בשביעי במרץ, 1965, התחילו 600 פעילי זכויות אזרח לצעוד מסלמה, אלבמה, למונטגומרי, בירת המדינה. הם צעדו כדי לאפשר לאוכלוסיית השחורים הגדולה לממש את זכות ההצבעה שלה: הזכות היתה קיימת בחוק, אך נשללה על ידי תעלולים ביורוקרטים שונים. המצעד הצליח להתקדם שישה רחובות ונבלם, באלימות קשה, על ידי שוטרים.

בתשיעי במרץ, בזמן שהצועדים המתינו לצו בית משפט שיאפשר להם לצעוד, התקיים מצעד סימבולי של מאות מטרים. באותו ערב הותקף אחד מהצועדים, ומת מפצעיו.

ב-21 במרץ, לאחר שהתקבל צו בית משפט שהתיר לצעוד, התחילו 3,200 צועדים את המסע. כשסיימו אותו לאחר ארבעה ימים, היה מספרם 25,000.

בשבוע הבא, ביום שישי העשירי בנובמבר, יתקיים מצעד הגאווה בירושלים. מטרת מצעד זה היא השגת שוויון זכויות מלא לכל מי שהגדרתו המינית העצמית, או העדפתו המינית, אינה הנורמה. כל מה שקהילה זו דורשת היא את הזכות למסד קשרים בין חבריה ולהיות מוגנים מאפליה על רקע נטייתם.

במצעד של שנה שעברה פצע דוקר חרדי שלושה מהצועדים, כאשר אחד מהם נפצע קשה. מרגע שהוכרז על קיום המצעד השנה, התחילו איומים באלימות ואף מהומות בירושלים. הפוליטיקאים ה"אמיצים" שלנו, והשוטרים החרוצים שאמורים להגן על זכויותינו הדמוקרטיות – שכבר הצליחו לדחות את המצעד ממועדו המתוכנן – החלו לבדוק האם ניתן למנוע את המצעד כדי למנוע אלימות.

לכן קוראים החתומים מטה להשתתפותכם במצעד הגאווה – גם אם אין לכם כל זיקה למאבק לשוויון זכויות להומוסקסואלים, בשל העובדה כי מדובר כאן באחד מיסודות המדינה הדמוקרטית. אין למדינה יכולת לשלול את הזכות להפגין, למעט כאשר המפגינים עצמם מאיימים באלימות. העברת אישור ההפגנות בפועל למיעוט כלשהו, ודאי מיעוט קולני ואלים כציבור הדתי, הנה צעד אנטי-דמוקרטי מסוכן. גם ההומופוב הגדול ביותר צריך לשאול את עצמו, באנלוגיה קלה לביצוע, האם ייתכן שאיום של הימין הקיצוני באלימות ימנע קיום הפגנה שמאלנית. כאן גם המקום להזכיר שרגשות אינן ערך מוגן.

כפי שצעדו המפגינים בסלמה לפני כארבעים שנה, עלינו לצעוד עכשיו כדי להבהיר אחת ולתמיד: אלימות לא תזכה בפרס. אם רוצים החרדים למחות, שיתכבדו וישיגו אישור להפגנה נגדית, כפי שהפגנו אנו כאשר רבע מיליון חרדים מחו נגד בג"צ. בדיוק כמו שלא הופסקו הפגנות השמאל לאחר שנרצח אמיל גרינצוויג, לא ניתן לאלימות לעצור את זכותנו להפגין.

(יוסי גורביץ, עופר רון)

תודה, אחותי: אלישבע פדרמן – ראו פיענוח מוצלח שלה שכתבה דנה רוטשילד – הועמדה אתמול לדין, באשמת הסתה לגזענות. על פי החשד – חשד, עלק; יש תיעוד מצולם – היא אמרה, בהתייחסה לפלסטינים, ש"אנחנו מדברים עם אנשים שהם תתי אנשים. אין מה לעשות חוץ מלזרוק אותם מפה, ולא לירדן, רחוק, כי אם הם יהיו בירדן, הם ינסו לחזור. רחוק ככל האפשר. ואני אומרת במקרה הטוב צריך לזרוק אותם". ובמקרה הפחות טוב? ובכן, “39 ערבים שגולדשטיין הרג זה טיפה בים לעומת מה שצריך להיות פה".

ובכך חשפה אחת הקיצוניות שבמתנחלות את שקר הטרנספר. אם נגרש אותם לירדן, הם ינסו לחזור. ואלישבע מתבססת על הנסיון: הטרנספר "הגדול" של 1948 והטרנספר "הקטן" של 1967 – שניהם לא הביאו לשלווה. בשני המקרים, “הם ניסו לחזור".

כלומר, אפילו אם יצליחו הליברמנים להעלות על את הפלסטינים על משאיות – אין לנו רכבות ראויות לשמן, למרבה הצער, לשלוח בהן אנשים ליישוב מחדש במזרח – זה לא יפתור את "הבעיה הפלסטינית". וההליך הזה עצמו, אין להעלות על הדעת שיתבצע ללא אלימות ואלפי הרוגים. ואולי גם איזו מלחמונת קטנה עם ירדן, עם אופציה למלחמת עולם שלישית.

הכבוד והיקר לפלדמן, שהצליחה לומר בבהירות את מה שהמרכז הישראלי מסרב לראות: שהברירה היא בין היפרדות ובין רצח עם, בין מדינת ישראל בגבולות 1967 ובין מדינת באבי יאר (לא הייתי סומך על המהנדסים שלנו, שיצליחו לבנות תאי גז ראויים לשמם, אבל צה”ל הוכיח נסיון רב בירי בחסרי ישע). אין אופציה לטרנספר: החלום הרטוב של רוב הישראלים, לקום בבוקר ולגלות שהערבים נעלמו, ידרוש ערימה כה גבוהה של גוויות, שהיא תקבור תחתיה את מדינת ישראל.

