בשבועות האחרונים פתחנו אני ומוקס, אחי, אתר חדש בשם אפרטהייד ווטש, שמרכז פגיעות בזכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים. העבודה על האתר רבה, ובין השאר היא דורשת מאיתנו לעבור על הרבה מאוד ידיעות, מהרבה מאוד מקורות, לבדוק ולאמת אותן, ולעקוב אחרי התפתחותם של המקרים בשטח. אתמול בשתיים בלילה, מוקס ואני עברנו על שטף הידיעות בטוויטר בחיפוש אחר פריטים הולמים. "הם יהרסו שוב את אל פאריסייה מחר בבוקר", הוא אומר. את מה? אני מקיץ, אבל לא מוצא דבר להאחז בו בשלל ההריסות. אתה זוכר, הוא אומר, הכפר בבקעה שכבר הושמד פעמיים, הבוקר הם שוב קיבלו צווי הריסה.
אני קורא את הידיעה. אבל לא כתוב כלום על מחר. כן, הוא אומר, אבל תסתכל כאן, צווי הפינוי הם ל-24 שעות, והידיעה היא מהבוקר, כלומר בעוד כמה שעות הם יפונו. "זה לא אומר שהבולדוזרים לא יגיעו קודם, או אחר כך, או בכלל", אני אומר. "נכון", הוא עונה, "ובכל זאת".
אנחנו חופרים ברשימות הדיוור של הפעילים, באתרים שונים, מחפשים אם מישהו מתכנן איזשהי פעולה נגדית, אפילו משגרים איזה ציוץ באפלה, אבל כלום, לילה. העולם ישן.
אנחנו מוצאים את כל הסיבות למה לא לעשות כלום. אין לנו מושג היכן המקום. זה מקום קטן ושכוח אל. אנחנו לא יודעים אם יפנו אותם בכלל. איך הם ירגישו אם נבוא? מה נגיד להם? הם יבינו אותנו בכלל? אבל לאט לאט גובר הזעם האילם. לצאת? עכשיו? אז יצאנו אל העולם. לתעד. אושהידים עד הסוף. אנחנו מוצאים בגוגל חומר על הכפר, כולל מפה סבירה. אורזים מים, מצלמה וחטיפים, ויוצאים לארץ אחרת.
דמדומי השחר מוצאים אותנו בירידה לים המלח ומתבהרים לאורך הבקעה. בתרונות חשופים ושדות זהובים. יפה כאן בטירוף. פעם נעצור ונצלם, לא היום. אנחנו פונים לכביש תשעים ונוסעים לאורך הבקעה. לבסוף אנחנו מגיעים להתנחלות רותם. הכפר אמור להיות מולה, אבל קשה לזהות את המקום המדוייק, המבנים בתצלומי הארכיון הושמדו כבר מזמן ואין תיעוד של הנוכחיים. אנחנו ממשיכים בכביש עוד קצת, מבינים שהגזמנו, ושבים על עקבותינו.
אנחנו עוצרים ליד ילד מקומי ושואלים בערבית עילגת וֶון אל פאריסייה. אימו מסתכלת עלינו בדריכות מעל גב חמור. הוא עונה בבליל לא מובן. משהו על מים. אנחנו מוציאים את הבקבוק ונותנים לו, מנסים שוב. הוא מצביע על אימו וממשיך בערבית. אנחנו מתייאשים והוא מסתלק עם הבקבוק.מאוחר יותר יטרידו את המוקס רגשות אשמה. אָכְּל, זה מה שהוא אמר. היינו צריכים להשאיר לו את החטיפים.
אנחנו חוזרים לרותם ומוקס מזהה את המקום מהתמונה. השדות יבשו, המבנים לא אותם מבנים, אך הגבעה אותה גבעה. זה חייב להיות זה. אנחנו עולים בשביל עפר מול ההתנחלות, עוקפים את שלט הבטון המזהיר שזהו שטח אש, וחונים בשדה בור זרוע סלעים בצד הדרך, חוששים מהבולדוזרים העשויים להגיע בכל רגע. המקום שקט מאד. שקט מדי. בהתקרבות זהירה אנחנו מגלים שהוא נטוש לחלוטין. מעבר לשדות החרבים של הכפר מזמזמת משאבה הדואגת למי ההתנחלות. מדי פעם עובר רכב בכביש ומקפיץ אותי.
:
שלט המזהיר מפני היות המקום שטח אש. ספק אם לצה"ל יש אכן כוונה להתאמן שם, בהנתן שהתנחלות יהודית נמצאת מעבר לכביש.
שדה מוזנח של אחת המשפחות. לא נראה שמיכל המים חובר מעולם למשאבה. כנראה מולא על ידי מכלים נגררים.
אוהלי המגורים עשויים שקים להובלת כימקלים שנתפרו יחדיו. הגללים הטריים והצמחים החיים מגלים שהמקום ננטש ביממה האחרונה. מי שגר כאן לא התנגד. הוא אסף את מטלטליו והסתלק. לפחות עד יעבור זעם.
צמחים חדשים שהובאו למקום וטרם נקלטו. נראה שהושקו ביממה האחרונה.
דיר שנהרס ולא שוקם. אבוס וצינור המוביל לשוקת שאיננה עוד עומדים במרכז השטח המפונה מסלעים
מריצה מיותמת עומדת בכניסה למאהל אחת המשפחות.
שמיכות ושטיחים ארוזים לקובייה עטופה בפלסטיק. כנראה לא היתה לתושבים אפשרות לקחת אותם איתם.
סימני ההרס ניכרים בכל מקום, נערמים שכבה על גבי שכבה. נדמה שבכל פעם מתמעט הכוח לחזור על הניסיון העקר לבנות מחדש את המקום. לאחר כשעה של שיטוט חסר מטרה התחלנו בדרכנו הביתה. חוסר האונים והתוחלת ליוו אותנו. מיהם תושבי אל פאריסייה? איפה הם עכשיו? האם הם מחכים לבולדוזרים שיסתלקו על מנת להתחיל לבנות מחדש? האם הם חופשיים? מה הם חשים?
יש משהו בשקט המלווה את התמונות שלא מרפה. על פי העליבות שהותירו מאחריהם, אלה היו אנשים שחיו בדוחק רב, ועתה גם המעט שהיה רשום על שמם נלקח מהם. ובשל מה? האם צה"ל באמת זקוק לשדותיהם לאימונים באש חיה? האם למתנחלים החיים בסמוך נמאס לראות פלאחים החיים על שקל ביום? או האם זו שרירות לב ותו לא?
בערב גילינו ציוץ מאת דובר צה"ל שבלילה הקודם נעצרו מספר פלסטינאים בבקעת הירדן. האם הם היו מאל-פאריסייה? האם מאחד מהכפרים האחרים בסביבה שסובלים מנסיונות גירוש דומים? לא ידוע. שום דיווח אודות אל פאריסייה לא הגיע לידינו מאז.
עוד תמונות כאן.
(יאיר ויזהר (מוקס) מהללאל)
תגובות אחרונות