צוות למו"מ – או אפילו העוזרים שלהם – שיחשוב שמה שקורה לא ראוי, יכול בקלות להדליף כל דבר במהירות שיא, ולצייר את הדברים באופן הגרוע ביותר. עצם ההדלפה תעיד על כך שהיה נסיון להסתיר משהו.

מעבר לזה, דיפלומטיה חשאית – ביטוי שכאשר נוצר על ידי וודרו " קו קלוקס קלאן" ווילסון היה מלא בוז ואיבה – מועדת מעצם טיבה ליצור אווירה של קונספירציות, שהמזרח התיכון גם כך. יתר על כן, לשקיפות יש יתרון משלה: אף אחד לא יוכל לומר שלא אמרו לו מה קורה.

הצעה לניסוי: בסבב המו"מ הבא, יועלה מדי יום כל הפרוטוקול של הדיונים לאתר המו"מ. מי שלא ירצה לצלוח את 56,000 המילים היומיות, יוכל להסתפק בתקציר מנהלים. זה יעורר רעש, כן – אבל גם יעורר מעורבות. בסופו של הדיון, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא קיבל את המידע שהוא זכאי לו, שהוא מופתע, שנעשו דברים מאחורי גבו. לכל היותר הוא ייאלץ להודות שהוא לא הקדיש לכך את תשומת הלב.

האם הצדדים יעשו תרגילים קרקסיים? ודאי. הם עושים זאת גם כעת, כשהפרוטוקולים חשאיים לשנים. במהלך הדיונים אחרי ועידת מדריד, נהג יוסי בן אהרן – מהשרצים הגדולים ביותר ששירתו אי פעם בשירות הציבורי בישראל, שבירך על מותה של אמו של מזכיר המדינה בייקר, משום שזה הקנה לישראל עוד כמה שבועות של שקט – לפצוח בשירה בכל פעם שהנציג הסורי החל לנאום. כל המטרה היתה משיכת זמן. נראה את המקבילה הנוכחית של בן אהרן מסביר שטיק כזה לציבור שלו.

הערה מנהלתית א': אלון-לי גרין, עוזרו הפרלמנטרי של דב חנין וממארגני הפגנת השמאל לפני שבועיים, ביקש למסור את הדברים הבאים בתגובה על טענת השמאל הלאומי כי מארגני ההפגנה סירבו לאפשר הנפת דגלי ישראל על הבמה: "מפלטו האחרון של הפטריוט המזוייף הוא התרשמויות כוזבות ופתלתלות. ההתקפה על דב חנין והפניית חיצי הביקורת אל  המחנה הדמוקרטי תוך זניחת המערכה על הדמוקרטיה בישראל מצערת. ידינו מושטות לפעילות ופעילים, ארגונים, תנועות ומפלגות המוכנים להתייצב יחדיו, מבלי לחדד הבדלים והשקפות אידיאולוגיות, אלא מתוך שותפות אסטרטגית פוליטית למאבק על הדמוקרטיה בישראל." אנשי השמאל הלאומי ביקשו גם הם להגיב, וסביר שפוסט שייכתב על ידיהם יפורסם כאן בימים הקרובים.

הערה מנהלתית ב': ב"עין השביעית" התייחסו בחיוב לכספות שבוצע כאן ל"דו"ח" האחרון של אם תרצו, וגם התייחסו לבעיה המובנית של הטקסטים האלה: שהם מתיימרים לחשוף מידע פומבי, ובכך יוצרים תחושה שקרית שהוא מוסתר.

הערה מנהלתית ג': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. אם לצטט את האמירה המעורפלת המפורסמת של דה גול, הבנתי אתכם.

(יוסי גורביץ)

לב הפרשה: פרשת שלוס גלנט (*) תפסה את תשומת ליבו של הציבור לאחר שטל כהן פרסם בהארץ את התצלום האווירי של המבנה המפואר. תמונה אחת המחישה במה מדובר. והתמונה הזו אפילו לא קלטה את השטחים הגדולים שסיפח לעצמו גלנט בשלל תואנות (בין השאר, הוא ניסה למנוע את פינוי השטח בטענה שמדובר בשנת שמיטה (!).