ראיתיכם שוב:

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,
טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,
הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,
וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,
נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ.

(ח.נ. ביאליק, "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם". מוקדש למפלגת העבודה)

רעל: מקובל לומר שאופנות שהושרשו בציבור החילוני מגיעות אל הציבור הדתי-לאומני באיחור של 20 שנים. אפילו על פי קנה המידה הזה, אלעזר שטרן הוא שמרן קיצוני.

ההצעה שלו, להטביע אות קלון בכל מי שהצליח שלא לשמש כעבד מדינה, מחזירה אותנו 50 שנים אחורה, לימי הרהב שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, כשהצבא היה הכל והאזרח היה כלום. בינתיים, השתנו כמה דברים בישראל: דה-מיליטריזציה צנועה, שהיא לצנינים בעיני המורעל שבכל האלופים.

במה תועיל ההצעה שלו? מה תרוויח המדינה מאלפי צעירים שאינם מסוגלים למצוא עבודה, ושאם יש להם עבודה, הם יתקשו בה משום שאין להם רשיון נהיגה? מה תועלת יש לצה"ל באלפי הפקידים, שבטלנותם מלאכתם, הממלאים את הקריה, את צריפין ובסיסים אחרים? השאלות האלה לא מעניינות את שטרן. אלה שאלות של אזרחים.

ובכן, אם הוא יצליח לבצע את זממו, ולכפות עבדות על עוד אלפי צעירים, ראוי שהם ישיבו לו כגמולו: במעשי סבוטאז' זעירים, בביצוע כל פקודה על הצד הרע ביותר שלה, בהתחמקות מכל משימה שניתן להתחמק ממנה, בגרימת נזק יומיומי למערכת בעצם קיומם. אם כפיה, אז עד הסוף. אולי, אחרי כמה שנים, קצין נבון יותר משטרן – חייבים להיות כאלה – יבין את הטעות.

צחוק צבאי קצר: שר הביטחון, עמיר פרץ, הודיע אתמול כי הופתע לשמוע על מינויו של יום טוב סמיה ל"סגן אלוף פיקוד הדרום בעת חירום". סמיה, שמעולם לא היה הכפית החדה שבמגירה, הודיע – במדים – שהנסיגה מציר פילדלפי היתה טעות. לזה כבר הורגלנו.

הבעיה היא שפרץ לא יודע הרבה דברים. מתקבל הרושם שהוא לא עודכן, למשל, על הסרת הסגר הימי מעל לבנון – ואם עודכן, לא הפנים. במהלך המלחמה, התחיל הצבא פעולה מורכבת, מבלי לעדכן את פרץ; הוא עודכן רק משעה שהכוחות היו בדרכם. ואלה רק המקרים שדווחו עד כה בתקשורת.

מתקבל הרושם שהצבא החליט לאלף את שר הבטחון, להראות לו מי הבוס, ולרמוז למערכת הפוליטית אם תנסה להעמיד בראשו מישהו שלא מתוך המערכת. הרמטכ"ל מופז התנהג כך כלפי ממשלת ברק בימיה האחרונים, בשיא חולשתה; הוא נהג כך גם כלפי שר הבטחון החלש פואד. יורשו, בוגי, ניסה לפעול באותה שיטה – וגילה ששרון הוא לא ברק או פואד.

אבל אולמרט הוא לא שרון, ופרץ הוא אפילו לא פואד. הצבא מתחיל לחזור לעצמו, לאחר כמה שנות ריסון.

(יוסי גורביץ)

אחד האתרים המעניינים ביותר על היסטוריה סובייטית הוא "הקומיסר הנעלם". הוא מדגים כיצד, כאשר עובדות מסוימות מפסיקות להיות נוחות, הן פשוט… מתפוגגות. קיומו של החבר יז'וב הופך לעובדה לא נוחה? תמונתו בקרבת סטאלין מטרידה? אין בעיה, מתקנים את התמונה.

מסתבר שלארכיון התמונות הממשלתי שלנו, לעמ, יש מדיניות דומה. הם אמנם עדיין לא משנים תמונות, אבל הם משתמשים בשיטה לא פחות יעילה: הן לא נכללות באוסף. אנחנו עוברים עכשיו תקופה שיש בה דמיון מסוים לאותה תקופת חפיפה בין ראשית ימי הביניים וסוף העת העתיקה: מה שלא יועתק עכשיו למדיה דיגיטילית, ספק אם ישרוד. ויש דברים שנוח לאנשים שלא ישרדו.

ניקח, למשל, את טבח כפר קאסם, שלא במקרה הנושא של "התפוררות הדמוקרטיה" השבוע. אירוע בעל משמעות בהיסטוריה הישראלית. ציון דרך בהיסטוריה המשפטית של צה"ל והמדינה. ואיך הוא מוזכר בלעמ? הוא לא.

השופט בנימין הלוי ישב בשורה של משפטים חשובים: משפט המחתרת היהודית הראשונה, זו שכונתה "מחתרת צריפין", בשנות החמישים; משפטו של ישראל קסטנר, עם פסק הדין הנורא של "מכר את נשמתו לשטן"; משפטי כפר קאסם, על "פקודה בלתי חוקית" שלהם; ומשפט אייכמן. לימים יעשה הלוי היסטוריה, כשיפרוש מכס השיפוט ויעבור לכנסת, כחבר סיעת חירות – השופט היחיד שעשה זאת עד כן.

מעניין, אם כן, לראות כיצד מתייחסת אליו לעמ. ראה זה פלא: בהיסטוריה המצולמת הרשמית, לוי קיים רק באחד שני מצבים: אחד מחבר שופטיו של אייכמן, וכחבר כנסת. משפטי צריפין, קסטנר וכפר קאסם אינם חלק מן ההיסטוריה הרשמית שלו.

