ברשת מסתובב עכשיו עלון המזהיר מפני סכנות הסילבסטר. העלון רצוף שגיאות גסות: הוא טוען, למשל, שסילבסטר הראשון היה אפיפיור, בעוד שתואר מדויק יותר יהיה הבישוף של רומא: האפיפיורות לא קיבלה את הכוח שאנו רגילים לו עד המאה ה-11. אפילו אם נניח לטעות הזו, שיכולה לאפיין אנשים שאינם מכירים את תולדות הכנסיה הקתולית, הרי שיש שם טעות מצמררת יותר. העלון טוען, כי ב-31 בדצמבר, 1400, פרץ "הפוגרום המאורגן הראשון", בגרמניה, צרפת ואנגליה בו זמנית.

נניח לכותב, שאיננו יודע כי פשוט אין אפשרות לארגן תיאום כזה בין שלש המדינות, ולו בשל בעיות התקשורת; נניח לעובדה, כי הוא חוזר כפשוטה על עלילת הדם שהופנתה כנגד יהודים; אבל כיצד לא ידע הכותב, המתיימר להיות יהודי מאמין, כי בשנת 1400 לא היו כלל יהודים בצרפת ואנגליה?

ומה עם ידיד שלי, לא מן הבורים, שכאשר סיפר את הסיפור הידוע (הוא ידוע, נכון?) על רבי עקיבא ו"גם זו לטובה", סיים "ואז באו קוזאקים ושרפו את העיירה" – מבלי לחוש בבעייתיות של שילוב רבי עקיבא, תנא מיהודה של המאה השניה, ממנהיגי מרד בר כוכבא, בהוויה של העיירה היהודית המזרח אירופאית?

הישראלים אינם יודעים הסטוריה. דומה שיש כוונת מכוון מאחורי הדבר. ראשית, שלפה מערכת החינוך הישראלית את ההסטוריה היהודית מכלל ההסטוריה העולמית, והציגה אותה כדבר נפרד: יש "הסטוריה יהודית", ויש כל השאר. שנית, הפכו את ההסטוריה היהודית כולה להסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות: הלימוד מתמקד בחורבן בית שני – ולא באמונות ובתרבויות שפרחו בתקופתו; בחורבן יהדות הריין בעת מסעות הצלב (מהם מסעות הצלב? מהי נצרות? לא חשוב. נוצרים הם אנשים שהורגים יהודים), ולא ברש"י ובבית מדרשו; בגלות ספרד ובאינקוויזיציה הספרדית, ולא בתור הזהב של ספרד; ובין שני אלה, כמובן, היו באירופה רק עלילות דם.

הסיבה, כמובן, היא התפיסה הציונית. שלילת הגולה, המתעלמת מן העובדה החותכת כי רוב מכריע של ההסטוריה היהודית נכתב בגולה; כי גם בטרם חרב הבית השני ישבו רוב יהודי העולם מחוץ ליהודה; השאיפה להסטוריה "נורמלית", הסטוריה של דם ומלכים ומלחמות, גרמה להסטוריוגרפיה הציונית – לפחות בגירסת בית הספר שלה – לדלג על 2000 שנים קריטיות.

אם נוסיף לכך שנאת זרים רבת דורות, ותפיסה הגורסת כי מה שמעניין לא יהודים לא צריך לעניין יהודים – נקבל חברה חסרת עוגנים הסטוריים. באוזני שמעתי מדריך תיירים ישראלי, המסביר תחת שער טיטוס כי הקיסר הפלאביאני היה בעצם אפיפיור (הוא טעה במשמעות הכתובת pontifex maximus; וכי מי יכול היה ללמדו כי האפיפיורים נטלו תואר זה מן הקיסרים?). שמעתי בוגרי ישיבות תיכוניות הסבורים שאפלטון חי אחרי הרמב"ם: אחרי הכל, חלק גדול מן הטענות שלו מזכירות את אלו של הרמב"ם. אנשים חושבים שהחשמונאים ניצחו את הרומאים דווקא, ושאין להם מושג אם היוונים באו לפני הרומאים, או להיפך.

ולמה שיהיה להם? בשרשרת האינסופית של "בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו, ועשו עבודה די טובה", האם זה באמת משנה אם קודם היו אלה המצרים ורק אחר כך הנאצים, ואיפה, בדיוק, נמצאים הביזנטים בשלשלת הזו? וכך יש אנשים שאינם מכירים כל תרבות – אפילו לא את זו היהודית. אנשים שלא ממש סגורים מתי היה בית ראשון (ההוא שהחריבו היוונים, כידוע), ומתי בית שני, מי הם החסידים, ומה הם רצו, בעצם.

וכידוע, אין ואקום. את מקום ההסטוריה תופס המיתוס: המיתוס של "כל העולם נגדנו, תמיד, אפריורי"; מיתוס שמאפשר להפוך את עלילת הדם על פיה, ולהאשים את כל הנוצרים בשנת 1400 בקשר כנגד היהודים שביניהם; המיתוס לפיו במקום בו נמצאים היהודים, נמצאים גם הקוזאקים; שהשואה משמשת כשיאה של שרשרת מיסטית כלשהי, וששואה נוספת נמצאת מעבר לפינה. שרשרת ארוכה, שאין לה רצף סיבתי, משום שאיננה זקוקה לסיבה.

ניטשה שאל פעם "כיצד מועילה ומזיקה ההסטוריה לחיים": כיצד מזיק העדר ההסטוריה לחיים אנחנו רואים בכל פעם שבו אנו מביטים על העדר המבוהל הנקרא הציבור הישראלי.

(הערה: הטקסט הזה התפרסם במקורו בנענע, לפני כשבע שנים. חשבתי שלרגל השנה הבאה עלינו לטובה, ראוי להזכיר אותו.)

(יוסי גורביץ)

קודם כל, העובדות. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא היום את משה קצב אשם בשני מעשי אונס בא' ממשרד התיירות, במעשה מגונה והטרדה מינית של ל' מבית הנשיא ובהטרדה מינית של ה' מבית הנשיא. במילים אחרות, משה קצב הוא עבריין מין סדרתי. הוא גם שקרן ומשבש ראיות, אבל זה יחסית זניח.

אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה. קצב ודאי שלא. בש"ס ודאי מקללים את הרגע שבו החליטו שהכלומניק חובש הכיפה הוא הזדמנות נאה לתקוע עוד אצבע בעינו של שמעון פרס ובחרו בו לנשיא.

הפרקליטות, שהביאה להרשעה חד משמעית של התולעת, גם היא יוצאת וביצה מרוחה על פרצופה: אחרי הכל, היא ניסתה להגיע להסכם טיעון עם קצב, במסגרתו היה מורשע בסעיפים חמורים הרבה פחות – ואחר כך עוד הגנה על ההסכם הזה בבית המשפט, כשהיא מכפישה את המתלוננות. אולי צריכים שם לאמץ את הלקח הזה: לא עוד הסכמי טיעון. כל חשד שמבשיל לכלל כתב אישום יעלה לדיון ויישפט על פי הראיות – אלא אם הנאשם מודה מראש בסעיפי האשמה החמורים, ומבקש את רחמי בית המשפט. אז יש מקום להתחשבות. אם אין אפשרות סבירה להרשעה של מישהו באונס, אז אסור שאונס יופיע בכתב האישום, כשכל מטרתו היא הטלת אימה על הנאשם כדי שיודה בסעיפים חמורים פחות. ואחרי כל זה, תהיה: מה היה קורה אלמלא היתה הפרקליטות מחליטה לפסול את עדותה של א' מבית הנשיא? מה היה קורה, אילו למזוז לא היתה רתיעה מפני אנשי שררה – אותה רתיעה שהביאה להחלטה המשונה, אם להיות מנומסים, בפרשת האי היווני?

במקרה הזה, ראוי לציין לרעה גם את עוכרי הדין של קצב, שעשו את כל התרגיל של קבלת הסכם טיעון וביטול שלו ברגע האחרון. זכור לרע ציון אמיר, שעליו כתבתי ביוני 2007 ש"לאורך כל הפרשה, ניהל אמיר מאבק תקשורתי שאין לו דבר וחצי דבר עם יעוץ משפטי. הוא תקף את א' ואת עורכת הדין שלה. הוא שימש כפה של משה קצב; בין השאר, הוא יצא נגד פרופ' הר-סגור, שהחזיק בדעה לפיה על קצב להתאבד. הוא דרש את ביטול ההליכים נגד קצב בטענה ש"נעשה בו לינץ' תקשורתי", ואיים בתביעת דיבה על אילנה דיין, בשל כתבה קטלנית על השרץ הקטן שהוא מייצג. הוא היה חלק מצוות עורכי הדין שיצאו בקו הנפשע של הפצת טענה שא' היא זונה, ואחר כך הכחשת הטענה הזו – לאחר שנספגה היטב בדעת הקהל. עורכי דין מסוגו של אמיר נוהגים, כאשר הם מגינים על אנס או רוצח, לטעון שהם מגנים בכך על עקרון מקודש: זכותו של כל אדם להגנה משפטית. אבל למאבק הציבורי שניהל אמיר אין דבר עם הגנה משפטית, גם אם האתנן שקיבל לשם כך נקרא רשמית "שכר טרחה". לשכירי חרב ומשכירות גופן יצא מזמן שם רע. הגיע הזמן שמשהו ממנו ידבק גם במשכירי לשונם."

