החברים של ג'ורג'

שוב נופלים לאותו הבור

המתנחלים, חקיינים שקדנים של הפלסטינים, הפעילו נשק בלתי קונוונציונלי במהלך ההתנתקות: קטינים שהפרו את הסדר ותקפו שוטרים, פעם אחר פעם, כשהם מסרבים להזדהות בעת מעצרם. במקרים רבים, הוריהם של הקטינים סירבו לזהות אותם. המטרה היתה אחת: השמצתה של מערכת המשפט וטענה ל"רודנות". זה היה, כזכור, מיד אחרי שהמתנחלים הפסיקו להתייחס לאריאל שרון כאב המייסד והתחילו לתאר אותו כרודן. משטרה שעוצרת ילדים – זה בדיוק מה שהם היו צריכים.

המערכת לא ידעה מה לעשות עם ילדות שהתפרעו בתאי מעצר והחריבו אותם, ושבסירובן להזדהות מנעו בעצם את שחרורן. היא עדיין לא יודעת. התוצאה, בדרך כלל, היתה קשיחות מופרזת כלפי הקטינים – שחלקם ישבו חודשים ארוכים במעצר – ולעיתים גם התעמרות מטומטמת, תוצאת תסכול. מקרה מובהק הוא זה שבו נעצרה בתו של ברוך מרזל בתואנה ש"שפכה מים על בית פלסטיני".

זה לא נגמר אז. ילדות הן כלי נשק יעיל, שתמיד מוציא את המערכת מעשתונותיה. שש בובות פוליטיות קטינות הפגינו מול ביתו של תא"ל נועם תיבון, וחילקו פלאיירים בהם הוא מתואר כ"רשע". שתיים מהן מואשמות, בנוסף, בכתיבת גרפיטי עוין לתא"ל האומלל. הן מואשמות גם במפגע רעש – הן שרקו במשרוקיות. הן, כמובן, סירבו להזדהות.

בפעם האחרונה שבדקתי, הפגנה היא עדיין זכות חוקית בישראל. אם אפשר היה להפגין מול ביתו של חלוץ בזמן מלחמת לבנון, מן הראוי שאפשר יהיה להפגין מול ביתו של תיבון בגלל העובדה שפינה מאחזים. גם כתיבת גרפיטי איננה, בדרך כלל, עבירה שגוררת מאסר.

ובכל זאת, הפרקליטות רוצה להשליך את שש שטופות המוח הקטנות למאסר בפועל. ולא סתם משפט: התביעה תשען על ראיות סודיות – אהוד ברק כבר הוציא את הצו – של השב"כ. כלומר, לא רק שעל פניו יש כאן רדיפה על ידי הצדק – ענישה חמורה מהמקובל על מה שבדרך כלל אפילו לא מוגדר כעבירה, או, במקרה של הגרפיטי, לא מגיע לבית משפט – מצפים שנקבל בשוויון נפש שאפשר להרשיע קטינים במקרה כזה על סמך "עדויות חסויות".

עדויות חסויות, כאלה שלנאשם אין כל אפשרות להתגונן נגדן, הן דבר בזוי ופסול בכל הליך משפטי. אף פעם לא מיותר להזכיר שהסיבה לכך שדרייפוס הורשע היתה תיק "סודי" מזויף נגדו, ושכאשר מוגש תיק "ראיות" כזה, שהנאשם כלל לא רואה ושאיתן איננו יכול להתמודד, לא רק שאין אפשרות לדעת מה אמיתותן של הראיות, אלא שהמשפט מתקרב באופן מסוכן להליך אינקוויזיטורי. העובדה שהמערכת המשפטית שלנו התרגלה לשימוש ב"ראיות" סודיות – וראו הפוסט הזה של נעמה כרמי – עד כדי כך שהיא נדרשת להן במשפט שבו העבירה החמורה ביותר היא כתיבת גרפיטי, צריכה להדאיג כל אחד. מה שמפחיד עוד יותר הוא העובדה שהשב"כ היה מעורב במעקב אחרי הקטינות.

החונטה לחוצה מאד, כמסתבר. קצינינו האמיצים הופכים לשלוליות זיעה קרה כשמישהו – מימין או משמאל – מנסה לקשר בינם ובין המעשים שהם עשו. אבל פחדיהם של הקולונלים והגנרלים שלנו, רצונם שמה שהם עשו בעבודתם לא ירדוף אותם במנוחתם, לא צריכים לגרור את הנהלים שהם מפעילים בצד הלא נכון של הקו הירוק לישראל גופא.

אשר לילדות עצמן, ברור לכל מי שעיניו בראשו שלא הן הבעיה אלא הוריהן. ומאחר והן מתגוררות בשטחים הכבושים, הפתרון צריך להיות פשוט מאד: לעשות להוריהן מה שנהוג לעשות להורים פלסטינים במצבים דומים, היינו להשית עליהם קנס ענק במשפט צבאי זריז (כמובן, רק במקרה של עבירה ממשית, לא של פגיעה בשלוות נפשו של קלגס בכיר). אחרי הכל, אין שום סיבה ששני קטינים שמתגוררים במרחק כמה מאות מטרים יישפטו בשתי מערכות משפט שונות; בדרך כלל קוראים לזה אפרטהייד.

(יוסי גורביץ)

כלב השמירה של הדמוקרטיה? צ'יוואוואה, אולי

דודו אלהרר, גזען יהודיסט מוצהר, התראיין הבוקר בתכניתו של רזי ברקאי, וקרע לו את הצורה.

אלהרר הגיע לברקאי אחרי שהתפרסם שהוא אמר כל מיני דברים לא נעימים לקבוצת מתחזים של "שלום עכשיו", כנראה אותה קבוצה שהגיעה ללשכתו של ח"כ מיכאל בן ארי (כך/כהנא חי) ונעצרה שם. מ"שלום עכשיו" נמסר שהמטרה היתה לייצר משהו נוסח בוראט, ולגרום לחברי כנסת מהימין לומר דברים מביכים. קשה להחליט מה גרוע יותר – הפרובינציאליות הבועתית או הקלילות שבו התאדה שם טוב שנצבר בעמל של שנים ארוכות.

כך או כך, מאלהרר הם הוציאו את מה שהם רצו להוציא. הוא גידף את אריאל שרון – צריך לברר מתי הפך האחרון לאיקונין שמאלני, כזה שמוגן דווקא על ידי "שלום עכשיו"; הזכרון ההיסטורי שלי על היחסים בין האחרונים ובין שרון שונה בתכלית – והציע באותה הזדמנות להוציא להורג בתליה, אחרי משפט הוגן כמובן, את יוסי ביילין, פרופ' זאב שטרנהל, גדעון לוי, וכנראה ששכחתי מישהו.

