הממשלה החליטה בחשאיות לפני כשבועיים על ביטול חובת הגיוס לבחורי ישיבה: מעתה, עם הגעתם של בני האצולה הללו לגיל 22, הם יוכלו לצאת לשנת שירות לאומי, ולאחריה ישוחררו מן השעבוד שלהם לראשי הישיבות ויוכלו לעבוד באופן חוקי.

שלושה צדדים מתנגדים להחלטה. הראשון, באופן מובן, הוא צה"ל. עד כה הפטור לחרדים היה רשמי למחצה בלבד, והכיל אלמנטים לא סימפטיים, כמו חוסר יכולתם של בחורי הישיבות להתקיים עצמאית. כמובן, זה היה פטור לכל דבר וכולם ידעו שבחורי הישיבות עובדים בשחור. התוצאה היתה הרסנית מכל בחינה שהיא: תלמידי הישיבות לא ביצעו שירות צבאי, לא תרמו את שלהם לשוק העבודה, התרגלו לרמות את המדינה (באמצעות הונאת מס), ונכבלו למעשה לראשי הישיבות שלהם (שיכלו לזרוק אותם לצבא בכל עת, ובאותה הזדמנות לחסל את הסיכויים שלהם לחיים נורמליים בעולם החרדי).

צה"ל מתנגד לפטור מכמה סיבות. ראשית, הוא מערער משמעותית את המיתוס של צבא העם. משמעות ההחלטה היא שסופית, 62 שנה אחרי הפשרה של בן גוריון על פטור ל-400 בחורי ישיבה, יש שני סוגים של אזרחים יהודים שלכל דבר ועניין מופרדים בלידתם: כאלה שנועדו לסכן את חייהם וכאלה שלא. שנית, הפטור הזה צריך – בצדק! – לעורר טינה בקרב האוכלוסיה היהודית שמחויבת לסכן את חייה (ונזכיר, לצורך העניין, שעצם לבישת מדים הופכת את האדם למטרה מותרת בפגיעה). המוטיבציה לשירות בקרב הצעירים החילונים/מסורתיים צפויה לרדת משמעותית, והצבא מודאג מכך – בצדק, מבחינתו. הדבר שמפחיד את צה"ל יותר מכל הוא המעבר לצבא מקצועי, שכן אז הוא יצומצם משמעותית, ואלפי אוכלי חינם אנשי קבע יצטרכו למצוא עבודה אמיתית (הצבא, נזכיר, הוא בהרבה מובנים ועד עובדים חזק מאד); יתר על כן, תצטמצם באופן ניכר גם השפעתו הציבורית, שכן החוויה הצבאית תהיה משותפת לפלח אוכלוסיה קטן ביחס, ועם העדר החוויה תשקע גם האהדה האוטומטית.

מה שמביא אותנו לצד השני שמתנגד להחלטה: ציבור האנשים הגדול מאד שכבר שימשו כעובדי כפיה של צה"ל ושוחררו מעולו. הללו מונעים על ידי הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי, אז כולם צריכים להדפק". זה ציבור גדול מאד, קולני מאד, וממורמר מאד, אבל כזה שלא השקיע יותר מדי מחשבה באופן שבו צה"ל צריך להיראות או לפעול. מבחינתו, צה"ל תמיד צודק.

הצד השלישי של המתנגדים, באופן לגמרי לא מפתיע, הם ראשי הישיבות. שם חוששים שרווקים "ינטשו את הישיבות באמצע תקופה הנחשבת בסיסית ומעצבת בחייהם", כלומר ייחשפו לעולם החיצון ואולי אפילו, תשמור האלה ותציל, יתחילו לחשוב לבד. אחרי הכל, מספר האנשים שנמלטו מן היהדות ברגע שהיתה להם ברירה היה תמיד גדול הרבה יותר מאלו ששמרו לה אמונים, ורגע הבריחה היה כאשר ניתנה להם אפשרות להשתלב בעולם מתקדם יותר. בחורי הישיבות שכבר נישאו כבולים; יש להם אשה, ילדים, מחויבויות. מבחינתם, היציאה החוצה תהיה טרגדיה קשה. המקסימום שהם יכולים להיות הוא אנוסים. אבל מבחינת הרווקים, כל החיים לפניהם.

צריך לתמוך בצעד הזה. צריך לשחרר כמה שיותר בחורי ישיבה מעול הרבנים שלהם. והעובדה שהמהלך הזה יפגע קשות במוטיבציה של חילונים ומסורתיים לשירות צבאי היא מבורכת: שירות צבאי כפוי הוא עוול, הוא הפיכתם של המשרתים לעובדי כפיה. הגיע הזמן להפסיק אותו, ואם זה יקרה בגלל התקוממות המונית של מלע"כים (מיועדים לעבודת כפיה), מה טוב. סוף סוף יהיה כאן שינוי שהגיע מלמטה. אולי, סוף סוף, הרגש הישראלי הבסיסי – הסירוב להיות פראייר – יוביל לשינוי חיובי.

כל זה לא אומר שהמהלך הממשלתי היה ראוי. החלטה בנושא כזה, שנמצא במחלוקת קשה עשרות שנים, לא יכולה להיפתר במסגרת איזה סעיף בחוק ההסדרים. לא בחברה חופשית. ואם הממשלה קיבלה החלטה כזו, היא לא יכולה להסתיר אותה ולקוות שאף אחד לא ישים לב. בכך, כמובן, מתנהלת ממשלת נתניהו כמו הפחדנים שלמדנו להכיר ולתעב.

אבל עכשיו ההחלטה נחשפה, ועכשיו יהיה דיון. ואולי יצא מזה משהו טוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר תרומות גדול בקרן הטבק והאלכוהול. רכשתי באיביי מצלמה חדשה – Canon 550D, DSLR שאמורה להחליף את ה-Canon 40D המזדקנת שלי – והיא אמורה להגיע לארץ בקרוב, עם קצת מזל לפני החופשה בפראג (ב-22 באוגוסט). אני מודה לכל התורמים. בלעדיהם זה לא היה קורה.

(יוסי גורביץ)