ואחרי שהזכרנו את עוכרי הדין, לא נשכח את הרועצים התקשורתיים, ששיסו את קצב בתקשורת, מתוך מחשבה שזה מה שיציל את הלקוח שלהם – ולעזאזל האמת. זה לא כל כך עבד. מסתבר ששקרים לא מסוגלים לעשות הכל. עדיין לא.

אמרו היום הרבה פעמים שזהו "יום עצוב למדינת ישראל". ממש, ממש לא. מעשי האונס שבהם הורשע קצב נעשו בתקופה שהיה שר התיירות. הוא היה אנס עוד קודם לרגע שבו הפך למועמד הליכוד וש"ס לנשיאות. היום שבו כלומניק מנופח כזה, על כל כוחו וכל איומיו, מוצא את עצמו בדרך לכלא – וכפי שהדברים נראים, לשהות ארוכה שם – הוא יום של שמחה נדירה. אנחנו עוד לא איטליה, לא סין.

נחמה פורתא. אבל זה מה שיש.

(יוסי גורביץ)

האם ישראל רצחה את האסיר איקס? לפני שבועיים כתבתי כאן שוב על העובדה שישראל מחזיקה עציר סודי בכלא איילון, "מיסטר איקס". יש סיבה לא רעה להאמין שפחות או יותר באותו הזמן הוא נרצח.

ווינט דיווח אתמול, במבזק ובכתבה, על מוות מסתורי של אסיר בכלא איילון, מוות שהשב"ס שמר בסוד. זמן קצר לאחר מכן, הכתבה והמבזק הוסרו. כלא איילון, כזכור, הוא הכלא שבו – על פי הפרסום הקודם של וויינט, שגם הוא הוסר – הוחזק מיסטר איקס. וויינט ראוי לשבח על העובדה שהוא העלה את הידיעות הללו, גם אם אולץ להסיר אותן.

במקביל, כתב אמיר אורן ב"הארץ" שמכיל רמז גס לכך שאסיר נרצח על ידי מערכת הבטחון, תוך שהרצח הוסווה כהתאבדות. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר ודאי וכנראה לא נדע בקרוב, אבל אם אכן נרצח מיסטר איקס על ידי מערכת הבטחון, תוך שתיקה מלאה של מערכת המשפט, הרי שנפלנו עוד כמה מדרגות בדרך למטה.

עין עצומה לימין: באמצע שנות העשרים, בדק הסטטיסטיקאי איש השמאל אמיל יוליוס גומבל את נטייתה של מערכת המשפט הגרמנית כלפי פשעים פוליטיים. הוא מצא ש-22 רציחות פוליטיות שבוצעו על ידי אנשי שמאל בין 1919 ו-1922 הניבו 28 הרשעות, ביניהן עשר הוצאות להורג, ועונשי מאסר שאורכם נאמד בכ-15 שנה בממוצע. במקביל, 354 מקרי הרצח שביצעו אנשי ימין באותה תקופה הובילו ל-24 הרשעות בלבד, אף לא הוצאה להורג אחת, ועונש ממוצע של ארבע חודשי מאסר בלבד. הוא מצא גם 23 מקרים שבהם הרוצחים התוודו בחופשיות על מעשי הרצח שביצעו – ואף על פי כן, זוכו על ידי מערכת המשפט הימנית מאד, שריד של ימי הקיסרות. עוד מצא גומבל שבשלושת העשורים האחרונים לקיומו של הרייך השני – בימי השלום שקדמו למלחמת העולם הראשונה – היו בסך הכל 32 הרשעות באשמת בגידה; בארבע השנים 1924-1927 הוצאו יותר מ-10,000 צווי מעצר באשמת בגידה, שהניבו 1,051 הרשעות (המקור הוא The Coming of the Third Reich, של ריצ'רד אוונס).

אתמול (ב') הרשיע בית משפט בתל אביב את יונתן פולק ב, אה, רכיבה על אופניים. המשטרה טענה שהוא רכב במכוון על אופניים באיטיות בשדרות בן גוריון. הרבה אנשים, והרבה מפגינים, חסמו כבישים. המשטרה, בדרך כלל, לא טורחת לעצור אותם, ודאי לא להגיש כתב אישום. במקרה של פולק, פעיל שמאל מוכר (הוא היה מראשוני המפגינים נגד הגדר בבילעין), דווקא כן. עורכת הדין של פולק, גבי לסקי, אמרה בשיחת טלפון כי להערכתה, פולק לא יערער על ההרשעה, משום שלדבריו אין לו כל אמון במערכת. היא ציינה כי העלתה שורה של טיעוני הגנה מן הצדק, אך השופט יצחק יצחק – זכרו את השם – דחה את כולם. במהלך הדיון, עצרו שוטרים את אחד הצופים במשפט משום שלבש חולצה עם סיסמה נגד הכיבוש. פולק הולך לכלא כי הוא הפגין נגד מעשי צה"ל במהלך עופרת יצוקה.

בתוך כך, הרשיע השופט זכריה ימיני, מבית משפט השלום ברמלה, את נורי אל עוקבי, פעיל לזכויות בדואים, בכך שהפעיל מוסך ללא רשיון, וגזר עליו עונש חריג – שבעה חודשי מאסר בפועל, כמו גם קנס של 40,000 ₪ או חלופה של 400 ימי מאסר. מאחר ואין לאל עוקבי את הכסף הזה, הוא למעשה נשלח ל-20 חודשי מאסר. ימיני נימק את ההחלטה בכך… שאל עוקבי הוא פעיל לזכויות הבדואים, ושצריך "להעביר מסר לפזורה הבדואית". מה המסר? אל תחשבו שתקבלו צדק, ככל הנראה.

במקביל, גזר בית המשפט המחוזי בירושלים שישה חודשי עבודות שירות על מיכאל נקי. מה חטאו של האברך נקי? שום דבר משמעותי. הוא בסך הכל הכין פצצה ונעצר קודם שהספיק להשתמש בה כנגד באי מצעד הגאווה של 2007.

בשנים 2004-2005 חוותה ישראל גל של הפגנות אלימות של המגזר הכתום, שניסה למנוע את מימוש תכנית ההתנתקות. האלימות הגיעה לשיאה כאשר רצח עדן נתן-זאדה, בוגד כתום לבוש מדי צה"ל, ארבעה אזרחים ישראלים ערבים, בנסיון להצית את המגזר הערבי, וכאשר רצח המתנחל אשר וייזגן ארבעה פלסטינים איתם עבד. במקרה אחר, ניסו מחבלים כתומים להצית רכב עמוס בחומרי תבערה בנתיבי איילון, ואחרים ניסו לפוצץ צובר גז. כמעט כל המעורבים קיבלו חנינה מהנשיא, ורבים מאלה מהם שלא זכו לה, קיבלו השנה חנינה מהכנסת, שגם מחקה את עצם הרישום הפלילי.

ככה זה עובד, במדינת היהודים.

הונאת היסטריית ה"השתמטות": זוכרים שבמשך שלוש שנים ומשהו, מסוף מלחמת לבנון השניה, צה"ל טחן לנו את השכל על כך שיש "מגפה של השתמטות", שהוא לא הצליח להוכיח? שהוא השתמש בה כדי להסית נגד הציבור החילוני, במיוחד התל אביבי?

אז לאחרונה נאלץ צה"ל למסור מידע קצת יותר מדויק, ומסתבר ש-45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי – אתם יודעים, המשתמטים החילונים הנוכלים – הם בעצם חרדים. יש להם מסלול יציאה אחר מהצבא, מסלול חוקי, אבל בהתאם לתרבות השקר שבה הם חיים, אין להם שום בעיה לרמות את צה"ל, לקבל פטור גם מהצבא וגם מהישיבה ולצאת לעבוד – בשחור, כמובן: 86% מהחרדים שענו על מודעות דרושים ביקשו לעבוד מבלי לשלם מיסים. שיעור הפסיכים בקרב החרדים, כמסתבר, עולה כמעט פי שלושה על שיעורם באוכלוסיה.

אז אם 45% מכלל מקבלי הפטור הנפשי הם אנשים שבכלל לא היו אמורים להתגייס, זה אומר ששיעור האנשים שמקבלים פטור נפשי מקרב האוכלוסיה שאמורה לשרת הוא קצת יותר מחצי ממה שהצבא טוען. בקיצור, צה"ל שוב סיבן אותנו והסית כנגד האוכלוסיה החילונית.

מילה על החרדים: בני ישיבות שמקבלים פטורים נפשיים מעלים את מספר האנשים שמקבלים אותם, מה שגורם לצה"ל להדק את מערכת הפטורים. מי שנפגע מכך, במקרים רבים, הם אנשים שיש להם בעיות נפשיות אמיתיות. רבים מהם – הרבה יותר ממה שצה"ל מוכן להודות – שולחים יד בנפשם. מבחינה הלכתית, על צעיר חרדי שמוציא פטור נפשי בזמן שיש לו אפשרות לפטור אחר, חוקי, חל דין רודף. אבל אין להם בעיה לסכן את חייהם של אחרים כדי לשפר קמעא את חייהם-שלהם. זכרו את זה, בפעם הבאה שאיזה חובש מגבעת ינסה לדבר אתכם על "כל ישראל ערבים".