מוזר. האם הערך "מחתרת צריפין" קיים בלעמ? לא. סתם "צריפין" יביא לכם המון תמונות של חיילים. הממ. טוב, נו, המחתרת ההיא לא הצליחה להרוג אף אחד. אולי זה לא באמת חשוב. בוא נראה: משפט קסטנר. אירוע מרכזי בשנות החמישים. סיפור נורא. נגמר ברצח. יש לזה אזכור, נכון?

אז זהו, שלא. לא רק שאין תמונה של השופט הלוי במשפט, אין גם תמונה של קסטנר עצמו. לא כ"ישראל קסטנר" ולא כ"רודולף קסטנר". זה כבר באמת מוזר. היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, חיים כהן שאין שני לו, היה התובע. ובכל זאת, כלום. רגע, מה יש ללעמ לומר על "טבח כפר קאסם"?

כלום. נאדה. זילץ'. כלום. כלומר, יש שתי תמונות מ-1957, שמתארות סולחה. באחת מהן אפילו רואים את הרב של פתח תקווה. אבל סולחה על מה? מה קרה בכפר קאסם? איפה התמונות מהימים שלאחר הטבח, איפה המשפט, איפה הנאשמים?

חשד פרוע התגנב לליבי. הקשתי "יהודה עציון". ובכן, יש תמונה שלו. אחת. מנהיג המחתרת היהודית של שנות השמונים נראה בה, אבל הוא מתפלל באלקנה. והתמונה בכלל מ-1979. המילה "מוזר" מאבדת את מקומה לטובת "חשוד". משה דואק, שתקף את הממשלה ברימון יד בתאריך זה לפני 49 שנים, ופצע חמישה שרים? יוק.

ברוך גולדשטיין? אין. יגאל עמיר דווקא יש: שתי תמונות בלבד של רוצח ראש הממשלה, שתיהן במהלך שחזור הפשע, הן אינן ממוקדות ברוצח, אלא בשיחזור.

משונה המציאות במדינת ישראל: היא מתעקשת לומר שיש בה אירועים גסים, מערערי שלווה. יש טרוריסטים. יש מעשי טבח מצד כוחות הבטחון. היו בה מעשי רצח פוליטיים ומחתרות כבר משנות החמישים. אבל, למען תנוח שלוות התושבים – במיוחד אלה בני הדורות הבאים – מקפידה לשכת העיתונות הממשלתית, גוף מתחשב שכמותה, ליפות את המציאות. בכפר קאסם היתה סולחה, לא היה טבח. כל פרשת קסטנר בכלל מביכה, והיא לא קיימת. רימון על הכנסת? יוק. רצח ראש הממשלה? נו, אם אתם באמת חייבים. אבל רק שתי תמונות. יש שב"כ – אבל מתקבל הרושם שכל מה שהוא עושה זה טקסי החלפת ראשים.

לא להפריע את מנוחת השכנים, כן? אנחנו נמצאים במדינה שכיף לחיות בה.

(יוסי גורביץ)

האם ההזיה של נתניהו על חברות גנדי בממשלתו היא מקרית?

שמו של בנימין נתניהו כשקרן יצא לתהילה. האיש שיקר על כל דבר, שיקר כקו ראשון של הגנה, שיקר כאמצעי התקפה, שיקר כאורח חיים. אפילו על צורת הגיה של מילה הוא שיקר, כך יוסי שריד, ואמר שבדק אותה במילון. שריד לא התעצל, ובדק בעצמו. נתניהו, כהרגלו, שיקר.

לאחרונה הופכות הגוזמות של נתניהו למביכות. לידיעות אחרונות הוא סיפר בתחילת החודש שיצא מבית ראש הממשלה "עם אלף דולר בחודש בלבד, בלי נכסים, בגיל חמישים". יאללה, יאללה. הפנסיה של ראש ממשלה עולה על עשרת אלפים שקלים בחודש, שלא לדבר על כך שהמדינה מוציאה עליו שני מיליוני שקלים מדי שנה. וכל זה, בלי להזכיר שנתניהו הוא האיש שסבר שאלף דולר בחודש הם המון כסף, כל כך הרבה, עד שאסור להביא את שכר המינימום אפילו לסביבה.

באותו ראיון, הוא סיפר ל"ידיעות" סיפור מוזר במיוחד: דוד שליט חשף אותו בבלוגו שברשימות. נתניהו אמר לכתב גדי בלום שבילדותו הוא הלך לראות חיילים בריטים עם אמו. בלום שאל אותו אם הוא הלך לראות את החיילים עם יוני. דא עקא, שנתניהו נולד בשנת 1949, שבה חיילים בריטיים בפלסטינה-א"י היו, איך לומר, חזיון לא נפרץ.

גרסת נתניהו, שדומה שגם "ידיעות" עומד מאחוריה, היא שהיתה כאן עריכה רשלנית במיוחד ושנתניהו דיבר על חיילים ישראלים שהתאמנו במתקן בריטי. זה מעלה את השאלה מדוע שאל בלום על יוני והחיילים הבריטים, ומדוע מצא נתניהו לנכון להדגיש שמדובר במתקן בריטי – ואיזה מתקן זה יהיה? ממלוכי? – אבל ניחא.

[] השר שלא היה

אבל היום מעד נתניהו שוב, והפעם אין לו מי להאשים אלא את עצמו: באזכרה בכנסת לרחבעם "גנדי" זאבי, שסוכל באופן ממוקד על ידי החזית העממית, התרפק נתניהו על הימים בהם היה השר זאבי ניגש אליו לאחר ישיבות ממשלה, ומציע לו עצות קטנות.

