החברים של ג'ורג'

זה היה מזמן, במציאות אחרת

אחד הסיפורים החמים ביותר בארצות הברית כרגע, הוא החשיפה של הניו יורק טיימס שממשל בוש מבצע מעקב אחרי חשבונות בנק, כחלק מהמאבק בטרור. אנשי הימין האמריקני השתוללו, והאשימו את הני"ט בבגידה, בסיכון חיי אדם, ומה לא. הנשיא בוש ניצח על החגיגה, ואמש האשים את הני"ט בהתנהגות "מחפירה".

כמובן, אנשי הימין העדיפו להתעלם מהעובדה ששני עיתונים נוספים – הלוס אנג'לס טיימס והוול סטריט ג'ורנל – פירסמו גם הם את אותו הסיפור, באותו יום וכמעט באותה שעה. הניו יורק טיימס הוא מטרה נוחה לימנים: הוא ליברלי. הוול סטריט ג'ורנל הוא מנושאי הדגל השמרני. להתחיל לתקוף גם אותו – זה יערבל את המסר. וממשל בוש הוא מאמין גדול באחדות המסר.

עורכו של הניו יורק טיימס, ביל קלר, עמד על שלו ואמר בפשטות: אנחנו עיתונאים. אותנו צריך לשאול לא "למה פרסמתם" אלא "למה לא פרסמתם". ואכן, זה בדיוק מה ששמאלנים אמריקנים עשו, כשהתברר שהני"ט דחה את פרסום הידיעה על האזנות הסתר הלא-חוקיות שמנהל ממשל בוש.

היום, בטוויסט משעשע, התחיל להסתובב הדבר הבא:

המקור הוא בלוג ימני, Sweetness & Light. שמתייחס אל הני"ט כאל Treason Times, כמקובל היום. בעגה האמריקנית, הוא מנסה לגרום לני"ט "לאכול את העורב" – לבלוע את מילותיו-שלו. שזה, יש להודות, שטיק רטורי מוצלח תמיד.

אם נסתמך על סו"ל, הסיבה לכך שהניו יורק טיימס תוקף את הממשל, כשהוא מבצע את מה שהני"ט עצמו הציע לפני חמש שנים, היא שהני"ט "שכח מה זה להיות תחת התקפת טרור" (אם להתעלם מהצווחות הבלתי פוסקות על "בגידה ליברלית"). ואין ספק שיש בזה משהו.

 


 

אבל בחמש השנים הללו לא רק התרחקנו מהתמונות של המגדלים הבוערים והאנשים הקופצים מן הקומות העליונות; במהלכן למדנו הרבה מאד דברים על ממשל בוש. למדנו שיש בו שרידים של ממשל ניקסון, שמנסים להעביר דוקטרינה מסוכנת מאד של "עליונות הזרוע המבצעת", מסוכנת מאד משום שלשיטתה, בעת מצב חירום הנשיא גובר על שאר זרועות הממשל. היופי שבדוקטרינה הזו הוא, שב-11 בספטמבר הוכרז מצב חירום – והוא לא הולך להסתיים בעתיד הנראה לעין.

על פי השיטה הזו, ג'ורג' וו. בוש הוא למעשה עריץ שלשלטונו יש הגבלת זמן. בוש עצמו נוהג לצרף לחתימתו על חוקים הצהרות – בהן הוא אומר, בדרך כלל, שאין לו כל כוונה לציית לחוק. הדברים הגיעו לשיאם בפרשת העינויים, כשאחד מיועציו המשפטיים של הנשיא – ג'ון יו – טען בעקשנות שאם הנשיא נותן הוראה למעוך את אשכיו של ילד, בנו של חשוד בטרור, כדי לאלץ את האב למסור מידע, הרי שההוראה הזו חוקית.

כתוצאה מן הדוקטרינה הזו, הרשה לעצמו ממשל בוש לעבור על החוק פעם אחר פעם. לא רק במתן גושפנקה לעינויים – דבר המנוגד לחוק הפדרלי ולהוראות הצבא – אלא גם בהוראה למעקב אחרי שיחותיהם של מיליוני אמריקנים, ואלוהים יודע מה עוד. אם להשתמש במילותיה של אן קולטר, יש כאן "פשעים ועוונות חמורים", המצדיקים הדחה – ודאי כאשר הנשיא מצהיר על הפרת החוק כאידיאולוגיה.