סופה של מרצ: במהלך דיון בישיבה של ועדת התקציב אתמול, שאל חיים אורון את אייל אפשטייין, נציג האוצר, שאלה הקשורה לתקציב הבטחון. אפשטיין סירב לענות על השאלה משום שח"כ אחמד טיבי נמצא בדיון.

במקום להעיף את נציג האוצר מכל המדרגות ולדרוש את פיטוריו, כי בכל זאת לא יעלה על הדעת שפקיד ממונה יחליט מי חבר כנסת מלא ומי לא, חיים אורון הניח לאפשטיין ללחוש את התשובה באוזנו. טיבי שאל אם רוצים שהוא יצא. כולם צחקו. הם, כמובן, צחקו עליו, לא איתו.

ובזה, פחות או יותר, נגמרו הסיבות להצביע מרצ. אם יו"ר המפלגה שלה משתף פעולה עם הדרה מובהקת של הח"כים הערבים, אפשר כבר להצביע קדימה ולגמור עם זה. אורון הצהיר לפני מספר חודשים שהוא לא יוותר על הציונות. בינתיים, הוא ויתר על אחוות העמים.

עדכון: אחד הקוראים טרח וקיבל את תגובתה של העוזרת הפרלמנטרית של ח”כ אורון, ואני מביא אותה כלשונה:

שלום בני,
קראתי הבוקר את הפוסט של יוסי גורביץ ולצערי הרב מדובר ברצף של אי-דיוקים.
היות ונכחתי בדיון, אני מבקשת להסביר:  את פירוט תקציב הביטחון אף פעם לא מוסרים במליאת ועדת הכספים, אלא רק בועדה המשותפת של כספים וחוץ וביטחון לתקציב הביטחון.
אחמד טיבי סיפר בדיחה שכביכול בשל נוכחותו לא מוסרים את הנתונים. חשוב לציין כי מדובר בלא יותר מהלצה של ח"כ טיבי.
דרך אגב, ח"כ אורון אינו חבר בועדה המשותפת לתקציב הביטחון. כך שמעמדו בעניין זה או בכל עניין אחר אינו שונה ממעמדו של ח"כ אחמד טיבי.
בברכה,
דקלה אברג'יל
עוזרת פרלמנטרית לח"כ חיים אורון

אנסה לקבל את תגובתו של ח”כ טיבי.

עדכון ב’: מחבר הכנסת טיבי נמסר בתגובה כי האירוע התרחש כפי שתואר בגלובס, וכי הוא העיר בתגובה בסרקזם “אתה רוצה שאני אצא, כדי שתוכלו לומר לוועדה לאיפה הולך הכסף?”. טיבי סירב להתייחס לשאלה על השפעת האירוע על יחסי סיעתו עם מרצ.

תיקון: בפוסט שנכתב לפני כשבוע, כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה בזאת להודות לתורם. אירועי הימים האחרונים, עוד זה מדבר וזה בא, מעלים את צריכת האלכוהול שלי.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו מצליח בעקביות לבזות את עצמו, שזה לא כל כך נורא, אבל באותה הזדמנות הוא גם מבזה את מעמד ראש הממשלה, שזה קצת יותר מדאיג.

אמש יצא איווט ליברמן, מנהיג מפלגת ישראל ביתנו שגם מחזיק בתואר שר החוץ, לעוד התקפה בוטה על כל העולם ואשתו. כמו בפעם הקודמת, באו"ם, הוא ניצל אירוע רשמי – נאום בפני שגרירי ישראל – לצרכים מפלגתיים. הוא התנער מעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל, בה למרבה החרפה הוא עדיין חבר, ותקף גם את ראש הממשלה, שאת העמדות שלו הגדיר כ"לא מציאותיות". הוא יצא למתקפה חזיתית נגד טורקיה, כינה את ראש הממשלה ושר החוץ שלה שקרנים, וחיסל את המדיניות של נתניהו מול אנקרה.

ומה היתה התגובה של נתניהו? גמגום חיוור, אמירה שדבריו של ליברמן "משקפים רק את עמדותיו". אין דבר כזה: ישראל נשלטת על ידי ממשלה קואליציונית. דבריהם של השרים משקפים את עמדות הממשלה. אין דבר כזה, אמירה של שר שהיא רק "דעתו האישית", ודאי לא של שר החוץ, שכל מה שיש לו הוא יצוגיות. המינוי של ליברמן לשר החוץ הוא, ללא ספק, המינוי הגרוע ביותר של שר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא מעורר געגועים עזים לשר החוץ דוד לוי, שלא היה שר חוץ טוב במיוחד אבל, למרות הלעג שעורר עליו בשעתו, לקח את התפקיד שלו ברצינות, ולא השתמש בתפקיד כפלטפורמה לקישוש קולות ונאומי תגרנות גרידא.

התגובה של נתניהו לאמירה של שר שלו שהוא "בלתי מציאותי" היתה צריכה להיות מכתב פיטורין. שמעון פרס כתב מכתב כזה לאריאל שרון באמצע שנות השמונים על הרבה פחות, על האמירה ש"יש לנו ראש ממשלה מעופף". שרון למד את הלקח: כששרי ש"ס ניסו לעשות לו את התרגיל ע"ש אריה דרעי – ללכת עם הקואליציה, להרגיש בלי – ולהצביע נגד הממשלה, הוא שלח לכולם מכתבי פיטורין ואילץ אותם לזחול חזרה. בהיותו שרון, הוא עשה את זה בחדווה רבה ונהנה מכל רגע.

ראש ממשלה חכם היה מפטר את ליברמן ומשאיר את שאר השרים של ישראל ביתנו בממשלה, כדי לארגן לליברמן צרות פנימיות במפלגת הגמדים שלו. לנתניהו אין את האומץ: הוא מעדיף להוכיח שהוא ראש ממשלה גרוע אפילו יותר מאהוד ברק, והוא מוכן לספוג הכל כדי לסחוב עוד כמה חודשים בשלטון. הוא מעדיף לנגב את היריקה של ליברמן מהפנים ולטעון שזה גשם. לראש ממשלה יש שלוש הנאות: הכסף הלא רע שהוא עושה מהתפקיד ועוד יותר מכך מההרצאות והספרים אחר כך, המעמד של מדינאי בכיר שמוקנה על ידי התפקיד מעצם ההחזקה בו, והידיעה שהוא יקבל כמה שורות בספרי ההיסטוריה. נתניהו ישאר עם הכסף, סביר להניח, אבל מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה? והוא באמת ירצה לקרוא את מה שלהיסטוריונים יהיה לכתוב על ממשלת העוועים שלו?

עכשיו, זכותו של נתניהו להתבזות, ואין ספק שהוא הרוויח ביושר – בניגוד לכל דבר אחר – כל בזיון שהוא סופג; אבל בכל זאת, הוא ראש ממשלה, יש לו חובה לייצג את ישראל בצורה ראויה בעולם, וכל תרגיל כזה של ליברמן שעובר בלי תגובה, יוצר תקדים שהליברמן הבא ישמח לנצל. חוסר התגובה של נתניהו מדגיש, שוב, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – ואפילו זה לא, רק סכסוך מפלגתי מתמשך; שיחסיה של ישראל עם העולם תמיד יעלו לעולה על מזבח שלמות הקואליציה. במדינות אחרות, קצת יותר רציניות, מסתכלים על זה בחוסר הבנה וחוסר אמון. כשנתניהו משאיר את ליברמן בתפקידו, הוא אומר בעצם שלממשלה אין אחריות קולקטיבית, ושכל שר יכול לעשות כישר בעיניו. כרגיל, את מחיר השגיאות וההשתפנות של נתניהו תשלם ישראל.

להיסטוריה יש חוש הומור מעוות מאד. כששומעים את הימין היהודי מקציף וטוען שזכויות אדם ודמוקרטיה הם ערכים זרים, יווניים או נוצריים, קשה שלא להזכר בימין הקיצוני האירופאי, שטען בשעתו שדמוקרטיה וזכויות אדם הם ערכים זרים, יהודיים.

באף אחד משני המחנות האלה – ועוד לא דיברנו על המחנה האיסלמיסטי – לא באמת רוצים זכויות אדם, לכל היותר זכויות-אתם-קרויין-אדם-ואין-הם-קרויין-אדם. התפיסה שלכולם יש זכויות אדם, שנשענת על התפיסה שיש שוויון בין בני האדם בכמה מובנים בסיסיים, לא באמת מקובלת על "שוויוניסטים" למיניהם. יש, למעשה, נייר לקמוס לא רע בכלל לבדוק את הנקודה הזו. נקרא לו מבחן סנט ג'ורג'.

