חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

מה שהשתנה, למרבה הצער, הוא שאף משורר "לאומי" לא היה מעז לכתוב משהו כזה היום – סערת הזעם של הציבור היודו-נאצי היתה מחסלת את הקריירה שלו. בשבוע האחרון התפקעה מורסת השתיקה של "עופרת יצוקה", וכל מה שצה"ל ניסה להכחיש – בסיוע נמרץ של מקהלת הטובקבים הלאומית, שהסיסמה הלא רשמית שלה היא "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם" – נשפך החוצה. תחילה, הגיעו הפרסומים מדיון "יורים ובוכים" של המכללה ע"ש רבין, ואפילו שם לא כל כך בכו.

צה"ל נקט בכל צעדי המנע המקובלים: תחילה הוא הודיע שהוא בכלל לא ידע על זה (למרות שהמסמך המדובר נשלח על ידי מנהל המכללה לצבא כשבועיים לפני הפרסום), ואחרי שהשקר הזה נחשף הוא נקט בשיטה היעילה מכולן: הוא מנסה לזמן לחקירה במצ"ח דווקא את אלו שהתלוננו. זה ילמד את הבאים בתור, אם נשאר מישהו שיטעה לחשוב שצה"ל מתכוון לפרופגנדה שלו על "צבא מוסרי".

קו ההגנה השני של צה"ל היה שמדובר ב"חריגים" (ראוי לשים לב לאופן שבו הופך צה"ל דומה יותר ויותר למיליציות הפסיכיות משני הצדדים, אלו של המתנחלים מצד אחד, על "עשביהן השוטים", ושל "המשוגע התורן" הפלסטיני/ירדני'/מצרי). יש כמה בעיות עם הטיעון הזה, אבל נסתפק בכך שהוא שקרי.

"הארץ" חשף בסוף השבוע את החולצות שחיילינו האמיצים מזמינים לעצמם. "יריה אחת, שני הרוגים", חוגגת יחידת צלפים את מותה של פלסטינית הרה; כוונת על ראשו של ילד פלסטיני מלווה בכותרת "יותר קטן, יותר קשה"; כובש כנען בסופה מתהדר בחולצה שחורה עם הכיתוב המתאים לבן עם סגולה: "תדע כל אם ערביה שגורל ילדיה תלוי בידי!" [תחביר עקום במקור – יצ"ג]. חולצה אחרת אומרת "לא נרגע עד וידוי הריגה" – והכתבה מציינת, והקוראים מגחכים, שצה"ל בכלל מכחיש את עצם קיומו של הנוהל הזה.

שניה, לא סיימנו. כוחותינו האמיצים – צריך, אחרי הכל, הרבה אומץ כדי לירות באזרחים לא חמושים – השאירו מאחוריהם הרבה זבל, וכמקובל גם קצת מסמכים מסווגים. אחד מהם, שככל הנראה נכתב על ידי איזה קצין זוטר בגולני, נפל דווקא לידיה של עמירה הס. הוא, כמו שאומרים האמריקנים, "אקדח מעשן".

הקצין מציין בו את הוראות הפתיחה באש: מותר לירות על צוותי חילוץ (הבהמה הכחישה פעם אחר פעם שיש הנחיות כאלה בזמן תרגיל "עופרת יצוקה"), אבל לא על נשים וילדים. מאליה עולה השאלה מדוע צריך קצין להבהיר שאסור לירות בנשים וילדים. הקצין שכתב את המסמך, אומר איש מילואים בכיר להס, זוטר מכדי שיכתוב את ההנחיות בעצמו. הן מגיעות מלמעלה. המסמך הזה מייצג את רוח המפקד של צבא מופז-בוגי-חלוץ-אשכנזי. והחולצות מעידות שהיא חלחלה עמוק.

* * * * *
אני מודה בעוינות כלפי הבהמה הירוקה. היא התגלמות כל מה שרע בישראל, והיא גורם מרכזי בהשחתתה של ישראל.

מלחמה היא גיהנום, אבל צה"ל רוצה מלחמות דה לוקס. הוא רוצה להיות מסוגל לצאת למלחמה כל שני וחמישי, אבל לא מוכן לשלם את המחיר של המדיניות הזו, והמחיר הזה הוא הרוגים בצידנו.

חוקי המלחמה שנוסחו, החל מהמאה ה-16 והלאה, קובעים באופן חד משמעי שחיילים אוכלוסיה בלתי מוגנת, שהפגיעה בה – במגבלות מסוימות, כגון מעמדם של חיילים שבויים – מותרת. המדים שהם לובשים משמשים, בין השאר, כדי לסמן אותם כנפרדים מהאוכלוסיה האסורה בפגיעה.

