ספיר סלוצקר-עמרן כתבה היום (א') על מה שאירע לה אחרי ההפגנה אמש מול ביתו של שר האוצר: היא מצאה את עצמה עם מפגינה נוספת כשהן מוקפות בעשרה שוטרים, כשאחד מהם – סהר בצ'י – החל להטריד אותה מינית. כשעמיתתה ניסתה לצלם אותו, הוא תקף אותה. כשסלוצקר-עמרן נחלצה לעזרתה, היא מצאה את עצמה מותקפת על ידי כל עשרת השוטרים. זה נגמר, כצפוי, בכך שכנגד סלוצקר-עמרן הוגשה תלונה על תקיפת שוטר – אחרי שהיא נעצרה. בצ'י התגרה בה ואמר שהיא מוזמנת להגיש נגדו תלונה למחלקה לחקירת שוטרים.

אני אחסוך לסלוצקר-עמרן את התלונה: אין שום טעם בכך. מח"ש לא מסוגלת לפעול, משום שהשוטרים מחפים זה על זה. אלה לא דברים שלי, אלה דבריו של ראש מח"ש היוצא, הרצל שבירו, לפני שלוש שנים: "אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על כף יד אחת. זה קשר השתיקה. זה לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא זה בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

אפשר לעצור אותה, למעשה. הפתרון צריך להיות דרסטי ואכזרי: פירוקה של משטרת ישראל והרכבתה מחדש. כפי שהיא כרגע, היא גורמת לאזרחי ישראל יותר נזק מתועלת. צריך להעביר חוק שקובע שכל שוטר שכנגדו הוגשה אי פעם תלונה על אלימות, חזקה שהתלונה הזו היא תלונת אמת והשוטר יפוטר.

במקביל, הרשות השופטת צריכה לעשות שני דברים. הראשון הוא תקדים של שופטי הראג' הבריטי. המשטרה של הראג' היתה ידועה לשמצה בשל חוסר יעילותה ושחיתותה; באופן חריג וחסר תקדים, שופטי הראג' קיבלו סמכות לדרוש לא רק את ההצהרות של השוטרים, אלא את כל תיק החקירה כדי שיוכלו לעקוב אחרי עבודת המשטרה מראשיתה. אחד השופטים נהג בעקביות לשחרר כל אדם שהראיה העיקרית כנגדו היתה הודאה. הנחת היסוד שלו היתה שההודאה הוצאה בכפיה, או זויפה.

זו גם הנחת היסוד שצריכה לעמוד מול עיני שופטי ישראל כאשר הם באים לעסוק בעדויות של משטרת ב'צי. כל עדות של שוטר שאיננה מגובה בראיה חיצונית חד משמעית, יש להתייחס אליה כעדות שקר. הנחת היסוד צריכה להיות זו של שבירו: ששוטרי ישראל הם עדי שקר.

כל שוטר שמסר עדות שנמצאה שקרית, יועמד לדין ובהליך מזורז. היה ויימצא אשם, בית המשפט יפסוק לו את העונש המקסימלי בחוק, קרי שבע שנות מאסר. נמצא שוטר אשם בעדות שקר, הוא יפוטר בקלון מן המשטרה ולא יקבל את הפנסיה שלו. יש להתייחס לעדות שקר של שוטרים כאל מכת מדינה ולפעול בהתאם. במקביל, יש לבנות כוח משטרה חדש. כן, זה יעלה כסף. בשעתו, המדינה גייסה "מלווה חירום מרצון", שהיה מס בכפיה לכל דבר, כדי לאפשר לה לנהל מלחמות; מצבה של המשטרה הוא מצב חירום לא פחות מהפלישה המצרית לסיני ב-1973.

קראתי היום את אחד האנשים היותר שקולים והיותר רגועים שאני מכיר, כשהוא כותב שעל מה שעשה בצ'י, הציתו במצרים ובטוניסיה תחנות משטרה. אדם אחר כתב שלא ירחק הזמן, ובו מפגין באמת יתקוף שוטר. אחרי הכל, הוא ממילא ימצא את עצמו עם תלונה על תקיפת שוטר, אז לפחות שיהיה על מה. מאד לא רצוי לישראל להגיע למצב הזה ורצוי שהממשלה תנקוט בצעדי חירום מפניו.

פה אנחנו מגיעים לבעיה העיקרית: הממשלה. משטרת ישראל נמצאת במצב שבו היא נמצאת הרבה בגלל שלממשלה נוח מאד שתהיה משטרה חלשה ושנואה. אחרי הכל, בעבר המשטרה העזה לחקור את בכירי הממשלה לא פעם ולא פעמיים. זכור המראה של אחד המושחתים שבראשי הממשלה, אריאל שרון, אחרי שקיצץ את תקציבה – יום לאחר שבנו נחקר בחשד להעלמת ראיות, שאכן הועלמו – כשהוא נוזף בשוטרים, כמעט צורח, ודורש "בלי בכי ובלי נהי."

ואף על פי כן. משטרת ישראל כפי שהיא – מושחתת, אלימה, עצלנית, לא יעילה, שקרנית – צריכה לעבור מן העולם. מגיע לנו יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אנשי המנהל האזרחי פשטו השבוע על הכפר הלא מוכר סוסיא וחילקו בו צווי הריסה לכל המבנים שבו. בכך מאותת המנהל האזרחי על כוונה להחריב סופית את הכפר.

הסיפור של סוסיא הוא, כמו זה של עדי עד, מיקרוקוסמוס של הכיבוש: מבט עליו מאפשר לנו לקרוע את כל המסיכות המקובלות של "כיבוש זמני", "כיבוש נאור", או כל התפיסה שאהובה על השמאל הציוני, שמדובר בסוג של כיבוש בהיסח הדעת, תקלה מתמשכת, סוג ממאיר משהו של ה"אימפריה המקרית" של בריטניה.

ראשיתו של הסיפור ב-1986, כלומר בימים הרחוקים שלפני האינתיפאדה הראשונה, ימי ממשלת האחדות הראשונה. ראש הממשלה היה אבי ההתנחלויות, שמעון פרס. שר הבטחון היה יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין. עוד כמה חודשים תוקם תנועה אופטימית בשם "השנה ה-21", שמטרתה היתה לגרום לישראלים לשים לב שחמש דקות מכפר סבא, כלשון הפרסומת הפופולרית לבתים בהתנחלויות, מתנהל טיהור אתני איטי. כמובן, הם היו אנשים מנומסים ולא השתמשו במילים כאלה. באותה השנה מורה המנהל האזרחי לתושבי סוסיא, שיושבים שם לפחות מאז תחילת המאה ה-19, לעזוב את אדמותיהם – ואין עוררין על כך שהן היו שייכות להם – כדי לפנות מקום ל"אתר ארכיאולוגי." בצר להם, התושבים עברו לגור בחלקות החקלאיות, חלקם במערות, חלקם במבני עראי. לגמרי לא במקרה, ב-1983 הוקמה בסמוך התנחלות חדשה בשם סוסיא.

המנהל האזרחי החל בהליכים לגירוש התושבים מבתיהם החדשים, אבל הם התנהלו בעצלתיים. ב-2001, נרצח המתנחל מסוסיא יאיר הר סיני על ידי פלסטינים, ובתגובה ביצע הצבא פעולת תגמול בסוסיא הפלסטינית: הוא הרס את המבנים העראיים במקום וסתם את המערות. החמושים השמידו רכוש רב, סתמו בארות, הרגו בהמות ובעלי חיים אחרים. על פי עדויות תושבי סוסיא, אל החיילים התלוו לובשי אזרחית, כנראה מתנחלים מסוסיא שפיקחו על החורבן.

התושבים ערערו לבג"צ, שפסק שאין לפנות אותם מאדמתם. מצד שני, כל המבנים שהם בנו שם נחשבים לבלתי חוקיים, משום שהמנהל האזרחי סירב להוציא לסוסיא תכנית מתאר. על כן, כאמור, הם צפויים להיהרס בקרוב – כש"בקרוב" מקבל כאן את המשמעות המקובלת בדיני אדמות. זה ייקח כמה חודשים לפחות, אולי שנים, אבל המכונה המשפטית שמחפה על העוול העירום, שבלעדיה הוא לא היה מעז להציג את פרצופו, עובדת בטורים גבוהים.

אין תכנית מתאר, אה? בעקבות רצח הר סיני, מיהרו המתנחלים – שאף פעם לא פספסו את האפשרות להוון רצח טוב – להקים שורה של מאחזים בלתי חוקיים על האדמות ששימשו היסטורית את סוסיא. כמו כל המאחזים, גם למאחזים האלה אין תכנית מתאר. ובכל זאת, הם עדיין שם.

לרוב מוחלט של המבנים בקן הצרעות חוות גלעד הוצאו צווי הריסה, משום שמדובר – כמו בכל המאחזים – במשהו שאי אפשר אפילו להעמיד פנים שהוא חוקי. אין, כמובן, על מה לדבר על תכנית מתאר לחוות גלעד. זה לא הפריע לנחש בנעליים, בוגי יעלון, להודיע שהוא שוקל להכשיר את השרץ.

עזבו אתכם מחוות גלעד: עזבו אתכם ממאחזים בכלל. גם להתנחלות הדגל עפרה, זו שאליה מוזמנים שמאלנים מנומסים לבוא לעשות בה שבת, אין תכנית מתאר. הקישור של בצלם לא מוצא חן בעיניכם? אפילו הוויקיפדיה העברית, זו שהכתירה את אורית סטרוק כפעילת זכויות אדם, נאלצת להודות בזה – ומודה שחלק ניכר מאדמותיה של עפרה הן אדמות פלסטיניות פרטיות. כלומר, התנחלות הדגל בנויה על גזל.

אבל עפרה עדיין שם. היא בלתי חוקית בדיוק כמו חוות גלעד – והיא עדיין שם. כמעט ארבעים שנה היא שם. אף אחד לא מעלה על דעתו לפנות אותה. כשמאחז כמו חוות גלעד מוקם, הוא זוכה מיד להגנה מלטפת של כוחות הבטחון. משרדי הממשלה ממהרים לספק לו תשתיות. כשתושבי סוסיא הושלכו מבתיהם, לא רק שהם לא זכו לשום סיוע מהממשלה השולטת בשטח שאחראית גם עליהם, הם נאלצו להתמודד עם הבריונות של שכניהם מההתנחלות סוסיא.

והנה פניו של המשפט הישראלי בשטחים: אם לפלסטיני אין תכנית מתאר – וכדי לקבל תכנית מתאר, הוא נזקק לשרירות ליבו של הכובש שלו – אז הישוב שלו בסכנת החרבה. אם לישראלי אין תכנית מתאר – נו, לא נורא. הוא יכול לסמוך על הגנת הרשויות. ואם ארגוני זכויות אדם יצליחו לחפור את הראיות שמוכיחות שהאדמות של ההתנחלויות או המאחז גנובות, אז המדינה תנהל למענם מלחמת מאסף בבתי המשפט ובמקרה הגרוע ביותר, שר הבטחון יכריז שהוא "מכשיר" את המאחז, כלומר הופך את העוול לחוקי בהינף עט.