כידוע, ג'ורג' הוא קדוש נוצרי שההיסטוריות שלו מפוקפקת, מה שלא הפריע לו, למעשה סביר שגם עזר, להפוך לסופרסטאר. מדובר בעצם בגרסה חיוורת של פרסאוס, אבל היא די מקומית: על פי חלק ניכר מהתיאורים, ג'ורג' פעל באזור לוד. למקומיים היתה בעיית דרקון, שהתנחל להם על מאגר המים ודרש בתולה כתשלום – בערך מה שעושה המנהל האזרחי לפלסטינים בגדה, רק בלי האופציה של התשלום. המקומיים אכן נהגו להקריב את צעירותיהן – משום מה, דרקונים, בניגוד למשל למינוטאורים, לא מעוניינים בצעירים – למפלצת. יום אחד הגיע תורה של הנסיכה המקומית לעלות לקורבן, דבר שהוא כמובן אסון משמעותי יותר מאשר מותה של סתם צעירה שחייה עד כה לא היו משהו בכלל, וראה זה פלא – ג'ורג' בדיוק עבר באזור והחליט שיש לו כמה דקות לטיפול בדרקון. הוא ניגש אל התפלץ, התווה את אות הצלב, הדרקון איבד את כוחותיו וג'ורג' שחט אותו. בסיפור נורמלי, ג'ורג' והנסיכה (ששמה, מטבע הדברים, לא מוזכר) היו נישאים וחיים באושר עד עצם היום הזה, אבל קדושים נוצריים לא בקטע של נישואין והסיפור מגיע להפי אנד המקובל בהאגיוגרפיות: האוכלוסיה המקומית מתנצרת. במאמר מוסגר, יצוין שסיפורי הקדושים הוציאו את כל הכיף. כשפרסאוס בא להציל את אנדרומדה – וגם זה קורה לא רחוק מכאן, כבר אז ידעו שמדובר בארץ אוכלת יושביה – הוא נעזר בסוס מעופף; כשתזאוס הולך לחסל את המינוטאור, הוא למעשה ניצל על ידי נערה, אריאדנה בת המלך מינוס, שבלעדי החוט שלה לא היה מצליח לצאת מהמבוך. מיתוגרפים מאוחרים יותר כותבים שתזאוס נטש מאוחר יותר את אריאדנה על איזה אי; כנראה שהאגו שלו, או שלהם, לא עמד בזה.

מבחן סנט ג'ורג' הוא כזה: אם מבחינתך, כל אשה היא נסיכה שנמצאת תמיד באיום מדרקון (מה שמלהק אותך אבטומטית כסנט ג'ורג'), אתה כנראה לא דמוקרט. בין אם אתה פסיכי אוסטרי שחושש מ"היהודי שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער", ובין אם אתה בת ימי מוסת שצווח "בנות ישראל לעם ישראל" תוך הכחשה עיקשת שהוא גזען, מה שמעניין אותך הוא לא זכויות אדם, אפילו לא זכויות הנשים בנות עמך, אלא זכויות הפאלוס שלך.

לנשים בגרמניה הוויימארית היו הרבה יותר זכויות לפני התקופה הנאצית. בתור התחלה, עמדה להן הזכות הבסיסית לבחור את בני זוגן מבלי שהמשטרה תכנס לחדר המיטות שלהן. היתה להן בחירת מקצועות חופשית הרבה יותר. אחרי העליה של הנאצים לשלטון, האידיאולוגיה הרשמית גרסה שתפקידן של הנשים צריך להיות מוגבל ל-Kinder, Kuche, Kirche (ילדים, מטבח, כנסיה), אם כי המעיטה משמעותית בתפקידה של הכנסיה והעמידה את תפקידה של האשה על ניהול הבית. נשים סבלו מאפליה בתעסוקה עד שהמצב בחזית החמיר כל כך שלא היתה ברירה אלא להשתמש בהן כעובדות בתעשיה.

כשמסתכלים על המקבילה היהודית, המצב לא שונה כל כך. מטבע הדברים, אנשי כהנא ושמואל אליהו, שעומדים מאחורי ההפגנות האחרונות, לא מדגישים בתעמולה שלהם את דחיקת זכויות הנשים לאחור. אבל כשבוחנים את כתבי כהנא, מוצאים גם אצלו את הפטרנליזם של שמירת המרחב הציבורי לגברים בלבד והחזרת האשה הביתה, לתפקידי חינוך. אצל שמואל אליהו הנושא פשוט הרבה יותר: הוא פסק שיש להשחיר את תמונותיהן של נשים, ואנחנו מדברים על נשים צדקניות ופעלתניות למען קידום צדקה, כדי שלא "להסיח" את דעתם של הגברים בבית הכנסת. ולא היה מדובר בצילומי ביקיני: מדובר היה בצילומי ראש נתון בכובע צנוע. אליהו חטף לא מעט אש על הפסיקה הזו, והמשיך לעמוד מאחוריה. מדובר בעקרון.

עכשיו, אליהו היה יכול ללכת לכיוון אחר. הוא היה יכול לקחת את התפיסה ההלכתית של "אשה גדולה" – אשה שיש לה סמכות וכבוד ויש להתייחס אליה כאילו היתה גבר, תוך הצנעת חירוק השיניים – ולהודיע שבמונחי ימינו, כל אשה היא "אשה גדולה". יש כמה רבנים אורתודוקסים ליברליים שלחשו פסיקות כאלה. אליהו לא הלך לשם, הוא הלך במכוון לכיוון ההפוך.

אם וכאשר תקום כאן מדינת הלכה – מה שאליהו מקדם במודע, מה שתומכיו הכהניסטים תמיד קידמו, גם אם בהצנעה יחסית – יוסג מעמד הנשים בישראל אחורה הרבה, הרבה יותר מכפי שהוסג על ידי הנאצים. מעמדן ינוע סביב זה של נשים באיראן וערב הסעודית, כנראה יותר איראן.

זה לא מקרה, זו לא תקלה, זה לא היסח הדעת: זו שיטה. דחיקת הנשים לאחור, שלילת סמכויותיהן, יכולותיהן להתחרות בשווה בכל תחומי החיים, היא חלק אינטגרלי מהתפיסה הגזענית של החיים. כפי שיש עמים שונים, חשובים יותר ונחותים יותר, יש מדרג גם בתוך העם הנבחר. ונשים, שעל פי התפיסה הזו טבען פסיבי, צריכות ללכת לחלק האחורי של האוטובוס. כל נסיון מצד אשה שלא למלא את תפקידה "הטבעי" הוא איום על כל המערכת, שמבוססת על שורה של הנחות אפריורי על טבעם של אנשים שנשענות על רגע לידתם: יהודי הוא בן של מלך, ארי נועד לשלטון, אשה נועדה למטבח ולילדים (מעניין, במאמר מוסגר, להתייחס לתפיסה הנאצית שמבין כל העמים כולם, רק הגרמנים והיהודים הבינו את חשיבות טוהר הגזע ושמרו עליו. את המיתוס על קדושת הדם היהודי מוכרים בלהט גם הגזענים שלנו, שמתעלמים מהעובדה שרוב היהודים לאורך ההיסטוריה העדיפו לוותר על הדם הקדוש).

הרבה מזה – במיוחד כשקוראים את תועבת הקבלה – מקורו בפחד קמאי מפני מיניותה של האשה. פגיעה בבתוליה של האשה – אקט שיש בו שפיכת דם – הוא טאבו בעיני הגזענים. דם המחזור הופך את האשה, מבחינת ההלכה היהודית, לטמאה כמעט-תמידית. דם בתולה ודם אשה בעת המחזור הם, בעיני המאמינים בכישוף, כלי פוטנטי מאד. אנחנו עמוק בטריטוריית הכישוף, כפי שראינו מהאגדה על הנשים הערביות הזקנות שרוקחות שיקויי פיתוי. לא במקרה מכשפות הן זקנות: מיתולוגית, הן איבדו את כוח החיים שלהן, דם הנידה, ועל כן כל מה שנותר להן הוא לגזול את חייהם ואושרם של אחרים.

ומעל לכל, יש כאן הגנה על כבוד הפאלוס הפגוע של בן העם הנבחר, שכמסתבר שככל שהוא נבחר יותר כך הוא מלא רגשי נחיתות יותר, ותמיד מאמין – כנראה בצדק, מבחינת הגזען הממוצע – שנשות השבט יעדיפו זר מסתורי על פניו. השאלה הקלאסית של האנשים האלה היא "מה, היית רוצה שאחותך תצא עם ערבי?". את אותן השאלות ממש שאלו בגרמניה לפני שמונים שנה, אבל זה לא מפריע לגזענים היהודים, כי "זה לא אותו הדבר". זה בדיוק אותו הדבר; התשובה הקלה היא שאני מעדיף שאחותי תצא עם כמה מהערבים שאני מכיר, מאשר שתצא עם גזען יהודי. התשובה האמיתית היא שזה לחלוטין לא משנה, מה אני חושב על הדייט הבא של אחותי. היא לא צריכה את אישורי והיא לא צריכה את הגנתי. היא אשה, אדם אוטונומי לחלוטין, לא ספח שלי.

