החברים של ג'ורג'

שאריות הפסאדה הדמוקרטית

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל הזה, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

אופס, הוא עשה זאת שוב

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)

סותמים אוזניים, סותמים פיות

אתמול בצהרים נערכה בתל אביב, מול הבניין בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, הפגנה של אנשי שמאל מתון. ההפגנות הללו, שמאורגנות על ידי ספי רכלבסקי, נערכות בדרך כלל בימי ראשון ובדרך כלל ההשתתפות בהן מועטה יחסית – עשרות בודדות של משתתפים. אתמול היו שם מאות אנשים (היה מי שאמר חמש מאות, לדעתי היו שם שלוש מאות או מעט יותר). הסיבה היתה הכרזה על תמיכה בהכרזת העצמאות הצפויה של הפלסטינים בספטמבר.

מי שמשך את עיקר תשומת הלב לא היו מאות המפגינים, אלא קבוצה של כ-20 או 25 מפגיני נגד. הללו שיבשו את האירוע לכל אורכו: הם צרחו, צווחו, נהמו, שרקו במשרוקיות, תקעו בוו-וו-זלות, צעקו במגאפון, ועשו הכל כדי להפריע לאנשים שהתכנסו בשקט, כדי לשמוע כמה נאומים מתונים יחסית ואיזו הצהרה. בלטו בנוכחותם אנשי "אם תרצו", אותה תנועת מרכז ידועה שנהגה לומר שאין לה עמדה בשאלת השטחים ושכל מה שהיא רוצה הוא "ציונות". הפעם הם הובילו את הקהל בצעקות "בוגדים", "לכו לעזה", ו-"ארץ ישראל". תנועת מרכז, כן? יצוין שזו טקטיקה קבועה של אנשי “אם תרצו”: גם למצעד זכויות האדם הם הגיעו עם וו-וו-זלות.

right wing goons 1

ב"אם תרצו" נוהגים, עם או בלי קשר ללשכת ראש הממשלה, לייבב מרה על החיה המיתולוגית המכונה "דה לגיטימציה". ובכן, הם ישמחו לדעת שהם את חלקם לאותה תופעה כבר תרמו: הניו יורק טיימס דיווח בזעזוע קל על קריאות ה"בוגדים" ו"יהודים נאצים" – הקריאה הזו, בחוצפה חריגה אפילו לתנועה הפולקיסטית היהודית, הוכוונה כלפי חנה מרון – שהשמיעו אנשי הימין.

מה שלא היה ברור הוא מה הם עשו שם. אחרי הכל, בקריאה להקמת מדינה פלסטינית אין שום דבר חדש או מעורר מחלוקת. לעזאזל, אפילו בנימין נתניהו אמר פומבית שהוא תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אחרי הכל, המשמעות של שלילת הפתרון הזה ברורה – מדינה אחת לשני עמים.

אז על מה היה כל הרעש? למה דני דנון דרש שאנשי הרוח שחתמו על המנשר יחזירו את פרסי ישראל, ולא דרש שבנימין נתניהו יודח מראשות הליכוד? משתי סיבות. קודם כל, הימין הישראלי יודע שכאשר נציגיו מדברים על שתי מדינות, הם משקרים. המטרה שלהם, ונתניהו נתפס אומר את זה בשיחה פרטית, איננה להגיע להסכם שלום; היא לטרפד אותו. הם רוצים לתקוע כמה שיותר מתנחלים בגדה המערבית, עד שאי אפשר יהיה לפנות אותם. הם מתעלמים מהמשמעות ארוכת הטווח של המעשה. סביר מאד, אגב, שהם הצליחו; שפתרון שתי המדינות כבר לא רלוונטי.

הסיבה השניה היא שהם פשוט לא מוכנים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד, כי הוא יוצר אצלם דיסוננס קוגניטיבי. אז הפתרון שלהם, כחלק מתקיעת האצבעות באוזניהם-שלהם, הוא להשתיק את הדוברים. אם יהיה מספיק רעש, מספיק שריקות וחצרוצים, אי אפשר יהיה לשמוע אותם, ואז לדברים לא תהיה משמעות. אז עשו רעש, יידן; קראו למי שחושב אחרת "בוגד"; אולי, כמו בת יענה, אם לא נדבר על זה אז זה לא יקרה.

44 שנים אחרי הכיבוש, לרוב הימין עדיין אין תשובה לשאלה הפשוטה: "אז מה הפתרון שלך?". הישרים שבהם, כמו רובי ריבלין ומשה ארנס, מדברים במפורש על מדינה דו לאומית; האחרים עדיין הוזים שהם יוכלו להמשיך ולקיים משטר אפרטהייד. עד שלעולם יימאס מאיתנו סופית, מה שמתקרב מרגע לרגע. ואז, כמובן, הם יאשימו את מי שקודם הם ניסו לסתום לו את הפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. כמו כן, אחד הקוראים מסר לי אישית שי אלכוהולי משובח. אני רוצה להודות בזאת לשניהם.

(יוסי גורביץ)

השבתאים קורצים, ועוד כמה מילים על פרשת עוורתא: שתי הערות על המצב

שועטים לעבר השבתאות: בשבוע שעבר ביצעו מתנחלים שוב פוגרום, הפעם בעסירא אל קבליה. כמקובל בקרב חמושי צה"ל, הם לא עשו דבר למנוע את הפוגרום. למה אני מטריד אתכם עם אירוע שגרתי שכזה? כי בכל זאת היו בו שני דברים לא שגרתיים.

קודם כל, הוא התרחש בשבת, וזה חדשני. ההלכה, מאז ימי החשמונאים, מתירה הגנה חמושה בשבת מפאת חשש לפיקוח נפש, אבל ספק גדול אם יש הרבה רבנים שהיו מגדירים יציאה לכפר סמוך על מנת לרגום את המקומיים ולהצית את רכבם – עבירה ברורה על שלל איסורי הדלקת אש – כ"פיקוח נפש".

אבל לפוגרומצ'יקים היה רב. הוא היה איתם, בשטח. המדובר, כמה לא מפתיע, ביצחק "תורת המלך" שפירא מיצהר. שפירא יכול היה להרשות את זה לעצמו, משום שכשבוע קודם לכן, חזר משרד החינוך לממן את הישיבה שלו, אחרי חצי שנה של הפסקה, והוא חזר לסטטוס של עובד מדינה. לתייק ולשמור, לפעם הבאה שבנימין נתניהו יתלונן על הסתה ברשות הפלסטינית.