זו המשמעות של "שלטון החוק" בגדה המערבית: אצטלה שמיועדת להעניק מכובדות למה שהוא בעצם גזל מכוח השלטון ומשטר אפרטהייד שמבדיל בין שתי אוכלוסיות ברמה הבסיסית ביותר, ברמת הקיום ויכולת ההשרדות. הכל ללא חקיקה ראשית, כמעט בלי הצהרות חגיגיות – אלה ימשכו תשומת לב לא רצויה. הכל במסתרי הצו, במחשכי התקנה, באפלת הפקודה. חנה ארנדט דיברה על הרוצחים שמאחורי מכונת הכתיבה; ישראל העמידה מאחוריה גזלנים ומנשלים.

והמהלכים האלה לא מוגבלים לגדה המערבית. הם נמשכים, בזעיר אנפין, גם בתחומי הקו הירוק. שום דבר שקורה בגדה לא דומה לשוד הקרקעות הגדול שבוצע אחרי שתמו מעשי הטבח והגירוש של 1948 באמצעות "חוק נכסי נפקדים." מכמה וכמה בחינות, הנכבה לא הסתיימה, היא רק עברה לפאזה איטית יותר. הכנסת אישרה השבוע את חוק פראוור, שיאפשר את פינויים ללא הסכמה – או, במילים מנומסות פחות, גירושם ונישולם – של כ-40,000 בדואים. אברי גלעד נאלץ להודות השבוע שהראו לו צילומי אוויר של הבריטים, שמראים איך הנגב היה מיושב ברובו על ידי בדואים ב-1945. לבדואים היה ארכיון של רישומי הקרקע שלהם בבאר שבע; עם כיבוש הנגב ב-1948, העלימה מדינת ישראל את הארכיון הזה. ככה מבצעים גזל מסודר.

כשפונו 8,000 מתנחלים מרצועת עזה, הארץ רעשה. עומדים לגרש עכשיו 40,000 אזרחים ישראלים מבתיהם, שהמדינה עשתה הכל כדי שלא להכיר בהם, והדממה זועקת. עומדים לגרש כמה מאות אנשים שגרים, במאה ה-21, בפאקינג מערות וחושות, מרחק קילומטרים ספורים מהתנחלות ומאחזים בלתי חוקיים שנבנו על אדמתם הגזולה של המיועדים לגירוש, ושקט.

ועוד דבר אחד: אם אתם שומעים יותר מדי את הטיעון ש"מה אתם רוצים, להביא לפה את כל אפריקה," אני ממליץ בחום על הפוסט בנושא של אישתון, שמספק את המספרים הרלוונטיים ומכניס את הטענה לתיקיה הראויה לה – גזענות בזויה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נחום ברנע חשף היום (ו'), ב"מוסף לשבת" של ידיעות, שממשלת ישראל משקיעה מדי שנה כ-40 מיליוני שקלים בנסיון לגייר את אזרחיה שיהדותם מוטלת בספק. המדובר בעיקר במהגרים ממדינות חבר העמים. הנסיונות הללו נחשבים לכשלון: מספר המתגיירים אפסי. רוב הכסף (כ-60%) הולך למכון ללימודי יהדות (מל"י) של הסוכנות היהודית, שעם זאת מצליח להביא לגיור של כשליש בלבד מכלל התלמידים שלו.

נסתכל שוב על העובדות הללו: מדינת ישראל משקיעה סכום לא מבוטל בהמרת דתם של אזרחיה, ולדת אחת בלבד – היהדות האורתודוקסית. גיורים אחרים הם לא חלק מהמשחק; הרבנות הראשית לא היתה נותנת את ידה לכך. למדינת ישראל לא טוב, כשאזרחיה לא יהודים כדת: היא רוצה להפוך אותם ליהודים טובים. גם אם הם לא רוצים.

הסוכנות היהודית היא לא הגוף הממשלתי היחיד שעוסק בגיור. עוסק בו, בהצלחה ניכרת הרבה יותר, גם צה"ל. היוזמה היתה של האתון הרשמית שלו, אלעזר שטרן. הלז, כששימש בעוונותינו כקצין חינוך ראשי, נדהם לגלות שכ-600 חיילים מבקשים מדי שנה להשבע אמונים לצה"ל על הברית החדשה. אחרי שצרח על כמה מהם במסדר, והם פרצו בבכי, הוא החליט לפתוח בפרויקט גיור בצה"ל, ובשעתו דווח שמאות מהם מתגיירים מדי שנה. ב-2010, פתח צה"ל במסלול גיור גם לחיילי מילואים.

שטרן טען בשעתו, וכמעט ננזף, שחיילים לא יהודים הם חיילים פחות טובים. זה כנראה היה גורם לצבאותיהם של יוליוס קיסר, ג'ינג'יס חאן ונפוליאון לפרוץ בצחוק רועם. מותר לטעון שמאז שצה"ל הפך לצבא יהודי יותר, שעסוק בלי הרף בזהותם של חייליו ובדמוניזציה של האויב, הוא צבא גרוע יותר. אולי זה נובע גם מכך שהצבא מעסיק יותר מדי אוכלי חינם שעסוקים בפנטזיות על אונס.

חיילים טובים הם חיילים שמגינים על ביתם. לצבאות עממיים יש בכך יתרון על צבאות מקצועיים. אפשר היה לבנות אתוס אזרחי בישראל, אתוס שוויוני, שבו התפקיד של החייל הוא להגן על ביתו, ולא משנה מה דתו של החייל. מצד שני, זה היה דורש שינוי מהותי בתפקידו של הצבא: מצבא כיבוש שמשמש כחוד החנית של התנועה הלאומנית היהודית, שעוסק עבורה בטיהור אתני, לצבא של אזרחי המדינה שלו. כלומר, צבא שהוא זרוע של חברה אזרחית.

וישראל, כידוע, איננה מדינת אזרחיה. היא מדינת יהודיה. על כן היא רוצה שיהיו כמה שיותר מהם, כדי שיהיה לה יותר בשר תותחים שיוכל להחזיק בעקשנות בכיבושים שלה – הכיבוש, אחרי הכל, הוא הפרויקט הישראלי הגדול ביותר והמושקע ביותר. היא יכולה לחיות, במאמץ ובחירוק שיניים, עם אזרחים לא יהודים – אבל עם אזרחים ספק יהודים, כאלה שאומרים שיהדות היא לא דבר חשוב להם, היא מתקשה הרבה יותר להסתדר. היא צריכה לגייר אותם. מהבחינה הזו, המדינה הציונית היא סוג של כנסיה: היא חיה הרבה יותר בשלום עם כופרים – קרי, מאמיני דת אחרת – מאשר עם מינים, קרי אנשים שמעזים לחלוק על עיקרי הדת שלה, או לומר שהם לא חשובים, מתוך הדת עצמה.

מדינה נורמלית, כלומר כזו שאיננה מדינת דת, היתה מניחה לתושבים שלה להאמין במה שהם רוצים, כל זמן שהאמונה הזו לא כוללת אלימות כלפי אנשים אחרים. היא היתה מצפה מהם לשלם לה מסים כדי שתוכל ליישם שורה של תכניות ממשלתיות לרווחת האזרח, והיתה מצפה מהם שיטלו נשק בידם כדי להגן עליה במקרה שתמצא את עצמה במלחמה.

ישראל, כידוע, איננה מדינה נורמלית. היא מדינת דת. שטרן עצמו, שילוב דוחה במיוחד של הדת היהודית עם דת החאקי, לא צריך להפתיע אותנו. מי שצריכים לשאול את עצמם למה זה נשמע להם הגיוני שהמדינה שלהם עוסקת בהמרת דת – בצבא, בהיותו מסגרת שכופה קונפורמיות יש לשער שמופעל לא מעט לחץ על מגויסי הכפיה שהדת הרשומה שלהם לא מספקת לשנות את המצב הזה – הם הישראלים החילונים. הם הרי כלל לא דתיים, לדבריהם. אז למה חשוב להם, חשוב להם מספיק עד כדי העסקת כלי קודש בתשלום על ידי צה"ל ועל ידי הסוכנות היהודית, להמיר את דתם של אחרים?

התשובה היא שכמו בהרבה תחומים אחרים, חלק ניכר – אם לא רוב – מהחילונים היהודים אינם באמת חילונים. הם פשוט אורתודוקסים שלא אוהבים לקיים מצוות, אם כי הם מקפידים באדיקות ראויה לציון על הציווי "שנא את הרבנות." הרעיון של חתונה עם מישהו שמחוץ לקבוצת הדם שלהם ממלא אותם אי נוחות במקרה הטוב, סלידה עמוקה במקרה הרע. הם הפנימו את מה שמערכת החינוך הציונית לימדה אותם: שישראל היא ארצם של היהודים מכוח זכות היסטורית. אם הם לא יהודים, והם לא יודעים ולא באמת רוצים להיות יהודים, אז כל נוכחותם במה שהיה פעם פלסטינה היא גזל. זהות עצמאית משלהם הם לא מפתחים, כי זה מצריך מחשבה, ומדינת כל אזרחיה תאלץ אותם – הם יודעים היטב – לוותר על הפריבילגיות שלהם כבני עם האדונים.

אז הם משלמים מס שפתיים לדת שהם מסרבים להכיר בעצמם, ודורשים שאחרים – כאלה שייכים לקבוצת הילידים ושנמצאים בקבוצה שולית ביחס, כמה נוח – יעברו המרת דת שהם עצמם כלל לא היו מעלים על דעתם לעבור.

ובדרך הם מוכרים את מה שיכלה להיות מדינה חופשית לאלעזר שטרנים ולסוכנות היהודית, שיקפידו לוודא שזו תהיה מדינת מסדר צבאי דתי. בלעדיהם זה לא יכול היה לקרות.

(יוסי גורביץ)

תארו לעצמכם שהיה לכם עובד, שזמן קצר לאחר פרישתו היתה מתחוורת העובדה שהוא רימה את העסק ובזז ממנו 300,000 ₪ בתואנות שווא על פיצויים שלא הגיעו לו – ומיהר להחזיר אותם ברגע שנפתחה נגדו חקירה. תארו לעצמכם שמאז שהאיש עזב את העסק שלכם, הוא היה מעורב בשורה של כשלונות עסקיים מהדהדים והפריח הערכות על המצב הכלכלי שלא היה בינן ובין המציאות כל קשר. האם הייתם מעסיקים את האיש הזה, בהגיעו לגיל 70, שוב? האם הייתם מעסיקים אותו באותו התפקיד עצמו שבו הוא הוליך אתכם שולל?