ומי שלא מבין את זה, לא מבין שהחיים הם לא אגדה רומנטית בשנקל על דרקונים ונסיכות שבהן הנשים תמיד משמשות, כמה נוח, בתפקיד הקורבן והגברבר, כמה נוח, בתפקיד האביר עם החרב או לפחות הלום וערימת החברים נמוכי המצח, תמיד יהיה בצד הלא נכון של המתרס בין בני אדם חופשיים ופאשיסטים לגווניהם השונים.

(יוסי גורביץ)

איאן קרשאו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, הציע תיאוריה להסברת הרדיקליזציה של המשטר הנאצי: המסר המעומעם של היטלר עצמו לא סיפק את הקנאים שבשטח, פעיליה של המפלגה, והללו שוב ושוב הפעילו לחץ מלמטה כדי לדרבן את ההנהגה לרדיפה אקטיבית יותר של אויבי המשטר. ההנהגה עצמה הגיבה על פי הצורך: חוקי נירנברג היו, בין השאר, תגובה לחשש להתפרצות אלימה מצד פעילי השטח ותיעול התסכול שלהם לערוצים מסודרים יותר וביורוקרטיים יותר. במקביל, המשיכה ההנהגה לפמפם הסתה ובעצם הזמינה לחץ עליה עצמה. ההנהגה היתה מודעת היטב לתפקידה: ברצותה – כמו, למשל, לפני האולימפיאדה של 1936 – היא היתה מסוגלת להרגיע את השטח על ידי הורדת רמת ההסתה. לדיאלוג הזה בין ההנהגה ובין פעילי השטח קרא קרשאו "לכוון לדעת הפיהרר": הפעילים ידעו מה כוונתו האמיתית של היטלר, וניסו לדחוף אליה כדי, בין השאר, לקדם את מעמדם-שלהם.

דיאלוג מעין זה מתנהל השבוע בין פעילי השטח היודו-נאצים בישראל ובין ההנהגה שלהם. בבבת ים נערכה הפגנה שמטרתה היתה מאבק בערבים, ספציפית בחשש ה"התבוללות", או, במילים מהז'רגון המדויק יותר והמכובס פחות, חילול הדם. אחד המשתתפים קרא להרוג נשים יהודיות שיוצאות עם ערבים. אפילו הנאצים לא הלכו רחוק כל כך.

חלק ניכר מהמפגינים בבת ים הופיעו יממה לאחר מכן בדרום תל אביב. הם אפילו נשאו את אותם השלטים: "יהודים, בואו ננצח! בנות ישראל לעם ישראל, המטה למען בת ים יהודית". אין שום הבדל בין השנאה לפליטים ובין השנאה לערבים: המדובר באותה השנאה ללא-יהודים. ההפגנה בדרום תל אביב היתה, לכאורה, נגד "עובדים זרים" – אבל באותה דרום תל אביב הופעלה אלימות כנגד חמישה אזרחים ישראלים, אחד מהם חייל לשעבר, שכל חטאם הוא דמם: הם לא היו יהודים. הם נאלצו לנטוש דירה שעליה שילמו, לאחר שאיימו לשרוף אותם בתוכה. זה לא היה איום סרק: טרוריסטים יהודים משכונת התקווה הציתו ב-2008 שתי דירות שבהן התגוררו ערבים. הידיעה הופיעה לרגע, ונעלמה. השבוע, בשיא ההסתה נגד הזרים, הושלך צמיג בוער, מלא חומר בערה, לעבר דירה באשדוד שבה התגוררו פליטים סודאנים, ורק כפסע היה ביניהם ובין מוות בשריפה.

מבחינת המסיתים ומבחינת המוסתים כאחד, אין הבדל בין הפליטים ובין הערבים. שניהם זרים ושניהם מאיימים – תודעתית, אם לא במציאות. רועי מאור מביא שורה של ציטוטים מצוינים בנושא.

ההסתה כנגד הפליטים מגיעה מלמעלה, מהממשלה. על צאצא המהגרים האפריקנים אלי ישי אין צורך להכביר מילים, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד שבשרים המסיתים, רק הבוטה שבהם – כנראה מתוך ההבנה שהשנאה שהוא מפיץ היא נכס אלקטורלי, לא נטל, בקרב קהל מצביעיו. המפכ"ל דודי כהן הודיע שלשום (ד') שהוא חושש מפשיעה בקרב הפליטים, בהתעלמו מהעובדה שמחקר של הכנסת מצא (זהירות, PDF) שהפשיעה בקרבם נמוכה מאשר בקרב הישראלים. בהתחשב במה שקורה כאן בימים האחרונים, ההצהרה של כהן היא הסתה נפשעת, שיכולה לנבוע מבורות (אי הכרת החומר) או רשעות.

ומעל לכל, עומד המסית הלאומי. כל הקריירה של בנימין נתניהו רוויה בהסתה, מהשעטות שלו לזירות פיגועים בימי ממשלת רבין, עבור באסיפה ההיא בכיכר ציון, דרך ה"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", עבור ב"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"ץ, דרך "הם מ פ ח ד י ם" הידוע לשמצה, עבור בהסתה נגד ערביי ישראל במהלך תרגיל האש "עופרת יצוקה".

השבוע הגדיש נתניהו את הסאה. בתגובה לגל ההתקפות הגזעני, הוא הודיע לאומה שכוונתם של המסיתים רצויה, אך מעשיהם לא רצויים. הוא קרא לאזרחי ישראל "לא לקחת את החוק לידיים". כאילו הצתת דירות ואיומים ברצח הם אמצעים חוקיים, שרק מופעלים על ידי אנשים בלתי מוסמכים. הוא שב ודיבר על הצורך ב"שמירה על החוק", והצהיר שוב ושוב בפני פעילי השטח שהוא הבין אותם, שהממשלה איתם, שהם בונים גדר. על ההסתה כנגד האזרחים הערבים הוא לא אמר מילה, גם לא על העירוב בין ההסתה נגדם ונגד העובדים הזרים. הוא דיבר על בניית גדר. הוא לא אמר מילה על מחנה הריכוז שהממשלה בונה בדרום, למי שיצליחו בכל זאת לעבור את הגדר. בלי אלימות חסרת סדר, בבקשה: הביורוקרטיה תטפל ב"בעיה" בדרכה שלה.

למה רכב נתניהו על הגל הזה? אולי משום שזה טבעו לרכוב על גלי הסתה. כך, אחרי הכל, בנה את הקריירה שלו. אולי הוא חושש שאלמנטים אחרים יציגו אותו כרכרוכי שלא מגלה את הנחישות שהאוכלוסיה רוצה. אולי, עולה חשד מטריד, משום שהוא יצית מדורות שנאה ברחבי ישראל, זה יסיח את הדעת מהשריפה בכרמל, ועל האופן שבו הוא וממשלתו, למרות דו"ח תוקפני של מבקר המדינה, חמקו מקבלת אחריות לה. אולי, אם הוא יתייצב לצד המסיתים, יישכחו לו שלל כשלונותיו.

בינתיים זה עובד לא רע בכלל.

עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.

מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות. (העדכון הזה פורסם גם בפוסט הרלוונטי.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרתק לראות כיצד חמקה מעיניה של אחת המשפטניות הבכירות בישראל, רות גביזון, פסיקתו המופרסמת של בית המשפט העליון האמריקאי משנות ה-50 שקבע כי ה"מופרדים לעולם לא יוכלו להיות שווים". אילו הייתה מודעת לעקרון זה סביר היה להניח כי לא הייתה נוקטת במאמרה האחרון, שדן בדרכי ההתמודדות עם המכתב הרבנים, בגישה שאמנם קוראת לבוא לידי "חשבון נפש" אך גם "לבחון ביושר" את השלכותיו של אותו כתב שנאה על דפוסי המגורים.

כראוי למעמדה, ניתן ואף מן המתבקש הוא להניח שגביזון תראה ברעיון השיוויון כדבר-מה שנמנה עם סוג הדברים החיוביים, שלא לדבר על כך שהוא מן המרכיבים ההכרחיים לקיומה של דמוקרטיה – אחד הצדדים במשוואת "היהודית והדמוקרטית" שניסוחה והצדקתה היא הקדישה את מפעל חייה.

נראה כי גביזון הופתעה לגלות שהצירוף הקדוש, "יהודית ודמוקרטית", יכול להיות מאותגר דווקא מכיוון הממסד הרבני, ולא רק מצדן של קבוצות פוסט-ציוניות או לא-ציוניות, שמהם כה קל להתעלם בשל שוליותם היחסית. כתגובה, היא בחרה לנקוט ברטוריקה שהיא כביכול יותר ממתונה, יותר ממאוזנת: היא קראה להימנע מהתלהמות, להימנע מביצוע מעשה שיציג את הרבנים כקורבן של פגיעה בחופש הדת, ולבחון את העדפתם של "הסדרים חברתיים מגוונים יותר".

