נו, לאחר פרישת סיעת אהב"ל (אהוד ברק לשלטון, הזכויות שמורות לנמרוד אבישר (*)), אין מנוס אלא לומר כמה מילים, למרות שכבר היה היום פוסט ושזה יום מחורבן מהרגיל.

תפקיד היסטורי, סוף: אהוד ברק חיסל את מפלגת העבודה. אסופת הלא יוצלחים הזו לא תצליח להתאושש מזה, מדובר בקבוצה של אנשים שלא מצליחים לדבר האחד עם השני. ברק הצליח להפגין רשעות מעודנת של ממש, כשהוא לא רק זרק לכלבים את פואד בן אליעזר והפסיק את הסחטנות רבת השנים שלו, אלא גם מפעיל לחץ כבד להתפטר. ואין דבר בלתי טבעי יותר לפואד מאשר לפרוש מן הממשלה. עם זאת, האירוע האסטרונומי הנדיר, שנראה רק פעם אחת בעשור האחרון וגם אז רק בעין מזוינת, צפוי לחזור על עצמו היום.

אשר לברק עצמו – על רביעיית הליליפוטים שהצטרפו אליו מיותר להכביר מילים – אין הרבה מה לומר. הוא חופר בקרקעית הציניות והבוז לציבור הבוחרים שלו שהפגין מאז הבחירות האחרונות, עת הפר הבטחה אחרי הבטחה, שוקע לעומק בלתי מוכר. הוא יודע, ודאי, שהמהלך הזה חיסל את הקריירה הפוליטית שלו. אף אחד לא יבחר בו שוב. הוא חיסל גם את עצמו וגם את מפלגת העבודה. ברגעים אלה, כבר מתחיל המו"מ של סיעת אהב"ל עם נתניהו לקראת צירופם לממשלה. נתניהו לא הצליח לפרק את קדימה, אז הוא פירק את העבודה.

בהנחה שזו לא הדרך שבה רצה ברק לסיים את דרכו ההיסטורי, יש תרחיש מפחיד מאד. ברק ירצה בוודאי להתמודד בליכוד (הודעת הפרישה שלו דיברה על ה"פוסט מודרניות והפוסט ציונות" של מפלגת העבודה, מה שודאי הפתיע את רוב חבריה), וכדי לעשות את זה, יש לו רק תרגיל אחד בחגורתו.

מבצע "אל הקלפיות, שור": ברק הצליח לגרד יותר קולות בבחירות האחרונות באמצעות שפיכת דמם של מאות עזתים חפים מפשע, בתרגיל האש "עופרת יצוקה". כל מהות הבחירה שלו מבוססת על כך שהוא הרג יותר ערבים מכל אדם אחר. הישג אזרחי, הרי, אין לו. הוא גם לא יהיה הראשון שייצא למלחמה ערב בחירות, כדי לחמם את הקלפיות: פרס עשה את זה לפניו, ב"ענבי זעם". פרס, בהיותו פרס, הצליח לבשל לעצמו את טבח כפר קאנה ולהפסיד את הבחירות.

ברק מתוחכם יותר. הפרישה שלו תוכננה יחד עם נתניהו. האחרון נבחר על מצע אחד בלבד, זה של תקיפת איראן. לאחרונה ניסה ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, להזהיר אותנו ממלחמה כזו: למלחמה, אמר, יוצאים רק כאשר החרב מונחת על הצוואר. הוא אמר שאיראן רחוקה מהגרעין, וניפץ את המנהג של אמ"ן להודיע שהפצצה תגיע בסתיו הבא כשנקב בתאריך של 2015.

נתניהו לא ישב בשקט: בשבוע שעבר, הוא אמר שהבעיות הניצבות בפני העולם הן "איראן, איראן ואיראן". זו היתה הדיפה של דברי דגן, שצוטטו ברחבי העולם. נתניהו יודע שהקואליציה שלו דועכת ושכולם כבר מדברים על בחירות. הוא חייב להגיע לבחירות עם איזשהו הישג, או לפחות עם הסחת דעת מסיבית, אחרת כל מה שיזכרו הוא איך היה פיון של ישי וליברמן. זה האחרון בכלל מנסה לגנוב לו את הימין, עד כה די בהצלחה. אם הוא יגיע לקלפיות אחרי שימסמס את מסקנות ועדת ששינסקי – עוד משהו שפרישתו של ברק עשויה להשיג – הוא יתקשה להבחר מחדש.

