החברים של ג'ורג'

מה רוצים מהם?

הארץ רעשה קלות, לא לגמרי בלי צדק, כשהתברר שאמנון יצחק, מחשוכי המטיפים הכריזמטיים בישראל, גזר על זמר כלשהו, ארז יחיאל, 39 מלקות ("ארבעים חסר אחת", בלשון התלמוד). יחיאל קיבל על עצמו בהכנעה את גזר הדין, בין השאר משום שפרנסתו היא על זמרה לציבור החסידי; עוונו היה שהוא הופיע בפני קהל מעורב, ואם היה מסרב לקבל את גזר הדין, היה צריך כנראה לבחור בקריירה אחרת או לרעוב. לאחר שכפף עצמו יחיאל לבית דינו של אמנון יצחק, התירו הרבנים ברוב חסדם לשוב ולשמוע את המוזיקה שלו, כלומר התירו לו להתפרנס.

רעש נוסף נרשם כאשר התברר שרב העיר חולון, אברהם יוסף – בן של – פסק שאסור לאפשר לעובדי מערכת המשפט הישראלית להשתתף במניין, אפילו אם הם דתיים ושומרי מצוות. אמנם, יחסית לאביו התבטאויותיו של אברהם יוסף מתונות משהו – הוא לא קרא לסקול את עורכי הדין, לא השווה איתם לעיזים עיוורות, לא טען שהם נחשים – אבל האמירה הזו משמעה נידוי, ועורכי דין דתיים חסודים (ביניהם ח"כ דוד רותם, שמקדם שבע תועבות לפני ארוחת הבוקר) נזעקו.

אני מודה שמצאתי את הזעקות צדקניות משהו. נתחיל מהמקרה הפשוט יותר של פסק ההלכה של יוסף. הלז הוא רב. הוא לא סתם רב, הוא רב בתשלום ומשכורת מטעם מדינת ישראל. משלמים לו כדי שיפסוק הלכות על פי מיטב שיקול דעתו, הבנתו וידיעתו. הוא ענה על שאלה של מאמין – אמנם, אפשר שזו היתה שאלה מוזמנת מראש – ואין לנו, בינתיים, יסוד להניח שהוא עשה שקר בנפשו, כלומר פסק ביודעין הלכה שהוא יודע שאין לה בסיס.

יתר על כן, יש יסוד לסברה שפסק הדין של יוסף עומד על קרקע מוצקה. ליהדות הרבנית, לאורך ההיסטוריה, לא היתה שליטה בזרוע המבצעת, המגעים שלה עם הזרוע המחוקקת של תקופת היווצרות – הסנהדרין – היו טראומטיים בתקופה שלזרוע הזו היו סמכויות, וכל מה שנשאר לה היתה הזרוע השיפוטית. על זו היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים. העקרון של משפט הלכתי, על ידי רבנים, הוא דבר שהרבנים לא ויתרו עליו מעולם, ושמי שערער עליו – למשל, על ידי הטלת ספק בדברי כותבי התלמוד – בעט את עצמו החוצה מהיהדות.

לאורך כל הדורות, אסרה ההלכה על יהודים להשתמש ב"ערכאות" – בתי דין זרים – אלא אם אולצו לכך על ידי כוח זר, ויהודי שפנה לערכאות נחשב למוסר, שדמו מותר. המצב שבו יהודים עצמם שימשו כשופטי או באי כוח של ערכאות (אלא אם היו מומרים, ומכאן זרים) לא היה מוכר עד להקמת מדינת ישראל. הרעיון שדווקא יהודים הם אלו שירימו ידם, מרצונם וללא כפיה, בקודשי ישראל הוא רעיון מזעזע מבחינה הלכתית. אביו של יוסף, עובדיה, התייחס במשך שנים ארוכות למערכת המשפט הישראלית כאל "ערכאות", והוא אף קבע שאסור לעורכי דין דתיים להשתמש במערכת המשפט הישראלית אלא אם הם מייצגים אדם שנתבע, כלומר מי שנכפה על ידי כוח זר ואין לו ברירה ויש להושיט לו את מירב הסיוע האפשרי. מהבחינה הזו, הפסיקה של יוסף ג'וניור לא צריכה להפתיע אף אחד.

אומרים שאברהם יוסף עושה שקר בנפשו כשהוא מקבל משכורת מהמדינה ובו זמנית תוקף את מוסדותיה. סביר שהוא לא רואה זאת כך: הוא משמש כרב, ורבנים תמיד נסמכו על תמיכת הציבור. יתר על כן, בעולם העות'ומני – שממנה באה משפחת יוסף – לרבנים היה מעמד מוכר על ידי השלטונות. הציפיה שיוסף יעשה שקר בנפשו ויפסוק הלכות כרצונה של הרשות היא דרישה בלתי קבילה שיוותר על חופש הדת שלו. הבעיה היא לא ביוסף, או בפסיקות שלו: לעקרב אין ברירה אלא להיות עקרב. הבעיה היא בכך שקיימת רבנות אורתודוקסית רשמית בישראל. מי שמסכים עם קיומו של מוסד הרבנות, לא יכול להתלונן אחר כך שהרבנים פוסקים על פי ההלכה, שמטבעה מנוגדת למוסר האנושי. מי שהעניק להם סמכות, לא יכול להתלונן על כך שהם משתמשים בה. ישנה שאלה נוספת, של נפוטיזם – קרוביו של עובדיה יוסף ממלאים מספר גדול באופן חשוד של משרות רבניות – אבל היא לא רלוונטית כרגע, וההתנגדות לנפוטיזם היא ממילא תפיסה מערבית במובהק, שרבנים מעולם לא לקו בה.

נעבור לנושא הסבוך יותר, זה של אמנון יצחק. הצד המטריד בנושא הוא עצם חזרתן של המלקות לחיינו. היהדות מלאה בעונשי גוף מבעיתים – בין השאר, היא דנה אנשים למוות באמצעות שפיכת מתכת מותכת לתוך גרונם – והצד החיובי של דיכויה על ידי זרים לאורך השנים היה חוסר יכולתה להפעיל אותם, כמו גם חוסר יכולת לבטא בפועל את שנאת המין האנושי שלה. העובדה שכותבי התלמוד הקפיאו את היהדות, כשהפכו את עצמם לבני אלים שעל פסיקתם אין עוררין, והתפיסה הממארת והמטמטמת של "שקיעת הדורות", הפכו שינוי של ממש – ביטול הלכות שעבר זמנן – לבלתי אפשרי. התוצאה היתה, בין השאר, שרידתם של העונשים הברבריים שביהדות, שלידתם בממלכות ההלניסטיות המזרחיות.

עכשיו, משחזרה ההלכה וקיבלה מעמד חיובי בקרב הישראלים – עם שקיעתה של הישראליות ועלייתה של היהדות – הם חוזרים. יצוין שיהודי אמסטרדם, במאה ה-17, הלקו את אוריאל א קוסטה 39 מלקות; אמנון יצחק לא המציא שום דבר חדש. בינתיים, מדובר רק מלקות, ובינתיים רק מרצון ולא מכפיה; אבל אפשר לחשוב על מצב שבו רב בבית דין רבני ידרוש להוציא להורג אשה נואפת, מתוך ידיעה שמערכת המשפט הישראלית תמנע את ביצוע העונש אבל הוא ייצא תותח בקרב קהל מעריציו. ואחרי שדרישה עולה פעם אחר פעם, היא גם מקבלת לגיטימיות. (מעניין גם לראות, אחרי כמה עשרות שנים שבהן ניסו לומר לנו שהרבנות ה"ספרדית" היא מתונה יותר מהאשכנזית, לראות איך עונשי מלקות חוזרים דווקא על ידי מטיף אנטי-אשכנזי במובהק).

