משוחרר מכבלי האמת
יום אחד התעורר אהוד ברק, וגילה שהפך לשרץ ענק. לבן דמותו של שמעון פרס, אם לדייק.
אתה בוהה במה שמתרחש עכשיו במפלגת העבודה, ונקרע בין "לא יכול להיות" ובין "מפלגת העבודה, למה אתה מצפה". מצד אחד, באמת לא מפתיע שאושיות האומה פואד, בוז'י ושמחון זוחלים לממשלה. הם היו יושבים בממשלה גם עם אסד. הם לא מסוגלים אחרת. מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה פואד לא היה באיזושהי ממשלה? היתה הפוגה קצרה, בממשלת שרון השניה, ועוד אחת בסיבוב הקודם של נתניהו. אלה אנשים חלולים, תאבי-שררה, שאף אחד לא ציפה מהם לכלום.
גם הציפיות מאהוד "הזגזגן" ברק לא היו גבוהות, אבל לעזאזל – האיש מתגולל בביבים. לפני כחודש הוא דיבר על "בניית העבודה מהאופוזיציה". מיד לאחר מכן הוא התחיל לחתור לכניסה באיזושהי צורה לממשלת נתניהו. ביום שישי הוא ירה בעורפה של האמינות שלו: הוא אמר לנחום ברנע שהוא "לא עבד למילים". כלומר, בניסוח מנומס פחות, למילה שלו אין שום ערך. אז למה שמישהו יאמין לברק כשהוא אומר שהוא לא יפרוש ממפלגת העבודה אם יפסיד בהצבעה?
בדרך הוא משתמש בכל טריק שפל, ומגוחך, אפשרי. שאול אמסטרדמסקי חושף כיצד ניסה ברק להפיץ ידיעה "בשם הכתב" שמכפישה את יריביו – שיצאה ממשרד הבטחון דווקא, ואיך כמה וכמה כלי תקשורת בלעו את הפתיון. רביב דרוקר מסביר מדוע דווקא ההסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד לא פורסם: רצונם של תומכי ההסכם (מהמגוחכים שנכתבו בישראל) לעשות עוד כמה ספינים לפני ההצבעה הערב. התנהלותו בהקמת "צוות משא ומתן" – הוא עבד קשה, הצוות; הוא השלים את מלאכתו תוך 24 שעות – בשעה שמרכז המפלגה טרם הצביע בנושא היא נסיון בוטה, צורם, להפעיל לחץ על מרכז המפלגה. בדרך הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו כמוהם במערכת הפוליטית בישראל: ראש הממשלה המכהן, לשיטתו של ברק, מפעיל "נסיונות פאתטיים, אותם מתקשה אולמרט להסתיר, [כדי] לפגוע בשר הבטחון".
העניין שהוא שלולמרט דווקא צדק. הוא לוקה בקללה משונה: הוא מסוגל לומר את כל הדברים הנכונים, תוך שהוא נטול כל יכולת לבצע אותם ונטול כל סמכות מוסרית להשמיעם. לממשלה בראשות נתניהו, שלא מסוגל לומר "שתי מדינות לשני עמים", שלא יהיה מסוגל להגיע להסכם שלום אפילו עם סוריה – הסכסוך הפשוט יותר – יש אפס יכולת ליצור מאמץ בינלאומי נגד איראן.
הכל יודעים מדוע כלה נכנסת לחופתה. לכולם ברור מדוע נתניהו זקוק לברק: הוא יעשה בו מעשה שרון בפרס, וישתמש בו כעלה תאנה לעולם בעוד הוא מבצע את מדיניות הימין. אילו אכן רצה נתניהו להקים ממשלה רצינית, שמסוגלת לקדם משהו, הוא היה מזמין הן את העבודה והן את קדימה. הוא סירב לעשות זאת. הוא יודע למה. הוא רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי.
ברק ואסופת העלובים שתומכת בכניסה לממשלה, לכל ממשלה, מגיעים עם כל התירוצים הישנים. אין לנו מדינה ספייר, אומר ברק, אולי המשפט האומלל ביותר בפוליטיקה הישראלית. לאיזה עם יש מדינה חלופית? הוא מנופף בדחליל המרוט, איראן. כמו כל שנה בעשר השנים האחרונות, גם 2009 מגוייסת, בניגוד לרצונה, לשמש כשנה גורלית בחזית האיראנית. כאילו יש הבדל ניכר מבחינת יכולותיו של צה"ל אם ברק ישמש כשר בטחון או בוגי. גם בתחום שיקול הדעת, אין שום סיבה להניח הבדלים, ואם ישנם כאלה, הם לרעת ברק. הוא מנופף בבובת הוודו של המשבר הכלכלי: הוא חייב להיות בממשלה בגלל המשבר. וואלה. אז למה לא לקח את תיק האוצר? ואיפה הוא היה בחצי השנה האחרונה? עזבו, זה עוד סתם שקר פאתטי בזחילה אל כסא עור הצבי.