אולם לו הייתה לוקחת גביזון אחריות על הגולם שסייעה לטפח, ושעכשיו חדל להתנהג יפה כפי שרצתה, הייתה קוראת לא רק לפתיחת הליכים נגד אותם רבנים, אלא גם לתיקון המעוות על ידי עידוד אינטגרציה מלאה וגורפת של לא יהודים ויהודים יחדיו, למשל. במקום להבין כי את הדיון בהסדרי המגורים יש להותיר בידי המיעוט ולא בידי הרוב, הרי שגביזון ביקשה ליצור "דיון ציבורי", לתת "מקום לוויכוח פנים-דתי" ודי מרחב שיאפשר "לא לאלץ גם את מי שמתנגדים… להתייצב להגנת חופש הדת". על אותו משקל יש להבין שהטיעון ש"היהודיות של המדינה מכירה ברצון של יהודים להיות רוב בארצם ולשמר את ייחודם הלאומי והתרבותי" מתיישב רק עם תמונת יהדות צרה ונדירה במחוזותינו, סותר בחריפות כל חזון אזרחי ומותיר פתח מסוכן למדרון האפליה התלול שלו אנו עדים כבר זמן מה.

בעידן שבו נראה כי יחסי הכוחות בין האליטה התרבותית שעמה גביזון נמנית ובין האליטה הדתית הולכים ומשתנים בישראל, אולי מוטב למחות את דמעות התנין ולהבין כי לא רק שגישתה של גביזון, מי שהייתה מועמדת לשיפוט בבג"ץ, אינה מרככת את האווירה הציבורית, אלא שהיא למעשה מהווה עוד לבנה בבניין הסגרגטיבי, הלא דמוקרטי המובהק של מדינת ישראל.

(סתוית סיני היא תלמידת מחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.)

"הסיפור שלי הוא שפעם אחת תפסנו ילד, לא ילד גדול, ילד בן עשר או שתים עשרה, משהו כזה, והסברנו לו באמצעות הקנה של הרובה מה הוא צריך לעשות, כלומר מניפים את הרובה מסמנים לו מה צריך. והמצב שנוצר כאילו… יש שם ילד קטן מאחוריו גל"ב (ג'יפ סיור) ושלושה חיילים שמכוונים אליו את הנשק והוא (הילד) הולך וצריך לפנות, הוא צריך לפנות את המחסום הזה, את המחסומים האלה. ועובד, ובוכה… ומפנה את המחסומים האלה ואנחנו הולכים ומכוונים את הנשק וככה… אז המפקד גל"ב שהיה איתי החליט, שאולי הם יעשו דבר כזה גם בהמשך הכביש דבר שכמובן לא הגיוני בכלל זה כבר יוצאים מהכפר אין שום סיכוי שזה יקרה והוא אמר אולי יש משהו בהמשך הכביש ניקח אותו איתנו. בתוך הגל"ב אין איפה לשים את הילד אז מה שהוא עשה זה שהוא זרק אותו אחורה: אני והחבר שלי ישבנו זה מול זה במאחור של הגל"ב והילד גם זרוק בין שנינו על הרגלים שלנו על הציוד שלנו והרימונים, והוא בוכה כל הזמן, ובעודו שוכב עלינו, על הציוד והרגלים בוכה, הרגשתי דרך המכנסים שלו מחלחל לו שהוא השתין מפחד. והוא בוכה שוכב ככה בין חיילים בתוך גל"ב נוסע עם הג'יפ אחרי עשר קילומטר מהכפר שכבר ברור לחלוטין שכנראה הם לא הלכו עשר קילומטר עם רהיטים לעשות מחסומים המפקד החליט שפה זה בסדר, אפשר להוריד אותו, עצר את הג'יפ יצא החוצה בא מאחורה, משך את הילד זרק אותו לצידי הכביש, שוב בוכה, מכנסים רטובות, שילך את העשר קילומטר חזרה ואנחנו נסענו משם המשכנו להתנחלויות שהיו שם". (סיכול 34, יחידה: שריון, מיקום: בקה אל שרקיה, שנה: 2000)

"שוברים שתיקה" יציגו מחר (ג') את הספר החדש שלהם, שעוסק במדיניות של צה"ל בגדה וברצועה, כפי שהיא מתבטאת בפעילותם של החיילים בשטח. הספר מכיל מאות עדויות, של 101 עדים שונים, שמובאות בדיוק בשפה שבה נאמרו לחוקרים של "שוברים שתיקה". הטקסט השבור שלמעלה הוא דוגמא מייצגת.

הספר נחלק לארבעה חלקים: "סיכול", קרי המדיניות של הטלת אימה על האוכלוסיה הפלסטינית; "הפרדה", על האופן שבו מנשל צה"ל את הפלסטינים מאדמתם ורכושם; "מרקם חיים", על האופן שבו הוא ממשטר את חייהם; ו"אכיפת חוק", שעוסק בעיקר בהתנהגות המתנחלים, ובאופן שבו חיילים כפופים לעיתים קרובות – באבט"שים – להוראותיהם של מתנחלים. החלק האחרון מוכר יותר – לפחות למי שגילה התעניינות כלשהי במה שאנחנו עושים חמש דקות מכפר סבא – וכזה מחדש פחות. שלושת החלקים הראשונים, מצד שני, מתסכלים, מייאשים, ובעיקר מרתיחים, מרתיחים, מרתיחים. הקריאה התחילה ברצון לבכי; היא הסתיימה ברצון זועם לנקמה.

"היינו שם שבועיים אחרי פסח, שבוע של פסח ועוד שבוע אחרי זה, על מצות, שוקולד, לוף וזיתים, ואני התחלתי להתחרפן. אני וחברים שלי "אכלנו סרט". יעני, היינו רעבים. אנחנו חייבים למצוא דרך יענו להביא אוכל אמיתי. ירדנו למטה לדירות למטה, פרצנו את אחת הדירות. פרצנו אותה, פשוט פרצנו אותה […] היא כבר היתה די מבולגנת, לא מאד, אבל די מבולגנת. נכנסו למטבח, ראינו שיש כיריים, יש תבלינים, יש שמן, יש הכל. אפשר להכין אוכל. תפוחי אדמה, אמרנו "מכינים צ'יפס". בקיצור, הכנו לעצמנו אוכל כמו שצריך לשם שינוי. היינו מבסוטים. התחלנו לאכול ולא הרגשנו רע עם זה. חוסר מוסריות או משהו. אני עדיין עד היום לא חושב שזה היה דבר שאסור היה לנו לחלוטין לעשות, כי תכל'ס היינו ממש רעבים. כאילו, היה שם זוועה מבחינת אוכל." (סיכול 51, יחידה: צנחנים, אזור: רמאללה/שכם, שנה: 2001/2002)

העדויות מגיעות מצד עדי ראיה: לעיתים קרובות מאד הם מעורבים עצמם בפשעים. לעיתים הם צופים חסרי אונים, מנסים להתנגד ללא הצלחה, לעיתים הם מזועזעים, אבל בהרבה מקרים הם קלטו שמשהו היה לא בסדר רק שנים לאחר מעשה. היה להם תירוץ, כמובן: מדובר היה באוכלוסיה עוינת, אוכלוסיה של "מחבלים".

* * * *

סיימתי לאחרונה לקרוא את Pity the Nation של רוברט פיסק, שעוסק במלחמות בלבנון, בדגש על הפלישה הישראלית הגדולה, ביוני 1982, ומה שבא אחריה. הספר מצדיק פוסט עצמאי משלו, אם יהיה זמן, ואני רוצה להתייחס לנקודה אחת, שפיסק חוזר עליה שוב ושוב: הממאירות של השימוש במילה "מחבלים" (טרוריסטים, באנגלית): היא מפשיטה באחת את אנושיותם של החמושים של הצד השני, ומאפשרת בקלות להפוך לא רק אותם עצמם אלא גם את הסובבים אותם ואת בני משפחותיהם לכאלה שדמם מותר. תומאס פרידמן כתב משהו דומה ב"מביירות לירושלים": החיילים הישראלים מעל סברה ושתילה לא ראו ולא שמעו בני אדם נרצחים, כתב, משום שמבחינתם לא היו שם בני אדם; היו שם רק מחבלים.

* * * *

מאז שנת 1967, צה"ל שולט בגדה המערבית. עד 2005, שלט גם ברצועה. בשנים 1982-2000 הוא שלט גם ב"רצועת הבטחון" בדרום לבנון. חלק ניכר מפעילותו בשנים הללו היתה כרוכה בחיכוך עם האוכלוסיה, שמטבע הדברים לא היתה ידידותית. הבוז הטבעי של כובש לנכבש תמיד כלל גם את הפחד ממנו, מההתקוממות שלו, מנקמתו, ממה שיקרה לכובש אם הגלגל יתהפך. צריך לתהות אם העובדה שהפחד הזה היה חלש יותר בדרום לבנון, כי לחיזבאללה לא היו דרישות מישראל, או ברצועת עזה – בשל הגדר האפקטיבית סביבה – הקלו על הנסיגה מהן, בעוד שהעובדה שקשה מאד להפריד בין הגדה ובין ישראל עשויה להיות מחסום רציני מאד מפני נסיגה.