אבל, בניגוד לבית דינו של אברהם יוסף, לבית דינו של אמנון יצחק אין כל תוקף חוקי בישראל. מי שמכפיף את עצמו אליו, עושה זאת מרצונו. אולי לא מרצונו הטוב; אין ספק שיחיאל היה מעדיף לוותר על ההשפלה הפומבית. אבל הוא מוכר מוצר לקהילה החרדית, ולקהילה הזו יש דרישות כשרות קפדניות. אחת מהן – חדשה יחסית, אמנם, אבל רוב החומרות החרדיות הן חדשות יחסית – היא מניעת היווצרותו של קהל מעורב. על הנזקים שבתפיסת ה"צניעות" כבר דיברתי לא מעט, ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שדווקא בגלל הנושא הזה שבות המלקות למדינת ישראל – אבל יחיאל יכול להאשים רק את עצמו. אם הוא רוצה לשווק מוצרים לקהל החרדי, הוא צריך לעמוד בדרישות שלו. אם הוא לא מוכן לעמוד בדרישות הללו, שיפנה לקהל אחר. לחילופין, שיגלה עמוד שדרה וייצא למאבק ציבורי נגד הרבנים. עלו קריאות לפעולה כנגד אמנון יצחק; באיזו אשמה? הפעלת מועדון סאדו-מאזו ללא רשיון הולם? (ויש לציין בעניין את התפיסה של דיין בית הדין של אמנון יצחק, על פיה המלקות, יש בהן "גם סודות, כל מיני דברים עמוקים מאוד", וכי מי שעובר אותן "זוכה לאורות גדולים ומקבל נשמה חדשה". המרקיז דה סאד ודאי היה מהנהן).

אם יש בעיה בסיפור של יחיאל ויצחק, הבעיה היא ביחיאל: בכך שכפף את עצמו לדין ברברי, הוא השיב אותו לחיינו, ומה שהתחיל ככפיה למחצה בהחלט יכול להתגלגל לכפיה מלאה. אבל האשמה לא תהיה ביצחק; אי אפשר, כאמור, לצפות מעקרב שלא יהיה עקרב. הבעיה היא בלגיטימיזציה הרחבה שזוכה לה ההלכה היהודית. ונגד זה, כמעט שאיש איננו מדבר.

(יוסי גורביץ)

"אתם טועים בנו, לא נעשה זאת"

יובל שטייניץ הוא אוויל משריש, שלא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.

כלומר, אם למישהו היה ספק בנושא, שטייניץ הפיג אותו היום (א'): במהלך ישיבת ממשלה מתלהמת במיוחד, הוא אמר ש"אריאל הוא ישוב בישראל". אוי. ולחשוב שזה האיש שצריך להחליט בסוגיות מדיניות וכלכליות סבוכות.

אריאל איננה בישראל. היא נמצאת בגדה המערבית, שטח שישראל מחזיקה בו – על פי הצהרותיה הרשמיות – כשטח המוחזק בתפיסה מלחמתית ושהריבון בו הוא אלוף הפיקוד, קרי החוק החל בו הוא החוק הצבאי. נחזור על זה שוב: אריאל איננה עיר ישראלית (למעשה, כשנוח לה, היא אומרת את זה בעצמה). קצרין, למשל, היא עיר ישראלית על פי החוק הישראלי. אף אחד בעולם לא מכיר בלגיטימיות של סיפוח הגולן, אבל הוא פורמלית הוא סופח. הגדה המערבית מעולם לא סופחה.

וזה, הכיבוש, הוא מה שעומד במרכז כל המהומה סביב מחאת השחקנים. קיומה של אריאל הוא פשע מלחמה. תושביה הם פושעי מלחמה. החיילים המגינים עליה מבצעים פשע מלחמה. עכשיו דורש הקונסנסוס הישראלי – כפי שהבחין כבר סוקרטס מול משטר השלושים באתונה, משטרי פשע תמיד ניסו לחלק את האשמה בין כמה שיותר אזרחים – שגם האמנים יתרמו את שלהם לפשע הקולקטיבי.

רגע, רגע, אומרים לי, מה אתה קופץ? על פי כל מתווה של הסדר קבע, אריאל תסופח לישראל. על הבולשיט הזה יש שלוש תשובות. ראשית, המשחקים שממשלות ישראל משחקות עם עצמן לא מחייבים אף אחד אחר – ומסתבר, אם נבחן את סוגיית פינוי המאחזים שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים מאז 2001, שהם גם לא מחייבים את ממשלות ישראל עצמן. שנית, אם ישראל תגיע להסכמה עם ממשלה פלסטינית נבחרת ולגיטימית על סיפוח אריאל לישראל, המצב ישתנה. דברו איתי כשזה יקרה; בינתיים זה לא קרה.

ושלישית, אין שום אפשרות מעשית לספח את אריאל לישראל. היא לא חלק מגושי ההתנחלויות. היא נמצאת 20 קילומטרים ממזרח לקו הירוק. ספח אותה, ואין מה לדבר על מדינה פלסטינית. זו, אחרי הכל, תכלית קיומה של אריאל: לקבור את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה, זכתה אריאל – שאין בה 20,000 תושב, כנדרש בדרך כלל להכרה כעיר – בסטטוס הנחשק הזה: היא קוץ מיוחד מאד, שטופח באהבה במשך שנים על ידי אריאל שרון וחבר מרעיו.

ב-1860, ערב הבחירות הגורליות לנשיאות בארה"ב, התפלגה המפלגה הדמוקרטית בין צפוניים ודרומיים. וויליאם יאנסי מאלבמה דרש מהוועידה המפלגתית לקבל החלטה שתומכת בעבדות לא רק כמוסד קיים ונסבל, אלא כמוסד ראוי לתמיכה. נציג מאוהיו קם על רגליו ואמר "יאנסי אומר לנו שאנחנו חייבים להסכים שהעבדות צודקת. הוא מורה לנו להסתיר את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו, אתם טועים בנו – לא נעשה זאת." המתנחלים וסייעניהם דורשים מאיתנו כעת לא רק להכיר בקיומן של ההתנחלויות, אלא גם להכיר בהן כדבר צודק, להכיר במתנחלים כסתם ישראלים מן השורה, שבסך הכל "מגיע להם לצרוך תרבות". אנחנו מתבקשים להכיר בקיומה של אריאל, לוותר בכך על המדינה הפלסטינית, ועל ידי כך להעניק גושפנקא להמשך שעבודם של הפלסטינים.

אתם טועים בנו, ג'נטלמנים מן המזרח, אתם טועים בנו: לא נעשה זאת.

הערה מנהלתית: שבתי בחוסר רצון מסוים מן הגולה הדוויה. אני רוצה להודות באותה הזדמנות לאנשים שהעלו את תרומתם לקרן הטבק והאלכוהול.

(יוסי גורביץ)

לקום, לומר, לצרוח

ב-8 בספטמבר יגורשו מכאן 400 ילדים. בטח שמעתם. בטוח שמעתם. זה בכל מקום. המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה הוא אחד מהמאבקים המוצלחים והקונצנזואליים ביותר בשטח כרגע. זה טוב. זה נותן לילדים האלה סיכוי. אבל, מצד שני, זה גם גורם להרבה אנשים להתעלם ממנו. כי המאבק מוצלח ממילא, ובינתיים יש את "אם תרצו" ואת הרס אל-עראקיב ואת היכל התרבות באריאל, ולמי יש זמן.

והאמת? לי אין הרבה זכות לדבר. אני מקבל כסף עבור השתתפות במאבק הזה. לא המון, אבל כסף. ובכל זאת, אם תהיו מוכנים לסבול עוד 800 מילה, אני רוצה להסביר למה המאבק הזה חשוב כל כך בעיני, למה הוא חשוב מספיק כדי שגם אתם תשתתפו בו.

האבולוציה של הספין

התנהלות המדינה בסיפור הזה מדגימה היטב את השתלטות היח"ץ על המדינה. היח"ץ שם את טלפיו לא רק על הממשלה, הח"כים או כל תפיסת ה"הסברה", אלא גם על ספר החוקים עצמו.