כשאלהרר הגיע לברקאי – אפשר לשמוע את זה כאן – הוא הגיע ערוך לקרב. הוא היה ארסי ועוקצני מהשניה הראשונה. ברקאי, מצידו, היה פשוט מ ז ו ע ז ע. כל כך מזועזע, שהוא לא שם לב שאלהרר חג סביבו.

למשל, הנקודה העיקרית של אלהרר: הוא טוען שבקשר לביילין, הוא בסך הכל ציטט את חוק העונשין, סעיף 97 ב', שקובע ש"מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ [הדגשה שלי – יצ"ג], מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם."

זה תרגיל ישן של הימין הקיצוני. התחיל בכך אדיר זיק, שהשמיט את סעיף 94 ("אין רואים מעשה כעבירה לפי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה בתום לב, או אם נעשה בתום לב מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולות רשות מרשויותיה…"), וטען מעל גלי ערוץ 7 שדינו מוות. המשיך אריה אלדד, לפני כשנה וחצי, והפנה את אותה האשמה כלפי אולמרט כשהלז ניסה – או שמא העמיד פנים כמנסה – להגיע להסכם שלום עם סוריה, וכבר דנו בכך.

כלומר, מדובר בטענה די סטנדרטית. גם התשובה סטנדרטית למדי: אליבא דכולי עלמא, הגדה המערבית ורצועת עזה אינן בריבונות ישראלית. השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ונמצאים בריבונות ישראלית – ירושלים ורמת הגולן – סופחו בחוק מיוחד. כלומר, ביילין יכול היה לדון עם פלסטינים על כל הגדה כולה מבלי שמישהו יוכל לטעון באיזשהו אופן שהוא בוגד על פי סעיף 97. הלאה. אלא שברקאי היה עסוק מדי בלהיות מזועזע מהדברים הנוראים שנאמרו לו, שהוא לא שם לב – ובמקום לתקן מיד את השגיאה הבסיסית, היה עסוק במחאה. גול עצמי מספר שתיים.

הבעיה, כמובן, עם כל הסכם ז'נבה היא לא סעיף 97; היא העובדה שיוסי ביילין היה אז אזרח פרטי, שלא נשלח על ידי אף אחד בעל סמכות, ונשא ונתן עם נציגים רשמיים של הרש"פ, תוך נקיטת עמדה מנוגדת לחלוטין לעמדתה של הממשלה הנבחרת. אני לא יודע מה אומר החוק, וסביר שביילין נופל בין הכסאות, אבל כשאריאל שרון אמר אז ש"גורמים בשמאל" חותרים תחתיו באמצעים לא לגיטימיים, הוא צדק בכל מילה. ברקאי לא הכיר את העובדה הקטנה הזו, שהיתה יכולה להפוך את הגלגל ולהזכיר לאלהרר את החרפה הגדולה של הימין הישראלי – שהם תמכו ב"צורר", בנבל ובגנב הזה לאורך כל הדרך, שהגניבות שלו כלל לא הפריעו להם, ושהם שינו את כיוונם רק אחרי שהכריז על תכנית ההתנתקות. כלומר, כל זמן שהוא היה החמור של המשיח, הרחיב התנחלויות, ניהל מלחמת התשה איומה מול הפלסטינים והבטיח שלנצח תאכל חרב, כל מעשי הנוכלות שלו לא הפריעו להם.

אבל מילא זה. כשברקאי ניסה להגן על ביילין – למה, בעצם? – הוא אמר שאלהרר ודאי תומך ברצח רבין, כי רבין הוא זה ששלח את ביילין. אלהרר התחמק בקלילות, ואף אחד לא שם לב לטעות ההיסטורית הגסה של ברקאי: רבין לא שלח אף אחד לז'נבה ב-2003, כי הוא כבר היה מת איזה שמונה שנים.

אחר כך שלף אלהרר את האמירה של שלמה גזית, על כך שהכיפות הסרוגות בצה"ל מזכירות לו את צלבי הקרס בצבא הגרמני, וברקאי שוב לא הכיר את הציטוט, שוב לא ידע שהוא הוצא מהקשרו (גזית דיבר על כך שהכיפה היא סימן השתייכות פוליטי בדיוק כמו צלב הקרס). לצפות ממנו לענות נכון לטענה שאיש שמאל אמר פעם שהחרדים מזכירים לו את הנאצים – כלומר, לומר שההשוואה במקומה – כנראה היה מוגזם מדי.

ואם זה השמאל בתקשורת, כנראה שאפשר לתת לו תפקיד של שמאלני מחמד בעיתונות שעליה הוזה אלהרר. אפילו כלב התקיפה-עאלק שלו בקושי מצליח לנבוח. אולי הגיע הזמן שבמקום להזדעזע כל הזמן יתחילו לקלוט שהטענות הללו קיימות, שיש להן קהל נרחב, ושהגיע הזמן להתמודד איתן. קוראים לזה פולמוסנות. ביללות לא מנצחים בה.

(יוסי גורביץ)

עין עצומה לימין

אחת הטענות המופרכות ביותר שמושמעות שוב ושוב היא הטענה על "שמאליותה" של מערכת המשפט הישראלית. מדובר בבתי משפט שבמשך 40 שנים ויותר בונים את התשתית להתנחלויות ולכיבוש, ובפרקליטות שתמיד מיישרת קו עם עמדת מערכת הבטחון. הן הפרקליטות הן בתי המשפט מפגינים עוורון מפליא: כל טמבל יכול לראות שהצבא משקר להם בפרצוף, פעם אחר פעם – המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות הוא כמובן גדר ההפרדה – חוץ מהם עצמם. יתר על כן, השוואה בין רוצחים אידיאולוגים יהודים ורוצחים אידיאולוגיים פלסטיניים, מבחינת העונשים שמשיתים עליהם בתי המשפט (ועוד יותר מכך, העונשים שהם מרצים בפועל) צריך לעורר תהיה איך בכלל נוצרה האגדה הזו.

בשבוע שעבר אירע משהו שצריך להדליק נורה אדומה: הפרקליטות החליטה לסגור תיק חקירה כנגד שוטרי מג"ב שהואשמו בתקיפת פלסטינים. ראוי לציין שהפרקליטות לא חלקה על כך שבוצעה תקיפה: כל העסק תועד במצלמות. אבל עמדתה של הפרקליטות היתה שמאחר והמכות שחילקו השוטרים לא גרמו נזק, אין מקום להליך פלילי נגדם – אלא רק להליך משמעתי. בלשונה של הפרקליטות, "אכן מדובר בהתנהגות לא נאותה. עם זאת מדובר במכות קלות ביותר, שלא גרמנו נזק של ממש".