שפירא, כמובן, לא טיפש והוא יודע שמחפשים אותו, אז הוא פשוט עמד שם והסתכל, בלי לומר מילה. מילים היו עשויות לסבך אותו; העמידה השותקת בעוד האבנים מתעופפות מבהירה לקהל היעד שלו בדיוק איפה עומד שפירא. וכשיעצרו את התלמידים ששילהב, שפירא יוכל לומר להגנתו, בצדק מוחלט, שהוא לא אמר כלום. הוא רק היה שם. תרגיל הקריצה הרבני הרגיל.

ביצהר שמו לב למשהו חשוב לא פחות: בנוכחותו השקטה, פסק שפירא בלי מילים שפוגרומים בשבת מותרים. אם הם היו אסורים, הוא היה מחויב לנזוף באנשים שהיו שם. הוא לא הרב הראשון שפורץ גדר מבחינה זו: דב ליאור, הרב של המחתרת, פסק שמותר לצלם בשבת פינוי מאחז כדי להרתיע את המפנים (בשל "פיקוח נפש", עאלק), ופסק שלמתבצרים בחומש מותר לשתות בתשעה באב. לשני אלה הצטרף לאחרונה שמואל אליהו, שקבע שחלה חובה הלכתית על כל יהודי להקריב גדי בהר הבית, תוך שהוא מתעלם בבוז מן האיסורים לעלות על ההר מבלי שאפשר יהיה למרוח אפר פרה אדומה על המקריבים (זו לא בדיחה).

משחקים כאלה עם ההלכה היו נפוצים בקרב כתות שלאחר מכן פרשו מן היהדות, כמו השבתאים והפרנקיסטים, ואחרי הטראומה של פרשת שבתאי צבי, הממסד הרבני ראה בעין עקומה במיוחד שינויים כאלה. ליאור ושפירא מתירים לעצמם את מה שהם מתירים בשל התפיסה ש"ארץ ישראל מעל לכל", או, בניסוח השגרתי יותר של בני עקיבא, "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". הארץ בהתחלה, העם חשוב פחות, ואחר כך, בסוף, התורה.

זה היפוך משיחי של התפיסה הרבנית השגרתית, שגורסת ש"תלמוד תורה מעל לכל". אמנם גם התפיסה הזו, כמובן, היא תפיסה מעמדית: היא מקדשת את מעמדם של "תלמידי החכמים", קרי אלו שעיקמו את הטקסט ומצאו בו את דוד המלך כבחור ישיבה. ואפשר לטעון, לא בלי צדק, שהציונות כולה היא תנועה משיחית, שאם לא כן המדינה היהודית היתה מוקמת באוגנדה, ומערכת ה-Hasbara שלה היתה צריכה להתמודד (במידת הצלחה דומה) עם אהדת העולם לשבטים האפריקניים המדוכאים.

אבל המשיחיות של שפירא וחבר מרעיו חריגה בכל זאת, וסביר שהמשיחיות שלהם תעשה מה שכל משיחיות עושה: תתפוצץ להם בפרצוף ותגרום נזק מסיבי. יש לקוות שרק הפסיכים ייפגעו, אבל למרבה הצער היסטורית זה לא המצב.

פוגרום עוורתא, סוף? שמעו, אין מה לומר, דובר צה"ל החדש הוכיח שהוא תותח. כמו קודמו, גם הוא יודע לייבש עיתונאים ששואלים שאלות קשות, אבל בהפקה של שלשום הוא התעלה על כל מה שעשה בניהו: הוא הודיע על מעצר החשודים בטבח באיתמר בדיוק בזמן למהדורות של ערב החג, למרות שהם הוחזקו על ידי צה"ל כעשרה ימים קודם לכן ושיחזרו את הרצח כמה ימים קודם, ועשה את כל זה תוך הזרקת רמזים בלתי פוסקת לתקשורת. אין מה לומר, אשף תקשורת.

ומאחר ואנחנו יודעים היום שהחשודים היו במעצר כבר בחמישי באפריל, אז מותר לקבוע ללא היסוס שכל האלימות, ההרס והמעצרים הנרחבים שאירעו בעשרת הימים שבין המעצרים ובין ההודעה הפומבית עליהם היו במקרה הטוב מיותרים לגמרי ובמקרה הרע ענישה קולקטיבית שקיבלה הסכמה בשתיקה. צריך לומר על זה כמה מילים.

קודם כל, מדובר בחשודים. אשמתם עוד לא הוכחה, ובהתחשב בכך שהם נעצרו במשך ימים ארוכים בלי גישה לעורך דין, שבני משפחותיהם נעצרו גם הם, ושפחות או יותר כל מי שהם הכירו נעצר, אפשר לומר בבטחון שלהודאות שלהם אין כל ערך כראיה – אפילו אם במקרה שלהם, השב"כ חרג מהמנהג שלו להכתיב את ההודאה לנאשם ולהחתים אותו עליה אחר כך. בהתחלה אמרו שיש לשב"כ ראיות חותכות, DNA. עכשיו אומרים שמדובר בעצם ב-DNA של בני משפחה. נראה מה יצא בבית המשפט – אם יתנו לנו לראות. ולפני שיתחילו כל המפגרים הרגילים מהימין לקפוץ – זו בדיוק היתה עמדתי בפרשת חיים פרלמן, שהשב"כ תפר לו תיק ושפרלמן הסתבר כאינטליגנטי ממנו וכמי שהיה חכם מספיק לא להשבר ולא להודות. הודאה, תחת מערכת המשפט הנוכחית, היא הרשעה אוטומטית. גם לפרלמן ייחס השב"כ הרים וגבעות, וסופו שהוא נאלץ למשוך את כתב האישום נגדו.

נקודה שניה: במהלך החיפוש אחרי החשודים – נניח לצורך הדיון שיש ראיות של ממש נגדם – ניהלו צה"ל והשב"כ פעולות תגמול בכפר עוורתא, זרעו הרס ועצרו מאות אם לא אלף מתושבי המקום, וגם נתנו בשקט למתנחלים להקים מאחז על אדמות הכפר. מעניין מה היה קורה אם המצב היה הפוך: הבה נחשוב על ההתנחלות איתמר, קנה משרץ ידוע של רוצחי פלסטינים – לא פחות מארבעה מהם יצאו משם, במקום יש 1,032 מתנחלים, כך שהסיכוי שאחד מתושבי איתמר יהיה רוצח הוא 1:250 לעומת 1:2,000 בעוורתא (אוכלוסייה: 6,000, חשודים ברצח (אחד הוצא להורג ללא משפט): 3). כלומר, הסיכוי שאחד מתושבי איתמר יהיה רוצח גבוה פי שמונה מהסיכוי שאחד מתושבי עוורתא יהיה רוצח, ואף על פי כן – מישהו באמת חושב שהיו נותנים לצה"ל ולשב"כ להשתולל כך באיתמר, אפילו בשם המטרה של מציאת רוצח?