הספינים של שר הפנים, אלי ישי, התפתחו לאיטם מגזענות בוטה – זוכרים את "זרים מביאים מחלות"? – לשקרים גרידא. אחד השקרים הללו הוא הטענה, ששומעים שוב ושוב, שמהגרי עבודה מביאים ילדים כדי להלבין את שהותם במדינה. השקר הזה חצוף כל כך מפני שבדיוק ההפך הוא הנכון. לפי תקנה של משרד הפנים ("נוהל עובדת זרה בהריון") הורי הילדים הללו מאבדים את אשרת העבודה שלהם כאשר נולד הילד. כלומר, הבאת הילדים יצרה את סכנת הגירוש מראש. אמנם עד ליצירת הנוהל, ישראל החזיקה במדיניות שלא מגרשים ילד ואת אמו, והנוהל הוחל רטרואקטיבית גם על ילדים שנולדו כאן לפניו בואו לעולם. אבל במשך 15 שנה יבאה לכאן המדינה מאות אלפי מהגרי עבודה, ואלו הביאו רק 2,000 ילדים. בניגוד לציניות של ישי, רוב האנשים לוקחים את הילדים שלהם קצת יותר ברצינות, ולא מביאים ילד לעולם כדי לקבל "בייבי ויזה".

במלים אחרות, משרד הפנים הפך את הילדים לבלתי חוקיים במחי נוהל, ועכשיו הוא מאשים אותם בכך שהם לא חוקיים. וההתעללות לא נפסקת כאן. ילדים מחמש משפחות לפחות נמצאים בסכנת גירוש למרות שהם עומדים בקריטריונים, משום שמשרד הפנים דורש מהם להביא מסמכים שנמצאים כבר ברשותו; עובדת ובנה יגורשו, משום שבן זוגה הישראלי נפטר; הקריטריונים שלפיהם נקבע מי יגורש ומי ישאר מוטים אף הם: "ילדי עובדי השגרירויות" יגורשו, כשבמונח "עובדי השגרירויות" הכוונה גם למי שעבד שנה בשגרירות כמנקה. שוב ושוב המדינה יוצרת את הבירוקרטיה שתאפשר לה להאשים את הילדים הללו ומשפחותיהם בכך שהם, ובכן, לא עומדים בכללי הבירוקרטיה. המדינה למדה איך לעשות זאת על הפלסטינים, עתה היא מיישמת על ילדי מהגרי העבודה. זה מדהים, וזה מעורר רצון לצרוח.

הטיול נגמר

השקרים לא נפסקים כאן, כמובן. ישי משקר בנוגע למספר הילדים שנמצאים כאן, קשקש משהו על "אשרת תייר" ומאיים על אובדן הצביון היהודי של המדינה כאשר הוא מחזיק בשיא ייבוא מהגרי העבודה. אבל בטח כבר שמעתם את זה, אז לא אפרט. ובכל זאת, כדאי ללחוץ על נקודה אחת, שלא זוכה לתשומת לב מספקת – האמירה ההיא של ישי לפיה צריך לומר לילדים ש"הטיול נגמר".

האמירה הזו מרתיחה לא רק מפני שהילדים הללו נולדו כאן, וישראלים בדיוק כמוהו (אם לא מעט טובים יותר). היא מרתיחה מפני שישי מנסה להמעיט בחשיבות הזוועה שהוא והממשלה אחראים לה. תום כתב לא מזמן פוסט נהדר על מצב הילדים בקמבודיה, שמפרט בדיוק לאלו תנאים זוכים ילדים במדינה הזו. קמבודיה פחות רלוונטית לגבי ילדי מהגרי העבודה, משום שרובם פיליפינים. אז הנה כמה עובדות על הפיליפינים, שהושגו בחיפוש גוגל פשוט:

  • 30 אחוזים מאוכלוסיית הפיליפינים נמצאת מתחת לקו העוני. 26.5 אחוזים מהילדים נמצאים בתת-תזונה (מקור)
  • בעיית ילדי הרחוב בפיליפינים חמורה כל כך, שהיא זכתה לערך בוויקיפדיה. לפי דו"ח שפורסם ב-1998, יש בפיליפינים כ-1.5 מיליון ילדים ללא בית, ובחלקם נחטפים כדי לשמש כזונות לפדופילים.
  • לפי אמנסטי, מעל 500 אלף ילדים נעצרו בפיליפינים מאז 1995, בעיקר בשל עבירות זעירות כגניבה והסנפת דבק. מוערך כי בכל שנה מוחזקים במעצר בפיליפינים כ-20 אלף ילדים. בתאי המעצר הם סובלים מאונס ועינויים. גם כאן, הבעיה חמורה מספיק כדי לקבל ערך בוויקיפדיה.

וזה לא הכל, בדה- מרקר פורסם ראיון קצר עם יו"ר איגוד רופאי הילדים, פרופ' מתי ברקוביץ', שמספר על תחושת החרדה של הילדים הללו, מאיים שחלק מהמתבגרים שלא יתאקלמו בארצות המקור עלולים להתאבד, ומספר שחלקם נמצאים "בסכנת חיים של ממש" בגלל שנולדו כאן. לדבריו, "יליד ישראל שיגורש לאחת ממדינות אפריקה יפסיק לקבל את החיסונים הנדרשים ויהיה חשוף למחלות מסכנות חיים וגופו עלול לקרוס – בשונה מילד אפריקאי מקומי, שגופו יודע להתמודד טוב יותר עם המחלה ולפתח חוסן טבעי נגדה".

אז לא, זה לא טיול. סביר להניח שישי יודע זאת. כנראה שגם רוב חברי הממשלה. ובכל זאת, הם החליטו על גירוש. ובכל זאת, ב-8 בספטמבר 400 ילדים עומדים להיעלם מכאן, ויזכו לאלוהים יודע איזה תנאים. ובכל זאת, ישי ממשיך לייבא הנה מהגרי עבודה, ולהפריח אגדות על סכנה לצביונה היהודי של המדינה.

והוא לא לבד

וגרוע מכל, אלי ישי הוא בובת הקש שכולם עומדים מאחוריה. יש ממשלה מאחורי הגירוש הזה, יש ראש ממשלה, ולכולם נוח לתלות את האשמה בישי. אין ספק שהגזענות והשקרים הבוטים הופכים אותו למטרה קלה, אבל מאחוריו יש ראש ממשלה, ולו נוח לשתוק ולשלוח את שרה לכתוב לישי מכתב.

אז כן, משלמים לי על זה, אבל אני חושב שהמאבק הזה חשוב, ושהוא לא זוכה לתשומת הלב הראויה ברשת. זה מאבק חשוב משום שאפשר לנצח בו, ומשום שגם אם נצליח להשאיר כאן עוד שני ילדים בלבד, עדיין הצלחנו להשאיר כאן שני ילדים. והשמאל בארץ צריך להתחיל לצבור נצחונות. הפסדנו יותר מדי פעמים. וזה מאבק חשוב מפני שהוא נוגע לדבר חשוב בהרבה מצביונה היהודי של המדינה הזו – צביונה המוסרי.

בינתיים, קצת יותר מ-1,200 איש שלחו מכתב לראש הממשלה בנושא. אפשר להגיע ליותר, בקלות. כל מה שצריך זה עוד בלוגרים שמקשרים לאתר הזה (ואפשר לעשות זאת בקופי-פייסט פשוט). שוקי גלילי כתב פוסט נהדר על ילדי מהגרי העבודה, שחושף כמה מהנתונים העיקריים בנושא, ונראה לי שכמעט כל אחד יכול לכתוב פוסט כזה, אם הוא משקיע חצי שעה בגוגל וקצת רצון טוב, אבל גם קישור פשוט לאתר יעזור. אני מתחיל לראות פולניות מבצבצת לי בין השורות, אבל יש לי הרגשה שדווקא בגלל הקונצנזואליות היחסית של המאבק הזה, אנשים חשים שהוא נעשה מעצמו. הוא לא. הוא זקוק לכם. ואתם לא צריכים לעשות הרבה כדי לעזור המון.

התמונה: מכאן

(איתמר שאלתיאל)

פוסט אורח: קול קורא בעקבות ההודעה על פתיחת השיחות

כותב: יריב אופנהיימר

זה היה צפוי וידוע מראש. הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני לא עצרו את נשימתם לאור הודעת ארה"ב על תחילת השיחות הישירות, ורוח קרירה של סקפטיות מהולה בציניות מזרח-תיכונית מילאה את השיח הציבורי. הימין מצידו לא יוצא במחול שדים נגד כל סיכוי לפריצת דרך מדינית, והשמאל לא נזעק לכיכרות לתמוך במימוש הסיכוי לשלום. דווקא באווירה ציבורית כל כך סקפטית, חייבים להשמיע קול רם וברור שיקרא לנתניהו להמשיך את ההקפאה ולקדם ברצינות את ההזדמנות אחרונה להשגת פתרון שתי המדינות.