מי שגדל בשנות השבעים עוד זוכר את התיאורים העולצים על הטיולים שערכו ישראלים ברחבי הגדה – הרבה פחות בעזה – בימי השכרון שאחרי הנצחון ביוני 1967, איך חזרו מהם עם מציאות באפס מחיר. אלו היו טיולי נצחון. הם הפכו לזכרון כבר בשנות השבעים המוקדמות, משום שאחרי שחלף הלם הכיבוש, הגדה – שלא לדבר על הרצועה – לא היתה מקום בטוח לישראלים. במהירות, הפכו השטחים הכבושים לנחלתם של שלושה ציבורים בישראל: המתנחלים, שבו זמנית הכחישו שיש בעיה של ממש (טענת ה"לרוב הפלסטינים טוב, השאר מוסתים על ידי אינטלקטואלים ממורמרים") ודרשו נקמה מחרידה כנגד כלל האוכלוסיה אחרי פיגועים; משקיפים ומפגינים שמאלנים, שתמיד היו מיעוט קטן עד זניח; והחיילים. עד 1987, הצליח צה"ל לשלוט בשטחים באמצעות כוחות קטנים ביחס. מאותה שנה, השטחים הפכו לחזית העיקרית שלו. ובשטחים, כמובן, גרו מחבלים. כפרים שלמים שלהם.

ב-1988, הפך השיר "יורים ובוכים" של סי היימן לשערוריה בדיוק מהסיבה הזו: הוא ניסה לאלץ את הישראלים לראות מה קורה בצד השני של הקו הירוק. הישראלים לא רצו לדעת, עדיין לא רוצים. למתנחלים יש אידיאולוגיה שמתרצת הכל. השמאלנים מפגינים, ללא תועלת. החיילים, שעד לאחרונה שתקו ברובם המכריע, או חיכו איזה עשור ועשו מהזכרונות שלהם סרט או ספר, התחילו לדבר. בהרבה מובנים, יש לחשוד, הם עושים את זה כי בניגוד לדורות קודמים, שלהם הובהר שהם צריכים לשתוק בשם איזה משהו שגדול יותר מהם – היחידה, צה"ל, הציונות – הם דור שהתרגל לדבר על כל דבר, שלא יודע איך לשתוק.

* * * * *

"עכשיו, הכרטיסים האלה, מה שמדהים בהם, שכבר מהמחסום אתה יודע כמה קשה כמה קשה להשיג, כי כולם מראים רק כאלה שפג תוקפם ומספרים לך סיפורים שהם כבר מנסים לחדש. ואתה מבין שזה משהו שהוא כמעט בלתי ניתן להשיג בתוקף. אז נדהמנו לראות שכנראה החבר'ה שעובדים בישוב כן יש להם בתוקף. ביקיר, בישוב יקיר, היה להם פועלים ערבים. אז הכמה פועלים משאירים את התעודה שלהם בש"ג ונכנסים לישוב. אז מה עשו השני חבר'ה שהיו איתי? לקחו את התעודות ושמו אותן בכיס. בן אדם אחרי זה בלי התעודה, אתה יכול לעצמך מה…

להם שמו אותן בכיס?

סתם, רוע לב. סתם. הוא יצא לעשן ועשו לו קונץ יעני, העלימו לו את הזה… הוא (המילואימניק) כמובן לא יקרה לו כלום. כאילו מה? כולה תעודות מעבר של זה. […] אני ממש זוכר שזו הפעם הראשונה שקלטתי שילד בן שמונה עשרה עם קצת רוע לב יכול לזיין למישהו את החיים. מחר אותו בן אדם לא יכול להגיע לעבודה, ואתה כבר יודע שהבן אדם, כדי להוציא את הכרטיס הזה, עבר שבעה מדורי גיהנום. אתה עברת שם, בקדומים, במת"ק, ואתה יודע מה הולך שם". (הפרדה 14, יחידה: נחשון, מקום: יקיר, שנה: 2001)

הרוע הזה, או היכולת הזו לרוע, של ילד בן 18 עוברת כחוט השני בכל ספר העדויות הזה. זהו ספר על עבדים כי ימלכו, על אפסים קטנים שניתן להם לשלוט באנשים אחרים, ועל הנטיה האוטומטית לסאדיזם. זה סיפור על מתלהבים שהשליכו רימוני הלם לתוך שוק, וההדף הרג תרנגולות שם (מרקם חיים 1); על שוטרים צבאיים ששופכים דרך שגרה ארגזי סחורה באופן "מדגמי", וכשאחת מהן מקבלת הערה שלא מוצאת חן בעיניה מפלסטיני, שופכים את כל הסחורה שלו (מרקם חיים 3); על חיילי שמשון שמחרבנים על הספות בבית ששהו בו, ובוזזים את הבית (סיכול 47); על מפקד צנחנים שמחליט, מתוך שעמום, לירות צרור בכל רכב שעובר, ולנמק את המעשה בכך שיכול להיות שהרכב הוא "רכב תופת" (סיכול 37); על צוות שהחליט לירות בכל אמבולנס, כי יכול להיות שהוא "מבריח מחבלים", ומ"פ "שנדפק לו המוח" ומחליט לירות בכל רכב (סיכול 38); על חיילי צנחנים שכמו בסצינה בסרט ידוע מחליטים לערוך חיפוש בתוך הפסנתר, מוצאים בתוכו אוסף חרבות אמנותי ומחרימים אותו על תקן אמל"ח (סיכול 64); איך חייל מגדוד הנדסה, שעושה מאמץ ניכר לשמור על צלם אנוש, מאבד את הכל ברגע שפלסטיני מתחצף אליו, ואיך שאר החיילים מגחכים בהנאה, כי הנה, הצטרף עוד פושע לחבורה, אין עוד צדיקים (מרקם חיים 18); איך שוטרי מג"ב היו עושים תחרויות מי יוכל להשפיל הורה יותר מול ילדיו, עד כדי שהוא היה "מחרבן במכנסיים" (מרקם חיים 16); איך…

יש לא מעט סיפורים על הריגה מיותרת, על האופן שבו הצבא מתעל את הסאדיזם של חייליו לצרכיו, על הריגה לשם נקמה, על אנשים שבלשונם הצינית של סאטיריקנים ישראלים "הועלו לדרגת מבוקש לאחר מותם" ועל האופן שבו הצבא משקר על כל זה. אבל מה שבולט באסופה הזו הוא עד כמה דווקא פגיעה ברכוש היא זו שמזעזעת את החיילים. כלומר, אם הורגים מישהו, בדרך כלל אפשר לתרץ את זה. אחרי הכל, אם הוא לא היה מחבל אז הוא היה קרוב של מחבל, ולהרוג אנשים זה בסופו של דבר מה שהצבא צריך לעשות. אבל ביזה – משום מה צחנת הביזה מטפסת מעל לכל הצחנה שמסביב. את זה אנחנו מוצאים במקומות שונים למדי, החל מיהוה אחרי רצח העם ביריחו וחרם עכן ועבור בהיינריך הימלר בנאום פוזן שלו, שבו הוא מצדיק את השמדת היהודים אבל טוען (טענה שלא ברור עד כמה ידע שהיא שקרית) שהאס.אס. טיהר משורותיו דווקא את הבוזזים. הצחנה הקבועה של האנשים המנסים לטהר את מה שאי אפשר לטהר, שנטפלים לביזה כאילו גניבה או השחתת רכוש גרועים יותר מהריגת בני אדם חפים מפשע, הצחנה שעולה דרך קבע מהתקשורת הישראלית בעת דיווח על עוד מקרה של ביזה. חורבן והשפלה – זה חלק מהמשחק; שלילת צלם אנוש מאנשים אחרים – ככה זה עובד. אבל שאף אחד לא יעז לטמא את מאבקנו בכך שיעשה ממנו כמה זלוטס. זה לא, עד כאן.

כלומר, גידלנו – בהשגחתו הצמודה של צה"ל – דור של ילדים מגודלים, מפונקים, שחושבים שמותר להם לבזוז אוכל של מישהו אחר אם המנות שקיבלו לא מצאו חן בעיניהם; שלמדו שזה לגמרי בסדר להתעלל באנשים אחרים, ואפילו להתבדח על כך, שלמדו שיש אבק אדם שמותר להוציא עליו את כל התסכולים, וששום דבר לא יקרה להם בשל כך – אבל שיודעים באי נוחות, תוך כדי הביזה, שדווקא עליה הם עשויים לשלם מחיר יקר. הם לא יושלכו לכלא אם הם יחטפו ילד ויאלצו אותו לפנות מחסומים באיומי נשק, אבל אם הם ייתפסו בגניבת איזה גאדג'ט – הו הו, פה הם ייגררו לפני בית דין צבאי. מעבר לפחד מטימוא "טוהר הנשק", יש סיבה נוספת לכך: בצה"ל אין משמעת, וזה לא סוד לאף אחד; אבל המפקדים מוכנים להעלים עין מהעדר המשמעת, כל זמן שמי שסובל ממנה הם הנתינים הפלסטינים. כשזה מגיע לביזה, תוך זמן קצר יש לך צבא שכל מה שמעניין אותו הוא לבזוז, וזה כבר מסוכן לצבא. ועל כן ננקטים צעדים חמורים בנושא.