מעבר לכך, בחמש השנים האחרונות הוכיח ממשל בוש, בפשטות, שאי אפשר לסמוך עליו. הוא הלעיט את הציבור במידע שקרי על עיראק, נשק להשמדה המונית וקשרים בין אל קאעידה לעיראק; הוא ערך קנוניה להכפשת שמו של מתנגד המשטר ג'וזף ווילסון, והדליף את שמה אשתו, ואלרי פליים, ובכך סיים את הקריירה שלה כסוכנת סי.איי.איי.; והוא היה מעורב במאות, אם לא אלפי, שקרים קטנים ויומיומיים.

הממשל הזה, מלא בחבריו הטובים של ג'ורג' בוש, הוא המושחת והכושל ביותר שנראה, הממ, מאז ממשלו של גראנט, לפני 140 שנים. קתרינה היא דוגמה בולטת; כך גם הפרטת שיקום עיראק; ולאחרונה, למדנו שתקציב ההגנה מפני טרור של ניו יורק וושינגטון קוצץ לטובתה של קנזס – שאמנם, לא נמצאת ברשימת 10 המטרות הבולטות של בן לאדן, אבל מצד שני, יש בה חברות-ענק המתמחות באבטחה, שהממשל רוצה בטובתן. העובדה שבעיסקה סיבובית, החברות הללו מממנות את מסע הבחירות של חברי הקונגרס הרפובליקניים – "פרוייקט רחוב קיי", קוראים לזה במפלגה הרפובליקנית – ודאי לא הזיקה גם היא.

על הממשל הזה אסור לסמוך. לממשל הזה אסור לתת סמכויות. ואם הוא לוקח אותן, ללא אישור, צריך לפרסם את זה – גם אם הסמכויות מועילות במלחמה בטרור וגם אם לפני חמש שנים, אתה-עצמך תמכת בהענקת הסמכויות האלה. אסור לעשות שום הנחות לממשל הזה – ולא לכל ממשל שיתמוך בעתיד בתפיסת "עליונות הזרוע המבצעת".

כי אם נצחון במלחמה הזו דורש שארצות הברית תהיה דומה לסוריה יותר מלשוודיה, הטרוריסטים כבר ניצחו.

(יוסי גורביץ)

הרב של הרייך

גם מי שהבין מזמן כי היהדות היא תנועה-אחות לנאציזם, וכי "ימות המשיח" היהודיים המדומיינים מחרידים לא פחות מעידן ה"ליבנסראום" ההזוי של ההיטלריסטים, עמד נדהם מול מאמרו האחרון של הרב ישראל רוזן.

רוזן, שהשווה בעבר את הציות לראש ממשלה נבחר כחוק לציות לנירון קיסר, ושקרא לצאן מרעיתו לעזוב את גוש קטיף "ולצאת לגלות", קרא לפגיעה מכוונת ומודעת באוכלוסיה הפלסטינית הלא-חמושה, ואף טען כי "המוסר מחייב זאת".

לדברי רוזן, אישי הרוח המתנגדים להפצצה העיוורת על עזה ולהריגתם המכוונת של 24 אזרחים בחודש האחרון – והיא היתה מכוונת, משום שהיא בוצעה על אף ידיעתם של האחראים לה כי היא סבירה – "תוקעים סכין בגב האומה".

רוזן מבלבל בין דמוקרטיה ובין זכות ההגנה העצמית, בין הומניזם ובין "התחשבות הומניטרית ביושבי שדרות" (מה זה?), אבל מעמיד מעל לכל את המוסר היהודי: "התנ"ך כולו והספרות היהודית לדורותיה – בהלכה, באגדה ובמחשבה – רוויים בהתייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – "זקנים נשים וטף".

אבל כל מהלך התרבות – אמנם, זהו מהלך נוצרי בעיקרו, שכן יהדות, איסלם ואנושיות אינן גרות בכפיפה אחת – הוא התרחקות מן התפיסה שאפשר לקחת אדם, לכפות אותו בהגדרה כוללנית של שייכות לקבוצה, ואז להרוג אותו בשם אותה השתייכות. משפט העמים ומשפט המלחמה, כפי שהתפתחו מימי הביניים ועד אמנות ז'נבה, עושה בדיוק את מה שרוזן מגנה: מגביל את הלחימה "ליחידים נושאי נשק", ומגן על הלא-חמושים.