אם בכל הקשור לשיחות עדין אפשר לטייח, להעביר את הזמן ולהתחמק מהחלטות קשות, הרי שבכל הקשור לבנייה בהתנחלויות, הגיע שעת המבחן הגדולה של הממשלה הנוכחית. גם נתניהו יודע כי אם וכאשר יחליט שלא להאריך את תקופת ההקפאה, באופן אוטומטי יתחילו המתנחלים לבנות כ- 5,000 יחידות דיור בכל רחבי הגדה. מדרום הר חברון ועד להר ברכה, מבית אל ועד עפרה, המנופים וכלי העבודה יחזרו להיות חלק מהסקיי-ליין של השטחים.

את מה שברור לכל העולם ולמחצית מהציבור הישראלי, חייבים להבהיר גם לנתניהו ולברק. המשך הבנייה בהתנחלויות יפגע בראש וראשונה באינטרסים הישראלים, וימית אסון על מדינת ישראל בהווה ובעתיד. בשטחים מתגוררים כבר היום למעלה מ- 300,000 מתנחלים. המצב כמעט בלתי הפיך ואם יש עדין דרך להגשים את חזון שתי המדינות, היא תיעלם סופית לאחר עוד גל של בנייה מאסיבית ברחבי הגדה.

ניסיון העבר כבר הוכיח: כאשר ההמונים אומרים את דבריהם, גם המערכת הפוליטית מיישרת קו ומקבלי ההחלטות מושפעים. ובגדול. השמעת קול ישראלי ברור מול מסעות ההסברה וההפחדה של מועצת יש"ע ונערי הגבעות הכרחי וקריטי לעצירת ההתנחלויות. נתניהו עוד לא החליט וניתן להשפיע על עתיד המדינה. הפגנות דוגמת הפגנת שלום עכשיו היום, באתר הבנייה בהתנחלות טלמון, יכולה לפתוח את השיח הציבורי ולהחזיר לאופנה את העמדה המצדדת בהמשך ההקפאה ופתיחת משא ומתן רציני לשלום. דווקא במאבק הסיזיפי והקשה מול הימין אסור להרים ידיים ולהישאר אדישים. דווקא במאבק החשוב ביותר על עתידה ואופייה של מדינת ישראל חייבים להשפיע. שאלת ההקפאה איננה שאלה טכנית או משנית, שאלת המשך ההקפאה תכריע האם ישראל והפלסטינים הולכים לכיוון של פתרון שתי המדינות וסיום הכיבוש או לעבר עימות עקוב מדם ובסופו מדינה דו לאומית מסוכסכת ואלימה. בשאלות קיומיות שכאלו לא אובמה יעשה עבורנו את העבודה. בשאלת מדיניות ההתנחלויות, האחריות ללחץ על נתניהו וממשלתו, הייתה ונותרה על כתפינו, הציבור הישראלי.

לסיום, אני מזמין אתכם לעקוב אחרי פעילות 'שלום עכשיו' בפייסבוק ובטוויטר ולהצטרף למאמץ למנוע את המשך הבנייה בהתנחלויות.

גוויעתה של "יהדות הנביאים"

פעם, לא כל כך מזמן, כשהיה צורך להצדיק את גזילת הארץ מילידיה – גזל שהתרחש בעיקרו לא בסערת הקרבות של 1947-1948 אלא בשנים הארוכות והמיוסרות שלאחר מכן – רווחה כאן אידיאולוגיה שניתן לכנות אותה, בקצרה, "יהדות הנביאים". התפיסה שלה היתה התנתקות מוחלטת כמעט מהיהדות כפי שהיתה, ופניה עורגת אל היהדות "המקורית", כפי שהמחזיקים בה תפסו אותה: יהדות של צדק ויושר, כפי שהיא מתבטאת בחלקים מסוימים בתנ"ך. מחלקים אחרים בתנ"ך, כאלה שמדברים על רצח עם, אונס שבויות, טבח מאמינים של אלים אחרים, פסוקים מזעזעים כמו "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וינפץ עולליך אל הסלע" – הם העדיפו להתעלם.

כמובן, זו היתה יהדות מפוברקת של סוף המאה ה-19. מעולם לא היתה יהדות אותנטית כזו. היהדות האותנטית – זו שיהודים לאורך כל הדורות העדיפו, במספרים גדולים, לנטוש – היתה היהדות הרבנית. אחרי הכל, היא זו שקבעה אילו ספרים ייכנסו לתנ"ך ואלו יוגדרו כ"ספרים חיצוניים" (שלא לדבר על אלו שיוגדרו כ"עוון גליונים"), והיא ביססה את עצמה על הבדלה מהמין האנושי (חוקי כשרות, למשל) ושנאתו. אבל הלאומיות היהודית המתעוררת היתה צריכה להיאחז במשהו שאיכשהו יכול היה להתחזות למוסריות לגיטימית. אחרי הכל, אי אפשר לבסס את הטענה (השקרית, כמובן) ש"היהודים המציאו את המוסר" על דיני "לא תחנם".

הימים האחרונים מראים עד כמה חסרת שורשים היתה התפיסה של "יהדות הנביאים". היהודים האמיתיים, אלי ישי ויחידת עוז על "וביערת הרע מקרבך" שלה, מסירים במהירות כל אצטלה של אנושיות. כשישי אמר ש"נגמר הטיול", זו לא היתה פליטת פה: זו היתה אמירה מכוונת, שמטרתה לעודד את קהל הבית שלו. באדם אחר אפשר היה לחשוד שמדובר בניצול ציני ומרושע של שנאת האדם של היהודים האורתודוקסים לגריפת קולות בקלפי, אבל במקרה של ישי, תוכו כברו: הוא באמת שונא אדם. הוא באמת מתענג על מסע הנקמה הקטן שלו נגד ההיסטוריה היהודית. הקולות בקלפי הם בונוס נחמד, אבל ישי היה מתעלל בהם גם אם לא היה בכך רווח פוליטי (הפסד פוליטי היה כנראה גורם לו להסס – הוא פוליטיקאי, אחרי הכל).

פעם, לפני שנות דור, היו אנשים שבאמת האמינו באידיאולוגיית הנביאים. מנחם בגין הורה על קליטתם של 66 פליטים ויאטנמים שנמשו מהים, ושאף מדינה אחרת לא רצתה לקבל. בנו, בני בגין, יתפטר מראשות תנועת ימין ב-1999 כשהוא אומר שאין עוד ימין בישראל שמתחייב גם לשמירה על השטחים וגם לזכויות אדם. היום, מצד שני, רוב הציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין הדתי – במובנו הרחב יותר, קרי ימין ששורשיו הם דתיים – והרעיון של זכויות אדם זר לו. ישנה קבוצה בשם "רבנים למען זכויות אדם"; מתוך החיוב אתה שומע את השלילה, כמו ב"יהודים למען ישוע". רוב רובם של הרבנים, שלא לדבר על הצאן הקדוש, אינו תומך בזכויות אדם. הם תומכים בזכויות היהודי.

אם היה כאן ציבור ניכר שאכן האמין ביהדות הנביאים, אפשר היה לנהל מול אלי ישי ועוזריו מערכה מרתקת. אפשר היה לגייס את "בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" כנגדם, כפי שעשתה היטב עלמה זוהר:

גם אני חיפשתי כֹח להציל מה שאפשר,

לא היה לאן לברוח – דמי היה מותר,

אות קין, אות קין – אנשים נופלים לברכיים.

והם דופקים לך בדלת, הם בוכים בכי תמרורים.

אל תאמר "מה לי עם אלה, אלה אנשים שחורים":

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,

שלא ישכח איך ברח, הוכה, הושפל, נרצח. איך צעק לשמיים.