כי זה בדיוק מה שעשו בנימין נתניהו ויאיר לפיד, כשמינו בתחילת השבוע את יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. פרנקל כבר כיהן בתפקיד. כשהוא עזב אותו, נאלץ מבקר המדינה גולדברג לבחון את ההסדרים שקימבן לעצמו פרנקל. הוא מצא הונאה ניכרת, במיוחד בתחום ימי המחלה והאש"ל. הדו"ח של מבקר המדינה כל כך הפחיד את פרנקל, שהוא מיהר לשלוח לבנק ישראל המחאה על סך 238,000 ₪, כשהוא כותב ש"להבנתו [הסכום] מהווה סך כל הכספים שזכאותו להם הוטלה בספק על ידי המבקר והיועץ המשפטי של הבנק." זמן קצר קודם לכן, ניסה פרנקל להגיע להבנות עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, האיש שלא מצא בכיר אחד שלא היה רחום כלפיו (חוץ מראש אגף חקירות ניצב משה מזרחי.) בפנייתו, תבע פרנקל שאם יימצא שהוא אכן בזז את קופת הציבור, הוא יחזיר את הכספים "וזאת מבלי שיהיה בכך משום הכרה או הודאה כלשהן בנכונות הטענות שהועלו כלפיו." כלומר, שהוא יצטרך להחזיר את הכסף שבלע מבלי שאפשר יהיה לתבוע אותו אזרחית או פלילית.

זה בדיוק התרגיל שבו נוקטים תאגידים כאשר תופסים אותם במעשה הונאה, ביזה או עושק: הם מוכנים להחזיר קצת מן הטרף, ולעתים את כולו, ובמקרים חריגים אפילו לשלם איזה קנס פצפון, אבל הם רוצים בתמורה הצהרה שההסכמה שלהם להחזיר כסף ולשלם קנס איננה הכרה בכך שהם עברו על החוק. בהרבה יותר מדי מקרים, הממשלות מסכימות – כי זה חוסך שנים בבתי משפט והתאגידים מגיעים אליהם עם עוכרי דין הרבה יותר טובים. וזה התרגיל שנגיד בנק ישראל הפעיל כלפי המדינה, המעסיקה שלו לשעבר. מאוחר יותר, ינקוט פרנקל בתרגיל דומה: כשחברת לומניס, שהוא היה היו"ר שלה, קרס, היא שילמה 20 מיליוני דולרים בשל אי גילוי נאות ואי סדרים, כמובן מבלי לקחת אחריות (ראו בקישור למעלה.)

פרנקל לא היה צריך לדאוג יותר מדי מהעמדה לדין: האוליגרכיה דואגת לעצמה. ב-2009, כשמונה שנים אחרי פרישתו של פרנקל, הודיעה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, שהבנקים בישראל מתאמים ביניהם את העמלות ושהם עשו את זה מאז תחילת שנות התשעים, כלומר לאורך כל כהונתו של פרנקל. המשמעות של ההצהרה הזו של קן היא שהבנקים הישראלים – שחלקם, צריך להזכיר, הם בבעלות הציבור מאז פרשת הרצת המניות, וחלקם הופרטו במהלך התקופה הזו – קשרו נגד הציבור. הם מנעו תחרות ואילצו את הציבור לשלם עמלות גבוהות הרבה יותר, כשבכסף הזה הם מממנים את ההרפתקאות הכושלות של הטייקונים.האם קן עשתה משהו מעבר להצהרה הזו? האם היא דרשה לגרור את מנכ"לי הבנקים והיו"רים שלהם בציציות ראשם אל בית המשפט ולכלוא אותם כעושקי הציבור? בואו לא נסחף. אלה אנשים ומוסדות חזקים מדי, וקן רוצה למצוא ג'וב טוב אחרי שהיא עוזבת את השירות הממשלתי. ומה עשה הנגיד פרנקל, שבין שאר תפקידיו אחראי על הפיקוח על הבנקים (המפקח על הבנקים כפוף לו) בזמן שהחזירים השמנים הונו את הציבור? שום דבר, תודה ששאלתם. בשביל מה אתם חושבים שהוא היה בתפקידו?

נתניהו ולפיד מדקלים שוב ושוב שעובדי הנמלים עולים לנו הרבה כסף. יכול להיות, וסביר להניח שיש מושחתים גם בקרב ועד העובדים של עובדי הנמלים. מה שמרתיח הוא שאחרי שהם מקוננים שוב ושוב על הבעיות בנמלים, ומסבירים לנו בהתחסדות שזה פוגע בתחרות, הם ממנים לנגיד בנק ישראל את יעקב פרנקל, מי שכבר נתפס כשהוא מוליך שולל את הציבור. אה, כן – הוא גם יקבל שכר גבוה יותר בכ-45% מזה של קודמו בתפקיד. למה? תוספת השכר הזו נוצרה, לדברי הממשלה, כדי שתוכל למשוך אנשים מוצלחים במיוחד לתפקיד.

רגע, לא הבנתי. אתם מעלים את השכר של הנגיד באופן מופרז כדי למשוך מועמדים – ואז בוחרים לתפקיד מישהו שכבר החזיק בו? וואלה. הוא יותר טוב מכל המועמדים האחרים? אפסו הכלכלנים המוצלחים בישראל? ברור שהיפר-קפיטליסטים כמו נתניהו ולפיד לא ימנו קפיטליסט מתון עם נטיות סוציאליסטיות כמו פול קרוגמן (כמו פישר, גם הוא יהודי אמריקאי; בניגוד לפישר, יש לו פרס נובל לכלכלה) לתפקיד הנגיד; ברור שהם ימנו מישהו שמתאים לתפיסת עולמם. בסופו של דבר, לזה הם נבחרו, וזה לגיטימי.

אבל למה פרנקל? מה מיוחד בפרנקל? הוא לא הצלחה יוצאת דופן, בלשון המעטה. הוא היה סגן יו"ר AIG כשזו קרסה בקול רעם והיה צריך להלאים אותה ולשלם עבורה 140 מיליארדי דולרים. לא בדיוק הצלחה מסחררת. בעוד AIG מתחסלת בזמן שסגן היו"ר שלה לא מודע לכך, לעג פרנקל לנוריאל רוביני, שדווקא חזה את המשבר. ב-2006, הוא אמר ש"הצלחנו לבטל את המחזוריות של הכלכלה," אמירה שהיתה צריכה להביא לשלילת רשיון האצטגנין שלו.

אז, שוב, למה פרנקל? קשה שלא להשתכנע שנתניהו ולפיד בחרו בפרנקל כי הוא איש המילייה שלהם. כי הם מכירים אותו. כי הם סומכים עליו שלא יעשה להם צרות בזמן שהם מנהלים את מלחמת המעמדות ומפשיטים את תשעת העשירונים התחתונים מנכסיהם. שניהם נוכלים פוליטיים מנוסים. אז מה אם פרנקל רימה את המעסיק שלו? מה, לפיד ונתניהו לא מרמים את המעסיק שלהם על בסיס יומי? כן, זה מצער שהוא נתפס, אבל הוא בטוח למד משהו מאז, לא? חוץ מזה, מי מהם יטיף לו מוסר – נתניהו שחמק בעור שיניו מפרשת המתנות ומפרשת בראון-חברון? לפיד, מי שלא סיים בגרות אבל ניסה לקמבן לעצמו תואר דוקטור שמיועד למחוברים בלבד?

לשניהם, הרי, יש תאריך תפוגה. נתניהו כנראה כבר קולט שהסיכויים שהוא ייבחר שוב לראשות הממשלה נמוכים. הוא מאד לא פופולרי במפלגה שלו, ובלעדיה אין לו כלום. התקפה על איראן הוא כנראה כבר לא יבצע. הוא יגיע לסוף הקדנציה השלישית שלו כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, האיש שלא עשה דבר. רק שהוא כבר יודע שיש תהום בסוף: הוא כבר מתחיל להודיע שישראל לא תסכים למדינה דו לאומית. לפני חמש שנים, אף ראש ממשלה לא היה מעלה על דעתו להתייחס לרעיון בכלל. לפיד שריין לעצמו את תפקיד יו"ר סיעת יש עתיד עד 2020; בהנחה שהוא ישרוד את הבחירות הבאות – ואני מציע לא לתת משקל יתר לסקרים שמתפרסמים לפני שהציבור יקלוט את משמעות הזימבור שהתקציב ששר האוצר לפיד מעביר מביא איתו – הוא לא בונה על יותר מעוד מערכת בחירות.

ואחרי זה תהיה קריירה שלישית. צריך להיערך אליה. כדאי לקבל ג'וב מניב אצל הטייקונים, צריך לעבוד. מה, למה שרק פקידי אוצר שמעלו בתפקידם כמו ניר גלעד (מי שאמר שהוא לא היה משקיע בתפקידו תמורת שכר נמוך יותר – למשל, השכר שהוא קיבל כבכיר אוצר) ייהנו מהחיים הטובים? לפיד לא יכול להסתובב בעולם ולתת הרצאות על מנהיגות, בעודו משמש כ"יועץ" (קרי: מאכער) של איזה אוליגרך? נתניהו לא יכול לקבל את תפקיד שר האוצר של איטליה? טוב, כנראה שלא; ברלוסקוני הולך לכלא. אבל יש לא מעט תאגידים שישמחו להשתמש בו כפי שנובל אנרג'י משתמשת בקלינטון. זה קל, זה מהנה, וזה מכניס הרבה יותר כסף מהשירות הציבורי. צריך היעדר מסוים של בושה. נראה לי שלפיד ונתניהו יעמדו בזה.

אז הם עושים לביתם. וכדי לעשות לביתם, צריך למנות מישהו שלא יפריע. ומי יפריע פחות מאשר בשר מבשרה של האוליגרכיה, מי שיודע היטב באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ויתר על כן, מישהו שעליו חל הכלל הוותיק של "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"? אם פרנקל יחווה חרטה ויחליט בערוב ימיו שהוא חייב לסיים אותם עם שם טוב והערכת הציבור – לא סביר, אבל דברים כאלה כבר קרו – תמיד אפשר יהיה לנטרל אותו באמצעות הזכרת עברו.

כשנתניהו ניסה למנות את רוני בראון, אדם חסר כישורים אבל ישר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הארץ רעשה והוא נאלץ לסגת בו. אסור לאשר את מינויו של פרנקל, מי שכבר גנב מן המעסיק שלו, הציבור, והתקדימים מלמדים שעם די לחץ, נתניהו מתקפל. אז יאללה, ללחוץ.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום הפליט של השנה שעברה כתבתי על גזענות ואלימות כנגד פליטים, סכנה שעדיין לא הצלחנו להכחיד, למרבה הצער. אבל השנה אני רוצה לכתוב על על נושא קצת שונה – על האתיקה שמאחורי פעולות סיוע.

