בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התקשורת המסחרית מתעלמת מהמהלך הזה כמעט לחלוטין (מלבד יחידי סגולה כמו צבי יחזקאלי), אבל מי שהצליח לפתח רגישות מסוימת למצבו של האדם ומכיר את הפרטים לא יכול להתעלם מכך שהמציאות משתנה: המאבק של הפלסטינים כנגד ישראל הופך פחות ופחות אלים, ופונה לאפיקים אחרים – פוליטיים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.
אין ספק שמדובר במכלול של גורמים שמעודדים את המהלך הזה. מדיניות החיסולים, למרות הצחנה המוסרית העולה ממנה, הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד בפירוק הנהגת הזרועות המבצעיות של הגופים הפונדמנטליסטיים בגדה ובעזה; גם הגדר עצמה מקשה על אלו שעדיין רוצים לפוצץ את עצמם יחד עם עוד עשרות בני אדם. אבל המניע העיקרי לדעיכת המאבק האלים ולהעברתו לזירות אחרות מקורו בפלסטינים עצמם. כמעט חמישה עשורים הישראלים חיכו שיקום "בן גוריון פלסטיני", מנהיג שיהיה אמיץ מספיק לדחות את דוקטרינת הכול או כלום שהובילו ערפאת ושאר אנשי אש"ף שבאו מטוניס, ויתחיל לפעול לראשונה לטובת הפלסטינים. והנה, כשסוף סוף החלה לצמוח בגדה הנהגה שמבקשת לבנות מדינה פלסטינית מלמטה למעלה, נתניהו מעדיף לטרוק בפניה את הדלת פעם אחר פעם.
מי שנמצא בשטח יודע שהשינוי הזה מהותי ועקבי, והכוונה היא לא רק לישראלים שפועלים לצד הפלסטינים במאבקם נגד הדיכוי והכיבוש – אפילו קציני צה"ל ברמת מפקדי פלוגות וגדודים מספרים על שיתוף פעולה הדוק, יומיומי ואפקטיבי מאוד עם כוחות הביטחון הפלסטיניים. שמעתי את זה מכלי ראשון: לא מזמן חזרתי משירות מילואים (שקט מאוד, לשמחתי הרבה) באזור, וראיתי עד כמה הקצינים האלה חשים שלא בנוח עם המצב הזה, אבל אינם יכולים להתכחש לו. הם חוזרים ומדגישים שהסיבה לשיתוף הפעולה הזה היא שזהו האינטרס של הפלסטינים נכון לעכשיו ובכל רגע זה יכול להשתנות ("אל תמהרו להפנות אליהם את הגב"), אבל למרות שהדבר כל כך חורה להם, הם לא יכולים להתעלם מכך שהמציאות בשטח משתנה – ההנהגה הפלסטינית (בגדה, בעזה זה סיפור אחר) זונחת את ההתנהלות האלימה כנגד הישראלים, ולוחמת יחד עם צה"ל והשב"כ נגד החמאס ושאר הגופים הפנאטיים.
איתמר שאלתיאל אמר לי לפני כמה ימים שהסיבה העיקרית לכך שהוא בוחר להקדיש כל כך הרבה אנרגיה במאבק נגד הגדר בבילעין היא ששם הפלסטינים לומדים להוביל, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מלחמת מאה השנים הזאת, מאבק לא אלים. וזה גם מה שקורה בזירה הבינלאומית: חרם צרכנים, איומים דיפלומטיים והפרעות לנאומים מעולם לא גרמו למותו של אף אדם. אין ספק שרוב הישראלים אינם מפיקים נחת מהקמפיינים האלה, אבל צריך להיות אטום כמו בלוק כדי להשוות בינם ובין אוטובוסים מתפוצצים ברחובות.