אני מניח, מקווה ליתר דיוק, שאילו אותה הפרקליטה שחתמה על דבר התועבה הביורוקרטי הזה – נחמה זוסמן – היתה נתפסת על ידי איזה קלגס שהיה מאלץ אותה להצדיע לו, מכה אותה בראשה ובעורפה, בועט בעכוזה ומרים את חולצתה, היו לה מחשבות שניות על ההחלטה שלה.

מה שזוסמן לא תפסה הוא שברשעותה או טיפשותה – היא מוזמנת לבחור, אני אהיה נדיב ואניח שמדובר בטמטום – היא בעצם הפכה את אזרחי ישראל כולם לשפוטיהם של קלגסיהם. היא העניקה, למעשה, סמכות לכל שוטר לסטור לכל אזרח שהתנהגותו איננה מוצאת חן בעיניו, ולחמוק מעונש פלילי. לכל היותר, אם יעמוד לאזרח המזל ותהיה מצלמת וידאו באזור, ואם השוטר לא יבחין בה, הוא עשוי לאבד את מקום עבודתו. לשוטרים גם כך יש כוח עצום בידיהם (בסדרה הסמויה, אומרים לי, הוגדר שוטר המקוף כ"שליט האבסולוטי האחרון באמריקה"): הם יכולים לטרטר ולעצור, ולהכתים אדם ברישום פלילי, שבישראל כמעט ואינו ניתן להסרה, על לא עוול בכפו. גם כך הם נוטים לאלימות; להגביר את הפיתוי הזה, לומר לשוטר שהוא יכול להכות אזרחים – אבל שלא יגרום נזק ולא ישאיר סימנים – וכמעט בטוח לצאת מזה, פירושו להבטיח עליה חדה באלימות משטרתית.

ואולי נחמה זוסמן בכל זאת מרושעת; אולי היא משלה את עצמה שהאלימות הזו תמשיך להיות מופנית רק כלפי פלסטינים, ככה שזה בסדר. אם זה המצב, מומלץ לה לצאת החוצה ולהריח את הגז המדמיע: המשטרה אלימה כלפי כל מגזר.

ולמה כמעט בטוח שהשוטר ייצא מזה? כי בקרב שוטרים, כמו בקרב חיילים, יש תרבות כסתו"ח והגנה על חברים ליחידה. בתי המשפט מצאו בשנים האחרונות פעם אחר פעם ששוטרים משקרים שקרים בלתי סבירים – ולמרות שהשקרים הם לעיתים קרובות מעוררי תמיהה בלשון המעטה, עדיין מעדיפים בתי המשפט את עדותם של השוטרים על זו של אחרים.

ואם היה צורך בהמחשה, באותו היום שבו התפרסמה הידיעה על החלטתה של נחמה זוסמן, התפרסמה גם ידיעה אחרת. נגזר דינו של פעיל השמאל עזרא נאווי, שהורשע בהגנה על תושבי דרום הר חברון – אולי הקבוצה האומללה ביותר מבין הפלסטינים – מפני הקלגסים, כמו גם בתקיפת הקלגסים. הוא נידון לחודש מאסר ונדרש לפצות כספית את שני השוטרים שבתקיפתם הורשע.

המקרה ההוא הוא אחד הבודדים שאכן תועדו בווידאו. וכפי שמציין עידן לנדו, השופטת לא מהססת להשען על הסרטון כחלק ממסכת הראיות שלה – אבל היא נמנעת במפורש מלעשות זאת כאשר הדבר עשוי לסייע לנאווי. התקיפה, אם היתה, התרחשה הרחק מעין המצלמה. זו היתה המילה של נאווי מול המילה של השוטרים, כפי שהעירה השופטת עצמה. והיא העדיפה את זו שלהם. היא הניחה ששוטרים אינם משקרים, אינם מבשלים תיקים, ושאפשר לסמוך על מילתם מול מילתם של אחרים ללא כל ראיה אחרת.

למותר לציין שבמקרה הזה, ולמרות שבניגוד למג"בניקים של זוסמן נאווי לא תועד תוקף את השוטרים, לא קבעה השופטת שמאחר ולא נגרם לשוטרים כל נזק, אפשר להסתפק בקנס או אף בעונש על תנאי. זה, כנראה, עובד רק בכיוון אחד.

(יוסי גורביץ)

הפוטש כבר בגרסת הרצה

קבוצה של חובשי כיפה במדי צה"ל ביצעה ביום חמישי נסיון ראשוני לפוטש. עד כה, יש לציין, התגובות חיוביות למדי.

קבוצה של טירונים באחד מגדודי חטיבת כפיר – חטיבת הקלגסות הייעודית של צה"ל, שמפקדה תומך מפורשות בעינויים – הניפה כרזה במהלך השבעתה, שבו הודיעה שאין בכוונתה לבצע פקודה חוקית ולפנות את הפולשים למה שהיה פעם ההתנחבלות חומש. את המילה "חומש" הם צבעו בכתום, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות באשר לעמדתם הפוליטית. הפעולה, מדווח נרג', בוצעה תוך תיאום מוקדם עם הוריהם של הסרבנים לעתיד, ששלפו גם הם שלטים משלהם.

שהמורדים-לעתיד נתמכו – ואולי, כמו קטיני ההתנתקות, גם דורבנו – על ידי הוריהם, לא צריך להפתיע אף אחד. גם לא העובדה שאיזה ארגון קקיוני כבר הודיע שהוא יחלק להם פרסים. מה שמפתיע – בעצם, זה לא צריך להפתיע, ואולי מה שצריך להפתיע היא העובדה שאני עדיין מופתע – היתה התגובה הרפויה של צה"ל. לא רק שהחיילים לא נעצרו במקום, בנימוק המשונה ש"היו עסוקים בפגישה עם משפחותיהם", הם גם לא נעצרו אחר כך. המח"ט הודיע שהוא רואה את האירוע ב"מורת רוח", ודובר צה"ל הודיע ש"המח"ט אף ישקול את המשך שירותם של החיילים בחטיבה".

עם כל הכבוד, ואין, זה לא עובד ככה. קבוצה של חיילים חמושים הודיעו שהם מסרבים לקבל את סמכותה של הממשלה. הם היו צריכים להיעצר מיד, לבלות את הסופ"ש באיזה תא, וביום ראשון להגרר לבית דין צבאי באשמת מרד והמרדה. החוק הצבאי קובע כי "חייל שהשתתף במרידה, או עורר מרידה, או קשר קשר עם אדם לעורר מרידה, דינו – מאסר חמש עשרה שנה" (סעיף 46א'). אפילו לפי סעיף המרי הפחות יותר – "חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר הטוב בצבא, והתכוון במעשה זה לעורר או להפגין התנגדות או מחאה נגד הוראה המחייבת בצבא או נגד דין כל שהוא, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שלוש שנים"; שם, 48 – אין מדובר בדין משמעתי אלא בדין צבאי פלילי. הפרקליטות ממעטת, ובצדק, להפעיל את סעיף ההמרדה בחוק העונשין, אבל כאן מדובר במקרה חריג, בו ראוי לאתר את ההורים האחראים ולתבוע אותם.