ברק שיקר כשאמר שייצא מהממשלה אם ועדת וינוגרד תמצא את אולמרט אחראי לכשלי מלחמת לבנון. הוא שיקר לפני חודש כשאמר שפניו לאופוזיציה. הוא משקר עכשיו, כשהוא אומר שהוא נכנס לממשלה בגלל איראן והמשבר הכלכלי – מה, הוא קיבל מידע שלא היה לו על שני אלה בחודש האחרון – ויפה כתב הבוקר עקיבא אלדר שאין שום סיבה להאמין לו במיתוס "הצעתי הכל, הפלסטינים פתחו במלחמה": גם זה היה כסת"ח שהיה מיועד להציל את עורו בבחירות 2001. בסופו של דבר צדק לולמרט: ברק עצמו לא מאמין בשטויות שהוא אומר. מדובר בנוכל – ובנוכל כל כך גרוע, שהכל מזהים מיד את תרגיליו.
הערה: ביום חמישי הקרוב אעביר שוב את הרצאת מלחמת האזרחים האמריקנית. ההרצאה תיערך בביתה של נועה דרור, ברח' מסילת ישרים 7 שבירושלים, בשעה 20:30. המעוניינים להגיע מתבקשים להודיע על כך במייל לנועה עד בוקר יום חמישי כדי לוודא שיש די מקום. הכתובת היא dror.noa בשירות הדואר של גוגל. ההרצאה כרוכה בתשלום של חמישה שקלים, לכיסוי הוצאות הכיבוד והבלגאן.
(יוסי גורביץ)
צו היושר וצו הרחמים/לו יהיה בה כמוה אכזר!
מעט מאד השתנה מאז העז נתן אלתרמן, בנובמבר 1948, לפרסם את השיר הראשון העוסק בפשעי המלחמה של ישראל:
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
מה שהשתנה, למרבה הצער, הוא שאף משורר "לאומי" לא היה מעז לכתוב משהו כזה היום – סערת הזעם של הציבור היודו-נאצי היתה מחסלת את הקריירה שלו. בשבוע האחרון התפקעה מורסת השתיקה של "עופרת יצוקה", וכל מה שצה"ל ניסה להכחיש – בסיוע נמרץ של מקהלת הטובקבים הלאומית, שהסיסמה הלא רשמית שלה היא "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם" – נשפך החוצה. תחילה, הגיעו הפרסומים מדיון "יורים ובוכים" של המכללה ע"ש רבין, ואפילו שם לא כל כך בכו.
צה"ל נקט בכל צעדי המנע המקובלים: תחילה הוא הודיע שהוא בכלל לא ידע על זה (למרות שהמסמך המדובר נשלח על ידי מנהל המכללה לצבא כשבועיים לפני הפרסום), ואחרי שהשקר הזה נחשף הוא נקט בשיטה היעילה מכולן: הוא מנסה לזמן לחקירה במצ"ח דווקא את אלו שהתלוננו. זה ילמד את הבאים בתור, אם נשאר מישהו שיטעה לחשוב שצה"ל מתכוון לפרופגנדה שלו על "צבא מוסרי".
קו ההגנה השני של צה"ל היה שמדובר ב"חריגים" (ראוי לשים לב לאופן שבו הופך צה"ל דומה יותר ויותר למיליציות הפסיכיות משני הצדדים, אלו של המתנחלים מצד אחד, על "עשביהן השוטים", ושל "המשוגע התורן" הפלסטיני/ירדני'/מצרי). יש כמה בעיות עם הטיעון הזה, אבל נסתפק בכך שהוא שקרי.
"הארץ" חשף בסוף השבוע את החולצות שחיילינו האמיצים מזמינים לעצמם. "יריה אחת, שני הרוגים", חוגגת יחידת צלפים את מותה של פלסטינית הרה; כוונת על ראשו של ילד פלסטיני מלווה בכותרת "יותר קטן, יותר קשה"; כובש כנען בסופה מתהדר בחולצה שחורה עם הכיתוב המתאים לבן עם סגולה: "תדע כל אם ערביה שגורל ילדיה תלוי בידי!" [תחביר עקום במקור – יצ"ג]. חולצה אחרת אומרת "לא נרגע עד וידוי הריגה" – והכתבה מציינת, והקוראים מגחכים, שצה"ל בכלל מכחיש את עצם קיומו של הנוהל הזה.
שניה, לא סיימנו. כוחותינו האמיצים – צריך, אחרי הכל, הרבה אומץ כדי לירות באזרחים לא חמושים – השאירו מאחוריהם הרבה זבל, וכמקובל גם קצת מסמכים מסווגים. אחד מהם, שככל הנראה נכתב על ידי איזה קצין זוטר בגולני, נפל דווקא לידיה של עמירה הס. הוא, כמו שאומרים האמריקנים, "אקדח מעשן".
הקצין מציין בו את הוראות הפתיחה באש: מותר לירות על צוותי חילוץ (הבהמה הכחישה פעם אחר פעם שיש הנחיות כאלה בזמן תרגיל "עופרת יצוקה"), אבל לא על נשים וילדים. מאליה עולה השאלה מדוע צריך קצין להבהיר שאסור לירות בנשים וילדים. הקצין שכתב את המסמך, אומר איש מילואים בכיר להס, זוטר מכדי שיכתוב את ההנחיות בעצמו. הן מגיעות מלמעלה. המסמך הזה מייצג את רוח המפקד של צבא מופז-בוגי-חלוץ-אשכנזי. והחולצות מעידות שהיא חלחלה עמוק.