דא עקא, שזאבי מעולם לא היה שר בממשלתו של נתניהו. הוא היה שר בממשלת שמיר, ושוב בממשלת שרון הראשונה (הוא התפטר ממנה יומיים לפני שסוכל). בזמן ממשלת נתניהו, היה זאבי איש אופוזיציה. יש בכנסת עדיין כמה חברי כנסת שזכרונם עמם, והם העירו לנתניהו, שעלה לדוכן והתנצל: הוא התכוון לפגישות עם גנדי בהנהלת האופוזיציה.

יכול להיות שזה שטיון בגיל צעיר. כלומר, אני די בטוח שאדם צלול היה זוכר מי היה שר אצלו ומי לא. לשרון זה לא היה קורה. גם לא לשמעון פרס או לרפי איתן. מצד שני, יכול להיות שנתניהו חי בעולם פנטזיה, המתאים את עצמו לצרכיו, שבו שקרים הם אבני בניה הכרחיות והאמת – קיר תומך שצריך מדי פעם לסלק.

האם ראה נתניהו בילדותו חיילים בריטים בירושלים? האם היה זאבי שר בממשלתו? בהחלט יתכן שהתשובה תלויה ברושם שנתניהו רוצה לעשות על בן שיחו.

אחרי הכל, הוא שיקר בנוגע לאופן הגייתה של מילה. שקר אידיוטי. שקר שקל מאד להזים. והוא שיקר בכל זאת. השקר העניק לו כוח על בן שיחו. כוח חולף, כוח לזמן קצר מאד, לפרק הזמן שבין הפגישה והעיון במילון; אבל כוח.

רצוי להזהר, ולא להעמיד בידי אנשים כאלה כוח אמיתי. נראה שאת הלקח הזה, לשם שינוי, כבר למדנו.

(יוסי גורביץ)

ההרפתקה העיראקית של בוש קורסת, ואיתה קורסת ההשפעה הבינלאומית של ארצות הברית. מפקדי הצבא בעיראק הודו בשבוע שעבר שמתקפתם בבגדאד, שנמשכה שלושה חודשים, נכשלה: הם לא הצליחו להוריד את רמת האלימות העדתית בעיר, והם ספגו מספר אבדות כבד מאד. וכל זה קורה ערב בחירות.

בוש נטש את "stay the course” שלו, שתמיד הזכיר קצת את "לא מחליפים סוסים באמצע הנהר" של הסרט "כשכש בכלב". עכשיו הוא מדבר על adapt and win, הסתגלות לטקטיקה של המורדים בעיראק שיוביל לנצחון. לכל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של מלחמת ויאטנם, זה נראה מוכר עד כדי יאוש.

אלא שההבדלים הם לטובת ויאטנם. ג'ונסון היה הומניסט, שבאחד הדיונים התפרץ בזעם: “מה הם רוצים? מה הם רוצים? בכסף שהוצאנו על פצצות, הייתי בונה בית ספר בכל כפר! הייתי בונה להם בתי חולים! סכרים! מה הם רוצים?”. האינסטינקט של הנשיא הענק ההוא, ענק בכוחו וענק בחולשותיו, היה לבנות בתי ספר. לא להפציץ אותם. האירוניה המרה היא שהוא המטיר מוות על ויאטנם, כדי שיוכל להלחם בקרב החשוב לו באמת – המלחמה בעוני בארצות הברית. התוצאה, כמובן, היתה תבוסה בשני הקרבות.

מק'נאמרה היהיר, שמרבים להשוות אליו את רמספלד, היה מחשב אנושי אבל אנושי מאד. הוא ידע לעשות חשבון, וכשהבין בסוף 1967 שככל שהוא משחית משאבים על ויאטנם התנגדות האויב גוברת, ולא יורדת, הוא התפטר. אין ספק שהמלחמה גרמה לו סבל עצום. פחות, כמובן, מהסבל שנגרם לחיילים ששלח אל מותם ולכפריים שהרעיל ב-agent orange, אבל הוא לא היה איש ה-”stuff happens”.

וכמובן, ויאטנם לא היתה חשובה. ויאטנם לא איימה על ארצות הברית. לתיאוריית הדומינו, שגרסה שנפילת ויאטנם לידי הקומוניסטים תביא להתקפה על הוואי, לא היה בסיס.

עיראק היא סיפור אחר.

את תוצאותיה של עיראק כבר ניתן לראות בזירה הבינלאומית: לממשל בוש היתה מעט מאד השפעה על המשבר בלבנון; צרפת הצליחה לתמרן היטב מול הענק האמריקני. כשהתפוצץ המשבר הצפון קוריאני, לבוש לא היה מה לומר – וגרוע מכך, לאף אחד לא היה אכפת מה הוא אומר.

כשדיווח וולטר קרונקייט, המום, על מתקפת הטט, העיר ג'ונסון: “אם קרונקייט פנה נגד המלחמה, הפסדנו את האמריקני הממוצע". הציבור האמריקני פנה נגד המלחמה כבר בסוף 2005, ומאז שורותיהם של המתנגדים גדלות ללא הרף. שני שלישים מן הציבור מתנגדים לה כעת.

בהתחשב בכך שהצבא האמריקני מפסיד, שעיראק מתפרקת לחתיכות על פי קווי שסע עדתיים ומשפחתיים, ושהציבור האמריקני פנה נגד המלחמה בהמוניו, אפשר לומר בזהירות שסביר להניח שבסוף שנת 2007 תצטמצם משמעותית הנוכחות האמריקנית בעיראק, אם לא תחדל לחלוטין.

זו תהיה תבוסה איומה. ועיראק חשובה הרבה יותר מוויאטנם.

כשעלה האייטולה רוחאללה חומייני על ערימת גופות מתנגדיו ותפס את השלטון באיראן, הוא הגדיר שלושה אויבים: “השטן הגדול" (ארה"ב), “השטן האדום" (ברית המועצות), ו"השטן הקטן" (ישראל). בסוף השנה הבאה, יוכלו האיסלמיסטים לומר שהביסו את שני הראשונים. ומה על השלישי?