אפשר היה להשתמש ב"לא תשנא מצרי, כי גר היית בארצו", בשלל איסורים תנ"כיים להונות את הגר ולפגוע בו, באיסור התנ"כי המרשים להסגיר "עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו", בקריאה להניח לגר " עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר, באחד בשעריך, בטוב לו".

בישראל של היהדות האמיתית, לא זו שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, 67% מהיהודים שנשאלו בנושא תמכו בגירוש, וככל שהיו יהודיים יותר, כך עלתה תמיכתם בו. 100% (!) מהחרדים, 85% מהדתיים הלאומנים ו-56% מה"יהודים המסורתיים" (אלה שרגשי האשמה שלהם על כך שהם נוהגים בשבת מחזקים את הלאומנות הדתית שלהם) התנגדו לאזרוח הזרים – לכאורה בניגוד למסורת שלהם עצמה ובעצם בהרמוניה שלמה איתה.

מי שרצה לראות מה עמדת המסורת היהודית ביחס ללא-יהודים, יכול היה לראות אותה השבוע, כשמאות רבנים התכנסו כדי לתמוך מוראלית בכותבי "תורת המלך", שמתירה שפיכת דמם של לא יהודים ללא משפט ואזהרה, וגם את רצח ילדיהם "אם יש חשש שיגדלו להיות רשעים כהוריהם". יואל בן נון כותב נגדם בדם ליבו, אולי המאמר האמיץ ביותר של מי שכבר התריע נגד קיצוני הרבנים, אבל קריאה בין השיטין מראה שגם לשיטתו, הדבר היחיד שמונע הלכתית את חיסולם של אפיקורסים ממוצא יהודי – כן, כן – היא הוראה של החזון איש שאין לדון בנושא, והוא מתלונן מרה על כך שרבני "תורת המלך" מתעלמים ממנה. אבל ביהדות אין אפיפיור, וכל רב רשאי לפסוק כרצונו.

ואיפה נמצאים רוב הרבנים, ואיפה נמצא הצאן הקדוש, אנחנו כבר יודעים.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה לשבוע, ועל כן לא אעדכן את הבלוג בשבוע הקרוב. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לאנשים שתרמו לאחרונה לקרן הטבק והאלכוהול. נתראה שוב, אם יעמוד לי הכוח, בשבת הבאה.

(יוסי גורביץ)

אם תרצו, ואם לא נכפה עליכם הר כגיגית: עוד שתי הערות קצרות

הסקופ השקט: "כלכליסט", כאמור, עשו הבוקר (ב') עבודה נהדרת בחשיפת מקורות המימון של "אם תרצו": ג'ון הייגי, כשהסוכנות היהודית משמשת כצינור, בניגוד לנהלים שלה-עצמה. שווה לקרוא גם את שאול אמסטרדמסקי בנושא.

אבל היה להם סקופ קטן ביד, שהם לא שמו אליו לב. בעוד רוב התרומות של "אם תרצו" מגיעות מהייגי, רוב שאר התרומות – בסך 34,096 דולרים – מגיעות מארגון תמים לכאורה בשם הקרן המרכזית לישראל, ש"כלכליסט" זיהו כעמותה ימנית מניו יורק ותו לא. אם השם לא אומר לכם כלום, זה משום שאתם מכירים את העמותה הזו יותר כ-Central Fund of Israel.

זוכרים? האנשים הטובים שמשקיעים יותר מ-47 מיליוני דולרים בארגונים דתיים וארגוני ימין? שהשקיעו יותר מחצי מיליון דולר באבטחה בגדה המערבית? שתמכו בפרקליטיהם של יגאל עמיר וג'ק טייטל? התורמים הנלהבים ל"נשים בירוק" ו"אפרת"?

אם נחשב את ערך הדולר ב-2009 כשווה ל-3.7 שקלים, הרי ששווי התרומה של ה-CFI עומד על כ-126 אלף ₪. סך כל התרומות שקיבלה "אם תרצו" ב-2009 היה 456 אלף ₪. כ-375 אלף הגיעו מהייגי. השאר, אם כן – מעט יותר מרבע מההכנסות שלה – הגיע מה-CFI.

אז אלה שני המממנים של "תנועת המרכז הציונית" שלנו: כיאה לתנועה ציונית, פטריוטית ושורשית, היא נשענת על כסף מחו"ל של יהודים גלותיים שלא טרחו לממש את הפנטזיה הציונית שלהם ושל איש דת שנשמע באופן חשוד כמו אנטישמי קלאסי.

כיצד הפכתי למסית לרצח: כחלק מנסיון הסחת הדעת שלהם מהידיעה של "כלכליסט" – שהם ידעו שהיא מגיעה, כי קיבלו פניה לתגובה – הודיעו "אם תרצו" ל"ישראל היום" (תודה לנמרוד אבישר על התמונה) שהם הגישו תלונה למשטרה כנגד הקרן החדשה בגין "הסתה לרצח".

מה? ובכן, לטענת "אם תרצו", בכנס בלוגרים של הקרן החדשה "השמיע אחד המשתתפים איומים כלפי התנועה. מתמליל דבריו של הבלוגר עולה כי הוא אמר 'אני רוצה לראות בשר ודם במאבק מול התנועה' וציין כי צריך לגלות את מקור התרומות שלה'". שימו לב לסיפא העלובה במיוחד.

ובכן, הבלוגר האמור הוא אני, בכנס שתיארתי כאן. הדיווח מעיד על רמת האמינות של "אם תרצו": לא אמרתי שאני "רוצה לראות בשר ודם" (מה זה, לעזאזל?), אלא שהכנס היה תיאורטי ואני רוצה להגיע לבשר – ואז אמרתי שצריך לחשוף את המקורות של "אם תרצו". לא הסתה לרצח ולא נעליים. אלא אם ב"אם תרצו" התכוונו לומר שחשיפת מקורות המימון שלהם שקולה לאיום ברצח. אם הם ירדו לזה, כנראה שהפאשיסטים מפחדים, והם יודעים למה.

(יוסי גורביץ)

קשר נגד הדמוקרטיה

תחקיר כלכליסט שפורסם הבוקר, שנכתב על ידי תומר אביטל, חשף חלק נוסף ממקורות המימון של "אם תרצו": הסוכנות היהודית, שהעבירה לארגון 374,875 שקלים במהלך שנת 2009 – כסף שהגיע מג'ון הייגי, כהן הדת המאד שנוי במחלוקת. הסכום היווה כ-75% מסך התרומות שקיבלה "אם תרצו" במהלך 2009 (סך כולל: 456 אלף ₪), ושאיפשר לה לנסות ולצרוב את התודעה שלנו החל מתחילת השנה.

לסוכנות היהודית, על פי נהליה-שלה, אסור להעביר כספים לעמותות פוליטיות: היא מחויבת להעביר כספים אך ורק "אם הפרויקט הממומן בתרומה הוא בעל קשר מובהק למטרות הסוכנות: עידוד עלייה, חינוך, זהות יהודית ועוד". יתר על כן, תרומות שעוברות דרך הסוכנות היהודית חייבות להיות מיועדות לפרוייקטים ספציפיים. למרות כל זאת, הסוכנות היהודית העבירה את התרומות.

בכך שימשה הסוכנות היהודית – גוף, נזכיר, שאיננו כפוף לממשלה, אבל מנוהל על ידי מקורבו של נתניהו, נתן שרנסקי – כצינור להעברת כספים להתקפה פוליטית על השמאל הישראלי. אפילו "אם תרצו" עצמה, בהונאה הרגילה שלה, איננה מעמידה פנים שאיננה תנועה פוליטית: היא רק מתחזה לתנועת מרכז.

אמור מעתה, כש"אם תרצו" מאיימת להטיל חרם בינלאומי על אוניברסיטאות ישראליות – להם, כמסתבר, מותר – מי שחתום על החרם הזה הוא הסוכנות היהודית ושרנסקי. כשהיא מנהלת קמפיין הפחדה באוניברסיטת תל אביב, הסוכנות היהודית ושרנסקי הם שעומדים מאחוריו. כש"אם תרצו" גוררת אותנו את המק'ארתיזם והפאשיזם, וכשתציע בעתיד למנוע מיוצרים שמאלנים להופיע, או מסופרים שמאלנים לפרסם את ספריהם – צעדים הגיוניים בהחלט, בהתחשב במה שהיא עושה עכשיו – הסוכנות היהודית ושרנסקי יציצו מאחורי כתפיהם של רונן שובל וארז תדמור.