* * * * *
אני מודה בעוינות כלפי הבהמה הירוקה. היא התגלמות כל מה שרע בישראל, והיא גורם מרכזי בהשחתתה של ישראל.
מלחמה היא גיהנום, אבל צה"ל רוצה מלחמות דה לוקס. הוא רוצה להיות מסוגל לצאת למלחמה כל שני וחמישי, אבל לא מוכן לשלם את המחיר של המדיניות הזו, והמחיר הזה הוא הרוגים בצידנו.
חוקי המלחמה שנוסחו, החל מהמאה ה-16 והלאה, קובעים באופן חד משמעי שחיילים אוכלוסיה בלתי מוגנת, שהפגיעה בה – במגבלות מסוימות, כגון מעמדם של חיילים שבויים – מותרת. המדים שהם לובשים משמשים, בין השאר, כדי לסמן אותם כנפרדים מהאוכלוסיה האסורה בפגיעה.
בשני העשורים האחרונים עובר על צה"ל תהליך של התיילדות, מה שהוביל להיפוך בתפקידו. החייל – מגויס כפיה, אבל אם באמת אכפת לו מכך, יש לו אופציות – הפך לילד. על ילדים צריכים להגן. כדי להגן על ילדים עושים הכל.
אבל חיילים אינם ילדים. הם המגפה הגרועה ביותר המוכרת למין האנושי: גברים צעירים חמושים. גרועים מרעב, גרועים מדבר – משום, בין השאר, שהם גוררים את שני אלה איתם. לעיתים יש צורך בצבא. הוא תמיד רע הכרחי. מרוב שהוא הכרחי, שכחנו שהוא רע. הצבא, מעצם תפקידו, מפורר כמעט עשרים שנים של חברות, של איקלום האדם כחלק מחברה, ומלמד אותו שתפקידו הוא להרוג ולפגוע באחרים. הוא משחרר את הזאב שבאדם.
ושוב: הצבא לא היה כשיר לתפקידו אלמלא היה עושה בדיוק את זה. אבל בדיוק בגלל זה הוא ארגון פסול במהותו, שקיומו מוכשר רק בגלל שהאלטרנטיבה – נפילה בפני צבא של חיות-אדם חמושות אחרות – גרועה יותר. ועל כן החוק הצבאי הוא הנוקשה שבחוקים, ועל כן חוקי המלחמה הצבאיים כוללים עונשי מוות על ביזה, אונס ורצח. כשכל כך קל לחיה האנושית להתפרץ מכלאה, השוט והרסן חייבים להיות קיצוניים.
אבל הישראלים חושבים שהחיילים אינם חיילים, אלא ילדים. ולכן הם לא מוכנים למשמעת, ולכן הם מוכנים להניח לחיות האדם החמושות לעשות הכל, כולל הכל, ולתרץ את המעשים אחר כך. לכן כאשר הפגינה הבהמה אוזלת יד בסיסית, ולא הצליחה לפתוח קווי אספקה לאורך חמישה קילומטרים במלחמת לבנון השניה (בשל החשש מאבידות, כלומר החשש שלהרפתקה הצבאית יהיה גם מחיר) וכתוצאה מכך נתקעו יחידות הבהמה ללא מזון ושתיה, עשה קצין האספקה הראשי את המתבקש: הוא אישר ביזה.
תירוצים לא חסרים: מגוון פשעי המלחמה של צה"ל גרוע מעט פחות מאלה של הפלסטינים, שכת השאהיד והלוחם והרובה שלהם מגיעה לשיאים של היסטריה והתיילדות שעוברים, במאמץ, את אלה הישראליים. הברבריות של שני הצדדים מזינה זו את זו.
אבל לפלסטינים יש מיליציה, או, גרוע מכך, מיליציות; וישראל טוענת שיש לה צבא. אם זה המצב, אם אכן יש לה צבא, יופעלו נא חוקי הדין הצבאי בכל אימתם הטקסית, שמיועדת בדיוק לשם כך. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הדפסי החולצות הללו, יועמדו נא לדין, יגורשו מהצבא בטקס פומבי ויישלחו לכמה שנות מאסר, בשל ביזוי כבודו של הצבא – ובהשוותם את הצבא שלו נשבעו אמונים לאסופת פיראטים, זה בדיוק מה שעשו. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הפקודה לירות ברופאים וחובשים פלסטינים, יועמדו נא לדין צבאי, יישללו נא דרגותיהם ברוב טקס – ולאחר מכן יוצאו להורג. ביריה, אם היו פשעיהם כנגד חיילים; בתליה, כגנב פשוט, אם היו כנגד אזרחים. זה החוק, וקשה הוא, ואין בלתו.
רק כך, ולא בשום דרך אחרת, אפשר יהיה להפוך את צה"ל מאספסוף נטול משמעת עם ציוד הייטקי וקווי אספקה סדירים-למחצה לצבא. ההבדל בין צבא ובין מיליציה הוא שמזו האחרונה אין לצפות לשום דבר, ומצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים. מי שירחם על האכזרים, מי שיהפוך אותם לילדים, יחזיר לציבור האזרחי הישראלי חיות אדם שכבר טעמו טעם דם, ושכבר מנוסות במציאת תירוצים. כמו שכתב זאת אלתרמן ב"על זאת", לפני יותר משישים שנה:
אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַךְ לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!
וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדָּהּ
לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!
לא הקשיבו לו אז; עולה החשש שלא יקשיבו כעת, שעברנו את נקודת האל חזור.
(יוסי גורביץ)
פוף, היתה עמימות
סוף ל"כן ולא" של פרס? (יצ"ג. התמונה לא הופיעה בטור)
האם לישראל יש נשק גרעיני? התשובה הרשמית, אליה הגיע שמעון פרס עוד בימיו של ג'ון קנדי (!), היא ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". למדיניות הזו קוראים עמימות, או, מאחר ובשמעון פרס עסקינן, "כן ולא": מצד אחד, פרס מוצג שוב ושוב כאבי פרויקט הגרעין הישראלי, ודוברים ישראלים מרמזים שוב ושוב שיש לישראל אפשרות ל"גמול איום"; מצד שני, ישראל טוענת שאין לה מושג על מה מדובר. גרעין? אנחנו? מרדכי וענונו למד על בשרו כמה מסוכן לערער על הקונספציה הזו: הוא איבד 18 שנים מחייו וחלק ניכר משפיותו.
שיתוף פעולה בשתיקה של הממשל האמריקני היה הכרחי למדיניות הזו. חלק ניכר מחומר הביקוע שיש בידי ישראל – על פי פרסומים זרים, כמובן – הגיע מארצות הברית. ממשלת ארצות הברית מחויבת, רשמית, למדיניות האוסרת על הפצת נשק גרעיני, ואם ישראל תודה שיש לה נשק גרעיני, היחסים בין שתי המדינות יהיו בבעיה, רשמית על כל פנים: החוק האמריקני אוסר על ארה"ב להעניק סיוע חוץ למדינות המפתחות כלי נשק גרעיניים. הנשיא אובמה התחמק משאלה בנושא לפני כחודש.
עכשיו מתקבל הרושם שהאמריקנים פוצצו את כל קונספציית העמימות: הפטרייה המעשנת היא מאמר רשמי של משרד ההגנה, דו"ח של הפיקוד המאוחד של הצבא האמריקני. בעמ' 41 של הדו"ח (זהירות, PDF), שנחשף על ידי בלוג-ההגנה DoD-Buzz, נאמר כך: "בפועל, יש קשת של מעצמות גרעיניות, שנמתחת מישראל במערב דרך כוחה הגרעיני העולה של איראן, עבור בפקיסטן, הודו, סין, צפון קוריאה, ורוסיה במזרח". ההדגשה שלי. פקיסטן, הודו, סין, ורוסיה כבר הדגימו את כלי הנשק שלהן; צפון קוריאה טוענת שיש לה, ומאמינים לה; ולראשונה מופיע שמה של ישראל, במסמך רשמי, ברשימה הזו.
מה עכשיו? עכשיו צריך לחשוב שוב על הפיל שבמרכז החדר שאיש לא מדבר עליו, הנושא הטכנולוגי בהא' הידיעה של ישראל. יכול להיות שמדיניות העמימות כבר לא עושה את שלה, יכול להיות שכנגד איראן המתגרענת צריך התרעה גלויה יותר. אבל הגיע הזמן לדבר על זה. העמימות הפסיקה להיות אופציה.
(פורסם במקור ב"טכנולוגי על הבוקר". חשבתי שזה מספיק חשוב.)
(יוסי גורביץ)
נוכחים נפקדים
הבריון המורשע אביגדור ליברמן מיתן את דרישותיו, ובמקום "חוק נאמנות" הוא ביקש, ועל פי כמה פרסומים גם קיבל, את הסכמת הליכוד להעברת חוק שיאפשר לישראלים החיים בחו"ל לקבל זכות הצבעה.
על פניו, מדובר בתיקון הגיוני. ישנם הרבה מאד ישראלים שאינם חיים בישראל, ובמדינות רבות מקובל שאזרחים כאלה מצביעים בקלפי מיוחדת, לעיתים בקונסוליות או בשגרירויות. המקרה הבולט האחרון היה בבחירות בארה"ב, שבהן נרשם בקרב המצביעים הישראלים שיעור חריג של מצביעי מק'קיין. ולמרות שהוא נראה הגיוני, התיקון הזה הוא פתח לרעות חולות.
ראשית, בגלל מספר המצביעים המדובר. ההגירה מישראל מקבלת מימדים שהיו גורמים לאירלנד הישנה להוריק מקנאה: לאף אחד אין מספר מדויק, אבל הערכות נעות בין 900,000 למיליון ישראלים שאינם חיים עוד בישראל. כלומר, לאורך השנים, אחד מכל שבעה ישראלים נס מישראל. כלומר, אם יש שבעה מיליון ישראלים, ועוד מיליון חי בגולה הדוויה, ל-12.5% מכלל האוכלוסיה תהיה אפשרות להשפיע על כל השאר מבלי לשאת בתוצאות. בפועל, שיעורם מכלל המצביעים יהיה גבוה משמעותית יותר: רובם הגדול אינם קטינים. נניח שמדובר בשביעית מכלל המצביעים.