היה בשנה האחרונה דיון ער סביב פעילותו של יגאל שתיים, פעיל בכיר במרק לוינסקי ועד לאחרונה מועמד למועצת העיר ת"א מטעם מרצ. הדיון הער עלה סביב פרשיה שנויה במחלוקת של יגאל שתיים.  הדיון הזה התרחש כבר מזמן, כלל מספיק צילומי מסך של התבטאויותיו "הבעייתיות" וחשף מעט מאותו רובד סמוי של גזענות הקיימת גם בקרב השמאל.

העיסוק ההוא היה חשוב, אבל התעלם לחלוטין מהנזק שמרק לוינסקי עשה לפליטים עצמם. בכל פעם שהשמעתי או חזיתי במישהו המשמיע ביקורת שמעתי את התגובה "אבל הוא עוזר לפליטים", Bluewashing כנגד כל אמירה גזענית או שוביניסטית. וזו בדיוק הנקודה המפוספסת – הוא לא עוזר לפליטים. מרק לוינסקי רק משמר את מצבם הקשה.

"עוני" בישראל ברובם הגדול של המקרים לא בא לידי ביטוי במחסור בבגדים או במזון – עוני בא לידי ביטוי באלף ואחת דרכים אחרות בהן המוסד מתיש ומוחק את האדם הפרטי. אבל בדיוק פה טמון סוד ההצלחה של יגאל שתיים ושל "מרק לוינסקי"- הוא מעניק לאנשים דרך פשוט ומהירה להרגיש מאוד טוב עם עצמם. הרי כל מי שבא לגינה כדי לחלק אוכל, עושה זאת מן הסתם כי הוא אדם טוב במהותו שרוצה לעזור. ויגאל נותן לו את הדרך הפשוטה ביותר למרק את המצפון, בעזרת שאריות מזון או בגדים משומשים שמרבית הפליטים בישראל כלל לא זקוקים לו. למעשה הררי התרומות נערמים כשבמקרה הטוב הן נמכרות על ידי הפליטים בתוך הקהילה או מושלכות לפח במקרה הרע.

עבור הידע הכללי, בישראל חיים כיום כ-60,000 מבקשי מקלט. פחות ממאה מהם הגיעו לגינת לוינסקי. כיום יש כמה עשרות בודדות. זה נכון שישנם פליטים אשר אכן הגיעו למצוקת רעב וצריך לעזור להם, אבל הנזק האמיתי של שתיים וחבריו זה הנסיון להציג את פעילותם כמייצגת את צרכי כלל הפליטים בישראל. או כפי שהם כותבים בדף שלהם "אנשי האור למען זכויות פליטים". האם זו ה"זכות" של הפליטים? אוכל נדבה? מרבית מבקשי המקלט והפליטים הם אנשים מתפקדים, עובדים, ובעיקר שורדים. אלה שהצליחו לצלוח את המסע לישראל למרות כל הקשיים. ופה שוב הם נתקלים במסכת של אדישות ואטימות – מסרבים לבדוק את בקשות המקלט שלהם, הם נכלאים לתקופות בלתי מוגבלות בעוד שאם הם כבר שוחררו, כמעט ולא ניתן להשיג עבודה. אבל האמת הלא כל כך נעימה היא שיותר "נעים" לתרום בגד משומש ולהרגיש שבכך הופכים לאקטיביסטים מאשר ללוות אותו אל מעסיקיו בדרישה לשכרו, להגיש עבורו בקשת מקלט או אלפי דברים בירוקטים נוספים.

בישראל כידוע ישנם ארגונים שעוזרים לפליטים להגיש בקשות מקלט, לסייע בשחרור מהכלא, במצבים סוציאלים קשים, בהשתלבות המעגל העבודה ומימוש את הזכויות שמגיעות להם. המטרה תמיד היא שהפליטים יוכלו לעשות את כל זה בכוחות עצמם. ההשלכות של מרק לוינסקי הן הפוכות – שימור את המצב כמות שהוא: יחסי הכוחות של השמאלן הלבן הנאור וטוב הלב שעוזר לפליט השחור העלוב והמסכן. וזו בדיוק השפה בה מרק לוינסקי ידברו על הפליטים- "אנחנו מאכילים אותם כל יום בין 19:00- 20:00" . לצד משפטים על כך ש"אנו מלבישים אותם". השיא היה בכותרת המקורית בדף של מרק לוינסקי- "בני אדם מאכילים פליטים" – תמצית הפטרונות בה הם פועלים. עצם השימוש בשפה הזאת שכל כך אהובה על אנשים המרק, מקטינה ומזלזלת באנשים להם הם רוצים לסייע. אפשר לחלק מזון, לא צריך "להאכיל" אף אחד.

מילא להציג את יוזמת המרק כמו שהיא- "הגשת מזון למיעוט הפליטים חסרי הבית שזקוקים לכך", גם אני הייתי תומך. אמנם הייתי מקדים להזכיר שרבים מהדברים שיגאל שתיים נטל עליהם קרדיט לא היו פרוייקטים השייכים לו ולמרק לוינסקי, דוגמת קניית שקי השינה ותוספות של ארוחות בוקר לשוהים בגינה (עליהם שילמה עמותת לשובע'), המאבק נגד הגירוש לדרום סודן (שארגון א.ס.ף ופעילים עצמאיים ניהלו), ראיונות על העתירה כנגד חוק ההסתננות (עתירה של שלושה ארגונים שונים, אף אחד מהם אינו מרק לוינסקי) והרשימה רק מתארכת. אבל גרוע מכך מרק לוינסקי בחר להציג עצמו בתור "שומר על זכויות האדם בישראל", הוא "דואג שנזכור שגם אנחנו היינו פליטים" הוא "האור בפני החושך" (ציטוטים שנכתבו בדף הפייסבוק של מרק לוינסקי). הכי חמור, הוא שזה גורם לציבור להאמין שזו אכן אוכלוסיית הפליטים- אוכלוסיה חלשה, עלובה, מסכנה, התלויה בחסדיו של האדם הלבן טוב הלב.

לשם ההמחשה, כבר שלוש שנים קבוצה של מהגרות פיליפיניות ומהגרות אפריקאיות מגיעות כל שישי ושבת לגינת לוינסקי כדי לחלק אוכל למי שרוצה. בכל פעם הן בוחרות ארבעה פליטים שאחראים על חלוקת המזון לחבריהם. כנראה שהקבוצה הזאת שקופה, אחרת לא ברור כיצד יגאל שתיים כותב בפייסבוק שלו ש-"כולם יודעים שרק פעילי מרק לוינסקי נמצאים בגינה".

גם אם נתעלם מנושאי קרדיט והניסיון לדחוק החוצה ארגונים ופעילים אחרים (ביניהם אפילו פעילות ופעילים בכירים אחרים במרק לוינסקי), הנזקים של התפיסה הפטרונית אותה יגאל שתיים מוביל הולכת ומתרחבת.

לראייה, קמה לה "עמותת אליפלט", "האחות הקטנה של המרק". גם במקרה הזה, העמותה מציגה את עצמה כמושיעת ילדי הפליטים בישראל. מה שהיא שוכחת לספר לכם, זה שיש כבר ארגון שדואג מעל עשר שנים לגני הילדים של העובדים הזרים והפליטים, ארגון מסיל"ה. מה ההבדל אם כן? ארגון מסיל"ה לא יסכימו שתבואו להתנדב רק ליום אחד. כי הם מבינים שבסופו של דבר זה רק גורם יותר נזק לילד שרואה דמויות מתחלפות ללא הרף בחייו. הם ידרשו התנדבות קבועה (שזה די מבאס למי שרק רצה לבוא יום אחד ללטף קצת ילדים ולחזור הביתה כשהוא מרגיש שעשה טוב היום). בנוסף מסיל"ה לא יקבלו מכם תרומות של בגדים וצעצועים. למה? כי הילדים לא צריכים את זה. קשה לנו להבין שעוני ומצוקה, לרוב לא באה לידי ביטוי במחסור בבגדים או במזון בישראל, אלא באלפי דברים אחרים מורכבים יותר. אבל גם במקרה הזה כמו במרק לוינסקי עמותת אליפלט השכילה להבין שזה סוד ההצלחה – לתת לאנשים דרך פשוטה להרגיש שהם עשו. ולכן הם יקבלו מכם הכל – בגדים משומשים, שאריות אוכל מגנים אחרים (ולא טעיתי במונח "שאריות"), צעצועים ועוד. האם זה משנה שהילדים לא באמת זקוקים לכך? העיקר שבדף הפייסבוק שלהם הם יוכלו לכתוב "כמה מרגש לראות שלראשונה (!) הילדים הולכים לישון על בטן מלאה" (מישהו חייב לידע את האמהות שמסתבר שעד עכשיו הן לא האכילו את הילדים שלהן, מזל שבא האדם הלבן טוב הלב ופתר את המצב).

המענה שבד"כ שומעים בשלב הזה, הוא שמתעסקים בתפל במקום בעיקר, והוא הרצון הטוב של הפעילים. וכמובן שיש מתנדבות ומתנדבים רבים בעלי רצון טוב. אבל צריך לזכור שלמרות הכוונות, בסופו של דבר נוצר נזק גדול ופגיעה בילדים אותם הם מבקשים "להציל", "לרפא", "להזין" ו"לחבק" (שפת מרק לוינסקי עברה הסבה גם לגני הילדים). זה מה שקורה בדרך כלל, כאשר ניגשים לפעילות ממקום פטרוני אשר מבקש להציל את כל אותם ה"מסכנים". מה בעצם משתמע מרעיון הנדבה? שאם לגן הישראלי יהיו קצת שאריות, אז לילדי הגן של בלסינג תהיה ארוחת צהרים. זה מה שראוי לילדים זרים, להתרגל לאכול רק כשלילדים הישראלים אין הרבה תאבון. יום עסל יום בסל – יום מורעבים ויום של שפע. התמונות של הילדים יפורסמו בכל פעם שצריך תרומה, בלי לבקש את אישור ההורים כמובן (האירוניה גוברת למראה תמונת ילדה שאפילו את שמה כתבו לא נכון). וזה אכן מגייס אנשים לתרום. אך שאלו את עצמכם, האם הייתם רוצים שיפרסמו את תמונת ילדכם ללא אישור? שיספרו לכל העולם כמה הוא מסכן ונזקק? הדרך לעזור לאוכלוסיה הזו, היא לא להציג אותה כחסרת אונים ולהניח שמתוך עונייה וחוסר הזכויות שלה הם ודאי יסכימו לקיבוץ נדבות שאנחנו הישראלים לא היו שוקליםאותו. את הפוסט הזה אני כותב בעקבות אירוע בשבוע שעבר בו הרשת שיתפה ביתר שאת את תמונתו של ילד אריתראי הסובל מאיחור התפתחותי וזקוק לקלינאית תקשורת כנדבה, בין היתר על ידי עמותת אליפלט. האם היו בקלות שכזו מפיצים את תמונותיהם של ילדים ישראלים כאילו היו כלבלב המחפש בית לאימוץ? האם היו חושבים פעמיים לפני שהיו מפיצים את תמונתו של ילד לצד פירוט ענף של קשייו ההתפתחותיים והכלכליים? מסיל"ה אמנם מסייעת לילדי פליטים עם עיכוב התפתחותי ואף דואגת למסגרות של חינוך מיוחד, אבל מדיניות ההתמסכנות יצרה תדמית שקרית לפיה אי אף ארגון או גוף מסייע למעט אנחנו – "אנשי האור והלב" – כשבכל דבר ניתן לפנות לנדבנות פייסבוק.

