במשך שלוש וחצי שנים קצרות, בין 1993 ל-1996, היה שמעון פרס חביב השמאל. אחרי הכל, הוא ארגן את אוסלו – עם קצת עזרה מחתרנים – והפך את הפלסטינים ומדינתם לעובדה מוגמרת. הוא הפריח בועות על "מזרח תיכון חדש". התבוסה בבחירות, ועוד לבנימין נתניהו, הפכה אותו לקדוש מעונה למחצה. אם רק היה פורש אז, מקומו בספרי ההיסטוריה היה שמור.

אבל פרס לעולם לא יפרוש. יצטרכו להוציא את כרטיס חבר הכנסת שלו מידו הקרה והמתה. ועשר השנים האחרונות היו בזיון מתמשך, סיוט בלתי פוסק למי שפעם העריך את האיש הזה ואפילו הצביע לו. לכל אחד יש את השיא האישי שלו בגועל הנפש מפרס; שלי היה הפרישה ממפלגת העבודה לאחר התבוסה.

ואתמול הגיע עוד שיא. עוד אחד. “אי אפשר להעניש את מדינת ישראל פעמיים: מצד אחד ירי קסאמים, מצד שני ענישת המתנחלים. אי אפשר למנוע מהילדים של המתנחלים לבנות את בתיהם", אמר מר שלום בלי בושה. וכנראה גם בלי יותר מדי מחשבה.

עוד לא הצלחתי להבין מדוע מניעת הרחבת התנחלויות היא "ענישה לישראל". יש שטחים נרחבים בישראל שאפשר לבנות בהם בתים – אחרי הכל, ישראל של קווי 48' טרם מיצתה את מכסת השטחים שכבר גזלה. אני חשבתי, ולתומי חשבתי שגם מר פרס חושב כך, שהרחבת ההתנחלויות היא-היא עונש לישראל, חמור יותר מכל מטח קסאמים.

ואולי הוא חזר אל גרסת ינקותו? אחרי הכל, ב-1978 הוא כתב ש"אם הממשלה מקפיאה ומונעת התיישבות במקומות הראויים ליישוב, הרי זו כתיבת ספר לבן על עצמנו… ההתיישבות בשיפולים המערביים של הרי יהודה ושומרון היא שתגאל אותנו מחרפת המותניים הצרים של ישראל". היה זה פרס שאמר ב-1976 "אינני מסכים עם הלכה שמותר להתיישב ליד יריחו ואסור להתיישב ליד כפר סבא. אינני מבין מדוע מותר בבקעה ואסור בהרי שומרון… גם בשומרון יש הרים גבוהים וגם מתחתיהם יש ישוב יהודי שצריך להגן עליו".

אז הוא השתמש בהתנחלויות כדי לנגח את רבין. היום, כשהוא מריונטה של אולמרט ותלוי בו לחלוטין, הוא משמש כשופר לנסיגתו של אולמרט מן ההתכנסות. האם יש לו דעה משלו, שאיננה ניתנת להשלה כעור זיקית? ואולי האמת היא בבירה, באותה הערה על "הערבים המחורבנים שלא יודעים מה טוב להם" שפלט, שיכור למחצה, לאחר טבח כפר קאנא, אותה הערה שהעיתונאים הקפידו שלא תדלוף אלא עד לאחר הבחירות של 96'.

(יוסי גורביץ)

אי שם בחושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים, יושב לו אברהם פורז ובוכה בזוכרו את שינוי. למי שהספיק לשכוח, היתה פעם מפלגה כזו ובבחירות 2003 היא אפילו זכתה ב-15 מנדטים. פורז היה אז מספר שתיים. בבחירות הפנימיות שנערכו במפלגה לקראת בחירות 2006, בעטו החברים את פורז מן המקום השני, והעדיפו תחתיו אנטישמי צעיר ומבטיח בשם רון לוונטל. תחת לבלוע את העלבון ולהתמודד על המקום השני, או לחילופין לפרוש מן החיים הפוליטיים, העדיף פורז להקים מפלגה עצמאית. אם היו לשינוי סיכויים לעבור את אחוז החסימה – קדימה בלעה חלק נכבד מן הקולות שלה – הם נמוגו אז, כשפורז שבר את הכלים.