כלומר, אחד מכל שבעה מצביעים יוכל להכריע על מיסים שהוא איננו משלם, ולדחוף את ישראל למלחמות שבעולן לא יישא ובהן לא יסתכן. אני מתקשה לחשוב על מדינה שמעניקה לשיעור גדול כל כך של אנשים שבחרו לא לחיות בה – וזו, כמובן, זכותם המלאה – להשפיע על מדיניותה.
מתגנב החשד שמטרת התיקון הזה היא לא לאפשר לכמיליון ישראלים המתגעגעים – מכל הדברים בישראל – דווקא אל הקלפי לממש את זכותם הדמוקרטית, אלא לדלל עוד יותר את שיעור ההצבעה של ערביי ישראל. האחראי לתיקון, אחרי הכל, הוא אביגדור ליברמן, האיש ששנאת ערביי ישראל היא סיבת קיומו. מעטים הערבים הישראלים החיים מחוץ לישראל שירצו דווקא להצביע, ואיכשהו נראה לי שאלו מהם שינסו לממש את זכותם הדמוקרטית ייתקלו בשורה של קשיים לא ברורים, שיימשכו עד שייסגרו הקלפיות.
מהותה הפרקטית של מדינה יהודית
וזו רק התחלת הבעיה. בישראל, כידוע, נוהג חוק השבות, הקובע שאם הגעתו של יהודי כשר – על הגדרת הכשרות יש ויכוח – לישראל, הוא מקבל כמתנה מן השמיים זכות הצבעה. הוא לא חייב לדעת את אחת השפות הרשמיות של המדינה; הוא לא חייב לעשות שום דבר. רק ירד מן המטוס, וכבר הוא אזרח לכל דבר.
מגיני הציונות ממהרים להזדעק בכל פעם שדנים בחוק השבות, ואומרים שיש חוקים מקבילים בגרמניה ואירלנד, למשל. נכון. אבל שם הענקת האזרחות איננה על סמך השתייכות לקבוצה דתית או אתנית; לצאצאים של אזרחים אירים או גרמנים יש אפשרות לרכוש מחדש את אזרחותם. בריטניה נוקטת בשיטה דומה: נכדיהם של אזרחים בריטים שחיו ברחבי האימפריה יכולים לקבל אזרחות מזורזת. יוון, מצד שני, שלה יש פזורה גדולה אף מזו של ישראל, ושמכירה באתנוס יווני (על פי שפה), לא מעניקה אזרחות אוטומטית; היא דורשת שירות צבאי. הודו מעניקה זכויות לאנשים "ממוצא הודי", שלא חיו מעולם בתחומה – אבל הזכויות הללו מוגבלות ביחס לאלה של אזרח הודי מן השורה.
עכשיו, אם כבר הטרחנו את הגולה הדוויה הישראלית אל הקונסוליה, למה לא להרוג שני ציפורים במכה אחת? הקונסוליה היא, כידוע, שטח ישראלי ריבוני. מדוע לא להביא אליה את המוני היהודים החמים הגרים בברוקלין, ולהעניק לכולם שם – שהרי נכנסו, טכנית, לישראל – זכות הצבעה? אחרי הכל, זו מדינה יהודית, לא? מדינה שהוקמה למען כל היהודים, וכל אחד אחר בה הוא נסבל בלבד? האם זה לא פתרון מבריק לבעיה הדמוגרפית? יקומו כל משוגעי ברוקלין, מזילי הריר על גבורה יהודית וקברי אבות, ובחתימה אחת יהפכו למצביעים מן המניין.
ואם תגיע הצעה כזו להצבעה, היא תזכה לתמיכת הליכוד (שכבר ניסה להעביר בעבר הצעת חוק שמעניקה זכות הצבעה ליהודים החיים מחוץ לישראל), לתמיכתם של החרדים, וככל הנראה גם לתמיכתה של קדימה. מי יודע, אם אחמד טיבי יאמר משהו מרגיז כמה דקות לפני ההצבעה, אולי גם לתמיכתה של מפלגת העבודה. וכך תהיה ישראל מדינה השייכת לכל יהודי העולם. יקראו לזה, כמובן, דמוקרטיה – זה עבר בהצבעה חוקית.
לא הגיוני? מופרך? זה הגיוני בדיוק כמו מינויו המסתמן של מכה הילדים לשר החוץ של ישראל, אותה תחיבת אצבע בעין העולם ו-20% מאזרחי המדינה שנתניהו (שוב, על פי פרסומים; זה לא נגמר עד ששמעון פרס ישיר, כל מה שאנחנו רואים בתקשורת בשבועות האחרונים הוא ערבוביה של ספקולציות וספינים) נכנע לה. אנדרו סאליבן תהה לאחרונה האם ישראל מתאבדת. חוק אזרחות חדש יהיה רמז לתשובה חיובית, משום שהוא יוביל את ישראל במהירות ליציאה מקהל המדינות המתורבתות.