כשאני ואחרים העלינו את הביקורת התגובות שקיבלנו החלו בכך שלא צריך להתעסק בדקויות כי מדובר "באוכלוסיה עניה וחסרת זכויות" ושתמונת הילד הקטן והרעב מגייסת תמיכה. אחר כך ב-"נמאס לראות אנשים שמתלוננים אבל לא עושים כלום" (לא אציין כאן את קורותיי אך יצויין שאני דווקא עוסק בתחום מזה שנים), ולבסוף את הטרוניה האולטמטימיבית לפיה זה פסול לבקר אנשים "שמנסים לתרום".

אז באמת – מה זו אשמת אותן עמותות, הלא בלעדיהן לא היה מגיע מרק לפיו של הפליט בגינה או לגן הילדים שהיו עוד יותר מורעבים, לא?

אז לא, בוודאי שהיה מגיע אוכל כפי שמאז ומתמיד היה מספיק אוכל בגנים. לגן של בלסינג יש גננת, בלסינג הוא שמה, היא אמנם לא למדה בסמינר הקיבוצים והיא אמנם לא השלימה תואר בחינוך אך בלסינג היא אישה חזקה, אשר נסיבות חייה הובילו אותה להגר לישראל, ולמרות משבר ההגירה וכל הקשיים שחוותה בחייה היא החליטה להקים ולנהל עסק. היא עשתה זאת לגמרי בעצמה, ללא עזרה של שום עמותה, ארגון או קבוצת מתנדבים, ללא אתר אינטרנט או קבוצת פייסבוק. בגן של בלסינג היו כ- 20 ילדים, הילדים אכלו בכל יום ארוחת צהרים מסודרת ובלסינג ניהלה את הגן ביד רמה. כמו הגן הזה, ישנם יותר מ-50 גנים נוספים ברחבי ת"א, כמעט בכולם מסיל"ה מסייעים ברמה החינוכית והכלכלית כבר מעל לעשר שנים.

חשוב לזכור גם שהגנים הללו הם אינם בתי יתומים או בתי תמחוי, אלו עסקים ומקור פרנסה עבור נשים אפריקאיות או פיליפיניות חזקות, ושהורי הילדים שנמצאים שם משלמים בין 500 ל- 800 ₪ בכל חודש על מנת שאותה הגננת תדאג לילדיהם. גם בגן של בלסינג. המחיר כולל, כמובן, ארוחות (יש הורים שמעדיפים מחיר נמוך יותר ומביאים לגננת קופסה עם אוכל לילד). אין ספק שזה נחמד שמגיעה תרומה של גלידה, מעדן שוקלד או משלוח מנות, אך הקיום הבסיסי של הגן לא יכול, בשום פנים ואופן, להיות תלוי בחסדי אדם כאילו היו למקבצי נדבו. לאותם הילדים מגיעה גננת שתדאג לארגן להם ארוחת צהרים בזמן על מנת שלא יישארו רעבים.

למרכז מסיל"ה כאמור יש ניסיון של יותר מעשור בעבודה עם הגנים הללו, כשבעשור הזה התקבלה ההבנה שהפתח לשיפור תנאי הילדים עובר דרך הגננות. על מנת להפוך את הגן למקום טוב יותר בשביל הילד צריך להעצים את הגננת ולא לשפוך בגן אוכל, משחקים או מתנדבים. בשלוש השנים האחרונות מפעיל המרכז תכנית של הדרכות פדגוגיות. המדריכות (בשכר), אשר להן השכלה וניסיון מקצועי רב בעבודה עם ילדים ותינוקות, מגיעות לגן למספר שעות בכל שבוע ועובדות ביחד עם הגננות על הכנסת סדר יום בגן, פעילויות תואמות גיל, עבודה התפתחותית עם התינוקות, דרכי ענישה ללא אלימות וכדומה.

בדיוק את ההפך עושה עמותת אליפלט. בניסיונם לעזור הם הדירו לחלוטין את בלסינג הגננת, ומכיוון שהם משלמים את שכר הדירה (בכל שאר הגנים זו אחת מההוצאות של הגננת מהכספים שנכנסים מההורים) הם מרגישים כאוטוריטות וכ"בעלי הבית" (תרתי משמע). כולל "להעניש", את בלסינג כשגילו שהיא לא מדליקה את המזגן שהם קנו עבורה, בזה שלחודש שלם הפסיקו לשלוח אליה מתנדבים. החשיבה הבלתי הגיונית לפיה אנשים ללא כל ידע מקצועי, הדרכה או ניסיון בעבודה עם ילדים יכולים לנהל ולתפעל גן ילדים, יכולה להתקיים רק מתוך תפיסה פטרונית אשר לא רואה בילדים הללו ובגננת כשווים. ההדרה וההחלשה של בלסינג הובילו לתופעות קיצון בגן, תופעות אשר לא היו שם קודם לכן, כאשר ניהלה את הגן בעצמה.

ובדיוק כמו במרק לוינסקי, גם כאן הארגון לא יכתוב שמעשיו משמעותם להעביר תרומות פרטיות אל הגן, במקרה הזה כנראה שלא הייתי מזכיר אותם בטור. אלא שהחזון של עמותת אליפלט – אזרחים למען ילדי פליטים (ע"ר) הוא "לחלץ את מאות התינוקות וילדי הפליטים ממעגל המצוקה והרעב בו הם לכודים". מתנדביה המסורים הם אזרחים, בני עם של פליטים, אנשי הלב שקמו להגן על ילדי פליטים אחרים המופלים ונרדפים על רקע גזעני"- היומרה זועקת מכל מילה. איזה "מעגל רעב"? מיהם "מאות התינוקות והילדים"? אותה רטוריקה בה משתמש מרק לוינסקי: לקחת מעשה של צדקה, ולהפוך אותו לחזות הכל. להתיימר להיות המושיע הגדול תוך שקר גס לציבור ולמתנדבים (שאני מאמין שכולם באמת אנשים טובים). תוך כדי למחוק את הארגונים ששנים פעילים תוך כבוד לקהילה הזרה. האם אי פעם שמעתם את קו לעובד מצהיר שהם "היחידים שנלחמים למען זכויות הפליטים"? את רופאים לזכויות אדם מתפארים כיצד הם "אנשי הלב והמוסר מול אנשי החושך"? סביר להניח שלא.

רגע לפני שאותקף, אבהיר את המובן מאליו כמובן ואגיד שכמובן שאני רוצה שיותר ויותר א/נשים יתנדבו וישתתפו במאבק למען מיצוי זכויותיהם של פליטים. אבל אני גם רוצה שיזכרו שמאחורי המאבק לצדק צריכה לעמוד לנגד עינינו המטרה של שינוי המצב, ולא לפעול כדי לשמר ולהנציח אותו. עמותת אליפלט ומרק לוינסקי מורכבים מאנשים טובים שבאמת רוצים לעזור ולשנות. אבל הפעולות הללו מדרדרות את מצב הקהילה לה הם רוצים לסייע לכדי קפאון. ובגרון ניחר שירה קבצנית תשוררו, וקראתם לחסד לאומים והתפללתם לרחמי גויים, וכאשר פשטתם יד תפשטו וכאשר שנוררתם תשנוררו. כי בסופו של יום מה שהפליטים, ומה שילדי הפליטים באמת זקוקים לו, זה צדק, לא צדקה. גם אם צדקה יותר קל ויותר כיף להשיג.

(דן קופר)

עדכון: הפוסט, בנוסחו המקורי, הכיל התייחסות לא ראויה ולא מוכחת כלפי יגאל שתיים. היא נמחקה.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר כתב היום עוד מנשר למצביעיו. כרגיל, הוא נשלח במייל, וכרגיל הוא הכיל שורה של אמירות מופרכות. ננסה לטפל בכמה מהן.

ראשית, צריך לשים לב לפורמט הכללי: המיילים נשלחים על בסיס שבועי או יותר מכך. לפיד בעליל פועל מתוך תפישה שמערכת הבחירות אף פעם לא נגמרת ושצריך להמשיך ולעמוד בקשר עם הבוחרים. שזה כמובן לגיטימי לגמרי – אבל צריך לזכור את זה כשלפיד מטיף לאנשי האופוזיציה, כפי שהוא עושה תכופות, לסתום את הפה ולהכיר בענווה שהעם לא בחר בהם. זה נכון, אבל חובתם של אנשי האופוזיציה היא לנהל קמפיין קולני משלהם ולהבהיר לעם שהוא טעה.

שנית, יש לנו את המשפט החצוף הבא: "ידעתי, כמובן, שיש אנשים המפגינים בחוץ בטענה שאסור לייצא גז (אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה.)" לפיד, כמובן, יכול היה לצאת אליהם. הוא היה יכול לדבר איתם. הוא העדיף להשתחץ בפני קוראי רשימת הדיוור שלו שהאנשים האלה לא רלוונטיים, שהוא אפילו לא שומע אותם. הדמוקרטיה אליבא דלפיד, כפי שעולה גם מנאומיו בכנסת, מתרחשת ביום הבחירות. אחר כך, הנבחרים רשאים לעשות כרצונם. מי שחושב אחרת, כפי שאמר לפיד בארה"ב על אנשי המחאה החברתית – אלה שאת הקהל שלהם גנב בהצלחה, תחת הסיסמה של "אחי העבדים" – הוא תמים. בהתבטאות אחרת, טען לפיד שהמתנגדים לייצוא הגז הם "אנרכיסטיים הזויים ושוליים." התבטאות זלזלנית שלישית הוא פלט היום: בהתייחסו לנגיד בנק ישראל המיועד, הכלכלן הכושל והנוכל יעקב פרנקל, מי שחיסל את AIG ונאלץ להחזיר מאות אלפי שקלים שקיבל שלא כדין, אמר לפיד ש"הוא גם שכן שלי וגם ידיד שלי כך שהמפגינים יוכלו לתפוס את שנינו ביחד." הבנתם את זה, אנשים שאכפת להם? מבחינתו של לפיד, אתם בדיחה. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

שלישית, לפיד פותח את המייל שלו בקצת name dropping, ומתמוגג על הפגישה שלו עם ביל קלינטון. האחרון, לדבריו – ראינו כבר בעבר שללפיד יש בעיה עם תפיסת המציאות – אמר לו שתפקיד שר האוצר הוא "ג'וב." בהתחשב במה שקרה לפוליטיקאי הישראלי האחרון, אולמרט – מישהו שלפיד אמור להכיר היטב – שאמר שתפקידו כפוליטיקאי הוא הג'וב שלו, קצת מפתיע שלפיד משתמש בתיאור הזה. טוב, אולי הוא שכח – כפי ששכח לציין שביל קלינטון הוא לוביסט בתשלום של חברת נובל אנרג'י, השותפה הבכירה של יצחק תשובה בשוד הגז הישראלי. מי שוודאי לא שכח הוא קודמו של לפיד בתפקיד, יובל שטייניץ, שציין לרעה את תפקידו של קלינטון בקמפיין האגרסיבי מאד נגד ועדת ששינסקי. טוב, על שטייניץ היה צריך להפעיל לחץ. על לפיד, כמסתבר, לא.