אני תומך בסרבנות משירות צבאי. אני חושב שגיוס כפיה הוא פשע ושלשום חברה אין סמכות לכפות אותו על חבריה, אפילו לא בעת פלישה צבאית, ודאי לא בעת "מצב חירום" שנמשך כל ימיה של המדינה. אם מישהו היה מסרב לשרת בצה"ל בתואנה שמדובר ב"צבא גירוש", הייתי חושב שהוא יהודיסט גזען, אבל מכיר בסירובו – כמו בכל סירוב. גיוס חובה, ודאי לצה"ל שעיקר פעילותו היא כיבוש עם אחר, הוא פסול מוסרית.

אבל כל זה נגמר בכניסה לבקו"ם. סרבנות היא דבר אחד, מרד ביחידה חמושה דבר אחר לגמרי, ודאי כשמדובר במרד אידיאולוגי; כאן אנחנו חוצים את הקו ממרד במובן mutiny, שהוא חמור דיו, למרד במובן rebellion. אם צה"ל יעבור על זה לסדר היום, מה שסביר שיקרה, ואם הרטוריקה שלו כלפי המרידה הזו תמשיך להיות רגועה יחסית, למשל, ל"השתמטות", הוא ינחיל למורדים נצחון. זו היתה עוד אחת מהצורות שבה חובשי הכיפה בודקים את גבולות הגזרה של צה"ל. הם הצליחו לאחרונה להסיג את גבולן של הנשים בצבא, או על כל פנים לגרום לצה"ל שלא להגן עליהן. המרידה הנוכחית נסובה על נושא חשוב לא פחות, מבחינת הכתומים, ואם הם יצליחו כאן – הפעם הבאה, והיא תבוא, תהיה גרועה הרבה יותר.

ובאותה הזדמנות, צריך לומר שוב שהגיע לפרק את המסגרות האידיאולוגיות בצה"ל, במיוחד ישיבות ההסדר, שהן פצצת-מרד מתקתקת, שבנויה על ציות לשני מקורות סמכות – כשרק אחד מהם, ולא מדובר בממשלה הנבחרת, זוכה לציות מלא.

(יוסי גורביץ)

המילים הסמויות מן העין

טיפוס כלשהו, כנראה לא יציב במיוחד, שאל שאלת רב באתר כיפה לאמור: האם מותר לו להכות את אשתו. להגנתו, נשען השואל האלמוני על ההלכה הפסוקה, המתירה לגבר להכות את אשתו, ספציפית על הרמב"ם.

רב בשם ברוך אפרתי נזעק, אמר שהוא מזועזע מהשאלה, ואמר שוודאי שהדבר אסור, משום שלדבריו "הרמב"ם התמודד עם תרבות של רשע בימי הביניים בהם נהגו להכות נשים, להשפילן, ולשפוך את דמן. על רקע זה, בא הרמב"ם ועידן את היחס לאשה, וכתב מה שכתב על מנת להפחית את היחס הנורא לנשים. אין ספק שהרמב"ם התנגד בכל תוקף לזוגיות של אלימות".

אה, כן: האגדה השחורה על ימי הביניים המרושעים והרמב"ם הנאור. הבה נסתכל שוב על מה שכתב העיט הגדול: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן– כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט.  טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאיני נמנעת מלעשות–מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר זה, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר". מן הטקסט עולה שלא רק שהרמב"ם תומך בזוגיות אלימה, הוא אף הגזים מהמקובל בתקופתו. יצוין שמלשונו של הרמב"ם עולה שהאלימות הזו היא ממוסדת: השימוש ב"כופין אותה" ולא "כופה אותה", והאזכור של נוכחותו של דיין כפוסק בנושא מעידים על כך.

ומהן המלאכות שהאשה חייבת בהן? "מה היא עושה לו, הכול כמנהג המדינה:  מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה… וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו… מלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להן כמה שפחות, אין עושה מלאכות אלו לבעל אלא אשתו…. יש מלאכות אחרות שהאישה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן:  אופה את הפת בתנור… ומבשלת את התבשילין, ומכבסת בגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת." (שם). אפילו אם יש לאשה שפחות, קובע העיט – וכאן בולטת העובדה שבן מיימון חי ופעל בארצות האיסלם – "אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה".

התקדמות קלה: העיט הגדול איננו מאמין בזוגיות שווה, כמסתבר, משום שהוא חושב שנשים מועדות לבגידה בבעליהן ודי בבטלה כדי להביאן לכך (רצוי לזכור, בהקשר זה, את דברי הלל הגדול: "מרבה שפחות, מרבה זימה", שכנראה צפו ברקע). יתר על כן, מבדיקה נוספת מוצאים שבן מיימון היה, אם רק היה אפשר, מחייב את האישה בתשלום עבור הכלים שהיא שוברת: "האישה ששברה כלים, בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה–פטורה:  ואין זה מן הדין, אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם" (שם, ט').

גם אילו היה רוצה השואל להפוך את אשתו לאסירה, היה הרמב"ם מוצא לו תירוץ: "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה–או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה:  שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה.  ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה, והוחזקו שם פרוצים–שומעין לו." ובכל מקרה, "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך:  שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה". כלומר, המדובר באסירה עם זכויות טיול נרחבות.

למותר לציין שלגבר יהודי קדוש מותר לשאת יותר מאשה אחת: " נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו:  והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת… לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש". ויצוין שמדינת ישראל, האוסרת ככלל על פוליגמיה, מכירה בפוליגמיה בקרב יהודים שמוצאם מתימן, משום ששם מעולם לא התקבל "חרם דרבנו גרשום", שאסר על נשיאת יותר מאשה אחת. מדבריו של הרמב"ם, אגב, עולה שעוד בימיו – כ-200 שנה לאחר החרם – הוא לא היה מקובל בארצות האיסלם.