כמנהגם של מנהיגים שמפלגתם לא רצתה בהם – ובמקרה של פורז, בצדק; לבעל אחוזה פיאודלי המלקה את צמיתיו היה יותר מעמד ציבורי, לעורך דין דיקנסאי יותר אהבת אדם, לקרפד מעוך יותר כריזמה – פורז משכתב את ההיסטוריה. הבעיה, הוא אומר, היא עודף דמוקרטיה.

וזה קצת מרגיז, אם אתה זוכר ששינוי בלמה את חוק הפריימריז, שהיה מאלץ כל מפלגה גדולה לפתוח את עצמה לציבור. בבחירות הפנימיות בשינוי היו, אם אני זוכר נכון, רק בעלי 200 זכות הצבעה. לא מופת דמוקרטי מי יודע מה, כשזוכרים ש-386,525 איש הצביעו עבורה. פורז ולפיד בלמו את חוק הפריימריז, בדיוק כדי למנוע מלהעמיד את עצמם לבחירה בפני ציבור גדול.

פורז לא מתאפק ומכניס בעיטה קטנה לכיוונו של יוסף פריצקי. אבל רצוי לזכור שכל חטאו של פריצקי היה שהוא אמר לחוקר פרטי ש"יש מה לחפש" אצל פורז, שבטוח יש שם לכלוך. עבירה פלילית לא היתה כאן. רצוי לזכור שחיסולו הפומבי של פריצקי בוצע על ידי אנשי עסקים, שלא אהבו החלטה שהוא קיבל. הם חיפשו עליו חומר, מצאו, פרסמו – ושר בישראל עף הביתה. אם יש משהו בפרשת פריצקי שצריך להדאיג אותנו, הוא היכולת המוכחת של מיליארדרים לשכור ראש מוסד לשעבר כדי לגמור את הקריירה של שר נבחר. פורז לא אמר מילה על הסכנה הזו. הוא, כמו כולנו, מעדיף לא לראות את החוטים.

מה שלא מפתיע, כשמתברר שהליברל הדגול, שמתאונן על עודף דמוקרטיה, מעדיף את ליברמן ואת ש"ס כמודלים – “תיראו איך ליברמן וש"ס פועלים בחוכמה". האם פורז מסוגל למנות את שמותיהם של ארבעה מחברי הכנסת של ליברמן? ארבעה מחברי הכנסת של ש"ס? האם רשימה שעולה ממוחו הקודח של עובדיה או מהזיות הגדולה של איווט, היא הדרך הנכונה לבחור את חברי הכנסת שלנו? אם להסתמך על הצורה שבה נראתה הרשימה ההיא של שינוי – מישהו מסוגל לנקוב בארבעה חברי כנסת שלה? – התשובה היא כנראה כן.

במחשבה שניה, אולי טוב שהוא התפלג משינוי. אולי טוב שמהרשימה הזו לא נותר דבר, פרט לבדיחות גרועות. אולי טוב שבקצת מזל, נשמרנו מליברלים מעריצי עריצות דוגמת פורז.

(ושוב תודה לקשבת הבלוג, נילי אורן)

(יוסי גורביץ)

האגדה התלמודית מספרת שאנשי העיירה סדום שרפו לאלוהים את הפיוז לא רק על ידי נסיון לאונס מלאכים, אלא גם בגלל המיטה המפורסמת שלהם: הם נהגו להשכיב את כל האורחים בעיירה במיטה אחת. את אלו שהיו קצרים מדי למידתה, מתחו; את הארוכים מדי, קיצצו. (החשד הפרטי שלי אומר שהאגדה הזו מצאה את דרכה לתלמוד באמצעות מיתוס תזאוס, שמכיל אגדה דומה מאד – על הענק פרוקרוסטס – אבל זה נושא לפוסט אחר).