זה האחרון התמסר בהתלהבות לתפקידו כאיש של הטייקונים, שמעביר להם את אוצרות הטבע של ישראל. על ההחלטה שקיבלה הממשלה הוא כתב כך: "זוהי טענה [שאין לייצא גז – יצ"ג] שאין מאחוריה בסיס עובדתי. אחרי שהשארנו לעצמנו מספיק גז לכל צרכי השוק המקומי אפילו לפי ההערכות הכי נדיבות, מדוע הם מעדיפים שנקבור מיליארדי קוב גז מתחת למים לעוד שלושים שנה, במקום למכור אותם ולהשתמש בכסף הזה כבר היום לחינוך, לבריאות, ובעיקר כדי להוריד את יוקר המחיה לכל אזרח ישראלי?"

אני שמח לשמוע שלפיד אימץ את השקפתו של שאול מרידור, סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, שאמר לוועדת צמח שאין טעם לשמור על גז ליותר מ-30 שנה, כי "היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה עוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אם ההערכה שלך היא שהמדינה לא תשרוד 30 שנה, ההחלטה לייצא 40% מהגז – לגמרי במקרה, לא ציין לפיד, זו בדיוק הכמות שדרש תשובה – נשמעת סבירה לגמרי. אם, מצד שני, אתה חושב שהיא תמשיך להתקיים, אתה לא תרצה להגיע למצב שבו אזרחי המדינה צריכים לשלם ביוקר כדי לקנות מחדש את הגז שלהם עצמם, שהממשלה החליטה לייצא.

לפיד אמר שמכירת הגז לייצוא תאפשר הכנסות של כ-60 מיליארדי שקלים ב-20 שנה. אלה הערכות של האוצר, צריך להזכיר, והוא טעה לא פעם. כמו כן, לפיד נמנע מלציין את העובדה שישראל התחייבה להגן על הגז של תשובה: חיל הים יאבטח את הרווחים של תשובה. על פי החישוב של עידו לנדו, השקעותיה של ישראל באבטחתו של תשובה תעלה כ-17 מיליארד – והרווחים הוודאיים של ישראל, אלה שמבוססים על גז שידוע שהוא קיים ולא גז שמעריכים שהוא קיים, עומדים על 20 מיליארד בלבד. כלומר, נערים ישראלים ישפכו את דמם כדי להעמיק את כיסיו של תשובה, והאזרחים יקבלו את השטרונגול. 60 המיליארדים של לפיד הם הערכה. חשוב לציין שכשישראל התחייבה לאבטח את תשובה והגז שלו, ההערכה שמכרו לממשלה היתה שהאבטחה תעלה 20 מיליוני דולרים בשנה בלבד.

אני לא מצפה מיאיר לפיד לדעת את זה. אני לא מצפה ממנו לדעת כלום. אני מצפה, עם זאת, שלאדם שאמר במערכת הבחירות ש"מסקנות ועדת צמח על ייצוא הגז הן אכן שגויות ועתודות הגז צריכות להיות מופנות לטובת אזרחי מדינת ישראל , לא לייצוא יקר שמשרת רק כמה טייקונים" יישארו כמה שאריות של בושה ושהוא לא יכנה את המתנגדים למהלך שהוא עצמו התנגד לו רק לפני ארבעה חודשים "אנרכיסטים הזויים" או טמבלים שלא מבינים שאל הבועה המנותקת שהוא בחר לחיות בה, המגאפון שלהם לא יכול לחדור.

נקודה רביעית: לפיד מדווח בהתלהבות שהוא הגיש הצעת חוק שתשמור על זכויותיהם של עובדי הקבלן, והוא כותב ש"ההצעה הזו, אגב, לא המציאה דבר ולא חידשה דבר. מדובר בהרחבת היישום של החלטה קודמת, שאותה איש לא טרח לבצע. עד שביום ראשון האחרון ממשלת ישראל הודיעה להם שהם לא שקופים, שאכפת לנו מהם, שיש להם זכויות ואיש אינו רשאי לקחת אותן מהם." ההדגשה שלי. וואלה. יאיר לפיד מצפה שנאמין שהממשלה תתייחס יותר ברצינות להחלטה הנוכחית שלה, שהוא היה בין מעביריה, מאשר להחלטה הזהה הקודמת שלה בנושא. אשרי המאמין.

ונעבור לנקודה הכואבת באמת. לפיד לא התאפק והוסיף למייל שלו גם את התוכן של נאום שנשא השבוע בוועידת הנשיא. הוא כותב ש"לישראל יש את היכולת הזאת. להשתנות בדרך לא אלימה. יש לנו את היכולת להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש. עשינו את זה ב-1948, כשקומץ פליטי שואה הפכו לאומה של לוחמים שהקימו מדינה; עשינו את זה בשנות החמישים ושוב פעם בשנות התשעים כשמיליוני עולים הציפו את ישראל ושינו את הדמוגרפיה שלה כמעט בבת אחת; עשינו את זה במעבר מאומת התלמוד לאומת הקיבוץ, מאומת הקיבוץ לאומת ההשכלה, ומאומת ההשכלה לאומת הסטרט-אפ."

איפה להתחיל? נתחיל מכרונולוגיה בסיסית: השרשרת הנכונה היא "אומת התלמוד"-> "אומת הההשכלה" -> "אומת הקיבוץ" -> "אומת הסטארטאפ." אפשר גם לתהות כמה היסטוריה ישראלית יודע ה"ישראלי מכולם", אם הוא חושב שלוחמי תש"ח היו "קומץ פליטי שואה" ולא יוצאי המסגרות הצבאיות שנבנו בהקפדה בשנים שקדמו לתש"ח, או אם הוא חושב שאפשר ברצינות לטעון שמה שהלך כאן בשנות ה-50 היה "שינוי לא אלים." איך לומר, אזרחי ישראל הפלסטינים צפויים לחלוק עליו בנקודה הזו. אבל אנחנו כבר יודעים שהוא לא סופר אותם.

הבעיה האמיתית היא בתפיסה של לפיד על מהות העם. היהודים מעולם לא היו "אומת התלמוד": שכבה מצומצמת יחסית של תלמידי חכמים למדה את התלמוד. הם היו קרובים יותר להיות אומת ההשכלה, במיוחד במערב אירופה, אבל גם בסוף המאה ה-19, המוני היהודים במזרח אירופה היו בחלקם הגדול נבערים, ואם כי מצבם היה טוב יותר מזה של שכניהם, זה לא אומר הרבה. שיעור זניח של הישראלים היו אי פעם חלק מ"אומת הקיבוץ," וכוחה של זו תמיד היה גדול יותר בתודעתם של הישראלים מאשר במציאות.

וגרוע מכל, ספק אם יש 10% מהישראלים שעובדים בשוק ההייטק. כשאנשי Hasbara מדברים על "אומת הייטק", נו – הם מוכרים לעולם עוד שקר, ואחד מהפחות גרועים שבארסנל שלהם. כששר האוצר מדבר על "אומת הייטק", כשהוא דורש מהישראלי הממוצע להצטרף אליה, הוא אומר בעצם שהוא שר האוצר של 10% מהאוכלוסיה – ולגמרי לא במקרה, העשירון העליון של האוכלוסיה. כל השאר, קרי הרוב המוחלט של הישראלים, הם מבחינתו בטלנים, אנרכיסטים ואנשים שפשוט לא מעניינים אותו. הוא לא סופר אותם. הם לא חלק מהסיפור שלו. הם יכולים, מבחינתו, להתחיל לעמוד עם מגאפון מחוץ למשרדי הממשלה.

זה לא צריך להפתיע אותנו. היינו צריכים להיות הרבה יותר מופתעים אם לפיד, מולטי-מיליונר ומי שמאז גיל 25 בערך הסתובב בקרב אנשי האליטה הכלכלית והחברתית של ישראל, כשאביו פותח עבורו את הדלתות, היה מסוגל להבין ישראלי שאיננו שייך לעשירון העליון.

המחלה הזו לא מוגבלת ללפיד: היא פושה בקרב סיעת "יש עתיד." יעקב פרי, מי שעשה יותר ממאה מיליוני שקלים מאז שעזב את השב"כ – בעיקר באמצעות פשיטת עורם של הישראלים בחברת סלקום – אמר במהלך מערכת הבחירות שהוא רואה בעצמו חלק ממעמד הביניים. לאחרונה נתפסה רות קלדרון, שנותנת ללפיד פייט יפה על תואר הזיוף הגדול ביותר בסיעה, כשהיא צורחת על נכה שקצבתה קוצצה שהיא עצמה מתקשה להתקיים משכר נטו של 24,000 ₪, ואתמול היא כתבה שהתרגשה לפגוש את המעצבת דונה קארן, "האשה והמוסד, זו שנתנה לכולנו, נשים עובדות עם ותק, בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה. יפה לראות את החברות בין שתי הנשים הגדולות הללו [השניה היא ב. סטרייסנד – יצ"ג]. ענבי הגפן בענבי הגפן." רוב מוחלט של הנשים הישראליות לא יכולות להרשות לעצמן "בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה", כי הם עולים יותר מאלף דולר. קלדרון מחקה ככל הנראה את הסטטוס הזה, אולי משום שהבינה שהיא יצאה יותר מדי Poseur איפשרה לנו לחגוג על הנביבות שלה (ענבי הגפן בענבי הגפן!), והממיסטים לא האמינו למזלם הטוב.  

פוליטיקה חדשה? הונאה חדשה. וכמה מהר היא מתפוררת. עכשיו על כולנו לומר, בעקבות שלונסקי,

"קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם."