אבל לא מעט ישראלים, כאלה שגדלו על הקביעה המפורסמת מהגדה של פסח ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", מתקשים לקבל את העובדה שהמציאות משתנה. מבחינתם, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", וגם אם מובילי פעולות המחאה נגד ישראל מדברים בגלוי נגד הכיבוש ונגד הפגיעה בזכויות האדם, מתחת לפני השטח הכוונה שלהם היא להשמיד את מדינת ישראל מתוך מניעים אנטישמיים טהורים שטבועים בגנים שלהם.
כדי לחשוף את המזימה הזדונית הזאת החליטו הפיונים של ליברמן להקים ועדת חקירה שתאתר את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, וכשיתברר שהמקור לכספים שמתחזקים את הפעילים האלה הוא במדינות ערביות ובגופים עוינים לישראל, תזכה תיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי לראיות. כך מבקשים הגורמים שמחזקים את כוחם באמצעות זריעת פחד ושנאה להקים דחליל מפואר על בסיס ארגוני זכויות האדם. דחליל שמאיים להביא לסופה של מדינת היהודים באמצעות מניפולציות שאין להם שום קשר למוסר (שהרי המוסר האמיתי הוא רק ה"מוסר היהודי") או לזכויות אדם. הפגנות וחרמות צרכנים מתפרשים בעיניהם כטכסיסים מתוחכמים שמהווים תחליף זמני לפצצות ולרובים, לחץ בינלאומי הוא תמיד התערבות פנימית חצופה של גויים שהם האחרונים ללמד אותנו מוסר מהו, וכל ישראלי (ובעצם – כל יהודי) שמשתתף בקמפיינים האלה הוא משת"פ, בוגד, שונא את עמו ואת עצמו, או בקיצור – יהודון.
האספסוף שנרתע מהדחליל המאיים הזה ונסחף להתלהמות הכללית מחמיץ, כדרכו של אספסוף, כשל לוגי בסיסי מאוד במסכת הטיעונים הזאת: יכולה להיות רק סיבה אחת שאותם "אנטישמיים" נאלצים להסתיר את מטרתם האמיתית, והיא שעצם ערעור על זכותה של ישראל להתקיים נתפס בעולם כהצהרה בלתי לגיטימית. כלומר – גם אם יש ביסוס לתיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי, לאותם גופים מרושעים שמבקשים להשמיד את ישראל באמתלה של דאגה למצב הפלסטינים אין שום סיכוי לעמוד במשימתם, שהרי איך ערעור על לגיטימציה יכול להיות בלתי לגיטימי כלשעצמו!? אבל כאמור, לוגיקה מעולם לא עניינה את אוחזי הקלשונים והלפידים שמבקשים לכלות את זעמם בבוגד הראשון שייפול לידיהם.
ובכל זאת, נראה לי שיש מקום לאופטימיות. הרי בעוד כמה שבועות או חודשים, ועדת החקירה הנלעגת הזאת תרד מהכותרות ותישכח (בין כה אין לוועדה כזו שום סמכויות ביצועיות), ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר השפיות תנצח. הישראלים והפלסטינים – מלבד הפונדמנטליסטיים וכמה פוליטיקאים שמגבים אותם – חולקים אינטרס משותף, שהוא בעצם משותף לבני האדם כולם: אנחנו פשוט רוצים לחיות כאן בשקט. זה הכול. כמה פשטני שזה נשמע, בשטח עצמו יותר ויותר מיושבי פיסת האדמה המסוכסכת הזאת מתחילים להפנים את ההבנה הזאת, והקיצוניים שמרגישים מאוימים מהנורמליות המתקרבת מגיבים בצורה היחידה שהם מכירים – מרימים את הקול וקופצים את היד לאגרוף כהכנה למכה. מאחורי הצעקות של המיעוט הרועש הזה מסתתר רצון אמיתי לשפיות, אני מקווה שהרצון הכן הזה גם יתממש במציאות בקרוב, על אפם ועל חמתם של ביבי, ליברמן ושאר יוצרי הדחלילים.
(אהרן פורת)
תגובות אחרונות