צה"ל הציג היום את הגירסה הצבאית למיטה הסדומית: בנסיון להתכונן לפרעות עונת מסיק הזיתים, הוא הוציא צו הרחקה מהגדה ל-13 פעילי שמאל ול-16 פעילי ימין. על פניו, שיוויון; “קיצונים משני הצדדים" יורחקו מן המקום. בפועל, הגזירה השווה הזו בין פוגרומצ'יקים ובין האנשים המגינים על קורבנותיהם היא מרושעת באדישותה.

זאת יש לזכור: פעילי השמאל כלל לא היו אמורים להיות שם. ההגנה על כל תושבי הגדה המערבית – ללא הבדל מוצא, דת, מין או כל הבדל אחר – היא חובתו של צה"ל ככוח כובש על פי אמנת ז'נבה. בפועל, נכשל הצבא פעם אחר פעם בהגנה על פלסטינים מפני מתנחלים; הוא נכשל בכך כבר ארבעים שנים. בשנה שעברה, הגדיל לעשות והפסיק הגנה על תלמידי בתי ספר – הגנה שציוותה עליה ועדת החינוך של הכנסת – כדי שלא להתעמת עם היודו-נאצים. אל הוואקום שמשאיר הצבא, שמחפש כל דרך להמנע מעימות עם הקוזאקים חובשי הכיפות, נאלצו להכנס פעילי השמאל.

עכשיו הם מורחקים. ומאחר והצבא הראה עד כה אזלת יד מרשימה ביכולתו לאכוף צווי הרחקה, סביר מאד שכרגיל, מטעי הזיתים יעלו באש או ייגדעו – אבל הפעם לא יהיה שם אף אדם המחויב להגן עליהם ושאותו חוששים המתנחלים לתקוף. בכך, שוב, סייע צה"ל למתנחלים לנקוט בשיטה החביבה עליהם מאז ומעולם: “שלי – שלי; שלך – שלי".

כותבי התלמוד, אגב, כינו זאת מידת סדום.

כשיצאה שלי יחימוביץ' להגנתה של א', היה אופנתי מאד להאשים אותה שהיא אינה מבינה את תפקידה כחברת כנסת, שהיא עדיין פועלת כעיתונאית. אבל הימים האחרונים הוכיחו את צדקתה, כשאמרה שא' מתמודדת עם מנגנון משומן היטב.

אתמול, מסרו מקורות עלומים – הניחוש שלכם טוב כמו שלי – ל"ידיעות אחרונות" מספר משפטים לא מחמיאים מתוך הקלטת המתעדת את שיחתם האחרונה של קצב וא', שהציגו את א' כסחטנית. זה היה צעד די נואש מצד מקורביו של אדם, שהתחמק ממסירת הקלטת הלוהטת הזו במשך שבועיים, למרות בקשת היועץ המשפטי.

א' ועורכת דינה נזקקו למספר שעות כדי להתאושש, אבל אתמול בערב כבר נחתה מכת הנגד. ואיזו מכת-נגד. קצב ממלמל "הכל בינינו היה בהסכמה", וא' מטיחה בו בתשובה "על איזו הסכמה אתה מדבר? אתה פגעת בי וניצלת אותי". לידיעת כבוד הנשיא – אין 'יחסי מין בהסכמה' בין מעביד לעובד.

לגירסתה של א' – ובשלב הזה, כשיש עוד שבע מתלוננות, חשד להאזנות סתר מצד קצב וחשד להענקות חנינות שלא כדין, אין סיבה שנעניק לה משקל פחות מזה של קצב – היא חשדה ש"עיתונאי זר" שפנה אליה הוא למעשה שלוחו של קצב, ועל כך נסובה השיחה ביניהם. קצב, על פי עורכת הדין בראשי, השתמש בשבועיים האלה כדי להגיש קלטת ערוכה היטב, אם לא מבושלת, שממנה נעדרו קטעים קריטיים בשיחה. המשטרה מאשרת שהקלטת שמסר לה קצב קצרה מאד.