קודם למלחמה, טען בוש באוזני שליחו למזרח התיכון, אנתוני זיני, ש"הדרך לבגדאד עוברת בירושלים": כדי לכבוש את עיראק מבלי להצית את העולם הערבי, יש צורך להגיע לאיזשהו הסכם בין ישראל והפלסטינים. בוש לא התכוון ברצינות – הוא נוצרי אוונגליסטי ותומך ישראל נלהב – וזיני עזב את האזור מתוסכל. לימים יטען שקבוצה פרו-ישראלית בהנהגת הממשל היתה הדוחף העיקרי למלחמה.
כוחה של ארצות הברית קטן בשנה האחרונה, והוא צפוי לקטון עוד יותר בשנים הקרובות. בעשור הקרוב, לפחות, לא תעשה ארצות הברית כל צעד חשוב במזרח התיכון; ודאי לא תשלח אליו כוחות צבאיים. והתבוסה בעיראק, נצחון מוראלי מאין כמוהו לזרקאווים של העולם, תדרבן את הג'יהאדיסטים הלאה.

האם ערב הסעודית, ערש הג'יהאדיזם, תשרוד תבוסה אמריקנית? מה יהיה גורלה של ירדן, מולדתו של זרקאווי, שבה גואה לאחרונה גל ג'יהאדיסטי? האם מובארק יצליח להעביר את השלטון לבנו גמאל (“ג'ימי" בפי המצרים – לא סימן טוב), או שמא יתפסו האחים המוסלמים – הנהנים מתמיכה ציבורית עצומה במצרים – את השלטון? כסאו של מושארף מתנדנד כבר עכשיו – מה יקרה כשפטרוניו האמריקנים יובסו בשדה הקרב? אפילו בסוריה גואה החשש מפני הג'יהאדיסטים: השלטון מינה לאחרונה שורה של מופתים רשמיים, שמטרתם להיאבק בגירסה החיה של האיסלם באמצעות גירסה רשמית. זה לא כל כך הולך, ובכלל לא בטוח שבשאר מסוגל ללכת בדרכי אביו ולהשמיד עיר שלמה, במידת הצורך. מה יקרה שם כשהאמריקנים יתקפלו?

הסכנה האמיתית שבפצצה האיראנית איננה השימוש בה. אף אחד לא מספיק מטומטם, אפילו לא חמינאי, כדי לפתוח במלחמה גרעינית. אבל פצצה גרעינית מוסלמית – כזו שנמצאת בסביבה, לא זו של פקיסטן – תנטרל את הפצצה הישראלית. דימונה היתה ההרתעה מפני הסתערות כוללת על ישראל: אם יובס צה"ל בשדה הקרב, תופעל הפצצה. כשיערכו האיראנים את הניסוי שלהם, האס הזה שבשרוולה של ישראל יבוטל. וכאן רצוי לציין, שוב, שצה"ל לא ניצח ב-40 השנים האחרונות.

יש סיכוי סביר שבעוד שנתיים, תהיה ישראל באמת מדינה קטנה מוקפת אויבים. כשזה יקרה, כשיחושו האיסלמיסטים – והפלסטינים היום הם יותר איסלמיסטים מלאומנים; עוד הצלחה מזהירה של כוחותינו המזוינים – שסופה של ישראל קרוב, הם לא ירצו עוד את העיסקה הישנה של קווי 67'. הם יחושו עצמם בראשו של גל עולה.

והבעיה היא שכשזה יקרה, ארצות הברית תהיה עסוקה בליקוק פצעיה, וכלל לא במצב לצאת למלחמה נוספת במזרח התיכון. הצלחנו לעצבן את האירופים היטב בעשור האחרון, ובכל מקרה הצבא שלהם הוא צעצוע לא מזיק; רוסיה היא מזמן מדינת אויב; ישראל תעמוד לגורלה לבדה.

וכשזה יקרה, לא נבין איך זה קרה. זה קרה, כשהעברנו את החדשות מעיראק לעמוד 17, מתחת למודעות האבל. זה קרה, כשחשבנו שאנחנו "עם לבדד ישכון", ושלמתרחש בסביבתו אין כל השפעה עליו. זה קרה, כשחשבנו שיש לנו עוד קצת זמן, שאם נלחץ עוד קצת, הפלסטינים יתפרקו.

ובכן, הם התפרקו. עכשיו, ככל הנראה, תורנו. ישראל תיפול לפני שיתחיל הקרב: כשיתחוורו יחסי הכוחות האמיתיים, כל מי שיוכל יברח מכאן. זה, אחרי הכל, האינסטינקט היהודי. ישארו כאן רק החלשים ומי שאינם מסוגלים לנוס, שלכישוריהם אין דורש מעבר לים. התהליך מתרחש כבר עשור, מסיבות אחרות – ישראל היא מדינה פונדמנטליסטית, עוינת לקוסמופוליטים החדשים, וההזדמנות לחיות במקום שקט פשוט קורצת מדי – ועכשיו הוא צפוי להיות מואץ.

הדרך לבגדאד עוברת בירושלים? בהחלט יתכן שכרגיל, בוש טעה גם כאן: בהחלט יתכן שהדרך לירושלים עוברת בבגדאד.

(יוסי גורביץ)

פרס: נמאס כבר לכתוב שהשר לפיתוח הנגב והגליל הוא פאתטי. זה ידוע ומובן לכל. המשחקים הכפולים האלה – “אני לא עוסק בזה כרגע" לכתבים, תוך הסתערות בצווחות "מה יש לכם נגדי" על נציגי "ישראל ביתנו" הנדהמים – תמיד היו מנת חלקו של שמעון פרס. הם לא ראויים לציון מיוחד.