ושלישית, הרמטכ"ל בנימין גנץ הודיע אתמול ש"ששני הרוצחים של משפחת פוגל מאיתמר הם לא בני אנוש […] מי שעצרנו אולי מקופל בתוך דמות אדם, אבל אין בינו לבין בן אנוש ולא כלום. אני מקווה שמערכות הצדק יידעו לטפל בהם ולבחון איתם את מה שנדרש". גנץ היה צריך לסתום את פיו. קודם כל, משום שבני אדם הם בני אדם, ומי ששולל מבני אדם את אנושיותם שולל למעשה את זו שלו. שנית, וחשוב מכך, גנץ הוא המפקד של השופטים הצבאיים שישפטו את שני החשודים. הוא שולח מסר עבה מאד לשופטים, מה פסק הדין שעליהם לתת, ועכשיו מצפים שנאמין ששופט צבאי, שהקריירה שלו תלויה בין השאר בגנץ, יעיז להצביע בעד זיכוים. כנראה שגנץ לא יכול היה להתאפק שלא לקפוץ על המסיבה שארגן לו דובר צה"ל, ויש לקוות מאד שהוא לא רומז כאן להטלת עונש מוות – שופטים צבאיים עשו את זה במהלך האינתיפאדה, מתוך ידיעה שזה יפסל בערעור.

ועוד דבר אחד: צה"ל הודיע שלרגל החג, הוא הטיל סגר על השטחים. הסגר, כמובן, לא חל על ההתנחלויות. היש דבר אירוני יותר מחג החירות בישראל, כשמיליוני פלסטינים נתונים במצור?

הודעה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

רד, משה

פעם, מזמן, כשלישראל עדיין היו יומרות מוסריות – אור לגויים וכל זה – היא ניהלה מאבק מוצלח על הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית. הסעיף אסר על התייחסות לפליטים ממדינת אויב כאל אזרחיה, גם אם דה יורה הם אכן אזרחיה, אם הם אינם נהנים מהגנתה. המטרה היתה למנוע את המצב שחזר שוב ושוב, שבו יהודים גרמנים שנמלטו מארצם הרודפת מצאו את עצמם, עם תחילת המלחמה, מוגדרים כנתיני אויב ונכלאים.

זה היה, כאמור, מזמן. היום משתמשת ישראל הרשמית בתירוץ שהפליטים מסודאן הם נתיני מדינת אויב כדי למנוע מהם מעמד פליט. וזה לא משנה שהאנשים הללו הם פליטי חרב, אויביו בנפש של משטר חרטום: זה תירוץ נוח למדי, ורוב הישראלים ממילא אינם יודעים שפעם, מזמן, המדינה שלהם היתה בעד הגנה על פליטים. סביר להניח שרוב הישראלים שהיו שומעים על כך היו מגנים בחריפות את ראש הממשלה דאז בשל עמדתו הפוסט-אם-לא-אנטי ציונית.

אף שהפליטים מדארפור תופסים הרבה מתשומת הלב, רוב הפליטים האפריקנים המגיעים לישראל – כ-20 אלף מתוך 35 אלף, על פי ההערכות – מגיעים מאריתריאה. זו מדינה קטנה וצעירה (עצמאותה הוכרה ב-1993), וישראל מנהלת איתה קשרים אמיצים, שכן מדובר בדיקטטורה צבאית דוחה מהרגיל: ה"נשיא" האריתראי קיבל טיפול רפואי בישראל, ועל פי שמועות עקשניות שמעולם לא הוכחו ישראל מחזיקה בסיס או שניים במדינה. ישראל מכרה לאריתריאה ציוד צבאי, בעיקר ציוד ימי, אבל לא רק. ישראל הפרה, על פי דיווחים, את האמברגו על מכירת נשק לאריתריאה ואתיופיה במהלך המלחמה ביניהן ב-1997 – מטבע הדברים, היא מכרה נשק לשני הצדדים. יש לסיפור הזה גם צד אפל יותר: במהלך המרד האריתראי הארוך נגד השלטון האתיופי, בימי הקיסרות, יועצים ישראלים אימנו את הצבא האתיופי במאבק נגד המורדים האריתראים. אור לגויים, כן?

רוב הפליטים האריתראים המגיעים לישראל גורמים לעצמם צרות כשהם מסבירים שהם "ברחו מהצבא": הצבא שם רשאי לגייס אדם לעשרות שנים, ולעיתים קרובות גם עושה את זה, כשהוא משתמש במגוייסי הכפיה כעבדי המדינה. לחיילים אין לעיתים קרובות מושג מתי הם ישתחררו, אם בכלל, שכן הנהלים מעורפלים במכוון. הגיוס חל גם על נשים. אז רבים מהם מנצלים את ההזדמנות הראשונה, ועורקים. (למידע על הפליטים האריתראים ועל השירות הצבאי שם, אני חב תודה למוקד סיוע לעובדים זרים, שבסיור "בתים פתוחים" שלו השתתפתי לפני כשבוע וחצי).

קבוצה של פליטים אריתראים נמצאת כעת במדבר, סמוך לגבול ישראל עם מצרים, ללא מים או מזון. בניגוד להתחייבותה של המדינה, על פיה תפסיק את נוהל "החזרה חמה", כלומר את גירושם המיידי של פליטים, חמושי צה"ל מנעו את כניסת הפליטים, להוציא שתי נשים שנזקקו לטיפול רפואי, ונמנעו מלספק להם סיוע. באופן חצוף מהרגיל, נמנע דובר צה"ל מלהגיב על השאלה האם צה"ל מפעיל את נוהל "החזרה חמה" בניגוד לעמדת המדינה. נסיון לברר את הנושא מול דובר צה"ל העלה חרס, כמקובל.

