הארץ רעשה קלות, לא לגמרי בלי צדק, כשהתברר שאמנון יצחק, מחשוכי המטיפים הכריזמטיים בישראל, גזר על זמר כלשהו, ארז יחיאל, 39 מלקות ("ארבעים חסר אחת", בלשון התלמוד). יחיאל קיבל על עצמו בהכנעה את גזר הדין, בין השאר משום שפרנסתו היא על זמרה לציבור החסידי; עוונו היה שהוא הופיע בפני קהל מעורב, ואם היה מסרב לקבל את גזר הדין, היה צריך כנראה לבחור בקריירה אחרת או לרעוב. לאחר שכפף עצמו יחיאל לבית דינו של אמנון יצחק, התירו הרבנים ברוב חסדם לשוב ולשמוע את המוזיקה שלו, כלומר התירו לו להתפרנס.
רעש נוסף נרשם כאשר התברר שרב העיר חולון, אברהם יוסף – בן של – פסק שאסור לאפשר לעובדי מערכת המשפט הישראלית להשתתף במניין, אפילו אם הם דתיים ושומרי מצוות. אמנם, יחסית לאביו התבטאויותיו של אברהם יוסף מתונות משהו – הוא לא קרא לסקול את עורכי הדין, לא השווה איתם לעיזים עיוורות, לא טען שהם נחשים – אבל האמירה הזו משמעה נידוי, ועורכי דין דתיים חסודים (ביניהם ח"כ דוד רותם, שמקדם שבע תועבות לפני ארוחת הבוקר) נזעקו.
אני מודה שמצאתי את הזעקות צדקניות משהו. נתחיל מהמקרה הפשוט יותר של פסק ההלכה של יוסף. הלז הוא רב. הוא לא סתם רב, הוא רב בתשלום ומשכורת מטעם מדינת ישראל. משלמים לו כדי שיפסוק הלכות על פי מיטב שיקול דעתו, הבנתו וידיעתו. הוא ענה על שאלה של מאמין – אמנם, אפשר שזו היתה שאלה מוזמנת מראש – ואין לנו, בינתיים, יסוד להניח שהוא עשה שקר בנפשו, כלומר פסק ביודעין הלכה שהוא יודע שאין לה בסיס.
יתר על כן, יש יסוד לסברה שפסק הדין של יוסף עומד על קרקע מוצקה. ליהדות הרבנית, לאורך ההיסטוריה, לא היתה שליטה בזרוע המבצעת, המגעים שלה עם הזרוע המחוקקת של תקופת היווצרות – הסנהדרין – היו טראומטיים בתקופה שלזרוע הזו היו סמכויות, וכל מה שנשאר לה היתה הזרוע השיפוטית. על זו היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים. העקרון של משפט הלכתי, על ידי רבנים, הוא דבר שהרבנים לא ויתרו עליו מעולם, ושמי שערער עליו – למשל, על ידי הטלת ספק בדברי כותבי התלמוד – בעט את עצמו החוצה מהיהדות.
לאורך כל הדורות, אסרה ההלכה על יהודים להשתמש ב"ערכאות" – בתי דין זרים – אלא אם אולצו לכך על ידי כוח זר, ויהודי שפנה לערכאות נחשב למוסר, שדמו מותר. המצב שבו יהודים עצמם שימשו כשופטי או באי כוח של ערכאות (אלא אם היו מומרים, ומכאן זרים) לא היה מוכר עד להקמת מדינת ישראל. הרעיון שדווקא יהודים הם אלו שירימו ידם, מרצונם וללא כפיה, בקודשי ישראל הוא רעיון מזעזע מבחינה הלכתית. אביו של יוסף, עובדיה, התייחס במשך שנים ארוכות למערכת המשפט הישראלית כאל "ערכאות", והוא אף קבע שאסור לעורכי דין דתיים להשתמש במערכת המשפט הישראלית אלא אם הם מייצגים אדם שנתבע, כלומר מי שנכפה על ידי כוח זר ואין לו ברירה ויש להושיט לו את מירב הסיוע האפשרי. מהבחינה הזו, הפסיקה של יוסף ג'וניור לא צריכה להפתיע אף אחד.
אומרים שאברהם יוסף עושה שקר בנפשו כשהוא מקבל משכורת מהמדינה ובו זמנית תוקף את מוסדותיה. סביר שהוא לא רואה זאת כך: הוא משמש כרב, ורבנים תמיד נסמכו על תמיכת הציבור. יתר על כן, בעולם העות'ומני – שממנה באה משפחת יוסף – לרבנים היה מעמד מוכר על ידי השלטונות. הציפיה שיוסף יעשה שקר בנפשו ויפסוק הלכות כרצונה של הרשות היא דרישה בלתי קבילה שיוותר על חופש הדת שלו. הבעיה היא לא ביוסף, או בפסיקות שלו: לעקרב אין ברירה אלא להיות עקרב. הבעיה היא בכך שקיימת רבנות אורתודוקסית רשמית בישראל. מי שמסכים עם קיומו של מוסד הרבנות, לא יכול להתלונן אחר כך שהרבנים פוסקים על פי ההלכה, שמטבעה מנוגדת למוסר האנושי. מי שהעניק להם סמכות, לא יכול להתלונן על כך שהם משתמשים בה. ישנה שאלה נוספת, של נפוטיזם – קרוביו של עובדיה יוסף ממלאים מספר גדול באופן חשוד של משרות רבניות – אבל היא לא רלוונטית כרגע, וההתנגדות לנפוטיזם היא ממילא תפיסה מערבית במובהק, שרבנים מעולם לא לקו בה.
נעבור לנושא הסבוך יותר, זה של אמנון יצחק. הצד המטריד בנושא הוא עצם חזרתן של המלקות לחיינו. היהדות מלאה בעונשי גוף מבעיתים – בין השאר, היא דנה אנשים למוות באמצעות שפיכת מתכת מותכת לתוך גרונם – והצד החיובי של דיכויה על ידי זרים לאורך השנים היה חוסר יכולתה להפעיל אותם, כמו גם חוסר יכולת לבטא בפועל את שנאת המין האנושי שלה. העובדה שכותבי התלמוד הקפיאו את היהדות, כשהפכו את עצמם לבני אלים שעל פסיקתם אין עוררין, והתפיסה הממארת והמטמטמת של "שקיעת הדורות", הפכו שינוי של ממש – ביטול הלכות שעבר זמנן – לבלתי אפשרי. התוצאה היתה, בין השאר, שרידתם של העונשים הברבריים שביהדות, שלידתם בממלכות ההלניסטיות המזרחיות.
עכשיו, משחזרה ההלכה וקיבלה מעמד חיובי בקרב הישראלים – עם שקיעתה של הישראליות ועלייתה של היהדות – הם חוזרים. יצוין שיהודי אמסטרדם, במאה ה-17, הלקו את אוריאל א קוסטה 39 מלקות; אמנון יצחק לא המציא שום דבר חדש. בינתיים, מדובר רק מלקות, ובינתיים רק מרצון ולא מכפיה; אבל אפשר לחשוב על מצב שבו רב בבית דין רבני ידרוש להוציא להורג אשה נואפת, מתוך ידיעה שמערכת המשפט הישראלית תמנע את ביצוע העונש אבל הוא ייצא תותח בקרב קהל מעריציו. ואחרי שדרישה עולה פעם אחר פעם, היא גם מקבלת לגיטימיות. (מעניין גם לראות, אחרי כמה עשרות שנים שבהן ניסו לומר לנו שהרבנות ה"ספרדית" היא מתונה יותר מהאשכנזית, לראות איך עונשי מלקות חוזרים דווקא על ידי מטיף אנטי-אשכנזי במובהק).
אבל, בניגוד לבית דינו של אברהם יוסף, לבית דינו של אמנון יצחק אין כל תוקף חוקי בישראל. מי שמכפיף את עצמו אליו, עושה זאת מרצונו. אולי לא מרצונו הטוב; אין ספק שיחיאל היה מעדיף לוותר על ההשפלה הפומבית. אבל הוא מוכר מוצר לקהילה החרדית, ולקהילה הזו יש דרישות כשרות קפדניות. אחת מהן – חדשה יחסית, אמנם, אבל רוב החומרות החרדיות הן חדשות יחסית – היא מניעת היווצרותו של קהל מעורב. על הנזקים שבתפיסת ה"צניעות" כבר דיברתי לא מעט, ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שדווקא בגלל הנושא הזה שבות המלקות למדינת ישראל – אבל יחיאל יכול להאשים רק את עצמו. אם הוא רוצה לשווק מוצרים לקהל החרדי, הוא צריך לעמוד בדרישות שלו. אם הוא לא מוכן לעמוד בדרישות הללו, שיפנה לקהל אחר. לחילופין, שיגלה עמוד שדרה וייצא למאבק ציבורי נגד הרבנים. עלו קריאות לפעולה כנגד אמנון יצחק; באיזו אשמה? הפעלת מועדון סאדו-מאזו ללא רשיון הולם? (ויש לציין בעניין את התפיסה של דיין בית הדין של אמנון יצחק, על פיה המלקות, יש בהן "גם סודות, כל מיני דברים עמוקים מאוד", וכי מי שעובר אותן "זוכה לאורות גדולים ומקבל נשמה חדשה". המרקיז דה סאד ודאי היה מהנהן).
אם יש בעיה בסיפור של יחיאל ויצחק, הבעיה היא ביחיאל: בכך שכפף את עצמו לדין ברברי, הוא השיב אותו לחיינו, ומה שהתחיל ככפיה למחצה בהחלט יכול להתגלגל לכפיה מלאה. אבל האשמה לא תהיה ביצחק; אי אפשר, כאמור, לצפות מעקרב שלא יהיה עקרב. הבעיה היא בלגיטימיזציה הרחבה שזוכה לה ההלכה היהודית. ונגד זה, כמעט שאיש איננו מדבר.
(יוסי גורביץ)
ב-8 בספטמבר יגורשו מכאן 400 ילדים. בטח שמעתם. בטוח שמעתם. זה בכל מקום. המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה הוא אחד מהמאבקים המוצלחים והקונצנזואליים ביותר בשטח כרגע. זה טוב. זה נותן לילדים האלה סיכוי. אבל, מצד שני, זה גם גורם להרבה אנשים להתעלם ממנו. כי המאבק מוצלח ממילא, ובינתיים יש את "אם תרצו" ואת הרס אל-עראקיב ואת היכל התרבות באריאל, ולמי יש זמן. 
תגובות אחרונות