(יוסי גורביץ)
ארבע הערות: אחת היסטורית, אחת (קצרה) על היסטריה, שתיים תיאולוגיות (ואחת טכנית)
פיאט יוסטיטיה, רואט קיילום: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל ככל הנראה ג'ון איוון דמיאניוק ימות בכלא.
עדים רבים עלו על הדוכן בירושלים ונשבעו שדמיאניוק הוא "איוון האיום" מטרבליקנה, שומר אוקראיני שסונף ליחידת האס.אס. המקומית, והתביעה הישראלית האשימה אותו באחריות לרציחתם של 900,000 יהודים שם. בית המשפט המחוזי קיבל את העדויות, מצא ב-1988 את דמיאניוק אשם ודן אותו למוות.
העדים טעו, כולם. מסמכים שמצאה התביעה, עם נפילת הדיקטטורות הקומוניסטיות, אישרו שדמיאניוק שירת לא בטרבלינקה אלא בסוביבור בתקופה האמורה. במשפט שעדיין מהדהד באוזני, הקריא השופט העליון שמגר את פסק דין הזיכוי: "הוואכמן איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו…"
פסק הדין של העליון היה דוגמא לטרגדיה שבה החוק גובר על הצדק: דמיאניוק זוכה מרצח ההמונים בטרבלינקה משום שהיה מעורב ברצח קטן יותר בסוביבור. בעולם מושלם, דמיאניוק היה מועמד לדין מיד על פשעיו בסוביבור ומוצא להורג על פשעיו אלה. אבל זה היה אסון יחסי ציבור לתביעה, שגם כך עמדה עם ביצה שפוכה על פרצופה.
עכשיו דורשת גרמניה את הסגרתו של דמיאניוק כדי להעמידו לדין בשל אחריותו לסיוע לרצח של 29,000 יהודים בסוביבר. ארה"ב, שמנסה שנים להפטר מפושע המלחמה הישיש, תשמח ככל הנראה להעביר אותו לידיה.
אפשר לומר בציניות שגרמניה טובה מאד בהעמדתם לדין של פושעים שלא היו מקרב אנשיה-שלה, ושכמה וכמה פושעי מלחמה גרמנים חמקו מעונש – לעיתים בשל גילם – או זכו לעונש קל. הציניות הזו במקומה. ובכל זאת, טוב לדעת ש-64 שנים לאחר מעשה, הפשע עדיין רודף את הפושע. מעניק שבבים של תקווה שעדיין יש סיכוי לצדק, שיש סיבות לפושעי מלחמה, מעומר אל באשיר הגדול ועד שאול "אני רוצה 70 פלסטינים הרוגים ביום" מופז, בוגי "הרשינו לעצמו להרוג את האשה" יעלון, ודן "מכה קטנה בכנף" חלוץ הקטנים.
היסטריה תקשורתית: כשהכל ייגמר, ונביט אחורה אל חורבות עסקת שליט, ונתהה איך לעזאזל שוב נפלנו למלכודת הזו, הנה שתי תמונות שיסבירו איך. ללא מילים.
מבעד לצעיף של "חכמת ישראל": מכשף ישראלי העלה עלינו את לעגם של המצרים. המכשף, בניהו שמואלי, טוען ששלושה מכשפים אחרים – אחד יצחק כדורי, אחד יוסף שארוק, ואחד שאול דוד חי מועלם – הטילו כישוף על שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1970 והביאו למותו.
וזה דבר הכישוף, כפי שהסבירו שמואלי: "הרב מועלם לקח איתו כבד, לב וריאה של בהמה. אחר כך לקחו הוא והרב כדורי 100 מסמרים של ברזל והיו תוקעים אותם. כנראה שעם כל תקיעת מסמר הם היו אומרים איזה דבר. עוד מסמר אחד, עוד ועוד ועוד. אחר כך שמו את הכבד על פתילה, להתבשל על האש שלושה ימים. עד שנעשה שחור כפחם. אחר כך זרקו אותו לקוברו. אז הודיעו שעבד אל-נאצר מת."
כלומר, כישוף שחור של ממש, על פי כל הכללים והטקסים; הזבל הרוחני שהוא התרומה היהודית הייחודית לתקופת הרנסנס, הקבלה. מומחים מצרים לקבלה טוענים ששמואלי בסך הכל מנסה להגביר את כוחו בקרב חסידיו השוטים, והם כנראה צודקים – הפער בן 38 השנים בין האירוע לדיווח, והעובדה שהרבנים האמורים אינם עוד בחיים ולא יוכלו להכחיש את המיוחס להם (כדורי לא יכול היה גם עשור קודם למותו), הם סממנים בדוקים של אגדה.
אבל הפרכת דבר ההבל היא החלק הפחות מעניין בסיפור. מדוע כשאנחנו רואים טקסט כזה, אנחנו מניחים מיד ש"זו לא יהדות"? בגלל אנשי "חוכמת ישראל", קבוצה של יהודים מתבוללים-פחות-או-יותר בגרמניה של המאה ה-19, שניסו להפוך את היהדות למשהו מכובד, כזה שאפשר להגיע איתו לטרקלין של החברה הגבוהה בברלין. כדי לעשות את זה, הם ניתלו ברמב"ם ובאריסטוטליות שלו, וקראו לאורה את היהדות כולה. חלקים שלא התאימו לפרדיגמה – בערך 93% – פשוט לא הוזכרו. הם לא הבינו, למשל, מדוע יש צורך לקרוא את הקבלה, שהרי כולה הבל, שטות ורעות רוח.