כלומר, צה"ל מרשה לעצמו להתנהג איך שבא לו כלפי פליטים, מבלי להתייחס למדיניות הרשמית של הממשלה. יש שם למדינות שבהן הצבא הוא גוף שקובע מדיניות באופן עצמאי מזו של הממשלה. בואו נאמר שהן בדרך כלל לא נחשבות לאור לגויים, או לאור בכלל.

הישראלים, בחלקם הגדול, טוענים שהתנ"ך הוא מקור הזכות שלהם על פלסטינה. לתנ"ך יש עוד כמה דברים לומר: למשל, "לא תסגיר עבד אל אדוניו"; למשל, "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך; כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני יהוה אלוהיכם"; "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים"; "וגר לא תלחץ – ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". כותבי התלמוד, יוצרי היהדות, עיקמו כהרגלם את רוח הדברים, אבל אפשר היה לצפות מצאצאיהם של האנשים שנאבקו על הוספת הסעיף ה-44 לאמנת ז'נבה הרביעית לסוג כלשהו של זכרון היסטורי, לזכור את הימים שבהם אפשר היה לראות

Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren't German Jews, my dear, but they weren't German Jews.

אבל מעבר לזכרון ההיסטורי, מעבר לחובתנו הבסיסית כבני אדם לא לשלוח נשים עם ילדיהם אל המדבר, עד שתנטושנה אותן באומרן "אל אראה במות הילד" – חובה לציין שלישראל יש מחויבות לפליטי החרב האלה, משום שהממסד הצבאי שלה תומך במשטר הצבאי האריתראי שמשעבד אותם. היא אחראית, בין השאר, לחטא; היא צריכה להיות אחראית גם למירוקו.

(יוסי גורביץ)

אכזריותה של הציונות

בסוף שנות השמונים מצאה עצמה ישראל בפני בעיה מעיקה: ברית המועצות עמדה לקרוס, והמוני יהודיה עמדו לצאת לחופשי. דא עקא, שישראל לא עניינה אותם והם רצו להגר למדינות הרווחה. באופן מביך במיוחד, ארגוני היהודים בעולם ניסו לסייע דווקא ל"נושרים", כפי שכינו אותם בישראל, על שם מאמציהם להתחמק מגורלם הציוני. במבצע חשאי מוצלח, חיסלה ישראל את האפשרויות שעמדו בפני המהגרים ואילצה את רובם להגיע אליה.

כך עולה מחשיפת "7 ימים", שמראיין את יאשה קדמי, ראש "נתיב" לשעבר – שהיה אז בתפקיד זוטר יותר, ושכתב מזכר סודי שמבהיר שאם יתנו ליהודי ברה"מ אפשרות בחירה, הם לא יבחרו בישראל – שמסביר איך עבדה השיטה. לאחר שקיבל את הסכמתו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הוא פעל כך: הוא כינס את היהודים הרוצים להגר אחרי השעה חמש – השעה שבה נסגרה השגרירות האוסטרית; וינה היתה מרכז חשוב של "נשירה" – והעניק להם כרטיס טיסה להונגריה או רומניה. הוא כבר סגר דיל עם הדיקטטורים המקומיים – את הרודן הרומני הוא מכנה "צ'אושסקו היקר, עליו השלום" – שמשם, המהגרים יוכלו לצאת רק לישראל. לעיתים קרובות הם אף לא קיבלו את ההזדמנות לעזוב את נמל התעופה. קדמי לא מדבר על זה בראיון עם "7 ימים", אבל סביר להניח שכמו בעסקאות אחרות עם צ'אושסקו, שבהן קנתה ממנו ישראל יהודים תמורת כסף – כך ממש – גם כאן היה צורך לשמן קלות את המכונה. "אין שגרירות [אוסטרית]? אין יציאה לווינה. אין יציאה לווינה? אין אמריקה. מה נשאר? מה שקדמי נותן", מתמצת "7 ימים" את האופן שבו בוצע תרגיל ההונאה.

לקדמי יש עכשיו קצת יסורי מצפון, אבל הוא עדיין משוכנע שכך היו הדברים צריכים להתנהל. ובהיותו ציוני, זה לא כל כך מפתיע: כך התנהלה הציונות מאז ומתמיד, כשהאינטרסים שלה חשובים יותר מאלו של היהודים שהיא כביכול אמורה היתה לשרת.

זה התחיל באופן שבו גרמו ראשי התנועה הציונית למנהיגי העולם לחשוב שהם הזרוע המבצעת של זקני ציון. הם אף פעם לא אמרו זאת במפורש, פשוט שיחקו על הדעות הקדומות הקיימות – וחשבו שהם יכולים לרכב על הנמר הזה. ואם הוא ינשוך מישהו, נו, לא הם יהיו הקורבנות.

כשהתחילו להבין, בסוף שנות השלושים, שמה שקורה בגרמניה ההיטלראית הוא משהו בלתי מוכר, משהו מסדר גודל חדש, עשתה הציונות כל שביכולתה כדי למנוע את הצלתם של יהודים. כשכינס רוזוולט את ועידת אוויאן, שניסתה למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים, בן גוריון וחבר מרעיו נתקפו חלחלה. אוסישקין אמר בישיבת הסוכנות היהודית שדנה בנושא ב-28.6.38 ש"וועידת אוויאן מדאיגה אותו מאד… מר גרינבוים צודק באומרו שיש סכנה שארץ ישראל תרד מעל הפרק גם אצל העם היהודי, ובזה יש לראות סכנה אומה לנו. הוא חשב לשמוע באוויאן שארץ ישראל תשאר במרכז ארצות ההגירה ליהודים. כל ארצות ההגירה האחרות אינן מעניינות אותו […] הסכנה הגדולה ביותר היא שישתדלו למצוא טריטוריה להגירה יהודית". בן גוריון אמר באותה ישיבה על אוויאן ש"מה שניתן וצריך לעשות זה להקטין את הנזק. […] חושש הוא, כגרינבוים וכאוסישקין, שבשעה זו עלולה הוועידה לגרום נזק עצום לא"י ולציונות". הנוכחים הסכימו שהתפקיד הציוני הוא "למעט ככל האפשר את דמות הוועידה ולגרום לכך שהיא לא תחליט על שום דבר". (בועז עברון, "החשבון הלאומי", 1988, עמ' 306; ההדגשות של עברון). כשרודן הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוילו, הודיע על כוונתו ליישב 100,000 פליטים בארצו, מיהרה התנועה הציונית לטרפד את המהלך (כמה אלפי יהודים, ביניהם לא מעט יהודים גרמנים, הצליחו בכל זאת להגר לרפובליקה, ושני הצדדים ראו ברכה במהלך.) ה"קינדר טרנספורט", הצלתם של אלפי ילדים יהודים-גרמנים על ידי העברתם לבריטניה אחרי ליל הבדולח, זכה להתעלמות רועמת מצד הממסד הציוני, ולא במקרה.