וקצב עצמו? הוא בילה את הימים האחרונים באומן, על קברו של נחמן מברסלב. מי שעוד זוכר את פרשת דרעי, וזוכר איך הקפיד גם הצדיק ההוא לנסוע מדי ראש שנה לאומן, יזכור גם את פרצופיהם המחייכים של חתולי ש"ס, כשבחרו את קצב לנשיא: חיוך על השטוזה שהכניסו פעם נוספת לפרס, וחיוך על כך שבחרו מזרחי חובש כיפה לנשיא.

אבל החיוך ההוא היה חיוך סרדוני: הנשיא הספרדי הראשון – משום מה, יצחק נבון לא נחשב; הוא מערכניק מדי – והנשיא חובש הכיפה הראשון חשוד באונס, בהאזנת סתר, בהטרדה סדרתית של כפופות לו. התגלמות הסטריאוטיפ על הגבר המזרחי, שש"ס כל כך רצתה להתרחק ממנו. מאריה דרעי לפחות היו תקוות; התקשורת נשבתה בקסמיו בשנות השמונים, עד שבא מוטי גילת והפך את הקערה על פיה. מקצב איש לא ציפה לדבר. הוא היה משעמם כמו טפט – עד שהסתבר שלא. ועכשיו נזכרים עיתונאים ותיקים בסיפורים שהסתובבו עליו ב-20 השנים האחרונות, סיפורים שנפטרו בבוז. קצב? סקס?

אם יצא דבר טוב מהפרשה הזו, הרי שככל הנראה שבקרוב נפטר ממוסד הנשיאות. אפשר לומר מה שרוצים על קלינטון ומוניקה, אבל היחסים ביניהם היו בהסכמה. מי ירצה להיות האיש שישב בחדר שבו ישב בעבר האנס הבכיר ביותר במדינה?

(יוסי גורביץ)

בישראל נשמעים לאחרונה קולות המזהירים מפני קרבת-יתר לממשל האמריקני הנוכחי: מעולם לא ישבו בבית הלבן אנשים שהיטיבו כל כך להמאיס עצמם על העולם. כשביקר סגן הנשיא צ'ייני לאחרונה בארמון באקינגהאם, קיבלה התזמורת המלכותית את פניו בנגינת "המארש הקיסרי" מתוך "מלחמת הכוכבים" – המוזיקה של דארת' ויידר. ובריטניה היא בעלת ברית נאמנה. הממשל מחשב את קיצו לאחור – העולם ינשום לרווחה בינואר 2009, יהיה אשר יהיה המנצח – אבל עצם הקרבה אליו מקרינה עוינות גם לעבר ישראל

חדי עין מבין המשקיפים הצביעו על כך שתפישות צבאיות אמריקניות חלחלו לצבא הישראלי, שאימץ אותן ללא מחשבה: מתקפת האוויר שבה נפתחה המלחמה האחרונה בלבנון דומה באופן חשוד ל"הלם ואימה" של תחילת המלחמה בעיראק. אבל "הלם ואימה" הופעל נכון: הוא כוון כנגד צבא קונבנציונלי, בעל שדרת פיקוד, מפקדות, מרכזי תקשורת וציוד. הגירסה של חלוץ הופנתה כנגד החיזבאללה, והיתה יעילה הרבה, הרבה פחות. אם "הלם ואימה" הביאה לכך שכמעט ולא היו קרבות קרקע בין אמריקנים ועיראקים, הרי שבלבנון, אחרי כל האש ותמרות העשן, החי"רניקים והשריונרים עדיין היו צריכים לעשות את רוב העבודה.