כל ההלכות הללו, ואחרות רבות ומאוחרות יותר – "יש להזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר"; "אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד" (שו"ע אה"א כב':כ'), ועוד – קצת, איך לומר, הופכות את הטיעון של אפרתי למגוחך. צריך אדם להיות עיוור מאד, לנקר את עיניו כמרצונו, כדי להאמין בו – וצריך לבצע קריאה סלקטיבית מאד של הטקסטים היהודים. האשה היהודיה, אחרי הכל, היא רכוש: היא נקנית בשלושה אופנים שונים, והפרק במשנה העוסק ברכישתה עוסק גם ברכישת בקר. בעצם, גם אפרתי לא חושב אחרת: בסוף דבריו הוא מציין שה"אשה היא מתנת הבורא לאדם". כלומר, אפילו לשיטתו איננה כלל יצור ריבוני. וסביר להניח שאפרתי, כמו כל גבר אורתודוקסי, אומר כל בוקר "ברוך שלא עשני אשה".

הבעיה של אפרתי הוא שהוא התרגל ליהדות מבויתת: יהדות שיש בה חלקים שמעולם לא בוטלו אבל אנשים הגונים, אף שהם מודעים להם, מתביישים בהם ולא מזכירים אותם בפומבי. אבל יהדות מבוייתת קיימת רק בקרב מתי מעט, אינטלקטואלים, שכן מעולם לא עברה את מלחמת האזרחים של החילון, מעולם לא הובסה בקרב, מעולם לא אולצה לסגת מפני התבונה. להיפך: הבורות של החינוך היהודי הממוצע מלמדת את ילדיו שאסופת האמונות התפלות וסברות הכרס המכונה יהדות "מכילה המון חוכמה", אולי אפילו את כל החוכמה. והחיה הבלתי מבויתת מתפרצת מדי פעם מהמרתף. כשזה קורה, אנשי "חכמת ישראל" מאבדים את כל העשתונות. ההומניזם שלהם רך ושברירי מכדי שיעמוד במגע ישיר עם ה"ספרים הקדושים".

ולא רק שלהם: הכנסת הסיגה את זכויות הנשים עוד קצת. בעבר, הופיעו רק הגברים של מקהלת הכנסת בפני ראש ממשלת בריטניה, כדי "שלא לפגוע ברגשותיהם של הח"כים החרדים"; עכשיו, לבקשת מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי), תתבצע הפרדה בין גברים ונשים בחדר הכושר של הכנסת. מה רוצה בן ארי? להחזיר את חוקי הרמב"ם. הוא לא יכול לעשות זאת מיד, אז הוא קודח בספינה סדק אחרי סדק.

מדוע תובע בן ארי להתאמן ללא נשים? משום שנשים העוסקות בעבודת הגוף הן מפתות. יצרו לא יעמוד בעומס. ובשל כך, ומשום שגברבר יהודי קדוש הוא, צריך לפנות אותן – ולא אותו – משם. כבר הורגלנו באוטובוסים מופרדים, וראינו כבר רחובות מופרדים; ועכשיו – הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – מגיעה ההפרדה, לאט וזהיר אבל מגיעה, גם אל הכנסת, בית הריבונות העממית. אמונותיו הטפלות של בן ארי זכו לגושפנקא כחשובות יותר מזכויותיהן של נשים. הרמב"ם והמגלב שלו קרובים אלינו מעט יותר.

(יוסי גורביץ)

הווטו השברירי של נתניהו

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את זה, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – זה לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

חיילינו הנועזים פשטו באישון לילה על הכפר בילעין, והשאירו את החורבן המקובל. שלא כרגיל, אחד החיילים אשכרה נעצר בגלל התעללות בפלסטיני, וזה מה שהביא את האירוע לכותרת.

הסרטון הבא ראוי לצפיה, ולא רק בגלל החייל המטומטם שגורם נזק לישראל בעצם קיומו, כשהוא מתווכח עם מתנדבת זרה ש"בילעין היא בישראל". היא לא; אליבא דכולי עלמא, אפילו אליבא דממשלת ישראל, בילעין איננה חלק מישראל. היא שטח כבוש. אילו היתה חלק מישראל, תושביה היו זכאים לאזרחות ישראלית, והטיפול בהפרות סדר לא היה מתבצע על ידי חיילים אלא על ידי שוטרים. אמנם, הצבא עושה הכל כדי שתוך כעשור או שניים לא תהיה לנו ברירה אלא להעניק להם זכות הצבעה או להעביר את ישראל מן העולם, אבל לא זה הסיפור הפעם.

 

"בבית סחור", כתב לפני עידן אהרן בכר, "ראיתי את פניה של ישראל, 1981. לא טלית, לא מגן דוד, לא טרקטור, אפילו לא מגן וחרב. אלה. חייל עברי בן 19 חמוש באלה. ידו האחת אוחזת ברובה וידו השניה באלה. אפשר להתווכח עד מחר בבוקר על טוהר הנשק. על טוהר האלה – אי אפשר להתווכח."

מאז זרמו מים רבים בירדן. האלות התרבו, התעבו, הצמיחו כתובות נוסח "מה שלא ילך בכוח, ילך ביותר כוח." אמצעים חדשים לפיזור הפגנות, קטלניים יותר ופחות, זרמו לכאן בכמויות. החייל העברי שפעם לא היסס לשאת אלה בפומבי, מסתיר היום את פניו. החיילים הפושטים על בילעין מגיעים בלילה, רעולי פנים.

מי מסתיר את פניו? מי שיש לו מה להסתיר. מי שיודע שמה שהוא עושה ראוי לעונש. הפלסטינים הסתובבו רעולי פנים – פיתחו כת שלמה סביב הרעלה – כדי להסתיר את זהותם מקלגסי הכיבוש. הפוגרומצ'יקים מן ההתנחלויות אימצו, כפי שאימצו את כת המוות הפלסטינית, גם את הרעלה.

עכשיו מאמץ אותה גם הצבא המוסרי יותר מהחמאס. אולי תציל הרעלה את מי שמבצע פקודה בלתי חוקית מאיזה בית דין בינלאומי. אולי היא תאפשר לו לצאת, עם סיום תקופת העבדות שלו, אל מחוץ לגבולותיה של ישראל.

ראוי לתהות איך זה קרה. באיזה דרג התקבל האישור לחיילים לצאת לפעולה כשהם רעולי פנים. מי החליט, למה החליט, בעצתו של מי. מתי חלחלה ההבנה גם לשורות הצבא שמה שהוא מבצע, אם אינו פשע מלחמה, הריהו לפחות מעשה שמן הראוי להסוות, לטשטש. אילו ניתן היה להאמין שהרעלה תהפוך את החיילים להומניים יותר, ראוי היה אולי לברך על כך; ספק. סביר הרבה יותר שהפנים המכוסות יהפכו לכסות לפשעים רבים עוד יותר.

אבל הפחד מתחיל לחלחל בשורות הקלגסים, ועל כך יש לברך גם לברך. אולי, אם המדינה לא תקרוס קודם, יבוא הקץ לתועבה של הכיבוש הזמני כל כך, שימי המדינה שקדמו לו כבר הפכו לזכרון רחוק. אולי.