הגיע הזמן להזכיר שוב מי שני האדונים הנכבדים האלה. הראשון הוא דובר "תא כתום" לשעבר, שהיה ממובילי המאבק בהתנתקות, וששובץ ברשימה לכנסת של "הבית היהודי" על תקן הסוס הטרויאני שאמור לשכנע חילונים טובים להצביע לרשימה דתית-לאומנית, האיש שרצוי שישקיע מאמצים בהוצאת "אלטנוילנד" של הרצל אל מחוץ לקאנון הציוני – כי בספר ההוא, יש טיפוס בשם הרב געייער, שטוען שאזרחות מלאה צריכה להיות ליהודים בלבד (מסתבר שהרצל, בניגוד לשנינה של אחד העם, דווקא הכיר את היהדות האורתודוקסית), והוא הנבל שבעלילה, שדומה דמיון בלתי נעים לאנשי "אם תרצו". השני גנב אמל"ח וחומרי חבלה מצה"ל, לדבריו לצורך "הגנה עצמית", והיה מעורב באיומים באלימות כלפי מתנגדים פוליטיים.

שני החבר'ה האלה קיבלו כמעט 375 אלף ₪ מהפאסטור ג'ון הייגי, שמוקצה מחמת מיאוס גם בחלק גדול מהקהילה האוונגליסטית בארה"ב. במהלך הקמפיין של ג'ון מק'קיין ב-2008 נתפס הייגי באמירות פרו-היטלריות, בטענה שהרוטשילדים הם חלק מקונספירציה כלכלית עולמית, שהשואה התרחשה כי היהודים בגדו באלוהים, ולקינוח הוא גם יצא להתקפה כללית על הכנסיה הקתולית ומאמיניה.

זה המממן שבאמצעותו מנהלים שובל, תדמור וחבר מרעיהם מסע של הונאה, כחש, מרמה ואיומים כנגד המחנה הדמוקרטי בישראל. זה המממן שעל חשבונו הם חיים: ב-2008 החלה "אם תרצו" לשלם משכורות לפעילים שלה, בסכום של 43 אלף שקל; ב-2009, עם התרומה של הייגי והסוכנות הציונית, המשכורות עלו ל-366 אלף שקל. במקביל ירד תקציב האירועים והפעילויות מ-103 אלף ל-23 אלף, ותקציב ההסברה והפרסום – מ-328 אלף ל-113 אלף. מסתבר שיש כסף בסתימת פיות.

עכשיו מסתבר שהם מקבלים גם סיוע שקט מזרוע ממסדית למחצה. אם "אם תרצו" היו סיבה לדאגה, החשיפה שהם מקבלים סיוע מזרוע ממשלתית למחצה צריכה לעורר פאניקה.

במדינה נורמלית, מעורבותה של הסוכנות היהודית בהעברת כספים ל"אם תרצו" היתה גוררת ועדת חקירה. בישראל כנראה שלא יקרה כלום. לזכור, לפעם הבאה שבה שובל, תדמור והאידיוטים המועילים שלהם – ראיתי אותם ביום העצמאות בירושלים, צורחים "זבל אנושי" – ינסו שוב לדבר על "כסף זר".

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: ביקור באל פאריסייה

בשבועות האחרונים פתחנו אני ומוקס, אחי, אתר חדש בשם אפרטהייד ווטש, שמרכז פגיעות בזכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים. העבודה על האתר רבה, ובין השאר היא דורשת מאיתנו לעבור על הרבה מאוד ידיעות, מהרבה מאוד מקורות, לבדוק ולאמת אותן, ולעקוב אחרי התפתחותם של המקרים בשטח. אתמול בשתיים בלילה, מוקס ואני עברנו על שטף הידיעות בטוויטר בחיפוש אחר פריטים הולמים. "הם יהרסו שוב את אל פאריסייה מחר בבוקר", הוא אומר. את מה? אני מקיץ, אבל לא מוצא דבר להאחז בו בשלל ההריסות. אתה זוכר, הוא אומר, הכפר בבקעה שכבר הושמד פעמיים, הבוקר הם שוב קיבלו צווי הריסה.

אני קורא את הידיעה. אבל לא כתוב כלום על מחר. כן, הוא אומר, אבל תסתכל כאן, צווי הפינוי הם ל-24 שעות, והידיעה היא מהבוקר, כלומר בעוד כמה שעות הם יפונו. "זה לא אומר שהבולדוזרים לא יגיעו קודם, או אחר כך, או בכלל", אני אומר. "נכון", הוא עונה, "ובכל זאת".
אנחנו חופרים ברשימות הדיוור של הפעילים, באתרים שונים, מחפשים אם מישהו מתכנן איזשהי פעולה נגדית, אפילו משגרים איזה ציוץ באפלה, אבל כלום, לילה. העולם ישן.

אנחנו מוצאים את כל הסיבות למה לא לעשות כלום. אין לנו מושג היכן המקום. זה מקום קטן ושכוח אל. אנחנו לא יודעים אם יפנו אותם בכלל. איך הם ירגישו אם נבוא? מה נגיד להם? הם יבינו אותנו בכלל? אבל לאט לאט גובר הזעם האילם. לצאת? עכשיו? אז יצאנו אל העולם. לתעד. אושהידים עד הסוף. אנחנו מוצאים בגוגל חומר על הכפר, כולל מפה סבירה. אורזים מים, מצלמה וחטיפים, ויוצאים לארץ אחרת.

דמדומי השחר מוצאים אותנו בירידה לים המלח ומתבהרים לאורך הבקעה. בתרונות חשופים ושדות זהובים. יפה כאן בטירוף. פעם נעצור ונצלם, לא היום. אנחנו פונים לכביש תשעים ונוסעים לאורך הבקעה. לבסוף אנחנו מגיעים להתנחלות רותם. הכפר אמור להיות מולה, אבל קשה לזהות את המקום המדוייק, המבנים בתצלומי הארכיון הושמדו כבר מזמן ואין תיעוד של הנוכחיים. אנחנו ממשיכים בכביש עוד קצת, מבינים שהגזמנו, ושבים על עקבותינו.

אנחנו עוצרים ליד ילד מקומי ושואלים בערבית עילגת וֶון אל פאריסייה. אימו מסתכלת עלינו בדריכות מעל גב חמור. הוא עונה בבליל לא מובן. משהו על מים. אנחנו מוציאים את הבקבוק ונותנים לו, מנסים שוב. הוא מצביע על אימו וממשיך בערבית. אנחנו מתייאשים והוא מסתלק עם הבקבוק.מאוחר יותר יטרידו את המוקס רגשות אשמה. אָכְּל, זה מה שהוא אמר. היינו צריכים להשאיר לו את החטיפים.

אנחנו חוזרים לרותם ומוקס מזהה את המקום מהתמונה. השדות יבשו, המבנים לא אותם מבנים, אך הגבעה אותה גבעה. זה חייב להיות זה. אנחנו עולים בשביל עפר מול ההתנחלות, עוקפים את שלט הבטון המזהיר שזהו שטח אש, וחונים בשדה בור זרוע סלעים בצד הדרך, חוששים מהבולדוזרים העשויים להגיע בכל רגע. המקום שקט מאד. שקט מדי. בהתקרבות זהירה אנחנו מגלים שהוא נטוש לחלוטין. מעבר לשדות החרבים של הכפר מזמזמת משאבה הדואגת למי ההתנחלות. מדי פעם עובר רכב בכביש ומקפיץ אותי.

:  
שלט המזהיר מפני היות המקום שטח אש. ספק אם לצה"ל יש אכן כוונה להתאמן שם, בהנתן שהתנחלות יהודית נמצאת מעבר לכביש.