אחר כך, כשפרצה מלחמת העולם השניה, אמר בן גוריון את הדברים המפורסמים על כך שאם הוא צריך לבחור בין הצלת מיליון ילדים יהודים על ידי הגירה לבריטניה ובין הצלת מחציתם על ידי "עליה" לפלסטינה-א"י, הוא בוחר באפשרות השניה. אלו לא היו דברים ריקים: כשניסו הרוויזיוניסטים בארה"ב, בהנהגת פיטר ברגמן (לימים חבר הכנסת הראשונה הלל קוק), למשוך תשומת לב להשמדת היהודים באירופה, עשה הממסד של יהודי ארה"ב – הממסד הציוני בכלל זה – מאמצים ניכרים כדי לפגוע בהצלחתם, במקרה של הציונים משום שהם היו רוויזיוניסטים. דינה פורת, שנחשבת להיסטוריונית ממסדית בתחום, נאלצה להודות שהשואה לא ממש עמדה על ראש סדר יומם של הציונים, ושכשכבר החליטה הסוכנות היהודית לשלוח משלחת לארה"ב כדי לעורר את דעת הקהל, היא לא הצליחה לסכם מי יהיו השליחים, וכל העסק קרס. ושאר הסיפור המייאש והדוחה כתוב ב"המיליון השביעי" של תום שגב; זכורה לרע גולדה מאיר, שבדיון על השאלה מה לעשות בזעקות לעזרה שהגיעו בדרך לא דרך מצ'כוסלובקיה, שם ניהלו מנהיגי היהודים משא ומתן נואש עם פקידי אס.אס. מושחתים, שאלה איך תוכל לקבל קבלות (!) עבור הכסף שיישלח לשם.

ספק אם יש מקרה שיבהיר את היחס הציני של הציונים ליהודים מאשר זה של הפאטריה. זו היתה ספינה שעליה ריכזו הבריטים מאות מעפילים שנתפסו, ושאותם עמדו לגרש למאוריציוס. בהסמכתו של משה שרתוק, הטמינה ההגנה פצצה בספינה. 216 מהגרים יהודים, שהצליחו להמלט מהגיהנום של היטלר, הומתו על ידי הציונים ב-25 בנובמבר 1940. מאוחר יותר, ינסו המבצעים לטעון שאופס, הם טעו בכמות חומר הנפץ ושהם התכוונו רק ליצור חור קטן לשם מחאה; בפועל, הפיצוץ עקר את כל דופן הפלדה של הספינה, שטבעה כמעט מיד. זו חתיכת טעות, אם אכן היתה זו טעות. כשמחה יצחק לופבן, מאנשי מפא"י, על הפיגוע הזה במילים "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?", הוא חטף סטירת לחי פומבית מעמוס בן גוריון, הבן של ולימים בכיר משטרה מושחת. שאר ההנהגה הציונית לא טרחה לדבר על הנושא יותר מדי, ואפשר לומר בוודאות שמספר היהודים היודעים על הפרשה היום אפסי.

אחרי השואה עצמה – שאת הניצול הציני שלה מציינים בימים אלה בפסטיבל 50 השנים למשפט אייכמן, משפט שהדאגה העיקרית של בן גוריון בו היתה שלא ידברו על הקשרים של אייכמן עם מנהיגים ציונים – המשיכה התנועה הציונית להשתמש בניצולים כאביזרי תיאטרון הסברה, כשהמיצג העיקרי היה פרשת אקסודוס. משהסתבר למנהיגי הציונות שקהל הגיוס העיקרי שלהם, יהודי מזרח אירופה, כבר לא קיים יותר כי הוא נרצח בזמן שהם היו עסוקים ברכישת עוד דונם ועוד עז, הם החליטו לגייס למפעל שלהם את יהודי המזרח, שעד אז היו פטורים מתשומת ליבם של הציונים כי לא נחשבו ליהודים של ממש, והדברים ידועים. ספק אם אפשר היה להשאיר בארצות ערב את הקהילות שלהן, מהרגע שהפכה מדינה יהודית לאויבתן, אבל הציונות עשתה כמיטב יכולתה לוודא שקהילות עתיקות כמו אלו של עיראק ומצרים, קהילות שהן מוקדמות לשיבת ציון ולהקמת הבית השני, לא יוכלו להמשיך להתקיים. אם היהודים לא הבינו את הרמז, כבר היה מי שיארגן להם איזו פרובוקציה ציונית הולמת.

אז עכשיו אנחנו יודעים שגם יהודי ברה"מ נפלו קורבן לתאוות בשר התותחים של הציונות. אבל אולי בכל זאת השתנו הכללים: אולי הפעם יהיה מישהו שיתקומם ויגיש תביעת ענק כנגד "נתיב", הסוכנות היהודית וממשלת ישראל על תרגיל ההונאה הזה. מותר לקוות.

הערה מנהלתית: איתמר כתב פוסט נוסף על העמותה שאנחנו מנסים להקים, שבו הוא מסביר מדוע היא מועילה וחיונית, ומה יהיו מטרותיה לעתיד. מומלץ מאד לקרוא.

(יוסי גורביץ)

תמונה: אמבולנס תחת התקפה

 

ambulance under gas attack (b&w)

בילעין, היום. שימו לב לענני הגז משני צידי הרכב.

 

(יוסי גורביץ)

ג'סטין ביבר 1, בנימין נתניהו 0 (או: הפנטזיונר, סדרה בהמשכים)

קצת מביך לכתוב על כל הנושא הזה, אבל הוא מדגים נקודה שתמיד חשוב להדגיש: עד כמה השקר הוא כלי אוטומטי, ראשוני, של נתניהו. אמש הודיעה לשכת נתניהו שהיא מבטלת את הפגישה שנועדה לנתניהו עם ג'סטין ביבר, לאחר שהלז סירב להפגש גם עם ילדי שדרות באותו מעמד. רק שזו כנראה לא האמת.