אבל חלחול הרעיונות היה דו-סטרי – וישראל הצליחה להשחית את ארצות הברית בנושא קריטי מאד: עינויים.

"אינני יודע אם תקבלי מכתב זה. מחר אוצא להורג באשמת כישוף וברית עם השטן. אני נשבע לך, בתי, שאין אמת בכל זה. הם לא מפסיקים לענות אותך עד שאתה אומר מה שהם רוצים שתגיד … זכרי אותי כאדם ישר.”

— מכתבו של אחד מנרצחי ציד המכשפות הגדול

החוק הרומאי התיר לענות עבדים כדי להוציא מהם הודאות. עינויים נחשבו לעונש בלתי ראוי לאדם חופשי. אבל משעה שהותרו, הם הרעילו את כל הסביבה המשפטית, והקיסרים כבר עינו אזרחים ללא מעצור; על דומיטיאנוס נאמר שהמציא את השיטה היעילה ההיא, העלאת מבושיו של הנחקר באש. הודאה שהוצאה בעינויים נחשבה, על כן, לחוקית ברוב שיטות המשפט האירופאיות. בעידן שבו מדע החקירה עוד לא נולד, ההודאה היתה מלכת הראיות, והעינויים היו הכלי בהא' הידיעה לסחיטת הודאה.

באנגליה נאסרו העינויים, והודאה שנגבתה באמצעותם היתה בלתי חוקית. על כן היה צורך לטשטש את השימוש בהם, ועל כן היו האנגלים מחלוצי שיטת העינויים היעילה ביותר: tormentum insomniae, מניעת שינה מן הקורבן עד שיישבר ויודה בנדרש ממנו. זו שיטה איטית מאד – היא דורשת לפחות יומיים, לעיתים שלושה ואף ארבעה – אך יש לה יתרון משפטי בולט: היא איננה מותירה כל סימנים על גופו של הנאשם.

הזוועות של ציד המכשפות הגדול, במהלכו עונו עשרות אלפים והודו בפשעים שלא ביצעו, שכנעו את החוקרים והמשפטנים שהעינויים הם שיטה גרועה מאד להגיע לחקר האמת. בסוף המאה ה-17, אפילו האינקוויזיטורים, במסמכים פנימיים, החלו לפקפק ביעילותם. המאה ה-18 הציגה אותם כזוועה שהם, ובמאה ה-19 הם הפכו לתועבה.

המאה ה-20 הפכה את המגמה. קיהוי החושים שבעקבות הטבח הגדול שהיה מלחמת העולם הראשונה, והבוז לאדם שהיה כה טבוע בלניניזם, איפשרו את הקמת הצ'קה, שהשתמשה בעינויים מראשיתה. תחת סטאלין, הגיע טירוף העינויים למימדים שלא נודעו קודם לכן, או לאחר מכן. מיליוני בני אדם עונו, והודו בקשרים שלא היו, במזימות שלא נחרשו מעולם, בפשעים שלא נזממו. הנאמנים שבאזרחים הודו בבגידה, וברית המועצות צללה לתוך חשכה של ציד מכשפות.

בין המעונים היה מנחם בגין, חייל פולני שנשבה על ידי חיילי סטאלין, כשזה היה עדיין בעל בריתו של היטלר וחילק עמו את פולין. הוא תיאר את עינוי השינה כך: “רוחו של האסיר עייפה עד מוות, רגליו בלתי יציבות, ויש לו רק תשוקה אחת: לישון, לישון רק מעט, לא לקום, לשכב, לנוח, לשכוח… כל מי שחווה תשוקה זו יודע שאפילו הרעב והצמא אינם משתווים לה".

לימים, כשיהיה בגין ראש הממשלה, הוא יזמן ללשכתו את אברהם אחיטוב, ראש השב"כ, ויורה לו להפסיק מיד את כל העינויים שבהם נוקט ארגונו. אחיטוב מחה: “אפילו לא סטירת לחי?”. “אפילו לא סטירת לחי, וזו הוראה", ענה בגין. אחיטוב הבטיח לציית.