אבל המבנה – ששוויו כשבעה מיליוני שקלים וגודלו 500 מ"ר – הוא לא הסיפור, עד כמה שהוא מנקר עיניים. הסיפור האמיתי הוא גם לא הכניעות של מנהל מקרקעי ישראל בפני אלוף דורסני שמכהן בלשכתו של מושחת המושחתים אריאל שרון. הסיפור האמיתי, וכמעט אף אחד לא מתייחס אליו, הוא האופן שבו הצליח גלנט לשכנע את מפקד יחידת המאבטחים של בכירי צה"ל – אז אל"מ אריק אלעזר – לסייע לו.

אחת הצרות שגלנט נקלע אליהן היתה העובדה שהוא פרץ על דעת עצמו שתי דרכים, אחת מהן באורך 120 מטרים, ללא אישור. לאחר שהתברר לגלנט שהוא בבעיה, צץ לפתע מכתב מאת אלעזר, הקובע שיש צורך בטחוני בדרכים הללו: גלנט זקוק ל"דרכי מילוט" למקרה של התקפת מחבלים.

לאף בכיר אחר בצה"ל, כולל אחד שהחיזבאללה כבר התעניין בו – הרמטכ"ל היוצא, גבריאל אשכנזי – אין דרך מילוט כזו, כך שצריך לשאול למה דווקא גלנט זקוק לה, וכמובן, מה הסבירות שתיערך התקפה על ביתו. יתר על כן, המכתב של אלעזר הגיע אל הגופים האזרחיים תוך עקיפה של כל הרשויות הרלוונטיות בצה"ל. כך שיש מקום לחשוד שגלנט, או מי מטעמו, הגיע אל אלעזר, הסביר לו את הבעיה – ואלעזר הרי ידע שאלוף פיקוד עם סיכויי קידום טובים הוא לא בדיוק משהו שיפגע בקריירה שלו. אלעזר גם צריך לדעת שהוא מכסת"ח את גלנט, הרי הדרכים כבר נסללו מבלי להתייעץ ביחידת המאבטחים, שקודם לכן לא הבחינה בסכנה מיוחדת לשלומו של האלוף המבוצר. זה לא מפריע לו יותר מדי.

זו הסכנה: שרמטכ"ל שהתרגל לכך שהוא יכול לקמבן קצינים אחרים לצרכי כל מיני עבירות על החוק, שלא מהסס להפעיל קצינים כדי שירמו את הרשויות לצרכיו הפרטיים. אדם כזה, אסור שיתמנה לכל תפקיד.

קשקושי טירקל: אפשר היה לפטור את מסקנותיה הצפויות מראש של ועדת טירקל בכך שהיו"ר שלה הוא זה שאישר את מינויו של גלנט כרמטכ"ל כי גלנט וברק אמרו לו שזה בסדר ואין מה לחקור, אבל כנראה שצריך להקדיש לזה עוד כמה מילים.

קודם כל, המסקנות אכן היו צפויות מראש: כפי שהראה תום, בשורה של פוסטים מופתיים על עבודת הוועדה ("המופע של טירקל"), חבר הוועדה ראובן מרחב כבר קבע, תוך כדי הדיונים, ש"המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר – הודעה לימאים וכה הלאה וכה הלאה – וזה מה שמחייב. זה מה שמחייב." כזכור, חלק מתפקידה של וועדת טירקל היה לבחון אם אכן המצור היה חוקי. בוועדה שלא היתה וועדת ראווה, ראובן מרחב היה הופך לחבר לשעבר, אבל מספיק עם הצחוקים.

שנית, לא ברור אם בפני הוועדה הוצג כל החומר המצולם שנתפס על המרמרה – על פי העדויות, נראה שלא – ולא נראה שהיא ביקשה לראות את החומר. היא טוענת ש-127 מתוך 133 פעולות אלימות של החיילים היו מוצדקות, אבל לא ברור על סמך מה – הרי לא הטורקים ולא הפעילים הבינלאומיים העידו בפניה. כאן המקום להזכיר, שוב, שאחרי שבעה חודשים, צה"ל לא פרסם את החומר המצולם שהחרים, וכנראה שהוא יודע למה.