יש, מבחינתו של נתניהו, רק דרך אחת להשתלט על סדר היום: לצאת למלחמה. במלחמה,העיתונות מתיישרת אוטומטית לימין הממשלה, יחד עם כל הציבור. לפחות בשבועיים הראשונים, על כל פנים. בדרך כלל גם נשכחות פשלותיו של שר הבטחון. נתניהו וברק צריכים מלחמה. אובמה ככל הנראה חלש מכדי לרסן אותם. צריך, על כן, יהיה להביט בחשדנות חריגה בכל מהלך צבאי שתבצע ישראל בקרוב – מהרצועה ועד לבנון, ובמיוחד בכל מה שקשור לאיראן. המלחמה, כאמרה השחוקה, היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים – ולעיתים קרובות, קרובות מדי, היא המשכה של הפוליטיקה הפנימית.

(*) הרם לי טלפון, הגיעו התשעת-אלפים מהאיחוד, בסטפות הרגילות של 30 שקלי כסף. יש מה לדבר על תפקיד רועץ-קופירייטר).

(יוסי גורביץ)

בהפגנת השמאל הגדולה במוצאי שבת, היה נואם מפתיע: מאיר שטרית, האיש והמאגר הביומטרי. הוא תקף בחריפות את הצעת החקירה של ליברמן, ציטט את ז'בוטינסקי כתומך באינדיווידואליות על חשבון קולקטיביות, ונכנס גם בחברי הכנסת מהסיעה שלו שתמכו בהצעה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט "מי?" טיבייב ועתניאל שנלר. הוא אמר עליהם ש"אפשר להוציא את האנשים מהליכוד, אבל אי אפשר להוציא את הליכוד מהאנשים". הוא הזכיר שלכנסת אין סמכויות חקירה, וקרא לאנשים שייקראו להחקר בפניה להתעלם מהזימון. הוא התחייב למשמעת קואליציונית של קדימה בהצבעות העתידיות בנושא ועדת החקירה, כדי להפיל אותה.

אמש תקפה גם ציפי לבני, באיחור מתבקש של שבועיים, את ההחלטה הזו. כמקובל, היא עשתה את זה אחרי שנתניהו – שהוגדר פעם על ידי נחום ברנע כמי "שמתחיל כל משבר כמו מרים משקולות קווקזי ומסיים אותו כמו שוקולדה מקופלת" – הודיע שהוא שוקל בעצם להפוך את ועדת החקירה לוועדת חקירה "של כל הארגונים הבלתי ממשלתיים". ההתקפלות של נתניהו הודלפה דקות ספורות אחרי הצעדה במוצ"ש. באקורד נלעג במיוחד, אמרו מקורבי נתניהו כי הוא "עוד לא דן בנושא" עם ליברמן, כלומר טרם קיבל את אישורו. כזכור, מוקדם יותר השבוע הודיע נתניהו בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להתקפה של ליברמן על אנשי הליכוד המתונים, ה"פיינשמקרים". ההתקפה על השמאל, מבחינתו של המסית הלאומי, היתה דווקא בסדר גמור.