   
שדה מוזנח של אחת המשפחות. לא נראה שמיכל המים חובר מעולם למשאבה. כנראה מולא על ידי מכלים נגררים.

אוהלי המגורים עשויים שקים להובלת כימקלים שנתפרו יחדיו. הגללים הטריים והצמחים החיים מגלים שהמקום ננטש ביממה האחרונה. מי שגר כאן לא התנגד. הוא אסף את מטלטליו והסתלק. לפחות עד יעבור זעם.


צמחים חדשים שהובאו למקום וטרם נקלטו. נראה שהושקו ביממה האחרונה.

דיר שנהרס ולא שוקם. אבוס וצינור המוביל לשוקת שאיננה עוד עומדים במרכז השטח המפונה מסלעים

 
מריצה מיותמת עומדת בכניסה למאהל אחת המשפחות.


 
שמיכות ושטיחים ארוזים לקובייה עטופה בפלסטיק. כנראה לא היתה לתושבים אפשרות לקחת אותם איתם.

סימני ההרס ניכרים בכל מקום, נערמים שכבה על גבי שכבה. נדמה שבכל פעם מתמעט הכוח לחזור על הניסיון העקר לבנות מחדש את המקום. לאחר כשעה של שיטוט חסר מטרה התחלנו בדרכנו הביתה. חוסר האונים והתוחלת ליוו אותנו. מיהם תושבי אל פאריסייה? איפה הם עכשיו? האם הם מחכים לבולדוזרים שיסתלקו על מנת להתחיל לבנות מחדש? האם הם חופשיים? מה הם חשים?

יש משהו בשקט המלווה את התמונות שלא מרפה. על פי העליבות שהותירו מאחריהם, אלה היו אנשים שחיו בדוחק רב, ועתה גם המעט שהיה רשום על שמם נלקח מהם. ובשל מה? האם צה"ל באמת זקוק לשדותיהם לאימונים באש חיה? האם למתנחלים החיים בסמוך נמאס לראות פלאחים החיים על שקל ביום? או האם זו שרירות לב ותו לא?

בערב גילינו ציוץ מאת דובר צה"ל שבלילה הקודם נעצרו מספר פלסטינאים בבקעת הירדן. האם הם היו מאל-פאריסייה? האם מאחד מהכפרים האחרים בסביבה שסובלים מנסיונות גירוש דומים? לא ידוע. שום דיווח אודות אל פאריסייה לא הגיע לידינו מאז.

עוד תמונות כאן.

(יאיר ויזהר (מוקס) מהללאל)

פוסט אורח: תפסיקו לטמטם עם הדמוגרפיה

מאמר דעה שפורסם בסוף השבוע האחרון ב-ynet, תחת הכותרת "תפסיקו לאיים עם הדמוגרפיה", יצר דיון מחודש בשד החביב על כולנו. הכותב, יורם אטינגר, מנסה לענות במאמר לטענות, העולות בעיקר בחוגי המרכז-שמאל, שלפיהן התרבותם של הפלסטינים תהפוך אותם בסופו של דבר לרוב בין הים לירדן. התגשמותו של ה"איום הדמוגרפי", במילים אחרות.

התשובות של אטינגר מוכרות – הנתונים שמספקים הפלסטינים מופרכים, מקורות העלייה היהודית טרם יבשו, וכן הלאה. כמה גולשים הציגו בתגובות נתונים סותרים, כדי להוכיח שהאיום הדמוגרפי דווקא שריר וקיים. גם הטיעונים שלהם מוכרים. מעטים מהמשתתפים בדיון הזה שמים לב לשיח המעוות שהם יוצרים – שיח שסותר עקרונות בסיסיים הנוגעים לכבוד האדם וליחסים התקינים בינו לבין המדינה.

החברה היהודית בישראל של 2010, בניגוד לזו של שנות ה-50 (שלא לדבר על החברה לפני קום המדינה), היא כבר איננה "חברה בבנייה", שהייתה זקוקה למהגרים רבים כדי להתבסס. במצב הנוכחי החברה אמורה להתייחס לפרטים בתוכה, וגם מחוצה לה, לא כמי שנועדו לבנות אותה, אלא כבני אדם שהם, קודם, כל, בעלי זכויות ורצונות משלהם.

וכאן בדיוק השיח הדמוגרפי נכנס לתמונה, ומקשקש עליה בטושים זוהרים.

דוגמה ראשונה לכך, הנוגעת דווקא לאוכלוסיה היהודית, אפשר למצוא במאמר עצמו: מדוע אתם מודאגים מהאפשרות של היפסקות העלייה, שואל הכותב. הרי די בגל אנטישמי באירופה, או במשבר כלכלי – והופ, נקבל חיזוק בדמות עולים רבים נוספים. במילים אחרות – העיקר שהעולים יגיעו, מה זה משנה למה.

בטיעון זה מנטרל אטינגר להפליא את משמעותם הלא-משמחת-במיוחד של גלי אנטישמיות ושל משברים כלכליים עולמיים. במידה רבה של ציניות הוא הופך את הסבל שהם גורמים ליתרון, בשם הדמוגרפיה הקדושה. טיעון דומה, בכיוון ההפוך, מושמע לעתים קרובות נגד מי שבוחרים להגר מהארץ, וכביכול מפקירים אותה. בשני המקרים מתעלמים הטוענים מרצונם הלגיטימי של פרטים ומשפחות לחיות את חייהם בצורה הטובה ביותר שניתן, והופכים אותם לכלים שנועדו לשרת את המטרה העליונה – שיהיו יותר יהודים מערבים בין הים לירדן. לא צריך להיות מומחה ללוגיקה כדי לשים לב שהטיעון הזה מציב את הכלל מעל הפרט, בניגוד מוחלט לכל כללי החשיבה הדמוקרטית והליברלית.

אבל האם המטרה הזאת באמת כל כך חשובה? מדוע זה חשוב אם בשטחים המכונים יהודה ושומרון יש 2.5 מיליון פלסטינים, או שני מיליון בלבד? מה זה משנה האם סך האוכלוסייה הערבית/פלסטינית בישראל ובשטחים הוא 40%, או 52%? הלא רוב הציבור הישראלי, משמאל ומימין, מסכים שהמצב שבו ישראל שולטת בחיי הפלסטינים בשטחים, במישרין או בעקיפין, מבלי להעניק להם זכויות אזרח – הוא מצב רע, שצריך לשנות. רבים, כמוני, תומכים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ואחרים תומכים בפתרון של מדינה אחת, אשר אופיה המוצע תלוי במציע.

ואם רובנו מסכימים שנעשה עוול לפלסטינים, ושאותו עוול מזיק גם למדינה, מה זה משנה אם הקבוצה שסובלת מהעוול היא רוב, או מיעוט? האם הפגיעה בטיבטים בסין הייתה חמורה פחות מהפגיעה באוכלוסיה השחורה בדרום אפריקה בימי האפרטהייד, רק כי הם היו מעטים? אפשר אמנם לנסות ולטעון שכאשר הפלסטינים יהפכו לרוב, הם יוכלו לקבוע את אופייה של המדינה באמצעות לחץ בין-לאומי. אבל זאת רק בהנחה שהכיבוש יימשך. והכיבוש בכל מקרה אינו צריך להימשך.

גם במסגרת הפתרונות המוצעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, השיח הדמוגרפי ממשיך לככב, למרבה הצער. נכנסתי לא מזמן לוויכוח סוער באוטובוס עם בחור דתי: הוא תמך בסיפוח השטחים ובאזרוח הפלסטינים, תחת מדינה המוגדרת כיהודית. "ואיך הם יתפקדו וירגישו כחלק ממדינה יהודית?", שאלתי. "אנחנו נסתדר עם האיום הדמוגרפי", ענה לי הבחור, וציין, בדומה לאטינגר, ש"כל המחקרים מראים שאנחנו יולדים יותר ויותר, והם פחות ופחות". דיונים אחרים שיצא לי להיות עד אליהם, או להשתתף בהם, עסקו ב"בעיה הדמוגרפית" שהערבים המתגוררים בישראל עשויים להוות אחרי הקמת המדינה הפלסטינית. 