מה? ובכן, יש איזה אליל-כרוכיות חסר כשרון בשם ג'סטין ביבר. הוא מבקר בימים אלה בארץ ואמור לערוך הופעה מחר. ביום ראשון האחרון דיווח "ידיעות אחרונות", במה שנשמע כמו נוסח היח"צ השגרתי של לשכת ראש הממשלה, כי נתניהו יפגוש את ביבר בביתו ביום רביעי, קרי היום, יחד עם ילדים משדרות. נתניהו טוען כי ביקש להזמין את הילדים משדרות "כדי לחמם להם את הלב וגם ליצור אפקט הסברתי", אבל אמש (ג') הודיעה לשכתו כי מפגש הפסגה בינו ובין הזמר בן ה-17 שלא הצליח למכור יותר מ-15,000 כרטיסים בוטל, וזאת משום ש"ביבר סירב לפגוש את הילדים משדרות".

דא עקא, שההודעה של לשכת נתניהו לא סבירה, בלשון המעטה. אנשיו של ביבר הכחישו בתוקף שנקבעה פגישה כלשהי בין הזמר ובין נתניהו, ואחד מהם אמר ל-ynet בפסקנות ש"זה תרגיל עלוב. לא תוכננה שום פגישה. קיבלנו פניה מלשכת ראש הממשלה להפגש עם ג'סטין ביבר ומיד לאחר מכן פורסם כאילו ביבר פנה בבקשה להפגש עם ראש הממשלה. היום כבר בוטלה הפגישה שמלכתחילה לא אושרה, כי החלטנו שאין מפגשים פוליטיים. רוכבים כאן על גב של ילד בן 17." ynet טרחו להרים כמה טלפונים, והמסקנה שלהם היא שפרט ללשכת נתניהו, אף אחד לא ידע על קיומה של פגישה כזו – כולל הילדים משדרות שנתניהו רצה להשתמש בהם כאביזר Hasbara. במועצת שער הנגב שמעו על הרעיון, אבל רק כפניה לא מחייבת מלשכת נתניהו – שהגיעה יומיים אחרי ההודעה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". מבדיקה אקראית בגוגל, לא נראה שפוליטיקאים הם כס התה של ביבר – הוא אמנם פגש את אובמה, אבל זה היה בהופעה, הוא לא הוזמן לבית הלבן.

אז מה קרה פה? קודם להודעה של לשכת נתניהו, הפיצו יחצ"נים – ההודעה הגיעה גם אלי, בדרך לא דרך; ראו תמונה – את ההודעה שכמה נדבנים רכשו כרטיסים למופע של ביבר לכ-700 מילדי הדרום. נראה שבלשכת נתניהו ראו את ההודעה והחליטו לגזור עליה קופון, ומיהרו לצאת לתקשורת בהצהרה על פגישה שלא היתה עליה כל הסכמה, מתוך תפיסה שביבר לא יעז לסרב, אחרי שכביכול כבר הוכרז על המוגמר.

bieber_yhz

אבל הוא סירב, ונתניהו שוב יצא ועוגה מרוחה על פרצופו. "אשף ה-Hasbara" לכאורה גרוע יותר מהשר הממונה, יולי אדלשטיין, והמנכ"ל שלו, שזקוק למתורגמן. מכל האירוע הזה, צריך להסיק שתי מסקנות.

קודם כל, שנתניהו היה ונשאר שקרן מובהק, פנטזיונר שאין שני לו. אנחנו מדברים על האיש שפינטז שהיה בנגמ"ש של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים, אירוע שאף אחד חוץ ממנו לא זוכר; האיש שסיפר באשכבה איך השר רחבעם זאבי נהג לתת לו עצות – שעה שזאבי מעולם לא היה שר שלו; שהוא, או לשכתו, פרסמו את דבר השטות, לפיו כביכול הוא חזה את אסון המכרה בצ'ילה; שסיפר על פגישה, שהוכחשה בתוקף, בה כביכול הוצע לו תפקיד שר האוצר האיטלקי. ועכשיו הוא משקר על פגישה עם זמר בן 17, שוב דוחף את עצמו אל אור הזרקורים בכל צורה נואשת אפשרית.

שנית, איך נראית ההתנהלות של לשכת נתניהו. שום לשכה סבירה לא היתה נקלעת למצב האידיוטי הזה. אם כך היא מתנהלת בנושאי שוליים, כמו פגישה עם אמן בשנקל, מפחיד לחשוב על האופן שבו היא מתמודדת עם בעיות של ממש. בכל מקום נורמלי, הידיעה על הפרשה היתה מושכת תשומת לב בעיקר בשל קול השריקה העז שהיה משמיע בכיר בלשכה בעת חיכוכו עם האוויר במהלך הטיסה החוצה ממנה. זה לא קרה, כי נתניהו לא מדיח אנשים בגלל כשלונות, אלא מסיבות אחרות. זו לשכה שמסוגלת לספוג גול עצמי בגלל זמר במשקל נוצה.

אם אלו לא היו ראש הממשלה שלי ולשכתו, גם אני הייתי צוחק.

ועוד דבר אחד: ד"ר מור אלטשולר, עאלק-אינטלקטואלית ימנית, תקפה פיזית את מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, שעה ששניהם התכוננו להופיע בתוכנית טלוויזיה. יש לקוות שאף אחד לא יעלה על דעתו יותר להזמין את אלטשולר לתכנית כלשהי; זה יהיה פרס לבריונות פוליטית. לעגו היום לתגובה של אופנהיימר – תלונה במשטרה – משום שלכאורה היא מציגה אותו כסטריאוטיפ השמאלני החלוש, אבל זו היתה התגובה הסבירה והלגיטימית ביותר, והוכיחה שוב מי יודע לשלוט ביצריו ומי לא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שמעולם לא יצטרכו לנהל שיחת טלפון בלתי מוקלטת עם לשכת נתניהו.

(יוסי גורביץ)

בני ערובה

ב-1990 שימשתי כסמל מבצעים במנהל האזרחי בדיר אל בלאח שברצועת עזה. בראש השנה אז, עשה חייל המילואים אמנון פומרנץ טעות גורלית ופנה בפניה הלא נכונה. במקום להגיע למחנה הצבאי באזור, הוא הגיע למחנה הפליטים בורייג'. הוא נבהל, נסע אחורה במהירות, ודרס שני ילדים. נסע קדימה בפאניקה, והתנגש במבנה. אספסוף זועם התכנס במהירות, התחיל להשליך אבנים. פומרנץ יצא מהרכב, השליך את הנשק והתחנן לרחמים. האבנים המשיכו לעוף. הוא נכנס לרכב, ניסה להתניע, נכשל, נפגע, איבד הכרה. שלושה צעירים במקום רצו אל תחנת הדלק הקרובה, שבו עם ג'ריקנים, שפכו, הציתו.