הוא שיקר.

השב"כ הוא ארגון קטן. (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) הוא מונה רק 500-700 עובדים במשרה מלאה, ומספר זה כולל את הצוות המנהלתי של הארגון. מספר החוקרים קטן, מלאכתם מרובה, השעון ולעיתים גם הפצצה מתקתקים.

כתוצאה מכך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים החל השב"כ לענות. זו שיטה מהירה יותר מאשר חקירה אמיתית, שהיא מאבק מוחות, ונגד הטרוריסטים המאד לא מתוחכמים שפעלו אז בשטחים הכבושים, היא גם הביאה תוצאות. כתוצאה מכך, השחיתו העינויים את הארגון: חוקרים מוכשרים עזבו, סדיסטים התחילו לחפש שם עבודה, ויכולת החקירה – להבדיל מיכולת הוצאת ההודאה – התדרדרה.

בעקבות פרשת קו 300 ופרשת נאפסו – בה אולץ בעינויים קצין צ'רקסי נאמן להודות כי הוא מרגל של אש"ף – הוקמה ועדת השופט לנדוי. הוועדה מצאה כי אנשי השב"כ העידו עדות שקר באשר לאמצעים בהם השתמשו באלפי משפטים, אך למרות זאת אישרה שימוש בעינויים מוגבלים – “לחץ פיזי מתון" – בחקירות בהן הנחקרה היה מודע ל"פצצה מתקתקת"; היינו, ידע על קיומו של פיגוע העומד להתבצע, ועל כן היה צורך בהוצאת מידע באופן מהיר במיוחד.

ה"פצצה המתקתקת" הוא טיעון החביב על מענים ברחבי העולם. בפועל, כאשר אתה מתחיל לענות אדם, לעולם אינך יודע אם הוא אכן מחזיק במידע על פצצה מתקתקת. למעשה, עינויו של אדם במקרה כזה מסוכן במיוחד: הוא עשוי, כדי להפסיק את הכאב, למסור מידע שקרי, שבבדיקתו תבזבז זמן יקר. ואף על פי כן, הטיעון התקבל – וכמובן, נעשה בו שימוש במקרים שבהם לא רק שלא היתה פצצה מתקתקת, גם ספק אם היה פתיל. משעה שעינויים הם זמינים, הם הופכים לברירת המחדל.

בג"צ אסר בשנת 2000 באופן גורף על שימוש בעינויים. ומאז, ראה זה פלא, שיעור ההצלחה של השב"כ רק עולה ועולה. תחילה, ניסה הארגון לעקוף את האיסור על ידי שימוש במשתפי פעולה: הוא היה מכניס את המיועד לעינוי לתא ובו משתפי פעולה, שהיו מכסחים לו את הצורה. לאחר זמן, חדל גם מכך.

מעט מאוחר מדי.

בנובמבר 2001 מצא עצמו ממשל בוש במצב גרוע עוד יותר מזה של השב"כ לאחר מלחמת 67': המון עצירים, ומספר אפסי של חוקרים דוברי ערבית, פרסית או פשטונית. יתר על כן, המשאבים המצומצמים של דוברי הערבית נדרשו גם במחלקות ההאזנה.

התשובה, כמובן, היתה עינויים. תחילה, על פי שיטתו המאוחרת של השב"כ, העבירו את העצירים למשטרים שאין להם בעיה לענות אנשים: מצרים, ירדן, סוריה. זמן קצר לאחר מכן, הותרו עינויים במפורש, בהוראתם של רמספלד ובוש – וזאת בניגוד מפורש לחוק הפדרלי.