מעבר לדברים המובנים מאליהם – ההשחתה המחלחלת של הכיבוש, הפיכתו של צה"ל לצבא חיל מצב שלא מסוגל לנהל מלחמה נגד אויב, השנאה הבוערת שמשאירים חיילים מאחוריהם, שנאה שתקשה עד למאד על הפסקת מעשי האיבה – ישנה הבעיה שלא מדברים עליה: העובדה שחלק ניכר מהצעירים הישראלים חוו טראומה, או במקרה הגרוע יותר, הדחיקו אותה והפכו אותה לחלק משגרת חייהם. ומה שנעשה שם, יחזור לכאן. זה יתפוצץ. זה לא יכול להחזיק.

עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.

מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות.

(יוסי גורביץ)

בשבועות האחרונים אנחנו חוזים בחגיגות השחרור של גבי אשכנזי: הרמטכ"ל יצא לסיור בשוק מחנה יהודה, לבוש כבר בציוויל, והתחכך עם הבוחרים. לשם שינוי, הוא גרר למקום גם את אשתו, רונית, נקודה שלא הייתי מעלה אלמלא הנ"ל שימשה ככל הנראה כ"מרכזיה" בינו ובין בועז הרפז. באותה הזדמנות, הוא גם ערך סיור מוצנע מעט יותר ב"עיר דוד", סיור שהובל על ידי דוד בארי, האיש והדריסה, שבסופו קיבלו חברי המטכ"ל – סטטיסטים בהופעה של אשכנזי – כובעים של העמותה, שלומר שהיא שנויה במחלוקת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. אשכנזי, מודע לבעייתיות הפוליטית ולנוכחותם של הצלמים (באמת מעניין איך הם הגיעו לשם; יכול להיות שדובר צה"ל, אבי בניהו, שימש גם כדובר השקת הקריירה הפוליטית של אשכנזי, בעודו במדים? ארור החושד בכשרים), לא חבש את הכובע.

לפני כשבוע, הבהיר אשכנזי שבניגוד למיתוס התקשורתי המקובל בעניינו (שוב, שלום לבניהו), הפקת לקחים היא לא בדיוק הצד החזק שלו. בשבוע שעבר שוב נערך השירושנור – למרות שצה"ל מקבל את חלק הארי של התקציב הישראלי, הוא עדיין חש צורך לקבץ נדבות, כנראה כי לחיילים לא נשאר מספיק אחרי שאנשי הקבע לוקחים את שלהם – ובמהלכו התייחס אשכנזי לפרשת מסמך הרפז-אשכנזי.

לאחר שהפיץ את השקרים המקובלים – לאף אחד בצבא, הוא אמר, לא היה חלק בכתיבת המסמך, מתעלם בחינניות מנסיונותיו-שלו להחזיר את הזייפן לשירות מלא ומן העובדה שמי שאחראי להדלפת המסמך הוא ראש הלשכה שלו – ולאחר שרמז בגסות שיש קונספירציה בפרשה (הוא אמר שיש לו שאלות שטרם זכו למענה וש"מתוקף הנסיבות אני לא מברר אותן"), הוא פלט את ההבל הגדול של אותו היום. במבט לאחור, אמר אשכנזי, אילו כעת היה המסמך מתגלגל לידיו, הוא לא היה מחזיק בו במשך חודשיים (ומראה אותו לראש הלשכה ומספר אלופים מעוניינים, שכח להוסיף), אלא פשוט היה גורס אותו. זה המקום לדפוק את הראש במגן המצועצע הקרוב: הלקח של אשכנזי מהפרשה שבה היה מסובך עד צוואר הוא שבפעם הבאה, במקום לפנות לפצ"ר – לשכת אשכנזי, כזכור, שיקרה בתחילת הבלגאן וטענה שעשתה זאת – הוא יעשה את הדבר הנכון וישמיד ראיות. התקשורת הישראלית דיווחה על ההצהרה יוצאת הדופן מבלי לעשות את הדבר הנדרש: להירתע לאחור, ולשאול "רגע, באמת אמרת את מה ששמעתי אותך אומר?"

אתמול, הלך אשכנזי עוד צעד קדימה בקמפיין שלו, ותקף את הממשלה. בנימין נתניהו – מלך אביון, דובר ועובר, דומה לעיוור – יצא לעוד סיבוב של ספין, והודיע שהוא פותר את הבעיה המציקה של תלמידי הישיבות בכך שבעוד חמש שנים תתחיל הממשלה להפסיק להעביר קצבאות לאברכים ובשלב כלשהו (החלק הזה של התכנית לא הגיע להצבעה אתמול), גם תפטור אותם משירות צבאי. איפה הספין פה? בכך שנתניהו לא פתר את הנושא בחקיקה. זה היה שובר את הקואליציה שלו. הוא הסתפק בהחלטת ממשלה, החלטה שכל ממשלה אחרת יכולה לשנות בהצבעה פשוטה. ויהיו כנראה שתי ממשלות בחמש השנים הקרובות. בהחלט אפשר לראות את ציפי לבני, שאת היחס שלה לבעיות דת ומדינה אפשר להגדיר כזגזוג, דוחה את יישום ההחלטה ב, נניח, חמש שנים – כלומר, עושה בדיוק מה שנתניהו עושה והופכת את הנושא לבעיה של מישהו אחר.

ההחלטה הזו של הממשלה, עד כמה שהיא הגיונית, מאד לא פופולרית בציבור, שחלק ניכר ממנו שואף נקם על כך שהוא עצמו נאלץ לשמש שלוש שנים כעובד כפיה ורוצה שהחרדים יסבלו לא פחות ממנו. אשכנזי רכב על גל הטינה הזה להחלטת ממשלת נתניהו – שהיא, כאמור, הצהרתית בעיקרה – והודיע שהוא מתנגד להצעת הממשלה: הוא חושב שצריך לשלב את החרדים בצבא.

עכשיו, כמובן שזכותו של אשכנזי לחשוב כך ולמעשה יהיה משונה אם הוא יחשוב אחרת, בהיותו הנציג הבכיר ביותר של צה"ל. זכותו להביע את העמדה הזו בפורומים פנימיים, כולל זה של הממשלה עצמה, וזכותו להתריע שאם הממשלה מקבלת החלטה שמחסלת את מודל צבא העם – כפי שבעליל עשתה – הוא לא ישלים עם זה וישאיר את הדרגות על שולחן ראש הממשלה חודשיים לפני הזמן.

מה שאסור לגנרל מכהן במדים הוא לתקוף את החלטות הממשלה לאחר שהתקבלו. הממשלה היא המפקד של אשכנזי, לא הוא המפקד שלה. זו לא הפעם הראשונה שאשכנזי מנסה להעמיד את הממשלה במקומה; לפני כשנה וחצי הוא נכנס בנתניהו בישיבת הממשלה, אם כי אז הוא מיהר להתנצל. אז עוד היו לו, כנראה, אשליות על השנה החמישית הנכספת. עכשיו אין, והוא בוחן את מסלול ההמראה לקריירה הפוליטית. הסקרים כבר מבטיחים לו הצלחה פוליטית ניכרת. אמנם, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר גנרל פושט את מעיל הרמטכ"ל ונכנס לפוליטיקה, המניות שלו צונחות מהר יותר מאשר הקריירה של יוצא תוכנית ריאליטי, כך שעל הסקרים לא כדאי לאשכנזי להסתמך, ויש גם חוק צינון – אבל נראה שאשכנזי מתכוון, כמו עמיתו הממורמר בדימוס בוגי יעלון, לבנות את הקריירה שלו על תקיפת הממשלה שלא רצתה בשירותיו, ושהוא מתחיל בזה כבר עכשיו.

ובדיוק כמו בוגי, זה מוכיח שהוא לא ראוי לשמש בתפקיד פוליטי, משום שהוא לא מבין את מבחני היסוד של משטר דמוקרטי: אחד מהם הוא כפיפותו של הדרג הצבאי לדרג הפוליטי. בקדימה, שחושבים שאשכנזי יכול לעזור להם – לבני, על פי שורה של דיווחים, רוצה אותו כתחליף לרמטכ"ל בדימוס המעיק עוד יותר, שאול "חסר החוליות" מופז – ולצורך כך המפלגה עשויה, על פי כל מיני קולות שהיא משמיעה, לבטל את חוק הצינון. אם אכן זה יקרה, יהיה בכך נזק כפול: כניסה של אדם לא ראוי לפוליטיקה, תוך כדי שינוי כללי המשחק לצרכיו האישיים. מדינה מתוקנת איננה מתנהלת כך.

אבל, אחרי הכל, במדינה מתוקנת אשכנזי היה הולך הביתה אחרי שהסתבר שראש הלשכה שלו הדליף מסמך שמטרתו חיסול יריב במטכ"ל, או במקרה קיצוני אתמול, אחרי ההתקפה על הממשלה. ישראל תקבל את המנהיגים שהיא ראויה להם: אחרי הספינר נתניהו יבוא, בשלב כלשהו, הספינר אשכנזי, שלא הצליח להציג הישג של ממש אבל הצליח לעשות הרבה רעש על "שיקום הצבא", ושהיה מעורב עד צווארו – יותר מכל קודמיו עד אהוד ברק – בתככי לשכות, חלקם על גבול הפלילי.

(יוסי גורביץ)