הערה מנהלתית: בשבוע הבא הבלוג יעודכן עוד פחות מבדרך כלל, משום שאני יוצא לחופשה. אשוב ביום שני, ה-19 לחודש, בתקווה נואלת שלא יהיה על מה לכתוב.

(יוסי גורביץ)

סיפור משונה, קצת עצוב

כשלושה שבועות לפני הבחירות של 2003, חשף כתב "הארץ", ברוך קרא, את פרשת סיריל קרן, עוד אחת מהפרשות שבהן היה מסובך ראש הממשלה המכהן, אריאל שרון. ברוך קרא קיבל את המידע מליאורה גלאט-ברקוביץ', אז פרקליטה במחוז מרכז, ששלחה לו חלק מהמידע בפקס.

המידע החדש צייר את שרון כמושחת עוד יותר משחשבו, כל העסק אירע ערב בחירות, ואליוקים רובינשטיין מיהר לציד. באופן חסר תקדים, הוא קיבל בצו בית משפט את פלט השיחות של קרא, וגלאט-ברקוביץ' נלכדה תוך זמן קצר. היא הודתה במיוחס לה, הודחה, והועמדה לדין. הימין הישראלי – אתם יודעים, אלה שצווחים כבר חמש שנים שהתקשורת השמאלנית לא חשפה ואף הסתירה את פרשיות הפלילים של שרון – חגג, שרון הציג את עצמו כקורבן של רדיפה פוליטית, ודהר לאחד הנצחונות הגדולים בפוליטיקה הישראלית.

ובזה, פחות או יותר, יצאה גלאט-ברקוביץ' מההיסטוריה הישראלית. עד הבוקר.

* * * * *

"הארץ" פרסם הבוקר כתבה על חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד), שמשמש כחבר בוועדה לבחירת היועץ המשפטי הבא. הכתבה שלילית משהו: היא מתארת את לוין כמי שהיה עושה דברו של דוד אפל, בתקופה שבה היה לוין סגן יו"ר לשכת עורכי הדין.

התמונה של אפל צריכה להתנוסס בערך האנציקלופדיה על "הון ושלטון". הוא עוד לא הורשע בכלום, אבל ידו בכל ויד כל בו. מה שמעניין הוא שהפרטים על פעילותו של לוין – בין השאר, הוא מתואר כמי שהיטה את תוצאות דיוני הוועדה לבחירת לדיינים ועדכן את אפל באשר לפעולותיה של הוועדה לבחירת שופטים – הוא שהמידע נחשף בעקבות בקשותיה של פרקליטתו של דוד אפל, ליאורה גלאט-ברקוביץ'.

עכשיו, אני לא משפטן ואני לא יודע אם יש כאן עבירה פלילית או אפילו עבירה אתית. אני יודע שזה מסריח עד השמיים. דוד אפל היה מעורב עד צוואר בפרשות שבגינן נחקר שרון – הוא דמות המפתח בפרשת "האי היווני", הוא מי ששילם לגלעד שרון כמה מיליונים כדי שיריץ כמה חיפושי גוגל – והמעבר הזה שביצעה גלאט-ברקוביץ', מפרקליטת תביעה לסנגורית, צריך לעורר יותר מתמיהה.

הוא צריך לעורר, בין השאר, גם עצב. גלאט-ברקוביץ' יצאה למסע צלב קטן משלה, בין השאר משום שהיתה משוכנעת שהציבור צריך לדעת על שחיתויותיו של ראש הממשלה שלו, שעמד להבחר שוב ולסכן את חייו של בנה. היא הפסידה המון במאבק הזה. עכשיו היא לצידו של אפל, מי שכנגדו הוגש כתב אישום (שבוטל) בשל שיחוד ראש הממשלה. רע, רע וכואב

(יוסי גורביץ)

ואף על פי כן: מחשבות פזורות

מזמן לא התמלאו העיתונים וגלי האתר בכל כך הרבה מלל ריק כמו ביום שישי, שעה שקלטת התעמולה של החמאס שודרה פחות או יותר בכל בית בישראל. מומחים בטחוניים, אומללה המדינה שאלה מומחיה, אמרו ש"נראה שהחמאס הכתיב לו את הטקסט". מומחים לשפת גוף, שעילגים גם בשפת הדיבור, אמרו ששליט נראה לחוץ ומפוחד.

החגיגה נמשכה גם היום, עם גליונות מיוחדים בכל עיתון, כולל הראיון הבלתי נמנע (למה, בעצם, הוא בלתי נמנע?) עם משפחת שליט. מעריב-NRG הגדיל לעשות, והוא ציטט את האל שרק אל אווסט, שטען ש"מקור בטחוני בישראל" אמר בדיון של מערכת הבטחון שישראל יודעת היכן שליט נמצא, אבל לא רוצה להסתער לשם משום שהמקום ממולכד היטב. אל שרק אל אווסט ציטט את ה"מקור הבטחוני" שלו כזועק כלפי שמיא "אנחנו שיודעים את סודות הגרעין של איראן במתקן הסודי בעיר קום, וגילינו את הכור הגרעיני בסוריה, הייתכן שאנחנו לא יודעים את מקום המצאו של גלעד?"

את הפנטזיה הערבית הזו – אכן, סביר שלאל שרק אל אווסט מקורות רבים ומהימנים במערכת הבטחון הישראלית – שעד כמה שאני יודע נרקחה בכלל במחלקת הל"פ של החמאס, מכר Nrg לקוראיו תחת הכותרת "דיווח".

אפשר לדוש בשאלה מה קדם למה, האם צהבהבותו של הציבור גרמה לכך שהעיתונים ינסו לנחש איזה בשר טרי ירצה האספסוף הפעם, או שמא יצרו העיתונים את היצר הצהוב בקרב ההמונים. אני נוטה לתפיסה הראשונה.

אפשר גם לשאול איך הקוסם התקשורתי הידוע, ההוא מהזגוגית המתנפצת והנצחון הדחוק על פרס, הצליח להעניק לחמאס נצחון תעמולתי כל כך בולט. לעזאזל, אנחנו שילמנו להם כדי שיואילו בטובם לשדר את התעמולה שלהם במקרנים שלנו. הרי אם היתה ממשלת נתניהו אומרת לחמאס שכל 20 העצירות שהם חפצים ביקרן עפו לצינוק ולא יראו אור יום או אדם עד יום שחרורם, שאגב לא יגיע בעתיד הנראה לעין כי עם שחרורן הן תעצרנה במעצר מנהלי – וזו היתה תגובה סבירה יותר מאשר לשחרר אותן – לחמאס לא היתה ברירה אלא לשחרר את הקלטת לאל ג'זירה. הרי הם זקוקים לה הרבה יותר מאשר אנחנו. הם צריכים להראות איזשהו הישג, אחרי כל החורבן שהמיטה חטיפת גלעד שליט על הרצועה.

