אתה בוהה במה שמתרחש עכשיו במפלגת העבודה, ונקרע בין "לא יכול להיות" ובין "מפלגת העבודה, למה אתה מצפה". מצד אחד, באמת לא מפתיע שאושיות האומה פואד, בוז'י ושמחון זוחלים לממשלה. הם היו יושבים בממשלה גם עם אסד. הם לא מסוגלים אחרת. מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה פואד לא היה באיזושהי ממשלה? היתה הפוגה קצרה, בממשלת שרון השניה, ועוד אחת בסיבוב הקודם של נתניהו. אלה אנשים חלולים, תאבי-שררה, שאף אחד לא ציפה מהם לכלום.

גם הציפיות מאהוד "הזגזגן" ברק לא היו גבוהות, אבל לעזאזל – האיש מתגולל בביבים. לפני כחודש הוא דיבר על "בניית העבודה מהאופוזיציה". מיד לאחר מכן הוא התחיל לחתור לכניסה באיזושהי צורה לממשלת נתניהו. ביום שישי הוא ירה בעורפה של האמינות שלו: הוא אמר לנחום ברנע שהוא "לא עבד למילים". כלומר, בניסוח מנומס פחות, למילה שלו אין שום ערך. אז למה שמישהו יאמין לברק כשהוא אומר שהוא לא יפרוש ממפלגת העבודה אם יפסיד בהצבעה?

בדרך הוא משתמש בכל טריק שפל, ומגוחך, אפשרי. שאול אמסטרדמסקי חושף כיצד ניסה ברק להפיץ ידיעה "בשם הכתב" שמכפישה את יריביו – שיצאה ממשרד הבטחון דווקא, ואיך כמה וכמה כלי תקשורת בלעו את הפתיון. רביב דרוקר מסביר מדוע דווקא ההסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד לא פורסם: רצונם של תומכי ההסכם (מהמגוחכים שנכתבו בישראל) לעשות עוד כמה ספינים לפני ההצבעה הערב. התנהלותו בהקמת "צוות משא ומתן" – הוא עבד קשה, הצוות; הוא השלים את מלאכתו תוך 24 שעות – בשעה שמרכז המפלגה טרם הצביע בנושא היא נסיון בוטה, צורם, להפעיל לחץ על מרכז המפלגה. בדרך הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו כמוהם במערכת הפוליטית בישראל: ראש הממשלה המכהן, לשיטתו של ברק, מפעיל "נסיונות פאתטיים, אותם מתקשה אולמרט להסתיר, [כדי] לפגוע בשר הבטחון".

העניין שהוא שלולמרט דווקא צדק. הוא לוקה בקללה משונה: הוא מסוגל לומר את כל הדברים הנכונים, תוך שהוא נטול כל יכולת לבצע אותם ונטול כל סמכות מוסרית להשמיעם. לממשלה בראשות נתניהו, שלא מסוגל לומר "שתי מדינות לשני עמים", שלא יהיה מסוגל להגיע להסכם שלום אפילו עם סוריה – הסכסוך הפשוט יותר – יש אפס יכולת ליצור מאמץ בינלאומי נגד איראן.

הכל יודעים מדוע כלה נכנסת לחופתה. לכולם ברור מדוע נתניהו זקוק לברק: הוא יעשה בו מעשה שרון בפרס, וישתמש בו כעלה תאנה לעולם בעוד הוא מבצע את מדיניות הימין. אילו אכן רצה נתניהו להקים ממשלה רצינית, שמסוגלת לקדם משהו, הוא היה מזמין הן את העבודה והן את קדימה. הוא סירב לעשות זאת. הוא יודע למה. הוא רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי.

ברק ואסופת העלובים שתומכת בכניסה לממשלה, לכל ממשלה, מגיעים עם כל התירוצים הישנים. אין לנו מדינה ספייר, אומר ברק, אולי המשפט האומלל ביותר בפוליטיקה הישראלית. לאיזה עם יש מדינה חלופית? הוא מנופף בדחליל המרוט, איראן. כמו כל שנה בעשר השנים האחרונות, גם 2009 מגוייסת, בניגוד לרצונה, לשמש כשנה גורלית בחזית האיראנית. כאילו יש הבדל ניכר מבחינת יכולותיו של צה"ל אם ברק ישמש כשר בטחון או בוגי. גם בתחום שיקול הדעת, אין שום סיבה להניח הבדלים, ואם ישנם כאלה, הם לרעת ברק. הוא מנופף בבובת הוודו של המשבר הכלכלי: הוא חייב להיות בממשלה בגלל המשבר. וואלה. אז למה לא לקח את תיק האוצר? ואיפה הוא היה בחצי השנה האחרונה? עזבו, זה עוד סתם שקר פאתטי בזחילה אל כסא עור הצבי.

ברק שיקר כשאמר שייצא מהממשלה אם ועדת וינוגרד תמצא את אולמרט אחראי לכשלי מלחמת לבנון. הוא שיקר לפני חודש כשאמר שפניו לאופוזיציה. הוא משקר עכשיו, כשהוא אומר שהוא נכנס לממשלה בגלל איראן והמשבר הכלכלי – מה, הוא קיבל מידע שלא היה לו על שני אלה בחודש האחרון – ויפה כתב הבוקר עקיבא אלדר שאין שום סיבה להאמין לו במיתוס "הצעתי הכל, הפלסטינים פתחו במלחמה": גם זה היה כסת"ח שהיה מיועד להציל את עורו בבחירות 2001. בסופו של דבר צדק לולמרט: ברק עצמו לא מאמין בשטויות שהוא אומר. מדובר בנוכל – ובנוכל כל כך גרוע, שהכל מזהים מיד את תרגיליו.

הערה: ביום חמישי הקרוב אעביר שוב את הרצאת מלחמת האזרחים האמריקנית. ההרצאה תיערך בביתה של נועה דרור, ברח' מסילת ישרים 7 שבירושלים, בשעה 20:30. המעוניינים להגיע מתבקשים להודיע על כך במייל לנועה עד בוקר יום חמישי כדי לוודא שיש די מקום. הכתובת היא dror.noa בשירות הדואר של גוגל. ההרצאה כרוכה בתשלום של חמישה שקלים, לכיסוי הוצאות הכיבוד והבלגאן.

(יוסי גורביץ)