קיבלנו ידיעות מקוטעות על מה שהתרחש שם. כשהגיעה ידיעה על מנוסה המונית מבורייג', חמוד היע"ע חיבר שתיים ועוד שתיים, יצא ברכיבה פראית מהבסיס ודהר למקום, מזעיק בדרך את כל מי שיכול היה – מכבי אש, משטרה, מג"ב, צבא. הוא הגיע מאוחר מדי; הרכב בער. כמה ימים אחר כך, בדרך הביתה, הוא נוהג ואני יושב מאחור, הוא אמר שהוא רצה להתקרב, לנסות להציל, אבל לא העז; חשש שהרכב יתפוצץ, כפי שאכן קרה כמה דקות לאחר מכן. שער העורף שלו הלבין.

בינתיים, כבר עצר השב"כ את האחראים. אחד הטמבלים שם הנציח את כל האירוע במצלמה, אמרו, והם שמו יד על התמונות. אחד מהשניים ששפכו את הדלק והציתו נעדר, לא היה בביתו. בבוקר אחד – אני חושב שזה היה הבוקר השני אחרי התקרית – הגיעו שני השב"כניקים הקבועים שלנו. הם הגיעו עם קשיש וילד, בן חמש-שש. העיניים של הילד היו קשורות בפלנלית. המכנסיים שלו היו רטובים משתן. הם אמרו לי להשגיח עליו. האכלתי אותו מקופסת טונה עם רסק עגבניות. הוא היה שם מסיבה פשוטה: הוא היה אחיו של החשוד הנעדר. החוקרים הודיעו למשפחה שלו שאם הוא לא מסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה המעצר אנסאר. מה יקרה לו שם, היה די ברור.

זה עבד. למחרת, האח הסגיר את עצמו.

אין לי מושג מה קרה לשניהם. אין לי מושג איך קראו להם.

* * * * *

צה"ל ממשיך להשתולל בעוורתא, הכפר שממנו לפי החשד יצא רוצח/רוצחי משפחת פוגל מההתנחלות איתמר. עד כה נעצרו, ושוחררו, רוב הגברים שבכפר; הצבא עצר, ושחרר, גם עשרות רבות של נשים. הוא גם ביצע כמה פוגרומים קטנים במקום. פעילי סולידריות בינלאומית שנמצאים בכפר אמרו לי היום שהם מעריכים שעד כה נעצרו כאלף מתושביו, אם כי רובם שוחררו; וכי הצבא ממשיך להחזיק ב-25 תושבים, ביניהם נערה בת 16 – תחילה דווח שגילה הוא 14 – בשם ג'וליה מאזן עוואד, שנעצרה במוצ"ש. בדרך, כמקובל, זרעו החמושים הרס וחורבן בכפר. הלילה פרצו החמושים לבית, כינסו את כל התושבים לחדר אחד, ולא התירו להם לצאת ממנו עד שהוסר העוצר, בסביבות הצהרים היום. הם מנעו מהם מים ושתיה, למרות שאחד הנכלאים היה תינוק בן חצי שנה. בית בעוורתא, אחרי ביקור של חמושי צה"ל. התמונה באדיבות IDM

הסיפור על מה שקורה בעוורתא מתחיל לחלחל לתקשורת הכללית, אם כי זו ממשיכה למכור צ'יזבטים של מערכת הבטחון, כמו הטענה שבקרוב תחול התפתחות בחקירה. בפועל, מיישמת מערכת הבטחון את החזון של אביחי רונצקי על עוורתא: ענישה קולקטיבית לתושבי הכפר.

ככה לא מתנהלת חקירה, על כל פנים לא חקירה רצינית. אף אחד לא מאמין באמת שמעצרם של מאות בני אדם מסוגל לקדם חקירה כלשהי: לכל היותר הוא יטביע את החוקרים הבודדים במידע שהם לא יוכלו לאושש ויוביל אותם למרדף אחרי הרוח. גם 25 עצורים זה מספר מופרך, כשמדובר בלכל היותר שני מפגעים, אולי אחד.

אז מה קורה פה? מתגנב החשד שמה שקרה ברצועת עזה ב-1990 קורה עכשיו בגדה. המעצר, בעיקר של הנשים, מיועד להפחדה, מיועד לגרום לחשודים להסגיר את עצמם. אין שיטה טובה יותר, יודע כל משטר חסר מעצורים, מאשר לקחת בני המשפחה כבני ערובה. אדם יכול לגלות אומץ כשהוא לבדו; הרבה פחות מכך, כשמאיימים על קרוביו. ולשב"כ, איך לומר, לא יצא שם כמקפיד על זכויות עציריו.

אם זו השיטה, עד כה היא לא עובדת. הצורך בפשיטות חוזרות ונשנות, בעוד מעצרים, מוכיח שהחשודים – אם בכלל יש כאלה – לא הסגירו את עצמם. אולי בגלל שליבם גס בסבל קרוביהם, אולי בגלל שהחמושים והשב"כ מחפשים במקום הלא נכון.

אם וכאשר יודיע השב"כ בגאווה על מעצרים בפרשה, דבר שניתן לפקפק בו בהתחשב בזמן הרב שעבר, צריך יהיה לזכור גם את האמצעים שבהם הושגו. מי שחושב שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם לא ישאפו לנקם על עוול חסר תוחלת, שלא יתפלא כשהזעם והשנאה יתפוצצו בדרך היחידה שאנשים שאין להם צבא מסודר, טנקים וחיל אוויר מסוגלים לה.