הבוקר מצטרף אופורטוניסט נוסף מקדימה, שמעון פרס, למקהלת המתנגדים. כהרגלו, הוא ציטט את בן גוריון וכהרגלו, הוא לא אמר שום דבר לפני שבדק לאן נושבת הרוח. מבין כל אלה, האמין ביותר הוא מאיר שטרית; הוא הראה בשורה של מקרים בעבר יכולת מרשימה לעמוד מול הסיעה שלו; בין השאר, היה חבר הכנסת היחיד של הליכוד שנמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב'. מן הראוי לציין ששטרית לבני, כמו רוב חברי מפלגתה, כלל לא נכחה בהצבעה שעליה היא מוחה עכשיו. הם לא לבד: גם עשרה מחברי מפלגת העבודה לא היו שם. מנהיג הסיעה, אהוד ברק, הזכיר לנו שוב מדוע זכה לכינוי "אהוד ברח": יש לו רקורד ארוך של התחמקויות מהצבעות שעשויות, על מוחו האנליטי, לסבך אותו יום אחד. הציניות שלו כלפי בוחריו מתבטאת בסירובו להגיב לשאלות בנושא. הוא כנראה קלט שמבור חוסר הלגיטימיות שבו הוא נמצא, הוא כבר לא יטפס החוצה. אפילו האמריקנים, באיחור קל של עשור אחרי הציבור הישראלי, כבר לא מאמינים לאף מילה שהוא פולט. המקרה המשונה ביותר הוא של חברי הכנסת שי חרמש (קדימה) וטאלב א סאנע: שניהם טוענים שהם היו מקוזזים עם דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי. אולי, באותה הזדמנות, אפשר להפסיק עם המנהג המגונה של קיזוזים? לא בשביל זה אנחנו משלמים לכם. ומי לעזאזל מתקזז בהצבעה כזו?

מכל הנלעגות הזו אפשר להוציא שלוש מסקנות. ראשית, כאשר השמאל – גם השמאל הרדיקלי – מתאחד ויוצא לרחוב, יש לכך השלכות. הוא מאלץ את לבני, פרס ואפילו נתניהו להביע עמדה או להתקפל. שנית, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, קדימה היא לא מפלגה שיכולה לייצג נאמנה אפילו את עמדותיו של השמאל המתון, והגיע הזמן להקים מסגרת שמאל חדשה. העבודה ומרצ סיימו את תפקידן ההיסטורי. למעשה, הן סיימו אותו בשנת 2000, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהרקבון.

שלישית, מעניין מאד לשים לב לתהליך שעובר על השמאל הציוני: אם לפני ארבעה חודשים, ג'ומס עוד אמר שמרצ לעולם לא תהיה בבילעין, הרי שלפני כשבוע וחצי מרצ קראה לאנשיה להגיע לשם; מוסי רז השתתף בהפגנת המחאה נגד הריגת ג'וואהר אבו רחמה, שהיתה קיצונית מאד במונחי השמאל הציוני; ומרצ השתתפה בהפגנה שכללה אלמנטים פוסט-ציוניים ואנטי-ציוניים במובהק. מנגד, קבוצת המתחזים של השמאל הלאומי – "אם תרצו", רק עם התנגדות להתנחלויות ותמיכה דקה בסוציאל-דמוקרטיה – לא הגיעה להפגנה, והוכיחה שהיא בעיקר ספין. ממשלת ליברמן-נתניהו השיגה מטרה אירונית, מבחינתה: רדיקליזציה של השמאל הציוני. אל יאוש.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בעקבות הפוסט על "אם תרצו" מהשבוע שעבר, אפילו השופר שלהם, נרג, מתחיל לסגת מהתמיכה שלו בדו"ח – בן דרור ימיני משתמש בנתונים שהובאו כאן, למרבה הצער בלי קרדיט. עם זאת, שרית מיכאלי מבצלם הפנתה את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בטקסט: בעמ' 13 בדו"ח של אם תרצו יש ראיה לכך שקרן אל אקצה, המשמרת את המורשת הערבית והמוסלמית, אכן תרמה כסף ל-WA. לא שברור לי מה פסול בזה, ולא שזה הפריע ל"אם תרצו" לטעון שארגוני זכויות האדם מקבלים כסף מארגונים התומכים בטרור.

הערה מנהלתית ג': באתר "סרוגים" לקחו קשה למדי את הפוסט האחרון, והם יצאו בטקסט מלא שגיאות והשמצות כנגד עבדכם הנאמן. מה שמדהים הוא היכולת של חובשי הכיפות לקחת טקסט שבו נאמר מפורשות שיש להקים מחנות השמדה, ואז ליילל על ההשוואה – שאין בלתה במקרה הזה – בין הרבנים שכתבו את הטקסט ובין המשטר היחיד שהקים מחנות השמדה. מה שמרשים הוא העובדה שבתגובות, לא עושים להם הנחות.

(יוסי גורביץ)