מה שאין כן ביוזמת חלם האחרונה: לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כך שהבחירה תהיה פומבית ולא חשאית. יש לה צדדים חיוביים, כמובן: אם אנחנו באמת חייבים נשיא, מותר לנו לדעת אילו ח"כים חשבו שהוא ראוי לתפקידו. זה יזריק קצת יושר לבית הנבחרים שלנו.

אבל אם יש משהו פאתטי יותר מאדם שכל כך רוצה לנצח, עד שצריך לשנות עבורו את כללי המשחק, אינני יודע מהו.

אולמרט. מילא פרס. הוא רוצה להרגיש שהוא נבחר פעם למשהו. ההתבטאות הבלתי נסלחת היא דווקא של אולמרט. כשהעלה ראש ממשלתנו הנערץ את נושא שינוי חוק הנשיא בישיבת קדימה, הוא נתקל בהתנגדות נמרצת מצד מאיר שטרית, ממלא מקום שר המשפטים.

הלז הזכיר, אפעס, את העובדה שמדובר בחוק יסוד, ושלא משנים חוקי יסוד סתם כך. אפילו אם שימון נורא רוצה. בתגובה הוא זכה להתקף קריזה מצד ראש הממשלה. לא ניתנה לו רשות הדיבור, רשף אולמרט, ואיפה נשמע שקוטעים ראש ממשלה באמצע המשפט. ובכלל, מה רע בשינוי חוקים. הרבה חוקים כבר שונו.

אין ספק שהיה לאולמרט קל יותר לגנוב את הסוס הספציפי הזה יחד עם שר המשפטים המיועד שלו, חיים רמון. אלא שרמון נמצא כעת בבית המשפט, ועל פי הפרסומים האחרונים, זו רק שאלה של זמן עד שאולמרט יצטרף אליו שם.

ואף אחד לא צייץ. ראש הממשלה רוצה לשנות חוק יסוד כדי להיענות לצורך פוליטי פרטי, ולאף אחד לא נראה שיש כאן בעיה. אף הפגנה לא התארגנה. נו, כולה חוק. מילים על נייר.

לא בטוח שלאולמרט יש את הכוח הנדרש לשנות חוק יסוד. אפילו לא עבור פרס. אולי במיוחד לא עבור פרס. אבל משתמך במסעו של האלבטרוס הפוליטי הזה, כבר החלה ההתבזות שלו. קשה לדעת מה יהיה מביך יותר: כשלון לתקן את החוק, או הצלחה – רק כדי לגלות שלרוב הח"כים אין בעיה להגיד לפרס "לא, יא לוזר" גם בפומבי.

ביילין. יוסי ביילין, אופוזיציונר בהתהוות, התנער וגילה שאבוי, אביגדור ליברמן עומד להכנס לכנסת. מיהר ביילין והודיע שלא יעלה על הדעת. לא זו אף זו: אם תמשיך העבודה לשבת בממשלה עם איווט, היא תאבד, אומר ביילין, את זכות קיומה.

מה שנכון, נכון. לעבודה אסור לשבת בממשלה אחת עם ליברמן. אין ויכוח.

אבל האדם שעשה יותר מכל אדם אחר להכשרתו של ליברמן הוא, אחרי הכל, ביילין עצמו. מי שמארח את התליין של הח"כים הערבים לארוחת בוקר, מודיע שיש ביניהם כמה וכמה הבנות, ומזמין את התקשורת כדי שתחווה את האירוע, לא יכול כעת לטעון שליברמן מוקצה מחמת מיאוס. ההתחנפות הקטנה של ביילין למרכז, ערב הבחירות, היתה מכירת נשמתו עבור כמה קולות. הבעיה היא שזה עלה למרצ בקולות, לא סייע לה. אבל זו – ויוסי ביילין בכלל – כבר בעיה של מרצ.

קשוט עצמך, יוסי, לפני שתקשוט אחרים.

לאו. אם מישהו היה צריך עוד סיבה מדוע אסור לבחור בצבוע החנף ישראל מאיר לאו לנשיאה של ישראל, להוציא העובדה שהוא לא לוחץ את ידן של נשים ושהסתבך בעבר בהטרדות מיניות – שדיים, כנראה, הוא דווקא לוחץ; הוא הסיר את תביעת הדיבה שהגיש בנושא עם בחירתו לרב ראשי – בא היום "הארץ" והזכיר לנו שהוא גם נוכל.

החוק אוסר על רבני ערים לקבל כסף תמורת עריכת חופות: זה חלק מתפקידם והם מקבלים עבורו משכורת. לאו אפילו לא יכול לומר שהוא לא ידע את זה, כי הוא כבר הסתבך בדיוק בכזו פרשה לפני תשע שנים. בעקבות ההסתבכות ההיא, רענן היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, את הנהלים.

כלומר, לאו מצפצף בגלוי על החוק, ועושה קופה נאה לביתו. מקורביו אומרים שהוא "כלל לא מתלהב לכך": מעטפות ובהן אלפי דולרים פשוט עושות את דרכן לכיסו. אה-הא. שמענו. לטענתם, הוא תורם חלק גדול מהסכום לצדקה. כנראה שהוא לא שמע על הלכת לולב גזול, ועל מצווה הבאה בעבירה.

הסיכוי שהמשטרה תגיע אליו זניח, ככל הנראה, ועל כן יש לוודא שהאיש הזה – שכהרגלם של חרדים, מציג פנים ליברליות לציבור וחשוכות הרבה יותר כלפי פנים – יתקע בתפקידו הנוכחי ולא יתקדם.

בוש. הנשיא הביזיוני ביותר של ארצות הברית הצליח, במאמץ ניכר, לשקוע עוד קצת. השבוע, הוא אמר לג'ורג' סטפנופולוס שהוא אף פעם לא תמך ב-stay the course, השארות בעיראק לא-משנה-מה.

