בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל הזה, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)