ואחרי שהזעם והחימה חלפו, נותר לשוב על העמדה הישנה: אף על פי כן, אסור לשחרר את גלעד שליט במחיר שננקב עבורו. מותר לשחרר אסיר אחד עבורו, לא יותר; הפלסטינים יוכלו לבחור אותו. כל דבר שמעבר לכך הוא הזמנה לחטיפה הבאה, הענקת נצחון מיותר לחמאס וערעור מה שנשאר מהלגיטימיות של הפתח, שמתערערת גם כך.

מותר גם לומר שממשלה ישראלית נבונה, ולא כזו שנעה ממשבר למשבר, היתה ממהרת לשחרר את כל האסירים הפלסטינים שהיו מעורבים בעבירות התנגדות לישראל, שאינן כוללות רצח אזרחים, וכאלה יש אלפים. אבל כאלה הן ממשלות ישראל: תמיד הן מקמצות במחוות לידידים או ידידים למחצה, ומרעיפות אותן על אויבים. כך, למשל, שחררנו לחיזבאללה אזרחים ירדנים שירדן ביקשה את שחרורם.

נמאס לי מהטמטום של "לשחרר את גלעד בכל מחיר". השאלה היא פשוטה: האם אתה מוכן לשחרר את גלעד שליט גם במחיר מות בנך/אחיך/חברתך בפיגוע הראשון שיבצעו משוחררי העסקה? צריך לרשום את פרטיהם של הטמבלים האלה, ולהרים להם טלפון בפעם הבאה שאחד ממשוחררי עסקת שליט יבצע פיגוע, ולשאול אותם אם הם עדיין סבורים שהיה שווה.

אבל כנראה שזה לא יעזור: אותה היסטריה היתה בארץ ערב שתי העסקאות הקודמות עם החיזבאללה, שבהן מסרנו עצורים תמורות גופות וספק סוחר סמים, ספק בוגד. הרגשנות הזו פועלת כל פעם מחדש. אנחנו לא לומדים כלום.

הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על העסקה הזו הוא שבניגוד לזו הקודמת, הפעם טרחנו לברר שיש סיכוי סביר שהאיש שעבורו אנחנו משלמים אכן נמצא בחיים, ושאנחנו לא משלמים רק על בשר. אני מניח שזו השתפרות.

(יוסי גורביץ)

האינקוויזיציה של משרד הפנים; למה אסור לתת משרות לחובשי כיפות, גרסה 7,646; ההתפתלויות של אל"מ תמיר; ואחמדיניז'אד כתינוק שנשבה. ארבע הערות על המצב

המשרד הקדוש: בישראל קיימת קהילה קטנה ונרדפת של "יהודים משיחיים", קרי יהודים שמאמינים שהמשיח כבר הגיע ושצלבו אותו. אני לא יודע מה המקור של הקהילה הנוכחית, אבל אבות-אבותיהם הרוחניים הם "האביונים", כת של יהודים-נוצרים שתועדה במאה הרביעית, ושהכנסיה של אז הגדירה כמינים (הם נקראו Ebionites והרונימוס, בעוד טעות תרגום, חשב שמקור השם הוא במילה Ebion, שמו של מנהיג הכת לדעתו). מאחר והגדרת היהדות שלהם שונה מזו של היהדות האורתודוקסית, הם כמובן זוכים להתנכלויות. המקרה הבולט ביותר הוא הפיגוע שבוצע כנגד משפחה יהודית-משיחית לפני כשנה וחצי, שטרם פוענח (כמוהו, טרם פוענחו הפיגוע כנגד פרופ' שטרנהל והרצח בבר-נוער – וכפי שכבר כתבתי, בהחלט יתכן שיש קשר בין המקרים.)

בינתיים מסתבר שרדיפת היהודים המשיחיים היא לא רק שעשוע של חרדים/חרד"לים עם יותר מדי זמן על הידיים. עכשיו זו גם פעולה ממשלתית רשמית: משרד הפנים "מתשאל" את חברי הקהילה על אמונתם הדתית, וכמסתבר עוקב אחריהם או משתמש במידע שנאסף עליהם ("אז אומרים לי ככה," אמרה לו הפקידה, "זה הקטע שאני אמורה כאילו להתמקד בו: שהפכת להיות 'זקן' בקהילה, כאילו מישהו חשוב מאד בקהילה או משהו כזה").

את המאבק בקהילה מוביל ארגון בשם "יד לאחים", שהרשה לעצמו לבצע כמה פעילויות שנראות באופן חשוד כמו חטיפה. מסתבר שמשרד הפנים של אלי ישי משלב בתוכו את פעילות "יד לאחים": תיקים עוברים ממשרד הפנים ל"יד לאחים" "לשם תשאול". שני פקידים בכירים של משרד הפנים נשמעים בכתיבתם באופן חשוד כמו אנשי "יד לאחים" עצמם: ראש לשכת מנהל האוכלוסין בתל אביב, עמוס ארבל, תועד כמי שאומר "מי שעושה פעילות משיחית פועל נגד העם היהודי. פעילות כזו היא לא בדיוק באינטרסים ובמגמות של מדינת ישראל ומדינת היהודים. פעילות משיחית אומרת לקחת יהודים ולהפוך אותם לנוצרים. אם יש כאלה, אז מדינת ישראל לא נותנת להם כבוד."

תפקידו של משרד הפנים הוא לא "לתת כבוד" לתושבים, אלא לאפשר להם לחיות את חייהם ללא הפרעה וללא כפיה דתית. כשגוף רשמי של המדינה הופך לאוכף דת, הוא גם נהפך בהכרח לקצת אינקוויזיציה. עדיין בלי סדי עינויים ובלי סמכויות מעצר, אבל בשביל זה יש את "יד לאחים", שמתחיל להיראות כמו משמרת הצניעות של משרד הפנים. "טהראן זה כאן" מתחילה להיראות יותר ויותר כמו מציאות עגומה.

למה אסור לתת לחובשי כיפה משרות: כי הם כפופים למערכת חוקים שאיננה מערכת החוקים של מדינת ישראל, ובמקרה הטוב ביותר הם מכופפים את החוק, במקרה הרע עוברים עליו. היהדות איננה הנצרות; היא לא עברה רפורמציה והיא מעולם לא הבחינה בין מה שנתון לקיסר ומה שנתון לאל. נוצרים מערביים יכולים לקבל ולמלא צווי בית משפט שסותרים את אמונתם, מפני שהם מבחינים בין דעותיהם האישיות ובין חוק המדינה.