שלישית, הוועדה קובעת שהמצור היה חוקי, לא היה רעב, והמצב היה בסדר לגמרי ולחלוטין לא ענישה קולקטיבית. כפי שציין מברק אמריקני שכנראה חמק מידיעתה, "Israeli officials have confirmed to econoffs on multiple occasions that they intend to keep the Gazan economy on the brink of collapse without quite pushing it over the edge". למצור צריכות להיות השלכות צבאיות, וככזה הוא אמור להיות קצר; הוא לא אמור להיות כלי פוליטי שמטרתו שינוי משטר. החוק הבינלאומי, כפי שציינה היום עמותת גישה, "מתיר הגבלת תנועה על מנת למלא צרכי ביטחון, תוך שמירה על זכויותיהם של תושבים פלסטינים בעזה לקיים חיים תקינים. אולם הטלת סגר לשם ענישה – אסורה". היא מצטטת, כראיה, את הצלב האדום – גוף בעל מעט יותר יוקרה בתחום מאשר ועדת הטיוח של טירקל.

המצור הישראלי על רצועת עזה הוא עונש קולקטיבי פר אקסלנס, ובניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הוא לא היה בשל הבחירה בחמאס: הוא הוטל אחרי שהחמאס תפס את השלטון ברצועה בכוח, יותר משנה לאחר הבחירות.

העלילה של השמאל הלאומי: במוצ"ש הקודם, כזכור, נערכה הפגנה גדולה בתל אביב של הארגונים הפרו דמוקרטיים. ארגון אחד נעלם: השמאל הלאומי. בתשובה לשאלות בנושא, טען הדובר של השמאל הלאומי בטוויטר שהארגון לא השתתף בהפגנה משום ש"מארגני ההפגנה בהובלת דב חנין סירבו להניף דגל ישראל על הבמה". יצוין שההודעה הראשונית של הטוויטר של השמאל הלאומי היתה כנה יותר: "יש לנו בעיה להפגין עם פוסט ציונים, ערבים או יהודים. לכן לא הגענו להפגנה האחרונה בתל אביב." זו עמדה שאפשר לכבד, אם כי גם לא להסכים איתה.

הטענה השניה נשמעה לי יותר מדי כמו הטענה של שלי יחימוביץ' שדב חנין לא עומד בעת שירת התקווה. חנין ודובריו הכחישו בתוקף את הטענה, ואמרו שלא רק שדרישה כזו לא הועלתה, גם לא נראה היה שהשמאל הלאומי מעוניין להשתתף בעצרת, ולא שלח נציגים לדיונים בנושא. שוחחתי עם אחד מעוזריו של עו"ד אלדד יניב, ראש התנועה, אדם בשם תומר שהציג את עצמו כאחד ממייסדי התנועה.

התגובה הראשונה של תומר היתה "דגלים זה סמל, ואם הוא נתן לך את הדוגמה כסמל, זה בגלל שהדיון באינטרנט הוא דיון סמלי… השיח באינטרנט הוא שיח של סמלים". אחרי שהבהרתי לו שמדובר בעלילה, שאי אפשר לעטוף אותה בז'ארגון על סמלים ושמה שהם אומרים הוא עילה לתביעת דיבה, הוא הציג עמדה אחרת: "אנחנו שאלנו אם חלק מהתפאורה יהיה עם דגל ישראל, וענו לנו חד משמעית לא", אם כי לדבריו השיחה הזו לא היתה עם דב חנין אלא עם צד שלישי, אנשי השמאל הלאומי לא נכחו בשיחות, וזו היתה ההתרשמות שלהם ממגעיהם של תנועות שמאל אחרות.

