חמושי צה"ל הרגו אתמול (א') ביריות את מחמוד מוחמד דראגמה, תושב טובאס, ומיהרו לשקר אחר כך – שקרים שדובר צה"ל הפיץ – כאילו מדובר היה ב"סיכול פיגוע". הבוקר, הדברים כבר נראים אחרת.

אתמול, דיווחו לנו שפלסטיני זועם הסתער לעבר חיילת עם שבר בקבוק זכוכית; הבוקר, למרבה העליבות, מתחוור שמדובר בסתם בקבוק שתיה, שהחייל שירה בדראגמה ראשון עמד בעמדה מבוצרת, עטוי באפוד מגן, התעקש למרות הכל שהוא היה בסכנת חיים, ופתח באש לעבר פלג גופו העליון של דראגמה. שני חמושים נוספים הצטרפו אליו. בסך הכל נורו לעבר דראגמה שמונה קליעים.

החמושים מתעקשים בחקירתם שהם ביצעו נוהל מעצר חשוד, כולל לא פחות משלוש קריאות לעבר דראגמה לעצור. מותר לפקפק בטענה הזו; כבר למדנו מראש מח"ש היוצא על תרבות השקר שפשתה במשטרה. שוטרים אינם מפלילים שוטרים אחרים. התרבות הזו, כפי שיודע כל מי ששירת בשטחים, קיימת בשורות הצבא כבר עשורים. ה"רעות" המפורסמת היא מקבילתה של האומרטה בקרב אנשי המאפיה: קשר שתיקה. חלק מהחמושים, שכנראה לא תיאמו היטב את שקריהם, טענו שדראגמה התקדם אל המחסום, מנופף באומץ בבקבוק השתייה שלו, כשהוא זועק "אללהו אכבר". אף אחד אחר לא שמע את הקריאות הללו. לטענת החמושים, דראגמה המשיך לצעוד לעבר המחסום גם לאחר שנורה בירכו. ממש ליל המתים החיים.

החיילים הם חיילי חטיבת כפיר, חטיבת הכיבוש הייעודית של צה"ל הידועה לשמצה. נזכיר שהסיפור של פיגוע באמצעות בקבוק שבור הוא לא הראשון בתולדותיה: לפני כעשרה חודשים, דיווח דובר צה"ל בקוצר נשימה על "פיגוע קלשון", שנמנע רק לאחר שחיילי כפיר ירו למוות בשני פלסטינים. גם אז, לאחר בדיקה של כיממה, הסתבר שאם היה קלשון, הוא נותר על האדמה, והחמושים נסוגו לסיפור שלפיו אחד הפלסטינים הסתער עליהם עם בקבוק שבור – גם אז, תוך קריאות "אללהו אכבר" – ולאחר שירו בו, השני הסתער עליהם עם מזרק, לא פחות.

צריך לתהות אם הסיפור על הנוהל הפלסטיני של הסתערות עם בקבוק שבור וקריאות "אללהו אכבר" לא הפך למור"ק בחטיבת כפיר – מורשת שמטרתה להסביר לחיילים איך לבצע רצח ולצאת ממנו בכלום. אחרי הכל, בצה"ל אמרו לפני עשרה חודשים ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל" – מפקד הכוח שירה – "כי נשקפה סכנה לחייו".

ככה זה בצה"ל: סכנה נשקפת לחייך גם כשאתה בעמדה מבוטנת, עטוי אפוד, כשמולך אדם שמזוין עד השיניים בבקבוק משקה קל. צריך לזכור את זה, בפעם הבאה שצה"ל ינסה להסביר לנו ש"חיילים חשו סכנה לחייהם": מה שחשוב מבחינת הצבא הוא לא המצב לאשורו, כפי שהיה מבין אותו כל אדם שפוי, אלא מה "חשו" החיילים. ומבחינתו, אם ה"תחושות" הללו עולות בחייהם של פלסטינים חפים מפשע – נו, אללה ירחמם. זה מחיר הכיבוש.

תיקון: בפוסט שכתבתי לפני כשבוע, טענתי כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב. העדכון יופיע גם בגוף הפוסט המקורי.

(יוסי גורביץ)