עיראק קורסת. הגנרלים האמריקנים מדברים בפעם הראשונה על תבוסה, ומכינים את עצמם לאפשרות של אובדן בגדד. מפקד הצבא בעיראק, הגנרל קייסי, אמר היום למעשה שהשאיפה היא לנסיגה תוך 18 חודשים לכל היותר. הצבא העיראקי מתפרק לא רק על פי קווים עדתיים, אלא גם על פי חמולות. אם להשתמש במטאפורה ההיא של פאוול, הוואזה נשברה לבוש בידיים, והוא מדמם מרסיסים.

אפשר להבין מדוע בוש רוצה להרחיק את עצמו מהאמירה הזו, במיוחד ערב בחירות. במיוחד ערב בחירות כאלה. אבל עד כמה הוא חושב שאנשים מטומטמים? מה, הוא באמת חושב שאנשים ישכחו את סיסמת הבחירות שלו ב-2004? שהם יבלעו שקר כל כך גלוי?

כנראה שכן. נותר רק לקוות בעוד שבועיים, הוא יחטוף את הצליבה שמגיעה לו.

(יוסי גורביץ)

טרגדיה: מעקב אחר מהלכיו בשבועות האחרונים של יו"ר העבודה ושר הביטחון, עמיר פרץ, מאפשר לצפות בדאגה כיצד הוא הופך, יום אחר יום, לפואד בן אליעזר. המריבה הזו על המאחזים, בדיוק כשיש לו צרות פנימיות וכשאולמרט פועל להכנסת ליברמן לממשלה, הזכירה מאד את מהלכיו של פואד, קודם התבוסה למצנע.

העסקאות האפלות עם מועצת יש"ע – נוריד חלק מהמאחזים, אתם לא תתנגדו, ואנחנו נכשיר את השאר – הן בבואה מדויקת להתנהלותו של פואד כשר ביטחון. הגמגום סביב כניסת ליברמן לממשלה, חוסר היכולת לומר בנאום חד "לא, על גופתי"; חוסר היכולת למנף את 19 המנדטים שלו, שבלעדיהם אין לאולמרט ממשלה יציבה; אובדן השליטה על חברי המפלגה שלו-עצמו, וכשלונו בהבהרת הנקודה שאם העבודה תתמוך בליברמן, היא גמורה – פואד, פואד, ועוד פעם פואד.

ואני, מכל האנשים, הייתי צריך לדעת.

פארסה: החשוד הבכיר ביותר במדינה נסוג לקו הגנה אחורי. בטקס הכנסת ספר תורה לישיבה מיותרת במיוחד, אמר כבוד נשיא מדינת ישראל, משה קצב, את הדברים הבאים: "אל תתלוננו ואל תכעסו… אל תכעסו על מי שבדורנו אינו בקיא בעיקרי היהדות ואיננו יודע תורה (…) מה הם אשמים? במה הם חטאו שאנחנו באים אליהם בטענות, בביקורת, תוקפים אותם, מסרבים לקבל אותם, מסרבים לקרב אותם?… נדמה לי שאלה תינוקות שנשבו, הרב, הם גדלו במשטרים שמנעו מהם את לימוד היהדות, את לימוד התורה. זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. כל אחד ואחד מאתנו אילו היה במשטר הקומוניסטי, הסובייטי, בארצות הגוש המזרחי (…) – עלול חס וחלילה להיות באותו מצב…”

זו, למעשה, לא עמדה חדשה מצד קצב: הנשיא הדתי ביותר בתולדות המדינה הצליח להוכיח, שוב ושוב, למה אסור להניח לחובשי כיפה להגיע למשרות ציבוריות. כמו הפונדמנטליסטים האמריקנים, הם אינם מצליחים להבין את ההבדל בין מה שעליהם לעשות כעובדי ציבור ובין עמדתם הדתית. אבל למה אמר קצב את הדברים דווקא עכשיו?

מפני שהוא הבין שהמשחק נגמר. שהממלכתיות שלו התקלפה ולא נותר ממנה דבר. על כן הוא נסוג אל בעלי בריתו הטבעיים, אלו שסבורים שכל הנשים מפתות, כל הנאנסות אשמות, ואשה שנאנסה אסורה על בעלה. להם הוא מזמר את הזמירות שהם תמיד אוהבים לשמוע: על כך שהם הציבור הנבחר, ושהאנשים המקיימים אותם, המשלמים את דמי מחייתם ונלחמים למען קיומם, הם בעצם "תינוקות שנשבו".

הוא משחק אותה אריה דרעי. באומן הוא כבר היה. עכשיו הוא החוזר בתשובה, המוקף ברשעים. וכשהוא ייכנס לכלא, שליש מהציבור יאמין שהוא נפל למלכודת. בהחלט יתכן שקצב מתחיל עכשיו קריירה חדשה, של רב מסוגף. או, לפחות, מנסה: אריה דרעי פעל רבות למען ציבור הבוחרים שלו, והציל את ישראל מאסון אסטרטגי במלחמת המפרץ הראשונה. קצב לא עשה דבר, מעולם, עבור אף אחד שלא היה חבר מרכז ליכוד. מה שעבד לדרעי, יכול מאד שלא יעבוד לקצב.

היסטוריה: ב-29 באוקטובר 1956, נתן אל"מ ישכה כרמי הוראה לאכוף עוצר משעות הצהרים בשורה של כפרים בגבול עם ירדן. כשנשאל על ידי אחד המג"דים שלו, שמואל מלינקי איש מג”ב, מה לעשות בכפריים החוזרים מהעבודה, שלא ידעו על העוצר – באותו זמן היו הישובים הערביים בישראל תחת משטר צבאי, ועוצר לילה היה דבר נפוץ, אך לא כן עוצר בצהרים – ענה כרמי "אללה ירחמו".