ואחר כך, להביא את השחר, ולהשליך את לפיד וסיעת המנותקים שלו, האנשים שמכרו ברמיה את העמלים בישראל לנתניהו ולטייקונים, אל המקום הראוי להם – פח האשפה של ההיסטוריה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בין מגרעותיו הרבות של מתנחל המחמד נפתלי בנט, האיש שמקפיד להציג את עצמו כאיש צבא לשעבר ואיש הייטק לשעבר אבל מעלים את תפקידו כיו"ר מועצת יש"ע – הוא יודע שהמושג הזה מורעל – אפשר לציין את העובדה שמדובר בבהמה גסה במיוחד, אפילו בקנה המידה של הפוליטיקה הישראלית. בעבר, הוא התייחס לפלסטינים כמי ש"חיו על עצים" בזמן ממלכת יהודה המיתולוגית; אחר כך באה ההתבטאות שלו על הצורך "להדביר את הנמלים"; והשבוע הוא פלט שמבחינתו, הפלסטינים הם "רסיס בישבן," שעדיף לחיות איתו מאשר לנסות לפתור את הבעיה. אני חושב שאפשר לומר שמאז רפאל איתן ו"ג'וקים מסוממים בבקבוק" שלו לא התייחס פוליטיקאי ישראלי כך לאוכלוסיה הפלסטינית (איתן, אמנם, היה אז פוליטיקאי בהתהוות, זו היתה הופעתו האחרונה במדים.)

ואכן, מבחינת בנט וקהל הבוחרים שלו, הפלסטינים הם קוץ בישבן. הם מפריעים לממש את הגאולה (וככאלה, בעיני חלק מבוחריו של בנט, הם התגלמותו של עמלק), והם מפריעים לממש את תכנית הכיבוש השלמה של הגדה המערבית. מה שיחסית חדש בדברים של בנט הוא שהוא כלל לא מנסה לפתור את הבעיה. מבחינתו המצב הנוכחי הוא הטוב שבכל העולמות.

במשך שנים, טען הימין היהודי שדווקא יש לו תכנית מדינית כלשהי. הוא לא הצליח להעמיד כזו בפועל, אבל העמיד פנים מול הטענה השמאלית הקבועה – "מה הפתרון שלכם?" – שיש פתרון, אולי כזה שייחשף מול שותף פלסטיני "אמיתי." ההתבטאות של בנט מבהירה שבימין היהודי הפסיקו להעמיד פנים. הם רוצים מדינת אפרטהייד, אבל ישתוללו מזעם אם תעזו להשתמש במילה המפורשת, ויאשימו אתכם בדמוניזציה ודה לגיטימציה.

אבל זו המשמעות של דבריו של בנט: הוא רוצה שהפלסטינים ימשיכו להיות האוכלוסיה היחידה בעולם שחיה תחת כיבוש, האוכלוסיה היחידה בעולם שלא זכאית לזכויות אזרח תחת הממשלה שכובשת אותה, ואחת האוכלוסיות הבודדות בעולם שממשלה זרה מנשלת אותן בעקביות מהשטחים ההכרחיים לקיומה.

בראיון לוושינגטון פוסט, חזר בנט על התכנית שלו לספח את שטחי סי לישראל. בנט מעמיד פנים, כמו בסרטון ההוא שלו, שאפשר לחלק את הגדה בקלות לשטחי איי, בי וסי. בפועל, השטח נראה כך (אני רוצה להודות ל"בצלם" על הרשות לשימוש במפה שלהם):

כלומר, אין שום אפשרות מעשית לרצף טריטוריאלי פלסטיני.תכנית בנט לוקחת 22% משטח פלסטינה המנדטורית ומכריזה שגם פה, ישראל לוקחת לעצמה 60% מהשטח – כל מה שיכול לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית. בנט והמתנחלים חושבים שהפלסטינים הם פחות מבני אדם, אולי הם שוכני עצים, כי הם יסכימו לחיות תחת כיבוש ונישול לאורך זמן.

אנחנו מכירים את הפלסטינים מספיק כדי להבין שזה לא המצב. הכרזה על סיפוח תלווה, במקרה הטוב, בדרישה פלסטינית להענקת אזרחות לכל הפלסטינים ובאינתיפאדה שלישית במקרה הרע. שרידי הלגיטימיות של ישראל יתקלפו, ובצדק: מדינה שאיננה יכולה להתקיים אלא על שלילת זכויותיהם של אנשים אחרים מאבדת את זכות קיומה.

מאז תחילת תהליך אוסלו – תהליך פגום עמוקות, שבו שני הצדדים רימו את זה, ובכל זאת הנסיון החשוב ביותר לפתור את הסכסוך – מספר המתנחלים בגדה המערבית יותר מהוכפל. במשך עשרות בשנים לא היה דבר שהכעיס את המתנחלים – בנט, אגב, מתנער מהביטוי הזה בראיון לוושינגטון פוסט; המתנחלים הבאישו את שמם אפילו על עצמם – מאשר הטענה שההתנחלויות הן מכשול לשלום. עכשיו אומר לנו מנהיג המתנחלים שאנחנו יכולים לשכוח משלום, שיש רסיס בתחת ושאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו. חיסלנו את העתיד שלכם, תחיו עם זה. בנט הוא אח? כן, וקוראים לו קין.

אילו הייתי פלסטיני, המסקנה שלי מדבריו של בנט היתה אחת: אם אני רסיס בתחת, המינימום שאני יכול לעשות הוא לפתח דלקת. אני לא רוצה להיות סתם רסיס, כלומר להיות מה שהאויב רוצה שאהיה; עלי להפוך את קיומי למשהו שהוא לא רק בלתי נעים, אלא בלתי נסבל.

אז כשהמלחמה תתלקח שוב, כשאוטובוסים יתפוצצו וחיילים יחוסלו מן המארב, כשפצועים ישובו למלא את בתי החולים ושורדים המומים את מסכי הטלוויזיה, אל תשכחו מי השפיע עליכם את כל הטוב הזה. אמרו להם: אתם מגש העופרת עליו מתקיימת מדינת עם האדונים בגדה המערבית. אהבו את האח הגדול. אמרו: אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.

או, בלשון סיסמה עדכנית יותר: אתם קרבנות בנט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רני רהב, יחצ"נם המתוקשר מאד של הטייקונים בישראל, יצא היום בהודעה מרעישה: מישהי, שמכונה בפייסבוק Israela Levi Agron, הפיצה תמונה של שר האוצר יאיר לפיד כשהוא במדי אס.אס. הוא קרא למשטרת ישראל לפתוח בחקירה דחופה.

הסתכלתי על הפרופיל של אגרון, ומה אני אגיד לכם – מאז "אחי העבדים" של יאיר לפיד, לא ראיתי משהו מזויף כל כך. הפרופיל של אגרון נפתח ב-11 באפריל. באותו היום היא גם מתחתנת. חודש אפריל מלא באמרות שפר חלולות – ובום, כשאנחנו עוברים לחודש מאי, אגרון, שקודם לכן לא כתבה מילה על פוליטיקה, הופכת לקיצונית זועמת. ב-16 במאי, היא מעלה תמונה שעליה נכתב "ביבי הוא רודן, רודן מפילים חיילי צה"ל." באותו היום, היא מעלה גם תמונה של מה שהוא לכאורה העיתון של מחר, שבו נאמר שמאות חיילים הפגינו, ככל הנראה נגד נתניהו.

שבוע לפני כן, היא מעלה עוד שתי תמונות, שתיהן מכילות טקסטים נגד יאיר לפיד.

יש לה רק 57 חברים (היו הרבה פחות הבוקר, אומרים לי) וחלק מהם הם מותגים, בעיקר מעצבי שיער, ספרים ועוד. ל"ישראלה" אין שום אירועים שהיא הולכת אליהם, והיא חברה רק בשתי קבוצות, שתיהן עוינות ליאיר לפיד.

יתר על כן, היא לא קיימת בגוגל.

רוב התוצאות (כשעשיתי בדיקה ראשונה היו חמש; התווספו אליהן כמה מאז) מתייחסות לשערוריה שקמה בשעות האחרונות, והתוצאה היחידה ששונה מהן היא ביקורת של "ישראלה" על ספר, שנכתב ב-11 באפריל – היום שבו היא פתחה את חשבון הפייסבוק שלה. היא טוענת שבמקור היא אנגליה, אבל נכשלת באיות המילה Research בתואר שלה (!), וגוגל באנגלית גם הוא לא מכיר אותה.

יתר על כן, גם התמונות שהיא טוענת שהן שלה אינן שלה: הן של חוקרת ותושבת וויסקונסין בשם Linda Levi (כאן, כאן וכאן). בקיצור, הפרופיל מזויף כמו הדאגה של יאיר לפיד למעמד הביניים.

לאגרון יש רק כמה עשרות חברים, ורני רהב איננו ביניהם. אף אחד לא שיתף את התמונה שלה של לפיד, אז שאלתי את רהב איך בעצם הוא קיבל את התמונה. הוא אמר שהיא נשלחה אליו "על ידי עיתונאי." הוא הוסיף עוד שהוא ראה את החבר הטוב ביותר שלו, יצחק רבין (הוא שאל אם אני זוכר מי זה) נרצח בעקבות הסתה ואמר שלא יתן לזה לקרות שוב. אמרתי לו שמדובר בזיוף והוא אמר שהוא לא מבין בזה בכלל, ואני מאמין לו.

אוקיי, מישהו זייף פרופיל פייסבוק. למה? אם סתם אדם זועם היה מנסה לפרסם תמונה שאומרת שיאיר לפיד הוא צורר, הוא היה פותח חשבון סתמי ופשוט שם אותה שם – או, כמו במקרה הזה (שמופיע באחת משתי הקבוצות שבהן היתה חברה "ישראלה"), כותב את דברי הבלע שלו בשמו האמיתי. החשבון של "ישראלה" קיים מאז אפריל, והוא אמנם זיוף עלוב, אבל נראה שהיתה כאן יד של איזה רועץ מדיה חברתית, שניסה ליצור sock-puppet , בובה, למטרה כלשהי: מישהו שנראה אמין במבט ראשון ושיכול להחזיק שערוריית רשת לכמה דקות.

מי? זאת שאלה מצוינת. למי יש אינטרס לבנות דמות פיקטיבית, שהדבר היחיד שהיא עושה הוא להפיץ שטנה נגד שר האוצר, בדיוק יום אחרי הגשת התקציב האכזרי ביותר שהוגש כאן מזה עשור, ולהפנות את היחצ"ן הבולט במדינה לתמונה שבה נראה שר האוצר במדי איש אס.אס? למי יש עניין, בקצרה, להפנות במכה אחת את תשומת הלב הציבורית מהתקציב שעבר בקריאה ראשונה למה שנראה כמו הסתת דרדל'ה נגד שר האוצר – הסתה זולה, אבל כזו שלוחצת על כל הכפתורים של רצח רבין?