אמת ויציב. אבל דווקא החלקים האלה, הפרימיטיביים בגסותם, הם לעיתים החלקים האותנטיים ביותר שבדת. ליהדות – הרבה יותר מלנצרות, למשל – יש מסורת ארוכה של עושי ניסים בשקל ומעלים באוב בשנקל. אחד השמות המקובלים לטיפוסים הלא סימפטיים האלה הוא "בעל שם". התלמוד, הטקסט המכונן של היהדות – התנ"ך הוא ספח בעייתי מאד – מלא בניסים כאלה, מהסוג שחסידיהם השוטים של נזירים סורים באותה תקופה סיפרו על רבותיהם. בניגוד לאגדות הקדושים-בדרכמה האלה, שברובם נשמטו בשקט לצד הדרך, התלמוד התאבן והפך לטקסט מקודש שאין לערער עליו – עם כל הזבל הנלווה, על רבא שיצר גולם, או רבא שהרג את רבי זירא בעת סעודת פורים, משהשתכר, ולמחרת השיב אותו לחיים. אלה מפעמים באופן הרבה יותר אותנטי מהאדים החיוורים והרציונליים של "חוכמת ישראל" לדורותיה, שאונסת את היהדות למיטת-סדום של "תורת הנביאים".
הערה תיאולוגית II: אחד הוויכוחים הגדולים בנצרות המוקדמת היה בין התיאולוג הקודר והדוחה אוגוסטינוס – שעליו אומר הכתוב "ואנוכי תולעת ולא איש"; מי שיכול לקרוא את ה"ווידויים" מבלי להתקף בתחושת גועל, שירים את ידו – ובין פלאגיוס הבריטי.
השאלה היתה שאלת החטא הקדמון. אוגוסטינוס התעקש שתינוקות שמתו בטרם נטבלו מתו בעודם נושאים את החטא הקדמון, וככאלה הם יורשי גיהנום. פלאגיוס ותומכיו תקפו את העמדה הזו בשצף קצף.
כתב הבישוף יוליאנוס מאקלאנום לאוגוסטינוס: "תינוקות, אתה אומר, נושאים את חטאם של אחרים, לא את חטאם שלהם. הסבר נא לי, אם כן, מיהו אותו השולח את החף מפשע לרצות עונש. אתה עונה: אלוהים. אלוהים, אתה אומר; אותו אל אשר מבטיח את אהבתו לנו, אשר אהב אותנו ולא חסך את בנו ומסר אותו בידינו – הוא אשר שופט אותנו בדרך זו; הוא הרודף תינוקות בני יומם; הוא המשליך תינוקות אלו לתבערת אלמוות בשל רצונם הרע, כאשר הוא יודע כי טרם גיבשו רצון, ויהי טוב או רע.
"חוש צודק וראוי של מידה יאמר לנו שאינך ראוי לתגובה; כה הרחקת מן הרגש הדתי, מעמדותיהם של בני תרבות, כה הרחקת, למעשה, מן ההגיון הפשוט, עד שאתה חושב שאלוהיך מסוגל לפשעים כאלה שיימצאו אך בקושי אף בקרב הברבארים". [התרגום, מהאנגלית, שלי – יצ"ג]. והכנסיה, כמובן, אימצה את עמדתו של אוגוסטינוס.
למה אני מבלבל לכם את המוח עם תיאולוגיה מהמאה החמישית? כי, במובנים מסוימים ובשינויים ההכרחיים, זו גם עמדתה של היהדות. חשבו על טקס הבר מצווה: האב אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כלומר, עד לאותו הרגע, נאלץ האב לשאת גם בעוונותיו של הילד, שאיננו ישות משפטית עצמאית אך בהחלט מסוגל לחטוא. כלומר, במשך פרק זמן מסוים = ודאי אם הילד מת בטרם יגיע לפרקו – האב "נושא את חטאו של אחר, לא את חטאו", והוא עשוי להיענש עליו, שאם לא כן לא היה מקום לברכה.
זה לא כל כך שונה, בסופו של דבר.
הערה טכנית: פתחתי לפני כחודש קבוצה בפליקר, שמיועדת לתמונות של אירועים פוליטיים או אישים פוליטיים בישראל. התמונות צריכות להיות חלק מה-creative commons, כלומר היוצרים מוותרים על חלק מזכויותיהם ומתירים שימוש (ללא מטרת רווח) בהן. המטרה היא ליצור מאגר תמונות שיאפשר לבלוגרים (ישראלים ואחרים) לשלב את התמונות בפוסטים שלהם ללא חשש של עבירה על זכויות יוצרים.
כדי להצטרף לקבוצה יש קודם כל לפתוח חשבון פליקר (אם אין לכם) ואז להמתין עד שתנוח עליו הרוח והוא יאפשר לכם להצטרף. זה עשוי לקחת כשבוע, במקרים קיצוניים. אם הפרויקט הזה מעניין אתכם, אפשר להצטרף לקבוצה כאן.