שוטריו של מלינקי טבחו ב-43 מתושבי כפר קאסם. הם הורידו אותם מכלי הרכב שלהם, העמידו אותם בשורה, וירו בהם למוות. באבי-יאר בישראל. אחד מהם, במשפטו, יאמר בלי מצמוץ או האשמה עצמית "פעלנו כמו הנאצים".

ממשלת בן גוריון, שבדיוק חרחרה מלחמה כנגד מצרים, ניסתה להסתיר את הטבח באמצעות הצנזורה. חבר הכנסת תופיק טובי עשה שימוש מופתי בחסינותו הפרלמנטרית, והציג את העובדות מעל בימת הכנסת. הממשלה נאלצה להודות בטבח, העמידה את השוטרים לדין – כרמי קיבל קנס של אגורה אחת, הכפופים לנו נידונו לתקופות מאסר שונות – וערכה "סולחה" עם תושבי הכפר. כל הרוצחים שוחררו בתוך שנה אחת; בשקט, סידרה להם הממשלה גם עבודות.

ביום ראשון הקרוב צפוי אביגדור ליברמן להכנס לממשלה על תקן "שר לאסטרטגיה". ליברמן רוצה בגירושם של ערביי ישראל, והכריז שצריך לתלות את חברי הכנסת שלהם. ביום ראשון, ה-29 באוקטובר 2006, 50 שנה אחרי טבח כפר קאסם, תכריז מדינת ישראל רשמית ש-20% מאזרחיה הם אויבים.

(יוסי גורביץ)

אתמול, בתום הפגישה בין ראש הממשלה אולמרט ושליט רוסיה פוטין, הרשה לעצמו פוטין הערה חצופה, שספק אם היה מרשה מול אדם אחר: “מסור ד"ש לנשיא קצב, הוא הפתיע את כולנו כאן". מדינות אחרות היו שולחות מחאה חריפה, אולי מחזירות את השגריר להתייעצות קצרה. בישראל, כרגיל, עברו על הביזוי הפומבי בשתיקה.

והאמת, זה לא מפתיע. התרגלנו לך שהרוסים יורקים עלינו, ומעמידים פנים שמדובר בגשם. הרוסים סיפקו נשק אנטי-טנקי לחיזבאללה, אולי גם טילי נ"מ. במהלך המלחמה, העבירו עמדות ההאזנה הרוסיות המוצבות בסוריה מידע מודיעיני בזמן אמת לחיזבאללה. כשאולמרט התלונן על שיתוף הפעולה הרוסי עם פרויקט הגרעין האיראני, ענה לו שר ההגנה הרוסי ש"איראן איננה מהווה איום על היציבות", ושבכלל מדובר בפרויקט לצרכי שלום. רוסיה, למעשה, מנהלת מלחמה באמצעות שליח (by proxy) כנגד ישראל.

למה? הרוסים צריכים את הערבים, את הנפט ואת השווקים שלהם, ופוטין חולם להקים מחדש את האימפריה של מוסקווה. ואם זה יהיה על חשבונה של ישראל – ובכן, פוטין לא בוכה על משכבו בלילות.

הגיע הזמן לתגובה ציונית הולמת. אחד המאבקים הצודקים ביותר כיום הוא מאבקם של הצ'צ'נים לעצמאות. הרוסים מבצעים כעת רצח עם באוכלוסיה המקומית – סטאלין הספיק להשמיד רק שליש מהצ'צ'נים ב-1944, פוטין עובד על השלמת הפרויקט – וישראל, כמדינה שנוסדה בשל רצח עם, לא יכולה לעמוד מנגד.

הגיע הזמן להזמין לישראל כמה אלפי צ'צ'נים זועמים. כן, הם מוסלמים, אבל הם צריכים לקבל כל סיוע אפשרי. אולי זה אפילו ירחיק אותם מאל קאעדה. להעביר אותם את האימון הטוב ביותר שיכול צה"ל לתת. לצייד אותם במיטב הנשק הסובייטי שנתפס שלל, והרבה מצלמות וידאו. ללמד אותם קצת טקטיקה, קצת תיאום בין יחידות שונות, הרבה יחסי ציבור, ולהחזיר אותם, משודרגים, לצ'צ'ניה. אחרי הכל, זה לא מסובך להרוג חיילים רוסים, וזה מצטלם הרבה יותר טוב מכיבוש בית ספר. הגאורגים ודאי לא יתנגדו לכך שכמה מטוסי ציוד של "אייר ישראל" ינחתו מדי פעם. גם שנתו של הבית הלבן, ככל הנראה, לא תוטרד. אחרי הכל, אי אפשר לטעון ברצינות שצ'צ'ניה החופשית מערערת את היציבות באזור יותר מאיראן גרעינית. זה יהיה מסובך לוגיסטית, אבל לא הרבה יותר מהסיוע הישראלי לאנימיסטים בסודאן או לכורדים בעיראק בזמנו.

יש להפוך את צ'צ'ניה לאפגניסטן שניה. ואחר כך את דגסטאן לעיראק. את המפלצת הזו, של הלאומנית הרוסית המתעוררת, צריך להרוג לפני שהיא תגדל. פוטין חייב את קיומו לתדמיתו כאדם חזק. כשיתחילו הארונות להגיע באלפים, מצבו יתערער. ואם איזו יחידה צ'צ'נית תצליח לגרום נזק משמעותי לתשתית של גזפרום – היא עדיין בנויה במודל הסובייטי, כלומר די במכה קשה אחת בנקודה אסטרטגית כדי לגרום אסון כבד – מה טוב.

רווח לישראל: רוסיה מעורערת, צ'צ'ניה עצמאית ואסירת תודה, גאורגיה מחוזקת וכנראה אסירת תודה גם היא, ומספיק צרות בבית לפוטין כדי שיהיו לו דברים אחרים להתעסק איתם מאשר איתנו.

(יוסי גורביץ)