האם זו היסטריה ציבורית או היסטריה תקשורתית? קשה כבר לדעת. האם יש משהו מאחורי התדמיות הללו? האם יתכן, האם באמת יתכן, שלתביעה לכניעה לדרישות החמאס ולשחרור אסיריו יש תמיכה ציבורית גורפת? גם כאשר מצבו לא ידוע?

ראשית, עובדות. בהתקפה שבה נשבה גלעד שליט נהרגו עוד שני חיילים. אני רוצה לראות מישהו שיוכל לומר לי מה שמותיהם מבלי להזדקק לשירותיה של גוגל. מדוע את שמו של שליט אנחנו מכירים? כי זרקור תקשורתי מלווה אותו מזה שלוש שנים. פרט לכך, אין שום הבדל בינו ובין שני חבריו ליחידה שמתו על משמרתם.

עובדה לא נעימה אחרת: החמאס מפזר רמזים מזה כחודשיים שגלעד שליט "נפצע קשה" במהלך התרגיל הגדול האחרון שערך צה"ל ברצועת עזה. לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין שבהחלט יתכו שאחד מחוטפיו של שליט, בהתרבות גופות בני משפחתו מירי חסר אבחנה של כוחותינו המזויינים, רצח אותו בהתקף קריזה בלתי מאושר, ושהחמאס מנסה עכשיו לחזור על השטיק של החיזבאללה ולקבל את העצורים שלו תמורת גופה.

אבל גם אם גלעד שליט חי, וגם אם יואיל החמאס לספק הוכחות לכך, זו תהיה עסקה גרועה מדי, מהסוג שהורגלנו אליו תחת שרון ולולמרט. שוב תקבע מדינת ישראל שאין מחיר שהיא איננה מוכנה לשלם עבור חייל שבוי. התיאבון לסחטנות רק יגבר. יתר על כן, מאחר והפלסטינים לא ממש מנסים לתקוף חיילים – זה מסוכן מדי – ומעדיפים לטבוח באוכלוסיה אזרחית, המשוואה היא שתמורת הצלת חייו של חייל אחד מוכנה ישראל לשלם במחיר לא ידוע של חיי אזרחים. איש הרי לא משלה את עצמו שהאסירים המשוחררים יעברו לסקטור ההייטק הפלסטיני עם שחרורם. הם רוצחים מקצועיים, זה מה שהם יודעים לעשות, על כך תהילתם, והנסיון מורה שלאחר שנים ארוכות כאנשי מחתרת ואסירים, הם יתקשו מאד לשוב לחיים אזרחיים שלווים. ומאחר ורצח אזרחים הופך, בחברה הקניבלית הסמוכה, את הרוצח לגיבור, ומשדרג את מעמדו החברתי ואת מעמדה של משפחתו, זה מה שהם כנראה יעשו.

פרופ' אביעד קליינברג כתב זאת היטב ב"ידיעות אחרונות" לפני כשבוע: אם צה"ל מתיימר להשיב את כל חייליו הביתה, מוטב לפרק אותו כעת. צבא כזה איננו מוכשר לביצוע משימה כלשהי. בעת מלחמה יש אבידות, ויש לעיתים שבויים, ולעיתים – במיוחד בעת לחימה בברברים – הם גם נרצחים. זה סיכון שחיילים נוטלים על עצמם. הם שליחי הציבור, ותפקידם להגן עליו, לא להיפך.

אבל מי שומע את הדעה הזו בהרעשה הבלתי פוסקת של כלי התקשורת על תודעת הציבור? מי יכול לומר את זה, כששר הבטחון בעל מגע מידאס-ההפוך – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא – מבקר באוהל של משפחת שליט, כאילו היה אזרח מודאג מן השורה? מי יכול לעמוד בגלי ההתיילדות האלה, באמירה האידיוטית והבלתי פוסקת "אבל מה היה היית אומר אם זה היה הבן שלך?". בפרפרזה על צ'רצ'יל, החברה הישראלית – אבל האם זו החברה הישראלית, או פאטה-מורגנה תקשורתית ותו לא? – נדרשה לבחור בחרפה או במוות. היא בחרה בחרפה, ותקבל גם את המוות. ככה זה כשאין תחושה של מדינה, אין תחושה של משהו שצריך להתנהל בצורה מושכלת, אין תפיסה של חשיבה מושכלת; יש רק משפחה מורחבת והורים וילד מסכן, שצריך להציל.

(אבל האם זו אכן התפיסה הרווחת, או רק בבואתה התקשורתית?)

(יוסי גורביץ)