שני סוגי הדיון הללו מפספסים נקודה בסיסית: מדינה דמוקרטית אינה יכולה להיחשב לכזאת, ולהתייחס לאוכלוסיה המהווה חלק ממנה כאל איום, רק בשל שיוכה האתני. כן, גם אם מדובר בערבים. התייחסות כזאת גוזרת שאותם אזרחים יקבלו יחס סוג ב' – יחס שהערבים המתגוררים בישראל אכן מקבלים, בהיותם, במקרה הטוב, רצויים פחות. אם הפתרונות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ישאירו על כנה את ההתייחסות הזאת לאוכלוסיה הפלסטינית, ואף יחמירו אותה – אז הם יהיו זמניים בלבד, ולא באמת יעזרו לבנות כאן דמוקרטיה במלוא מובן המילה.

אפשר להתווכח על הפתרונות המוצעים, אבל כולם צריכים לקחת בחשבון את אותו עקרון שהצגתי כאן: בני אדם הם אינם כוח אדם.

והערה קטנה לסיום: אפשר לנסות ולהחיל את כל מה שכתבתי כאן גם על האוכלוסייה החרדית, אם מתעלמים מהעובדה שמדובר בסיפור אחר לגמרי. החרדים, כידוע, אינם קבוצה אתנית, אלא קבוצה דתית שברובה המוחלט שוללת לחלוטין את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ואף את זכותה של המדינה להתקיים. הסכנה נעוצה בדעותיהם ובמעשיהם, ולא במוצאם, ועליית שיעורם היחסי באוכלוסיה בהחלט מדאיגה בעיני.

דור צח הוא כותב בלוג השירה "קירות חמים" – http://kirot.blogspot.com/

(דור צח)

אופס, ארגון קש קרס

לפני שבוע, כתבתי על הקשקוש החדש שמפמפם בן כספית: התפיסה שמאחר והקרן החדשה נאבקת בנסיונותיו של יצחק תשובה לעשוק את הציבור הישראלי מההכנסות המגיעות לו ממרבצי הגז שלו, הרי שהיא בעצם ארגון עוין, כי החלופה היא השענות על גז "ערבי" ושזו מטרתה האמיתית של הקרן החדשה. הקמפיין המטומטם הזה – מטומטם בין השאר משום שהוא מתעלם מחלקו של אוליגרך ישראלי למהדרין, יוסי מימן, באספקת הגז המצרי לישראל – היה כל כך מטומטם שאפילו בן דרור ימיני התנער ממנו.

"כלכליסט" דיווח הבוקר (במהדורת העץ המת, אביא קישור כשיהיה) שהושקעו בקמפיין הזה שני מיליוני שקלים. במהלך השבוע האחרון, פרסם הקמפיין מדי יום מודעות ב"הארץ", "ישראל היום", ו"מעריב". הוא רכש באנרים בולטים במיוחד בוואלה ונרג', ומודעות רחוב גדולות הוצבו בשורה של מקומות ברחבי הארץ.

הקמפיין הובל, לכאורה, על ידי "הפורום למען ארץ ישראל". זה הארגון שהמנהיג שלו, רנן שוורצמן, התראיין אצל בן כספית לפני שבוע. "הפורום" הוא בעצם תא סטודנטים בבר אילן. יש לו אתר עלוב למדי ולא מושקע – הם אפילו לא הסירו את הטקסט שמופיע עם כל בלוג של וורדפרס, Just another wordpress..com site – ושוורצמן הוא בסך הכל ילד בן 28. איך הגיעו לידיו שני מיליוני שקלים? שאלה טובה. כנראה שהם לא הגיעו. שוורצמן וארגון הקקיון שלו שימשו ארגון-חזית עבור מישהו אחר.

שוורצמן, שכנראה לא ידע במה הוא מתעסק, נבהל. אתמול הוא אמר לדה מארקר ש"אנחנו לא חתומים על המודעות, זה לא עבר דרכי, ואין לי מושג מי פרסם אותן… התחלנו במאבק נגד הקשר שבין הקרן החדשה לבין סוגיית תמלוגי הגז כדי לתת את הדחיפה הראשונית, אבל אנחנו בסך הכל תא סטודנטים. העניינים הכלכליים אמנם חשובים – אבל הם פחות מעניינים אותנו. אלמלא הקרן החדשה היתה מעורבת, לא היינו נכנסים פנימה. הגענו לסיפור בעקבות הקרן החדשה ולא להפך. מבחינתנו – שהמדינה תלאים את שדות הגז, ושקל אחד לא ילך ליצחק תשובה. האמת היא שאנחנו בכלל רחוקים מקפיטליזם". מעבר לכך שהאיש טמבל מוסת, הוא סותר את עצמו. לבן כספית הוא אמר לפני שבוע ש"השלכות רבות של העלאת התמלוגים הינן כאלה המדברות על הברחת משקיעים, ערעור יציבותה הכלכלית של המדינה ופגיעה באזרחיה". פתאום הוא "בכלל רחוק מקפיטליזם"? כתוצאה מסיבוב הפרסה החד הזה, הגישה אמש (א') הקרן החדשה לישראל תלונה במשטרה נגד שוורצמן וחבר מרעיו.

שוורצמן לא מסגיר, עם זאת, את המקורות הכספיים שלו: "רובם תורמים מחו"ל, יהודים חובבי ציון", הוא אומר. חובבי ציון עם המון, המון כסף, ושל"כלכליסט" אמר שוורצמן שהם מתנגדי הקרן החדשה שאינם רוצים להזדהות. משרד הפרסום של שוורצמן, זה של גל אורן, מאשר שהכסף מגיע ממקור אחר אם כי הלקוח שלו הוא שוורצמן והפורום-בשנקל שלו.

אז מה קרה כאן? הנה הערכה: מישהו מחו"ל עם הרבה כסף, אולי כזה שמקושר גם לטייקוני הגז שלנו, פנה לשוורצמן והציע להפוך את הארגון שלו ל"אם תרצו" החדשה, אם רק יסכים לשמש כארגון-חזית לקמפיין מופרך במיוחד. שוחד יעוור אפילו עיני חכמים, ושוורצמן לא מצטייר כחכם במיוחד. הוא קפץ על זה. עכשיו, אחרי שהוא נבהל, ארגון החזית שלו קרס ואנחנו מתחילים לראות מה עומד מאחוריו.

תזכורת: לפני כשלושה חודשים חשפתי כאן את העובדה שאחד הסייענים של "אם תרצו" הוא ה-Central Fund for Israel (CFI), שמשקיעה כספים רבים בהתנחלויות. ב-2008, העבירה ה-CFI סכום מדהים של 47,014,747 דולרים לישראל, קרי – במונחי 2008 – משהו כמו 160 מיליוני שקלים. והיא לא ארגון הימין היחיד שעושה את זה.

יש כאן, במילותיה בנות האלמוות של הילארי קלינטון, "קנוניה ימנית עצומה". תומכי "אם תרצו" ושאר הארגונים הימניים טוענים שוב ושוב שפעולותיה של הקרן החדשה לישראל פסולות, משום שחלק גדול מתרומותיה מגיע מחו"ל. הם מעדיפים לטשטש את העובדה שכסף מחו"ל זורם בעורקי הימין הישראלי, ושפסיכים דתיים – יהודים כנוצרים – שלעולם לא יצטרכו לשלם את מחיר המדיניות שלהם משקיעים מאות מיליוני שקלים בהמשך הסכסוך האלים פה, שלפחות מצד התורמים הנוצרים ("אם תרצו" סירבה להתנער מהתרומות של הייגי) מיועד להביא את האפוקליפסה.

ב"אם תרצו" מרבים להשתמש במילה "בגידה"; מעניין איזה כינוי מתאים לחברים בארגון שמסכים בלי היסוס לקבל כספים מאדם שפועל לשם כך שכל תושבי ישראל, למעט אלו שימירו את דתם לדתו, יושמדו באסון גלובלי. אחרי הכל, מדובר בתנועה שרכז המדיה שלה, אייל אשכול, אמר שהיה מקבל בשמחה כסף גם מהיטלר.

אכן, ציונים טובים.

(יוסי גורביץ)