עצורים הועברו לגוואנטנמו שבקובה, ובאופן מחריד יותר גם לכלא הידוע לשמצה מתקופת סדאם, אבו גאריב. לאחר מכן, מאפס מקום וממחסור בחוקרים, גם למזרח אירופה – שם שמחה המשטרה החשאית לפתוח מחדש גולאגים שנסגרו עם קריסת הקומוניזם. בשל העבירה על החוק, ובשל החשש שהעצירים יקבלו סעד משפטי, הקפיד ממשל בוש לבצע את הזוועות שלו מחוץ לגבולות ארצות הברית: נראה אותך עותר לבית המשפט העליון הסורי, יקירי.

העינויים, כמובן, לא עבדו. טרוריסט בשם אל ליבי מסר, תחת עינויים, מידע מפוברק לחלוטין על תכנית הנשק להשמדה המונית של סדאם, וקידם בכך את הפלישה לעיראק. אחרי הכל, איך יכלו החוקרים לאמת את דבריו? נחקר אחר, אבו זבדיה, היה בעל אישיות גבולית – ומשהחלו לענות אותו, הוא החל להזות קנוניות שלא היו, מזימות שלא נבראו, מתקפות שלא תוכננו ופצצות שלא הוטמנו. כמו ברית המועצות של סטאלין, החל הממשל האמריקני לפרכס, ולהשקיע משאבים יקרים במרדף אחרי הרוח.

במשך שנים, נשמר קשר השתיקה. נאמר רק שהאמריקנים מקבלים יעוץ בחקירה ממומחים ישראליים. לאחר מכן, החלה הפרשה להתפוצץ: תחילה פרשת אבו גאריב שנחשפה בניו יורקר, ולאחר מכן חשיפת הגולאגים של הוושינגטון פוסט.

התותח הכבד של הניאו שמרנים, צ'ארלס קראוטהמר, נחלץ לסייע. הוא כתב ש"הדבר המפלצתי הוא שעינויים עובדים לפעמים" – והביא, כמובן, את הדוגמא הישראלית כראיה לכך שלפעמים יש לענות. בוויכוח הפנימי בארצות הברית על עינויים, בו דומה שהמפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגת העינויים, טוענת מפלגת השלטון לזכותו של הנשיא לענות אנשים על פי שיקול דעתו. ואולי טוב שכך; אולי טוב שהמערכת המשפטית טרם טומאה בעינויים; כי הנסיון הישראלי מורה שהכנסת שופטים למעגל המחליטים מטמאת גם את שיקול דעתם, כפי שהפגין בג"צ שוב ושוב.

מקובל לומר שכל דבר שמצליח בארצות הברית מגיע לישראל תוך עשור. יש לקוות שבכיווון ההפוך המהירות רבה יותר: שהאמריקנים ילמדו מהנסיון הישראלי – שעינויים אינם עובדים – עוד בטרם יחלוף העשור. יש לקוות שיפגינו הבנה זו כבר בבחירות הקרובות, בנובמבר. שכן במלחמה כנגד העריצות, מלחמה שאנו שרויים בה למרות כל בלבולי ממשל בוש, אסור לצד החופשי לנקוט בעינויים; אם עשה כן, העניק לאויב נשק רב עוצמה, והרחיק מאד את יום נצחונו שלו. לא ננצח את אוסאמה ואת זרקאווי בשיטותיהם-שלהם; וכמו שאומר הפתגם השחוק אך נכון של ניטשה, הלוחם במפלצות ייזהר לבל יהפוך למפלצת בעצמו.

(יוסי גורביץ)

בטרגדיה האחרונה של סופוקלס, מגיע אדיפוס הנודד – “אמרי נא, אנטיגונה/ בתו של זקן עיוור/ לאן הגענו?” – לקולונוס, אחד מפרבריה של אתונה. במחזה הבשל ביותר של הסופר הזקן – הוא היה בן 95 כשהוצג – מנסה אדיפוס להתמודד עם האשמה הנוראה שבחייו.