דוגמא מובהקת לכך הובאה לאחרונה בכתבה ב"משפחה", שבועון חרדי, שעסקה בדיוק בסוגיה של ציות לבית המשפט, בייחוד בג"צ. באדיבותו של שחר אילן, סמנכ"ל ארגון חדו"ש (שעכשיו יש לו קישור קבוע בצד שמאל), קיבלתי העתק של הכתבה.

הכתבה היא רב שיח בין דיינים בכירים, ועוסקת באופן שבו הם מתמודדים עם בג"צ. הרב אליהו רפאל היישריק, אב בית הדין הרבני בתל אביב, מסביר מה עושים במקרים בעייתיים, למשל השאלה הטעונה מאד של מחלוקת בדבר המשמורת על ילדים, כשאחד ההורים הוא חובש כיפה.

וכך אמר היישריק: "המאמץ צריך להיות תמיד בכיוון של התרחקות מהגבול שבו אורב הבג"צ. כל פסק דין יכול להיכתב בצורה שתתקבל גם על דעתם של שופטי הבג"צ. לטרמינולוגיה יש כאן משקל רב. ניקח לדוגמה את המקרה שנקטו בו קודם, של חינוך הילדים. כאשר עולה שאלה אצל מי יתחנכו הילדים, במקרה שצד אחד חילוני והצד השני דתי – אז הפסיקה מובנת מאליה: ברור שהילדים צריכים להתחנך אצל ההורה שומר המצוות. צריך לשמור על נפש הילד, לוודא שיתחנך בחינוך תורני. אבל ברגע שכתבת את פסק הדין הזה, למחרת בבוקר הוא ייפול בבג"ץ. זו אפילו לא שאלה. אז מה עושים? אתה צריך לכתוב את אותם הדברים, ולהגיע בסופו של דבר לאותו מצב שסימנת קודם לכן. תגיד שהוא צריך להיות אצל האבא, מבלי להזכיר שבת וכיפה. תמצא הנמקות אחרות, וכאלה אינן חסרות." ההדגשות שלי.

היישריק יודע שמה שהוא עושה פסול על פי חוק, אז מה הוא עושה? מה שעשו יהודים תמיד במצבים כאלה: מרמה. פעם רימו את הפריץ, היום מרמים את בג"צ. היישריק מקבל משכורת ממני וממכם, אבל אתם ואני נחותים בבואנו לפניו בדין, אם אין כיפה על קרקפתנו. ההלכה היהודית לא מאפשרת לחובש כיפה להתייחס אל חובש כיפה אחר ואל מתדיין חילוני כאל שווים, וזו תהיה תמימות להעמיד פנים אחרת. משה דרורי לא לבד.

מתפתל בשקריו: ותעל בו חרופתו של האל"מ הטרי משה תמיר להשחית: מעיזים, הוא אומר, לומר שהוא שקרן. מה הוא בסך הכל עשה? הורה לנהג שלו למלא דו"ח מזויף על תאונת דרכים, והורה לו לרשום את שמו-שלו (של הנהג), במקום שמו של האחראי לתאונה – תמיר עצמו. עוכרי דינו טענו שמדובר ב"טעות טכנית", ללא כוונת רמיה. אחר כך הוא שלח קצינה שלו כדי להפגש עם הנהג הנפגע, וסיבך גם אותה בשיבוש הליכי משפט. כנראה שגם זו היתה טעות טכנית. מה בסך הכל קרה?

תמיר אפילו הצליח להעביר לצידו את האפולוגטיקן הקבוע של צה"ל, אסא כשר, שהנפיק מסמך שאומר שתמיר "לא פגע בערך האמינות ובערך הדוגמא האישית". ואיך יפגע בה? הרי תת אלוף אחר, שאשתו ביצעה תאונה והוא ניסה לטייח את זה, לא רק איבד דרגה, אלא את כל הקריירה. אה, אבל ההוא היה דרוזי בעוד תמיר הוא יהודי כשר. ומה היה קורה לאחד הקצינים הזוטרים של תמיר, אם היה מניח לידיד או ילד לנהוג, והלה היה עושה תאונה, לא קשה לנחש. תמיר עצמו אומר שביחידות הקרביות, מהן הוא בא, לא מתייחסים ברצינות לדו"ח תאונה. כאילו זה תירוץ, ולא עוד הרשעה נגדו, שכקצין הסכין עם ההתנהלות הזו.

שווה להתייחס לניסוחיו של תמיר: הוא "מצר על הנסיבות שהביאו אותי לעשות את זה". קלטתם? מבריק. הצבא עבורו, הוא אומר, "זו לא קריירה – זו דרך חיים". אז אם זו דרך חיים, מה כל כך גרוע בהורדה בדרגה? אה, זה שהיא לא תאפשר לך להיות אלוף או רמטכ"ל? הבנו. זו אף פעם לא הקריירה. קריירה זה לאזרחים מנוונים. אצל קצינים זו "הדרך".

תינוק שנשבה בטהראן: צחוקים. מסתבר שמחמוד אחמדיניז'אד הוא יהודי לשעבר. או, ליתר דיוק, ילד יהודי שהוריו המירו את דתם לאיסלם כשהיה בן ארבע. האספסוף היג"ע מיהר לצווח את דבר ההבל המקובל – "מחרביך ומשנאיך ממך יצאו" – בבורות הנדרשת ממעמדם, מבלי לשים לב להר האירוניה שהתרומם לו בישראל.

הרי אם יתמוטט מחר המשטר האיראני, המקום היחיד בעולם שיצטרך לקבל את הפליט הטרי אחמדניז'אד יהיה ישראל. הוא יוכל לנחות בנתב"ג, ולדרוש לקבל אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות, ויהיה קשה מאד למנוע אותה ממנו. שני הוריו יהודים והוא מעולם לא בחר להמיר את דתו. הוא תינוק שנשבה. ומאחר ותורת הגזע היהודית קובעת שמי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי, קשה יהיה לראות את חובשי הכיפות מתלוננים על כך. אפילו ברית מילה הוא כבר עבר.

סביר, כמובן, שלשב"כ ולמוסד יהיו כמה שאלות אל החוזר בתשובה הטרי, וסביר שהוא יצטרך לבזבז ימים ארוכים באיזה מתקן עלום שם, וסביר שפרקליטים בכירים ייאחזו פרכוס בנסיון למצוא איזה סעיף שבו אפשר יהיה להאשים אותו, אבל בסופו של דבר ייאלצו כולם לומר, כרבנים ההם בפני אגריפס באותה אגדה: אחינו אתה. מחמוד, אחינו אתה.

ומה זה, אם זה לא כל האבסורד של הקיום הישראלי בשורה קצרה אחת? או שלא.

(יוסי גורביץ)