בשני העשורים האחרונים עובר על צה"ל תהליך של התיילדות, מה שהוביל להיפוך בתפקידו. החייל – מגויס כפיה, אבל אם באמת אכפת לו מכך, יש לו אופציות – הפך לילד. על ילדים צריכים להגן. כדי להגן על ילדים עושים הכל.

אבל חיילים אינם ילדים. הם המגפה הגרועה ביותר המוכרת למין האנושי: גברים צעירים חמושים. גרועים מרעב, גרועים מדבר – משום, בין השאר, שהם גוררים את שני אלה איתם. לעיתים יש צורך בצבא. הוא תמיד רע הכרחי. מרוב שהוא הכרחי, שכחנו שהוא רע. הצבא, מעצם תפקידו, מפורר כמעט עשרים שנים של חברות, של איקלום האדם כחלק מחברה, ומלמד אותו שתפקידו הוא להרוג ולפגוע באחרים. הוא משחרר את הזאב שבאדם.

ושוב: הצבא לא היה כשיר לתפקידו אלמלא היה עושה בדיוק את זה. אבל בדיוק בגלל זה הוא ארגון פסול במהותו, שקיומו מוכשר רק בגלל שהאלטרנטיבה – נפילה בפני צבא של חיות-אדם חמושות אחרות – גרועה יותר. ועל כן החוק הצבאי הוא הנוקשה שבחוקים, ועל כן חוקי המלחמה הצבאיים כוללים עונשי מוות על ביזה, אונס ורצח. כשכל כך קל לחיה האנושית להתפרץ מכלאה, השוט והרסן חייבים להיות קיצוניים.

אבל הישראלים חושבים שהחיילים אינם חיילים, אלא ילדים. ולכן הם לא מוכנים למשמעת, ולכן הם מוכנים להניח לחיות האדם החמושות לעשות הכל, כולל הכל, ולתרץ את המעשים אחר כך. לכן כאשר הפגינה הבהמה אוזלת יד בסיסית, ולא הצליחה לפתוח קווי אספקה לאורך חמישה קילומטרים במלחמת לבנון השניה (בשל החשש מאבידות, כלומר החשש שלהרפתקה הצבאית יהיה גם מחיר) וכתוצאה מכך נתקעו יחידות הבהמה ללא מזון ושתיה, עשה קצין האספקה הראשי את המתבקש: הוא אישר ביזה.

תירוצים לא חסרים: מגוון פשעי המלחמה של צה"ל גרוע מעט פחות מאלה של הפלסטינים, שכת השאהיד והלוחם והרובה שלהם מגיעה לשיאים של היסטריה והתיילדות שעוברים, במאמץ, את אלה הישראליים. הברבריות של שני הצדדים מזינה זו את זו.

אבל לפלסטינים יש מיליציה, או, גרוע מכך, מיליציות; וישראל טוענת שיש לה צבא. אם זה המצב, אם אכן יש לה צבא, יופעלו נא חוקי הדין הצבאי בכל אימתם הטקסית, שמיועדת בדיוק לשם כך. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הדפסי החולצות הללו, יועמדו נא לדין, יגורשו מהצבא בטקס פומבי ויישלחו לכמה שנות מאסר, בשל ביזוי כבודו של הצבא – ובהשוותם את הצבא שלו נשבעו אמונים לאסופת פיראטים, זה בדיוק מה שעשו. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הפקודה לירות ברופאים וחובשים פלסטינים, יועמדו נא לדין צבאי, יישללו נא דרגותיהם ברוב טקס – ולאחר מכן יוצאו להורג. ביריה, אם היו פשעיהם כנגד חיילים; בתליה, כגנב פשוט, אם היו כנגד אזרחים. זה החוק, וקשה הוא, ואין בלתו.

רק כך, ולא בשום דרך אחרת, אפשר יהיה להפוך את צה"ל מאספסוף נטול משמעת עם ציוד הייטקי וקווי אספקה סדירים-למחצה לצבא. ההבדל בין צבא ובין מיליציה הוא שמזו האחרונה אין לצפות לשום דבר, ומצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים. מי שירחם על האכזרים, מי שיהפוך אותם לילדים, יחזיר לציבור האזרחי הישראלי חיות אדם שכבר טעמו טעם דם, ושכבר מנוסות במציאת תירוצים. כמו שכתב זאת אלתרמן ב"על זאת", לפני יותר משישים שנה:

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַךְ לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדָּהּ
לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

לא הקשיבו לו אז; עולה החשש שלא יקשיבו כעת, שעברנו את נקודת האל חזור.

(יוסי גורביץ)