הוא מעלה שורה של תשובות. כולן צודקות. הוא עשה כל שביכולתו להמנע מן הקללה. הוא נמלט מבית מי שסבר שהם הוריו כדי להמנע מלשכב עם אמו ולהרוג את אביו. הוא לא זיהה את לאיוס, ובכלל, השרץ – האיש שהורה לנקב את רגליו ולהפקירו למוות, אין לשכוח – הקדים לתקוף אותו. הוא לא ידע שיוקסטה היא אמו, והוא הרי שיחרר זה עתה את תבאי מן הספינקס. מה רוצים ממנו? מדוע נרתעים ממנו בחלחלה?

כל טענה, כשהיא לעצמה, נכונה. אבל המכלול – ברשות או ברשעות האלים; “אלים חרשים; לא, לא חרשים: רשעים" אומרת הקובה של אוריפידס – הוא מפלצתי. למרות כל מאמציו, ולמרות העוול הניכר שנעשה לו, הוא הרג את אביו ושכב עם אמו. אחרי ככלות הכל, האינסטינקט הראשוני שלו ושל יוקסטה – התאבדות ועיוורון מרצון – היה נכון. לחטאו של אדיפוס יש כפרה אחת: איון. ואכן, לעיניו של תזאוס – עוד אדם שהביא בשגיונו למותו של אביו, ואם לא שכב עם אמו, הרי נטש את מצילתו – הוא שוקע באדמת קולונוס לבלי זכר.

אתה קורא את הראיון שנערך עם אהוד אולמרט ב"ידיעות אחרונות", ונתקף דה ז'וו. אהוד לא מבין מה רוצים ממנו. הוא הקשיב להנחיות הצבא. לא, הוא לא נתן להם יד חופשית; הוא מנע את הפצצת התשתיות הלבנוניות. הוא לא אסטרטג ולא טקטיקן. הוא רק הנחה מלמעלה. מה, הוא היה צריך לדעת שהעכברים אכלו את הימ"חים? הוא היה צריך לדעת שבחמש השנים האחרונות, התאמן הצבא בציד בני טיפשעשרה בג'נין, ולא היה לו זמן, או עניין, באימון לקראת מאבק באויב אמיתי? למה הוא צריך לאכול את פרי הבאושים של מדיניות ההחלדה של בוגי ומופז?

אבל, אהוד, המכלול, המכלול. מינית לשר הביטחון אדם לא מיומן כדי לרצות את אנשי ההון – והשבוע התברר שוב איך הצבא רכב עליו. אתה יצאת למלחמה לאחר דיון בן 20 דקות. התעלמת מקריאתה של לבני להמתנה של יומיים ולאולטימטום. הקשבת לנבואת השקר של הפיתיה מן הקריה, על פיה חיל האוויר יסדר את הכל. יצאת בהצהרות שהיית צריך לדעת שאין להן כיסוי – 'נחזיר את החטופים', 'עד כאן' – וכיוצא באלה. התוצאה היא שבר שלא היה כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים – ואנחנו עוד מעיזים לדבר על מלחמה נגד איראן.

הוסף לכך את פרשת הבתים הבלתי נגמרת, את אי האמון הציבורי – 7% תמיכה? לקים יונג איל יש יותר – ויש להגיע למסקנה, שלאחר שנתן לנו אולמרט את נאום ההגנה שלו, הגיע זמנו, כמו אדיפוס, להתפוגג.

מותו של אדיפוס הצית מלחמת אזרחים בין שני בניו. יש להניח שחילופי השלטון כאן יהיו רגועים יותר. גם אם יעברו לידי נתניהו והגרסה המקומית של פוטין. ובכל מקרה, המנעותו של אולמרט מעשיית הצעד הנדרש רק מחזקת את הפאשיזם נוסח "ממשלת המומחים" וה"משטר הנשיאותי". לך, בשם האלוהים, לך! אולי יזכרו לך לטובה את התפטרותך. אולי יצטטו אותך בעתיד כראש ממשלה שידע לקחת אחריות, וישכחו לך את החודש הנורא האחרון. אפילו לא נבקש שתנקר את עיניך. רק לך כבר.