ועוד דבר אחד: מישהו צריך לעדכן את גולדסטון: הפצ"ר סוגר חקירה כנגד חמושי צה"ל שהרגו ארבעה פלסטינים, אזרחים בלתי חמושים, שנשאו דגל לבן. בין ההרוגים היו ילד בן 15, מחמד חג'י, ותינוקת, שהד חג'י. הם התבוססו בדמם עד מותם במשך שעות. המסקנה של הפרקליטות היא שאין ראיות לכך שהחיילים ירו בניגוד להוראות. מה זה אומר על ההוראות, יסיק כל אדם בעצמו. עו"ד מיכאל ספרד אמר לוועדת טירקל שהגיע הזמן להפסיק את הנוהל הפסול, שבו החמושים חוקרים את עצמם במסגרת של "תחקיר מבצעי" (זה שבפרשת ג'וואהר אבו רחמה, נזכיר, מתנהל כבר יותר משלושה חודשים ללא הכרעה) וכי בכל פעם שבה הורגים החמושים פלסטיני, צריכה להתנהל חקירה פלילית עצמאית. אם מישהו יתנגד לכך, נזכיר לו שהוא מתעקש – על פי הכללים של גולדסטון – להעמיד את ישראל באותו מישור עם החמאס.

הערה מנהלתית: איתמר שאלתיאל והצוות המוכשר שעובד לצידו על המדרון החלקלק החליטו על הקמתה של עמותה, כי כמות החומר ודרישות הזמן מקשות מאד על ניהול הפרויקט כפרויקט ללא מטרת רווח. ניהול עמותה הוא עסק די יקר, והם מבקשים תרומות. אנא, איש כאשר ידבנו ליבו.

(יוסי גורביץ)

לשגר אותו לפינלנד

לאהוד ברק היה אתמול מסר לאזרחי ישראל. למרבה הצער, הוא השמיע אותו ברדיו, הקלטה לא מצאתי, ויש לו שתי גרסאות – אבל הן דומות למדי. על פי האחת, כפי שמצטטת היום ניבה לניר, אמר ברק "מי שהגיע הנה כדי להקים את ביתו הלאומי, צריך לדעת לעמוד. מי שרוצה שקט מוחלט, יש עכשיו את פינלנד ואת מערב אירופה והוא יכול ללכת לשם". גרסה אחרת, שמופיעה בתיק דבקה אבל משהו מאד דומה לה פורסם בטוויטר מיד לאחר מעשה, מצטטת את ברק כאומר "כל מי שמבקש לו שקט שילך לפינלנד או לשוויץ, שם יש שקט".

עכשיו, חלק ממכם היו חושבים אולי שברק הוא פרשן, פרשן לאומני משהו שלא סובל את היבבות האלה של אוכלוסיה שבסך הכל רוצה לחיות, אבל בעוונותיה של מדינת ישראל הוא שר הבטחון שלה. לא שר ההגנה, כפי שמרבים לתרגם את התואר, אלא שר הבטחון; מצלול שמזכיר לנו את תפיסת העולם הסובייטית שרווחה בישראל כשהמשרד הוקם. שר הבטחון הראשון היה דוד בן גוריון, והוא הקפיד לשלב את התפקיד יחד עם תפקיד ראש הממשלה בכל הזדמנות. מפא"יניקים אחרים השתדלו גם הם ללכת בעקבותיו: כך עשה אשכול, כך עשו לימים רבין ופרס (בכהונתם השניה כראשי ממשלה); כך עשה ברק עצמו בכהונתו הארוכה מדי כראש ממשלה. גם בגין החזיק בתפקיד מספר חודשים, מהסס – בצדק, כפי שהסתבר – להפקיד אותו בידיו המגואלות בדם של אריאל שרון.

כתוצאה מן השילוב הנדיר מאד הזה במדינות דמוקרטיות (כן, אני יודע, צ'רצ'יל החזיק בשני התפקידים, וזה עדיין היה חריג בהיסטוריה של בריטניה; והוא שימש קודם לכן כשר ההגנה והלורד הראשון של האדמירליות), משרד הבטחון הוא המשרד החזק ביותר בישראל, והוא חזק משמעותית מכל משרד מקביל בממשלה דמוקרטית. אהוד ברק קיבל על עצמו אחריות לבטחונם של אזרחי ישראל. עם האחריות, הוא קיבל גם הרבה מאד סמכויות.

כפי שכבר למדנו, ברק יודע כיצד לסחוט כל טיפת טובת הנאה מתפקידו, והוא לא היחיד בכך. תנאי העבודה של חלק ניכר מבכירי מערכת הבטחון הם אגדיים. לכן חצופה כל כך הדרישה שלו, שמי שרוצה שקט שיעזוב את המדינה: אזרחי המדינה הם אלו שמממנים את הנסיעות שלך לפאריס, נפוליאונצ'יק. הם אלה שבזכותם יש לך בכלל ג'וב – אבל זה בסדר, הטעות הזו לא תחזור על עצמה אחרי הבחירות הקרובות. אתה חייב להם דין וחשבון, לא עלבונות. אתה לא מסוגל לארגן שקט בטחוני? עשה את הנדרש משר עם שאריות של יושרה והתפטר.

אחרי הכל, אפשר להחיל את העקרון הזה על כל כך הרבה דברים אחרים. רוצים מערכת תחבורה מתפקדת? לכו לאירופה. רוצים מערכת בריאות מתפקדת כיאות? לכו לשוודיה. רוצים מערכת חינוך שלא מנפיקה בורים מזילי ריר ומתגאה בכך שהיא מצליחה להעניק לכמעט ממחצית מבוגריה תעודת בגרות? פינלנד היא יעד הגירה אידיאלי. מי שרוצה מערכת רווחה, מומלץ לו ללמוד הולנדית. רוצים משטרה טובה משמעותית יותר? אומרים שלבריטניה יש מה להציע. לישראל, כמסתבר, אין; ועל פי אהוד ברק, גם לא צריך להיות. לא טוב לכם? אף אחד לא מחזיק אתכם כאן. אל תשאלו מה המדינה צריכה לעשות בשבילכם, כי היא לא רואה אתכם ממטר. התפקיד שלכם הוא להיות בשר תותחים חשוק לסת. התפקיד שלה הוא לקצץ מדי שנה את סל השירותים שהיא מציעה לכם.

אהוד ברק משאיר לכם שתי ברירות: או שאתם תלכו לפינלנד – או שהוא יילך. ואם האדישות הציבורית תשאיר אותו בתפקידו, אז הוא מגיע לנו.

ועוד דבר אחד: אהוד ברק קיים בתודעה הציבורית בעיקר בגלל העיטורים שלו, שאיפשרו לו ליצור את התדמית של "החייל מספר אחת". הגיע הזמן להזכיר שחלפו ארבעים שנה ארורות מאז שהוא קיבל אותם, שהוא לא האדם שהיה אז ושעדיין אין לנו מושג למה בעצם הוא קיבל חלק מהם.

(יוסי גורביץ)