צריך להזהר בלוגיקה של cui bono, מי מרוויח. היא פתח מצוין לתיאוריות קונספירציה. אבל יש בפנינו קונספירציה: מישהו השקיע מאמץ – לא מספיק, אבל מאמץ – בבניית דמות פיקטיבית, שמטרתה הטלת רפש במתנגדיו של שר האוצר. עכשיו נשאר לברר מי עומד מאחוריה. אם היה לי אמון כלשהו ביכולת החקירה של משטרת ישראל, הייתי שמח על התלונה של רהב, שכן בגללה דווח שנפתחה חקירה. אבל אין לי.

בינתיים, להזהר: קל מאד היום ליצור פרובוקציות בשנקל, ועד שאתה מספיק להתלבש עליהן כמו שצריך, הן כבר הגיעו לכל התקשורת המקוונת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לחקיקה, קרי חותמת הגומי של הקואליציה, אישרה היום (א') להצבעה את הצעת החוק (זהירות, מסמך) של ח"כ יריב לוין (הליכוד ביתנו), והיא צפויה על כן לעבור ביום רביעי בקריאה טרומית.

החוק, המכונה "הצעת חוק זכויות התורמים למדינה," נפסל בקדנציה הקודמת, אחרי שהיועץ המשפטי של הכנסת קיבל את עמדתה של ח"כ זהבה גלאון וקבע שמדובר בהצעת חוק גזענית. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אותה בכל זאת.

מה עושה הצעת החוק? היא מסיגה את השוויון בישראל כמה עשורים אחורה. בעבר כבר נקבע כי אסור לשאול אדם, בבואו לבקש עבודה, האם הוא שירת בצה"ל. הצעת החוק החדשה מקבעת את מעמדם של החיילים ומשרתי השירות הלאומי כמעמד האדונים בישראל.

ההתחלה, סעיף 3, פשוטה למדי: "על אף האמור בכל דין, מתן העדפה לאדם בשל היותו תורם למדינה, לרבות העדפה בקבלה לעבודה, בתנאי שכר, במתן שירות ובהזמנת שירות, לא תיחשב כהפליה פסולה." כך כותבים במשפטנית "התרנו בזאת אפליה פסולה." סעיפים 6-7 של הצעת החוק הם הרחבות פרטניות של סעיף 3.

סעיף 7 ראוי בכל זאת לתשומת לב. הוא קובע (סעיף קטן 1) ש"בחוק שירות המדינה (מינויים), בסעיף 15 א', בסעיף קטן (א'), אחרי ש'נולדו באתיופיה,' יבוא "ובלבד שהם תורמים למדינה כמשמעותם בחוק זכויות התורמים למדינה." מה אומר סעיף 15 א' לחוק שירות המדינה (מינויים)? טוב ששאלתם.

החוק אומר את הדברים הבאים: "בקרב העובדים בשירות המדינה, בכלל הדרגות והמקצועות, בכל משרד ובכל יחידת סמך, יינתן ביטוי הולם, בנסיבות הענין, לייצוגם של בני שני המינים, של אנשים עם מוגבלות, של בני האוכלוסיה הערבית, לרבות הדרוזית והצ'רקסית, ושל מי שהוא או שאחד מהוריו נולדו באתיופיה." זה, בקצרה, החוק שמדבר על שוויון הזדמנויות בשירות המדינה. ממשלת ישראל מכפיפה כעת את שוויון ההזדמנויות בשירות המדינה לשירות צבאי.

כלומר, האוכלוסיות הגדולות בישראל שלא משרתות את צה"ל – פלסטינים, חרדים, סתם נכים ואנשים שלא גויסו כי לא התאימו לצבא – יגלו מעתה שלא משנה מה הכישורים שלהן, תמיד יעדיפו על פניהן מישהו שלא עשה שום דבר אבל עשה את זה על מדים במשך 36 חודש.

אבל שניה, לא עצרנו שם. סעיף 4 קובע שמוסדות להשכלה גבוהה יעדיפו חיילים לשעבר על פני לא חיילים. למה? ככה. סעיף 5 קובע שאם מה שכונה פעם "יוצא צבא" – עד שבג"צ ביטל את האפליה הזו, וכל מהות החוק הזה היא לעקוף את בג"צ – מגיש הצעה למכרז לרכישת קרקע, הרי שגובה המכרז שלו ייחשב כאילו היה גבוה ב-20% ממה שהיה בפועל, בתנאי שהסכום החדש לא יהיה קטן מההצעה הגבוהה ביותר; ואם להוד מעלתו החייל המשוחרר לא יתאים לשלם את מחיר המכרז שנתפר עבורו, הוא יוכל להשתחרר מהחובה הזו. עוד קובע סעכיף 5 כי אם מקצים קרקע להתיישבות של "אוכלוסיה יעודית," חובה להקצות אותה כמות של קרקע ל"אוכלוסיית התורמים למדינה." וכדי שהכל ייגמר בטוב טעם, האחריות על ביצוע החוק מוקנית לפקיד בכיר בוועד עובדי שירות הבטחון, הלא הוא שר הבטחון.

בקיצור, מי שלא משרת בצה"ל – ונזכיר: כל מי שלא משרת בצה"ל, אלא אם הוא עריק, שוחרר משירות בצה"ל על ידי צה"ל או הדרג הפוליטי הממונה עליו; "משתמטים" הם אגדה שמופרחת על ידי קצינים שעיקר אמנותם הדלפת תיקים אישיים של חיילים – הוגדר כעת רשמית על ידי ממשלת ישראל כאזרח סוג ב'. ישראל היא מעתה, רשמית, מדינת קסרקטין.

המרגיז בכל העניין הוא שהאנשים שהמדינה קבעה שלא ישרתו ושעתה היא קובעת שהם גם אזרחים סוג ב' הם גם האוכלוסיה הכי עניה בסביבה. כלומר, אם היה להם סיכוי כלכלי כלשהו, המדינה דוחפת אותם אחורה. זהבה גלאון אמרה בתגובה ש"השרים קיבעו את הגזענות והאפליה בחקיקה. גם ממשלת נתניהו הנוכחית ממשיכה את המגמה של קודמתה ומקדמת חוקים גזעניים, המדירים מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות. אני תומכת בתגמול יוצאי צבא על השירות הצבאי שלהם, אך החוק הזה אינו עושה אפליה מתקנת, אלא מקבע בחוק אפליה פושעת של קבוצות מוחלשות בחברה, שהחוק עצמו פוטר אותן משירות צבאי."

רוצה המדינה לתגמל את עובדי הכפיה בירוק שלה? רעיון נהדר. היא יכולה להתחיל בזה שהיא תשלם להם שכר מינימום, במקום הגרושים שהיא משלמת להם כעת. אם המדינה תתחיל פתאום לשלם לחיילים עבור השירות שלהם ולא רק לתת להם דמי שק"ם שלא עודכנו שלושה עשורים, אולי גם תגמר בכך התופעה במסגרתה הדבר הזול ביותר בצה"ל הוא זמן עבודה של חיילים.

אבל זה, כמובן, לא יקרה. מה שיקרה הוא שהמדינה תעניק למשרתים בצבא תחושת עליונות, וקצת קדימות במכרזים ושירות המדינה, תוך דחיקה לאחור של האוכלוסיה האחרת. חיילים קרביים מקבלים כ-700 ₪ בחודש; שכר מינימום עומד על 4,300 ₪; כל חייל סדיר מפסיד כ-3,600 ₪ מדי חודש, או כ-129,600 ₪ עבור שירות של 36 חודשים. זה הרבה מאד כסף, במיוחד לאנשים צעירים. את הכסף הזה, המדינה לא מוכנה לתת להם. היא תעניק להם בונוסים אחרים – ותערער עוד יותר את תחושת הנאמנות למדינה של אלה שהיא דוחקת אחורה. לא תרחק העת, ותעודת השחרור תהיה המסמך הנכסף ביותר בישראל. היא זו שתאפשר למחזיקים בה להתקבל לעבודה אצל המעסיק הגדול ביותר במשק, קרי ממשלת ישראל.

צה"ל כבר הודה שכ-50% מהאוכלוסיה היהודית לא משרתת בו – על אחת כמה וכמה שרוב האוכלוסיה הישראלית לא משרתת בו. כמעט כל אשה שניה יהודיה איננה מגויסת וכרבע מאוכלוסיית הגברים איננה מגויסת. מבין זו שכן מגויסת, שישית אינם מסיימים את השירות. כלומר, הצעת החוק שאימצה הממשלה מקבעת זכויות יתר של מיעוט באוכלוסיה.

מעבר לכך, המהלך הזה יגרור צרות מוחין בשירות המדינה. טוב למדינה שיהיו בה עובדים מכלל שכבות האוכלוסיה: נכים, אתיופים, גאים, ערבים, חרדים. המדינה, הרי, אמורה לשרת לא רק את חייליה, אלא את כלל האוכלוסיה – כלומר, גם את הרוב שלא משרת בצה"ל. זה, הרי, הרוב שמממן את הצבא, על כל חריגות התקציב שלו, על כל בזבוזיו, על כל הפנסיות המופרכות שהוא מחלק לבכיריו. כן, גם העניים שאינם משלמים מס הכנסה, ושבחלקם הניכר אינם מתאימים לשירות בצבא, מממנים אותו: הרי בישראל הכנסות המדינה ממסים עקיפים עברו מזמן את הכנסותיה ממסים ישירים. במדינה ששייכת לאזרחיה, לא לחייליה, גם קולם של האזרחים היה נשמע בישיבות הממשלה.

לא בישראל. בן גוריון זנח את הצו הזהיר של הרצל – "נדע להחזיק את הצבאות בבתי הקסרקטין" – ובנה את ישראל סביב צה"ל. בסופו של דבר, לא היה שום דבר אחר שהיה מסוגל לאחד את האוכלוסיה המסוכסכת שהקימה את מדינת היהודים. ומדינה שקמה על בסיס צבא – ספארטה, פרוסיה – נשאר ממנה, בסופו של דבר, רק צבא. צבא שאוכל את המדינה שהקימה אותו, צבא שדוחק את האזרחים לקרן זווית, צבא – אולי המוסד האנושי הבזוי ביותר, אחרי המשטרה החשאית – שלא יכול לסבול את האפשרות שיש מי שלא רוצה בו, והוא חייב לרדוף אותו. צה"ל לא רק גדול מדי על ישראל; הוא גם הסיכון הגדול ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

ועוד דבר אחד: אם תורשה לי הערה מרירה ונדירה, זה נראה קצת משונה ששלושה ימים אחרי שהתפרסם כאן הפוסט על ארני דריימן והחבלה שלו בוויקיפדיה, מתפרסם מאמר באותו הנושא בדיוק ב"הארץ", כמובן ללא קרדיט. עדכון: עכשיו כבר יש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)