(יוסי גורביץ)
תחת הרעשה בלתי פוסקת
בראשי של וויינט אומרת עליזה אולמרט (מי, לעזאזל, חושב שמה שיש לה לומר חשוב?), ש"היא מזדהה לחלוטין עם המאבק"; בנרג זו תמי ארד ("שלוש שנים זה מספיק זמן להתמקח על שחרור גלעד"), בראשי של "הארץ" שוב תמי ארד, הפעם עם הכותרת "יש לשחרר את כל האסירים". בטח, למה לא. לשחרר את כולם.
האם זו היסטריה ציבורית או היסטריה תקשורתית? קשה כבר לדעת. האם יש משהו מאחורי התדמיות הללו? האם יתכן, האם באמת יתכן, שלתביעה לכניעה לדרישות החמאס ולשחרור אסיריו יש תמיכה ציבורית גורפת? גם כאשר מצבו לא ידוע?
ראשית, עובדות. בהתקפה שבה נשבה גלעד שליט נהרגו עוד שני חיילים. אני רוצה לראות מישהו שיוכל לומר לי מה שמותיהם מבלי להזדקק לשירותיה של גוגל. מדוע את שמו של שליט אנחנו מכירים? כי זרקור תקשורתי מלווה אותו מזה שלוש שנים. פרט לכך, אין שום הבדל בינו ובין שני חבריו ליחידה שמתו על משמרתם.
עובדה לא נעימה אחרת: החמאס מפזר רמזים מזה כחודשיים שגלעד שליט "נפצע קשה" במהלך התרגיל הגדול האחרון שערך צה"ל ברצועת עזה. לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין שבהחלט יתכו שאחד מחוטפיו של שליט, בהתרבות גופות בני משפחתו מירי חסר אבחנה של כוחותינו המזויינים, רצח אותו בהתקף קריזה בלתי מאושר, ושהחמאס מנסה עכשיו לחזור על השטיק של החיזבאללה ולקבל את העצורים שלו תמורת גופה.
אבל גם אם גלעד שליט חי, וגם אם יואיל החמאס לספק הוכחות לכך, זו תהיה עסקה גרועה מדי, מהסוג שהורגלנו אליו תחת שרון ולולמרט. שוב תקבע מדינת ישראל שאין מחיר שהיא איננה מוכנה לשלם עבור חייל שבוי. התיאבון לסחטנות רק יגבר. יתר על כן, מאחר והפלסטינים לא ממש מנסים לתקוף חיילים – זה מסוכן מדי – ומעדיפים לטבוח באוכלוסיה אזרחית, המשוואה היא שתמורת הצלת חייו של חייל אחד מוכנה ישראל לשלם במחיר לא ידוע של חיי אזרחים. איש הרי לא משלה את עצמו שהאסירים המשוחררים יעברו לסקטור ההייטק הפלסטיני עם שחרורם. הם רוצחים מקצועיים, זה מה שהם יודעים לעשות, על כך תהילתם, והנסיון מורה שלאחר שנים ארוכות כאנשי מחתרת ואסירים, הם יתקשו מאד לשוב לחיים אזרחיים שלווים. ומאחר ורצח אזרחים הופך, בחברה הקניבלית הסמוכה, את הרוצח לגיבור, ומשדרג את מעמדו החברתי ואת מעמדה של משפחתו, זה מה שהם כנראה יעשו.
פרופ' אביעד קליינברג כתב זאת היטב ב"ידיעות אחרונות" לפני כשבוע: אם צה"ל מתיימר להשיב את כל חייליו הביתה, מוטב לפרק אותו כעת. צבא כזה איננו מוכשר לביצוע משימה כלשהי. בעת מלחמה יש אבידות, ויש לעיתים שבויים, ולעיתים – במיוחד בעת לחימה בברברים – הם גם נרצחים. זה סיכון שחיילים נוטלים על עצמם. הם שליחי הציבור, ותפקידם להגן עליו, לא להיפך. 
אבל מי שומע את הדעה הזו בהרעשה הבלתי פוסקת של כלי התקשורת על תודעת הציבור? מי יכול לומר את זה, כששר הבטחון בעל מגע מידאס-ההפוך – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא – מבקר באוהל של משפחת שליט, כאילו היה אזרח מודאג מן השורה? מי יכול לעמוד בגלי ההתיילדות האלה, באמירה האידיוטית והבלתי פוסקת "אבל מה היה היית אומר אם זה היה הבן שלך?". בפרפרזה על צ'רצ'יל, החברה הישראלית – אבל האם זו החברה הישראלית, או פאטה-מורגנה תקשורתית ותו לא? – נדרשה לבחור בחרפה או במוות. היא בחרה בחרפה, ותקבל גם את המוות. ככה זה כשאין תחושה של מדינה, אין תחושה של משהו שצריך להתנהל בצורה מושכלת, אין תפיסה של חשיבה מושכלת; יש רק משפחה מורחבת והורים וילד מסכן, שצריך להציל.
(אבל האם זו אכן התפיסה הרווחת, או רק בבואתה התקשורתית?)
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות