החברים של ג'ורג'

העכברים של השב"כ, השטנה הפרועה של טמקא, וציונות כניגוד לאנושיות: שלוש הערות והערה מנהלתית על המצב

ההר הוליד עכבר אנורקסי: לפני כחודש, התפוצצו הכותרות ודיווחו לנו על "מחבל יהודי" בשם חיים פרלמן שנעצר על ידי השב"כ, שבידיו כבר יש הוכחות לכך שפרלמן הוא הדוקר הסדרתי מירושלים, לפני כעשור.

הסיפור היה משונה מלכתחילה: ציפו מאיתנו להאמין שפרלמן הפך לרוצח סדרתי בגיל 17 ושהשב"כ, שהפעיל אותו כסוכן, לא הבחין בכך. אחר כך באה הסאגה הנלעגת של ההקלטות, שבהן נשמע סוכן שב"כ ממריץ את פרלמן – בחוסר אחריות מוחלט – להתנקש בראאד סלאח, שלוותה בפשיטה מאוחרת מדי של השב"כ, בחיפוש אחר הקלטות. אם לא היה די בכך, עצר מנגנון החושך אחר כך גם את דוד סיטבון, והאשים אותו בגניבת נשק – תוך שהוא מתעלם באלגנטיות שעל פי הסיפור המקורי, פרלמן נחשד בדקירה. במהלך עשרת הימים הראשונים, הוחזקו השניים בלי גישה לעורך דין. אחר כך נאלצה המשטרה להודות שהיא לא מפקחת על החקירות, והשב"כ ניסה למכור לנו צ'יזבטים על כך שפרלמן סייע לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15. אחר כך סיטבון שוחרר למעצר בית, סימן מובהק לכך ששום דבר רציני לא יצא מהתיק הזה.

היום, מתקבל הרושם, הסיפור הזה נגמר. בית המשפט מתח ביקורת חריפה על השב"כ, אמר שאין לו כל ראיות סבירות נגד פרלמן, והאריך את מעצרו ביומיים בלבד, במקום שמונה שביקשה המשטרה. עכשיו, אם אני הייתי השופט, והיה מובא לפני עציר שכבר הוחזק 28 יום בתואנות שווא, אני הייתי משחרר אותו. אבל כנראה שיש גבול.

מסקנות: א. התקשורת צריכה להפסיק לפרסם קומוניקטים של השב"כ בלי חקירה ודרישה. לכל הודעה של השב"כ צריך להתייחס, במפורש, כטענה ולא כעובדה. בכל הפרשה הזו היא שימשה כלי שרת בידי השב"כ, הגבירה את הלחץ על העצורים וקנתה לשירות עוד זמן. זו לא הפעם הראשונה: הודעות השב"כ בעניינם של טלי פחימה וראאד סלאח הסתיימו בדיוק כך, ותפקיד התקשורת היה להרוס את חייהם של המעורבים גם מבלי שיורשעו. אחרי הכל, השב"כ אמר שהוא מרגל איראני והיא מחבלת.

ב. יש להקפיא את פעולותיה של המחלקה היהודית עד לעריכת חקירה ממצה וגלויה של כל השתלשלות האירועים, שתבדוק מה לעזאזל קרה פה – והאם השב"כ ניסה להתנקם בפרלמן על כך שסירב להמשיך ולשמש כמקור. יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לחומר שהגיש השב"כ לשופטים כדי לשכנע אותם למנוע מהחשודים עורכי דין. אם הוא מפוברק, לפרק את המחלקה – היא קטנה למדי והיא די גרועה במה שהיא עושה גם כך – ולהעמיד את כל המעורבים לדין על עדות שקר.

ג. אותו כנ"ל, רק לפרקליטי המדינה שהיו מעורבים בפרשה.

שטנה פרועה: יש אזרח ישראלי ורפרם חדד שמו, שעשה משהו לא ברור בלוב. הוא פעיל שמאל וכנראה ציוני קטן מאד. השב"… אה, סליחה, המשטרה החשאית של לוב עצרה אותו, אחרי שצילם כמה מבנים שם. באמצעות עסקה סיבובית שכנראה שלא כל פרטיה שוחררו, הוא שוחרר אמש אחרי כחמישה חודשים בכלא הלובי.

אתר ynet, ככל הנראה מתוך תאוות קליקים ותו לא, עשה מעשה נבלה: הוא התייחס לחדד תחת הכותרת "השמאלני שליברמן שחרר", ותהה – בכותרת המשנה – האם ליברמן טרח לקרוא את הבלוג שלו. ליברמן לא קרא, כמסתבר, אך מלשכתו נמסר ש"הוא היה מודע היטב לדעותיו השמאלניות".

צורת הכתיבה הזו – לפחדן שכתב את הטקסט נשארו מספיק שרידי בושה כדי שהוא לא יחתום עליו – היתה מיועדת להשליך בשר אדום לאספסוף היג"ע, לומר שהמאמץ הדיפלומטי היה מבוזבז, שכן מדובר במישהו ששכח מה זה להיות יהודי.

העובדה הפשוטה היא שמותר לישראלים לתעב את מדינתם, מותר להם לחכות בכיליון עיניים ליום שבו תאו רעב יכרסם את שר החוץ שלהם (או, באותה מידה, את שר הפנים; התחרות קשה), מותר להם לחשוב שהמדינה שלהם עוסקת בפשעי מלחמה באופן סיטוני ושהיא בנויה על מחיקת זכרונו של עם קודם שישב כאן קודם לכן. ואף על פי כן, המדינה חייבת להם בדיוק אותו שירות שהיא חייבת למי שחושב שהמדינה היא הטוב העליון ושמדי צה"ל הם מדי כהונה.

זה ההבדל בין אזרחות לנתינות: מעמדו של האזרח כלפי המדינה איננו נובע מאישיותו ומהמגע האישי בינו ובינה, אלא מחוזה בלתי אישי. המדינה מתחייבת לספק לאזרח סל שירותים, והוא מתבקש לשלם את המחיר שהשירותים הללו עולים. בין האזרח ובין המדינה מתנהל משא ומתן בלתי פוסק. בשום מקום אין הוא מתחייב להלל ולקלס אותה. להיפך. האזרחים הטובים ביותר הם אלו שמתריעים בפני ארצם כי שינתה את פניה, שהיא צועדת בדרך לאסון, שמנסים לשנות את המסלול הזה. המדינה – כל מדינה – תוכל תמיד לסמוך על אדישותו של הרוב; דמוקרטיה זקוקה לאזרחים עירניים.

Ynet, אתר החדשות המוביל בישראל ובמידה רבה בצדק, נכנע היום וניסה לנחש לאיפה תפנה רוח האספסוף, ולהקדים אותה. זה היה מראה מדאיג מאד.

היה ציוני בביתך ואדם בצאתך: זה, פחות או יותר, המסר של ראש ממשלתנו היקר, שבישיבת הממשלה לפני שבוע שעסקה בילדי העובדים הזרים, אמר שההחלטה היתה "פשרה בין הומניות וציונות".

איך נראית ההומניות של הממשלה שלו ראינו היום, כששר הפנים אלי ישי – איזה צירוף מילים בלתי מתקבל על הדעת – פטר את סבלם של מאות אנשים בלעג: "שההורים יסבירו להם שנגמר הטיול", אמר בנם של שני פליטים אפריקנים שנולד כאן. זו ודאי לא אנושיות; זו כנראה ציונות. כך היא נראית: לעג לרש לגורלם של אנשים אומללים.

אה, אבל הציונות איננה הלאומנות של היהודים, והיהודים האורתודוקסים מעולם לא ראו במי שאינו יהודי אדם. אלי ישי ודאי יזדעזע כאשר ישוו אותו לבניהם של הפליטים; הוא יהודי כשר, אחרי הכל. הוא אדם. הם, הם אינם קרויין אדם. כולם: ישי אמר שהוא איננו מפלה בין ילדים מסודאן לילדים מרומניה. הוא שונא את כולם במידה שווה. ואולי, בכל זאת ולמרות דבריו, מתעב אלי ישי את השחורים מעט יותר: הם, אחרי הכל, צאצאיו המקוללים של חם. והרי ארץ ישראל פה. ארץ קדושה, שאין לטמא אותה בגויים. וכמה שזה מגעיל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, פתחתי בלוג באנגלית – אפשר לראות אותו כאן – ואני מעריך שהדבר יוביל לירידה בתדירות העדכונים בבלוג.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: על "מוסר יהודי" ומקורותיו

כשיעקב מרגי מש"ס, בהקשר לדיון סביב גורלם של ילדי העובדים הזרים, מכנה את גדעון סער ודן מרידור צפונבונים, למה הוא מתכוון? האם רק לעובדה שהם "יושבים בבתי קפה בתל-אביב", כלשונו? לא: השר מרגי מנסה לומר לנו משהו עמוק יותר. הוא מנסה לומר שמרידור וסער אינם למעשה "משלנו". שהם נטע זר, שהם נוכרים, שהם "אירופאים", "יפי נפש", "ליברלים", "שמאלנים" – כלומר אנשים קטנים, חסרי עמוד שדרה, שבראש מענייהם קשקושים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה, כאשר מה שאמור להיות חשוב להם (לו היו יהודים אמיתיים) הוא טוהר הדם של העם וחוסן הגב של האומה.

יש חשיבות מיוחדת לגסות הרוח האחרונה של מרגי, למרות שהיא רק אחת בשרשרת ארוכה של דברי בלע שמשליכים נציגי ימין על כל מי שמריח מהשקפת עולם שחורגת מהדאגה ליהודים וליהודים בלבד (די להזכיר את “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים” של ביבי לפני יותר מעשור או את ההגדרה העכשווית של הקרן החדשה לישראל כ"תנועת שמאל קיצונית החותרת תחת קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית" בידי רונן שובל וחבריו מ"אם תרצו").

החשיבות המיוחדת של אמירה האחרונה הזאת של מרגי טמונה בכך שהיא חושפת בצורה ברורה שלא מדובר רק בשמאל מדיני ושהעניין הוא הרבה יותר גדול מעתיד השטחים. זה לא פוליטיקה, אלא זהות. שאלת זכויות האדם, שאלת ההזדהות עם האנושות כולה, שאלת הדאגה גם לזר, לחלש, לעמידה אף על זכויותיו של האויב, הפכה אצל נציגים שונים של הימין היהודי להיות שאלת "הלנו אתה אם לצרנו". כל מי שמוכן לגלות הבנה, רחמים, סתם סימפטיה, ודאי כל מי שרואה חובה להילחם על זכויותיהם של לא-יהודים – מוגדר מיד כמוסר, רודף, בוגד, עוכר ישראל, סכין בגב.

כמה הוגים פולקיסטים חשובים

מאיפה מגיעה השנאה-המחופשת-לפטריוטיות הזו? נדמה לי שאם נבדוק את העניין נגלה שתנועת ההמונים רבת הראשים הזאת, מש"ס ועד "אם תרצו", מחב"ד ועד ליברמן, יונקת כדלק לאתנוצנטריות המשולהבת שלה הישר מהבארות הלא-ממש-צלולים של הרומנטיקה הגרמנית. למעשה, קידוח עומק רציני יראה שהעסיס שמקציף על שפתותיהם של ההיפר-פטריוטים החדשים-ישנים האלה מגיע הישר מההוגה הפרוסי החשוב יוהן גודפריד פון הרדר, שרצה בסוף המאה ה-18 לראות יותר "חשיבה גרמנית", פחות אמנות זרה (יוונית) וטען ש"מי שאיבד את הרוח הפטריוטית איבד את עצמו" – כמובן, כי בלי ה-Volk אנחנו כלום.

לכן מה שמדהים הוא שאותם פטריוטים יהודים מקוננים על דווקא רעייתם של הליברלים בשדות זרים, כאילו דאגה לזר ומוסר חברתי הם ערכים שזרים ליהדות. כל זה, כאמור, בעוד שהם עצמם מפליגים לתוך הסערה כאשר רוח הוגי הרומנטיקה הגרמנית נושבת במפרשיהם.

כדי להבין עד כמה אותה הרוח היא היא רוחם שלהם, הנה חידון קצר. בחנו את עצמכם: נסו לנחש איזה מבין המשפטים הבאים נכתבו על ידי יהודים, ואילו על ידי גרמנים:

1. "העם וכל מה שקשור בו, כולל המדינה, מפולש כולו במחשבה ורגש דתי, והוא עבורנו נושא החיים הארציים כמו גם הנצחיים."

2. "החשיבה שלנו והרגש שלנו באים לידי ביטוי בראש ובראשונה על ידי דחייה גורפת של כל מה שאפילו מתקרב לחשיבה אנגלית או מערב-אירופאית בכלל."

3. "דיקטטורה של משטר אוטוריטטיבי היא הפתרון והחלופה לדמוקרטיה הרקובה. חופשיים מאינטרסים אגואיסטים של בוחרים יוכלו [המנהיגים] להצעיד את האומה לעבר המלכות […] האידיאלית."

4. "[הדמוקרטיה היא] אווילית משום שהיא מסבכת את מוסרנו בערכים […] אשר כל ענינם הוא היסטורי נכרי בלבד, והרסנית משום שהיא עוקרת את תרבותנו מן ההתפתחות ההיסטורית הפנימית […] ושותלת אותה בקרקע של מסורת זרה."

5. "התמורות הגדולות ביותר שהתרחשו על פני הארץ לא היו יכולות לעלות על הדעת אם לא היו מקבלות השראה מתוך תשוקות נחושות ואף היסטריות, אלא רק מערכים בורגניים של שלום וסדר. […] האומה שתלך בדרך זו ראשונה היא אשר תנצח."

6. "[מוסר הלחימה צריך להיות] מוסר הפטור מכל אמביוולנטיות נוצרית-אירופאית"

נו? קשה להכריע, לא? במשפטים האלה, ובאחרים, כל ההוגים הללו מתנגדים לנטילת ערכים "זרים", המנוגדים ל"רוח האומה", ומזהירים שאימוצם יביא לחורבנה. עבור כולם אותם ערכים זרים הם ערכים ליברליים, דמוקרטיים, ברוגנים, אירופאים, ועבור כולם הערכים "האמיתיים" של האומה הם ערכים לאומניים, רגשניים, דתיים, דיקטטוריים-מלוכניים, פאשיסטים.

ולא בכדי, מפני שכל ההוגים הללו, גם אם הם במקרה יהודים, שייכים כאמור למסורת של הרומנטיקה הגרמנית, מסורת שבה עלינו לתת דרור לדחפי "הסער והפרץ" הרגשיים שלנו (משום שהם מבטאים, כמובן, את האותנטי שבנו), מסורת בה עלינו לקדש את העם, את ה-Volk שלנו (משום שהוא, כמובן, מבטא את האותנטי שבנו), ומסורת בה עלינו להתנגד לכל שיקול הגיוני או מוסרי שעומד בפני דרכם של אלה (משום שהוא מנוגד, כמובן, לביטוי האותנטי שבנו).

ולכן אין להיות מופתעים מהדמיון הרב שבדבריהם. ועתה לתוצאות האמת – אלו ההוגים שצוטטו מעלה, על פי סדר הציטוטים:

1. Friedrich Gogarten, Religion Und Volkstum, 1915

2. Werner Sombart, Händler und Helden, 1915

3. ישראל אלדד, סולם כ"ז, תשי"ב

4. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

5. אדולף היטלר, מיין קאמף, חלק ב', פרק 2

6. שבתי בן דב, גאולת ישראל במשבר המדינה, תש"ך

כן, רבותי, כל ההוגים הללו, והרבנים שמיד אצטט, הם תלמידים מובהקים של הרדר, שהאמין שיש להיות נאמנים ל-Volksgeist, "רוח העם", שמעניק לכל עם את אופיו וערכיו, שרק דרכו יכול העם להתעלות מעלה, ושאויביו הגדולים ביותר הם "העולם האירופאי הקר" ו"הפילוסופיה" החילונית והרציונלית. אחריו הגיע ורנר סומברט (שמצוטט לעיל), שיצא נגד הערכים הבורגניים של ה-Komfortismus, כלומר הרדיפה אחרי נוחות, המדכאת את היצר הלאומי ואת הנכונות להקריב את חייך למען האומה.

לאלו אפשר להוסיף גם את אוזוולד שפנגלר, הוגה דעות מתחילת המאה העשרים שחשב, בעקבות הרדר כמובן, שלכל עם יש "רוח" יצירתי-מוסרי משלו, שטען ש"אם מעטים יכולים לשרוד מלחמה ארוכה ללא ניוון של הנפש, אף לא אחד יכול לשרוד שלום ארוך", ואת ארנסט יונגר שראה במלחמה דרך רוחנית שמובילה להתעלות דתית ולימד שערכים בורגניים מערערים את "החוש המוסרי הגבוה". וכמובן, חשוב לציין את ניטשה, אחד מהאבות הרוחניים של אותה מסורת מפוארת.

לבסוף, היטלר עצמו התייחס ל"הומניות הסנטימנטלית הדוחה" של "השכבות הגבוהות" (כנראה אלה ששותות אספרסו), שמגלה רחמים כלפי החלשים (והנכים, והמפגרים – בנאום בנירנברג, אוגוסט 1929) ושלא מאפשרת את התקדמות גרמניה "לכיוון הנכון" (במיין קאמף, א', 10).

רומנטיקנים

ומיהם ממשיכיה המודרניים של ההגות העמוקה מני עומק הזו? כמובן: חלק מהוגי ורבני ישראל. תחילה, בציטוטים מעלה, הוגים לאומניים-פאשיסטיים כישראל אלדד ושבתי בן דב (ניתן היה בקלות להוסיף את משורר הבית אורי צבי גרינברג), וכיום ממשיכיהם הרבנים. אפשר לציין רבים, אבל כאן אביא לשם דוגמא את הרב ישראל רוזן והרב שמואל אליהו.

רוזן, שלפני שנתיים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני ארבע שנים לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות") טען אז גם כי אל לו לצה"ל לחוס על תושביה הלא חמושים של רצועת עזה ויצא נגד "עדת אינטלקטואלים [ה]מצטרפת לעולם אנטי-מוסרי זה, ועוד תורמת לו מסרים בוגדניים הנועצים חרב בגב עמם." רוזן ממשיך שם ויוצא נגד "מוסר נוצרי", ודוחף לאמץ "מוסר יהודי" שמקדם "התייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – זקנים נשים וטף". ובכן, טוב יעשה הרב אם ילמד שלא רק "מוסר יהודי" דוחף לראיית המלחמה כך.

או הרב שמואל אליהו, שכתב ש"'צריך לעשות מהפכה', כך אמר מתתיהו כשראה כיצד שכבה דקיקה של שלטון מושחת עושה מה שפופולארי. הולכת אחרי המעצמה הגדולה יון. מושכת את העם לתרבות של התייוונות ופועלת על פי החוק." כלומר השלטון (וברור מדבריו שם שהוא מתכוון לזמננו) מושך ל"תרבות של התייוונות" בחסות החוק, ו"צריך לעשות מהפכה", מן הסתם לא חוקית, מן הסתם כדי לכוון את המדינה לכיוון הנכון.

מקנאות לפולקיזם

הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן איננה עצם הדמיון בין הרעיונות של הרבנים האלה (ואחרים) לאלה של ההוגים הגרמנים ההם (או ממשיכיהם, הנאצים). יש כמובן דמיון רב אבל יש גם כמה הבדלים חשובים. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא שהרעיונות האלה, גם אם הם לדעתם או לדעתכם טובים ונכונים (לדעתי הם מטורפים ומרושעים), אינם בשום צורה "יהודיים" או "עבריים" יותר מרעיונות אחרים, הומניסטים. למעשה, כאמור, אפשר למצוא את מקורותיהם ברומנטיקה הלאומנית הגרמנית.

אבל רגע, תגידו, האם לא היו שמעון ולוי? האם לא היה פנחס? האם לא היה מתתיהו חשמונאי? ובכן גם אם היו, בואו לא נתבלבל בין מעשים של יחידים לבין משנה רעיונית מקיפה ומנומקת. בואו לא נתבלבל גם בין קנאות דתית ללאומנות גזענית. ובואו לא נתבלבל גם בין דחייתה של תרבות זרה, כובשת (הלניסטית, ע"י החשמונאים או בר-כוכבא) בשם הדת, לבין דחיית מרכיבים הומניים שנמצאים בתרבות הכללית וגם בדת היהודית, בשם הלאומיות ולמען הכיבוש. אכן, כדי שקנאות דתית ואתנוצנטריזם, שודאי קיימות ביהדות, תהפוכנה ללאומנות היפר-פטריוטית, אנטי-רציונלית ואנטי-הומניסטית, צריך את תיווכה האדיב של הרומנטיקה הגרמנית.

לכן רבותי, כשרבנים מספרים לכם שזו היהדות ה"אותנטית", שזה "מוסר יהודי", הם בעצם מוכרים לכם רומנטיציזם גרמני יד שלישית. לא ממעיינותיו הצלולים של ישראל סבא אתם שותים, אלא מהגייזרים המסריחים של הרייך. כל זה כמובן לא במודע – לרוב הרבנים אין כל השכלה כללית, והם מבינים בהיסטוריה בערך כמו שהיסטוריון ממוצע מבין בהלכה. אלא שהיסטוריון כמובן לא מתיימר להבין בהלכה, ואילו רבנים חושבים שהם יודעים הכל. הבעיה היא שגם תלמידיהם סבורים כך.

כך שכשישראל רוזן דורש לאמץ "מוסר יהודי" (קרי: קסנופובי, רגשני, אנארכי) הוא בעצם מבקש מכם לאמץ מוסר רומנטיציסטי גרמני. וכשיעקב מרגי מבטל את דעתם של אנשים שדואגים לזכויות אדם על ידי כך שהוא פוסל אותם כ"צפונבונים" (קרי: אירופאים, בורגנים, ליברלים) ש"רוממות ההומניזם בגרונם" (כלשונו) הוא בסך הכל הופך לממשיך המודרני של מסורת גרמנית ארוכה ולא מכובדת של אטביזם, פולקיזם ופטריוטיזם אלים. בימינו כמובן לא נשארו הרבה גרמנים שממשיכים את המסורת הזאת, ומעניין שאפשר לסמוך דווקא על הרבנים שלנו שישאירו אותה בחיים וישמשו דובריה הנאמנים. והם עוד אוהבים לדבר על הזדהות הקורבן עם שונאיו.

הגל האחרון של פטריוטיזם מתלהם ושנאת זרים שאופף אותנו בימים אלה מציג עצמו כיהודי, והטרגדיה היא שיש לו על מה להסתמך במקורות היהדות. אבל יש במקורות גם אי אילו ציוויים על דאגה לזולת, כולל הזולת הזר. ממילא, כאמור, מה שמקפיץ את התבשיל היהודיסטי הלאומני הזה לכדי תפיסת עולם מגובשת (שמבדילה בין סוגי מוסר, שדוחה הומניזם ורציונליות) הוא אך ורק עמידתם של ימנים ורבנים אלה, כגמדים על כתפי ענקים, על הגותם של הרומנטיקנים הפולקיסטים הגרמנים דלעיל. אלה אלוהיך ישראל.

ועם כל כך הרבה יהודים וגרמנים, אולי מתאים לסיים באמרתו של יהודי אחד, שהיה גם גרמני, שהיה גם חכם, ארנסט בלוך, שחי בשיאו של הרומנטיציזם הלאומני הגרמני וראה גם את עליית הנאציזם, ושטען ש"רק הנבלים חיים דרך אלוהיהם. אבל הישרים – אלוהים חי דרכם".

———-

כמה מהציטוטים מובאים מתוך הספרים הבאים:

  • פונדמנטליזם יהודי והר הבית, מוטי ענברי, מאגנס, תשס"ח
  • The Stillborn God: Religion, Politics and the Modern West, Mark Lila, Vintage, 2007
  • Occidentalism: A Short History of Anti-Westernism, Ian Burma & Avishai Margalit, Atlantic, 2004

הרשימה הופיעה בבלוג של תומר פרסיקו http://tomerpersico.com

(תומר פרסיקו)