בקיצור, על סמך התרשמות מכלי שני – במקרה הטוב – הרשו אנשי השמאל הלאומי לעצמם לנסות להפוך את הבעיה שלהם (אי הגעתם להפגנה או אפילו לשיחות על ניהול ההפגנה) לבעיה של דב חנין, תוך ניצול החשדנות כלפיו בשמאל הציוני. שזה מסריח.

עדכון: שוחחתי עם נציגת הצד השלישי שלטענת תומר אמרה לשמאל הלאומי שחנין התנגד להנפת דגלי ישראל. התגובה שלה היתה קצרה ובוטה: “שטויות”.

(* הזכויות שמורות ליובל בן עמי)

(יוסי גורביץ)

אמש פורסם בשורה של כלי תקשורת "תחקיר" של צה"ל, בו נטען שג'וואהר אבו רחמה מתה לא כתוצאה מהגז המדמיע שהדו"ח נאלץ להודות שהיא שאפה, אלא כתוצאה מטיפול שגוי שהיא קיבלה בבית החולים. זו הגרסה הרביעית של צה"ל בפרשה; רשימה של כל השקרים של צה"ל בנושא, שערך נדב פרץ, אפשר למצוא כאן.

יש רק שגיאה אחת במה שנדב כותב, והיא לא באשמתו. ה"תחקיר" הוא לא תחקיר רשמי של צה"ל. קריאה מדוקדקת מעלה שהוא מיוחס לא לדובר צה"ל, אלא ל"גורמים צבאיים" עלומי שם.

עשיתי, על כן, את המתבקש והרמתי טלפון לדובר צה"ל. התשובה שלהם היתה חד משמעית: "זה לא תחקיר שלנו, זה לא משהו שאנחנו הפצנו, זה משהו שככה יצא". מבחינת דובר צה"ל, התחקיר בפרשת מותה של אבו רחמה עדיין נמשך.

במהלך השיחה עם דובר צה"ל, הודתה החיילת בצד השני מבלי משים במה שפורסם כאן לראשונה: שמי שניהל את התדרוך לכתבים הצבאיים ולבלוגרים נבחרים, בו נטען שאבו רחמה מתה מסרטן ולא היתה כלל בהפגנה, היה אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי. לגמרי לא במקרה, המידע שפורסם אתמול כתחקיר רשמי של צה"ל היה "מידע שהוצג לאלוף פיקוד המרכז".

צה"ל, כפי שציינו בעבר, ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית בשני ראשים: ראש אחד, זה של פיקוד מרכז, ממשיך להפיץ שלל גרסאות שמטרתן להרחיק מצה"ל את האחריות; האחר, זה הרשמי של דובר צה"ל, דובק בעמדה הרשמית על פיה הכל עדיין בבדיקה. יצוין שהעמדה הרשמית של דובר צה"ל לא גורמת לו לצאת לתקשורת למחות על הפצת השמועות הזו ולחזור על עמדתו הרשמית; נוח לו ככה.

כאן צריך, שוב, להזכיר שהכתבים הצבאיים מהווים הרבה יותר מדי צינור תעמולה של "גורמים צבאיים", מבלי להציג את ההסתייגויות הנדרשות – על כל פנים, לא בזמן. הם אפילו לא טרחו לוודא את ההצגה החדשה שנמסרה להם מול דובר צה"ל.

זכורים לרע התועמלנים הקטנים שכל כך התרגשו לקבל תדרוך מקציץ בכיר, עד שהם חזרו על השקרים שלו – מתה מסרטן, לא היתה בהפגנה – כאילו היו תורה מסיני, והפיצו אותם בעולם. מעניין איך הם הרגישו הבוקר, כשמזרחי השליך אותם כאילו היו טישו משומש והפיץ גרסה שונה לחלוטין – היא היתה בהפגנה, היא נפגעה מגז, היא לא מתה מסרטן – תוך שהוא מחסל את אמינותם וחושף את ערוותם כאנשי Hasbara קטנים.

צה"ל מקדיש הרבה יותר מדי מאמץ תעמולתי לשאלת מותה של אבו רחמה. כל כך הרבה, שעולה השאלה על מה הוא מנסה לחפות.

(יוסי גורביץ)