רוזן צווח ש"מדינת חמאס הטרוריסטית הכריזה עלינו מלחמה וממטירה פצצות מוות ללא הרף על אזרחינו, מתוך ריכוזי אוכלוסיה תומכת ומעודדת. האם לנו אסור להשתמש בנשק דומה?" אם נתעלם מן העובדה שממשלת החמאס מעולם לא הכריזה מלחמה על ישראל, מן העובדה שכל אותם "טילי מוות" הרגו חמישה בני אדם בחמש שנים (לעומת הפצצות ההומניות של ישראל, שהרגו 31 לא-לוחמים בחודש האחרון), הרי שהתשובה היא פשוטה: כן, אסור לנו להשתמש בנשק דומה. אם הפגזת שדרות היא אקט של טרור – וזה מה שהיא – למדינת ישראל אסור להדרדר למדרגתה של כנופיית טרוריסטים.

המוסר היהודי, שרוזן הוא מייצג נאמן שלו, הוא אכן מוסר ייחודי: ההלכה היהודית אוסרת על ריפויים של לא-יהודים, גם בזמן שלום, ומצווה על הריגתם במידה והדבר איננו מעורר "איבה", כלומר – במידה וניתן להסתיר את הרצח. לשיטתם של קבליסטים רבים – והתפיסה הזו רווחת משנוטים להניח אנשים שנחשפו למשנתו של ישעיהו ליבוביץ' – "גויים" כלל אינם בני אדם, אלא צאצאיהם של שדים.

חובשי הכיפה משתדלים, כמיטב יכולתם, להעלים את המידע הלא-סימפטי הזה מעין הציבור, ובדרך כלל גם מצליחים. רוזן עשה לכולנו טובה, כשהוציא את היודו-נאציזם מן הארון, והציג את המפלצת לעין כל.

(יוסי גורביץ)

רשלנות וחובבנות

אורלי אזולאי, כתבת "ידיעות אחרונות" בארה"ב, הקדישה כפולה במגזין סוף השבוע של העיתון לפרובוקטורית הימנית אן קולטר. אזולאי זיהתה נכון את מקור המשיכה של קולטר – היא אישה מושכת שמצטלמת בבגדים חושפניים ומצהירה שהיא כותבת את טוריה כשהיא לבושה בחזיה ותחתונים בלבד.

אני מתעלם עכשיו מהשאלה מדוע בחר "ידיעות" לכתוב דווקא על קולטר (האם זה קשור לכך שהיא אישה מושכת, שמצטלמת בבגדים קצרים ומצהירה על כך שהיא כותבת את טוריה בחזיה ותחתונים?), משום שהכתבה, כפי שהיא, מעידה על רשלנות וחובבנות.

ספרה החדש של קולטר לא נקרא "כפירה" (ואם כבר, אז "כופרים") אלא Godless, ביטוי חזק יותר ושלילי יותר מ"כופר" (Heretic או Apostate). מילא. זה עניין ללשונאים או לעורכים. הנפילה הגדולה של אזולאי מגיעה כשהיא מתייחסת לאחד מספריה הקודמים של קולטר, High Crimes and Misdemeanors.

אזולאי מתרגמת את השם כ"פשע חמור והתנהגות פרועה", וזו שגיאה: התרגום הנכון יהיה "פשעים ועוונות חמורים". המושג misdemeanor, שיש לו משמעות במערכת המשפטית האמריקנית גם היום, לא מוכר ככל הנראה לאזולאי.

מילא. הבעיה היא שאזולאי מודעת לכך שהספר קרא להדחתו של הנשיא קלינטון, אבל אין לה מושג מה הכותרת אומרת. ובכן, היא לקוחה מסיומו של הפרק השני של החוקה האמריקנית, העוסק בסמכויות הנשיא: "The President, Vice President, and all civil officers of the United States, shall be removed from office on impeachment for, and conviction of, treason, bribery, or other high crimes and misdemeanors.".

קולטר, כמובן, ידעה את זה: זה כל הפאנץ' שבכותרת שלה. כך גם כל קוראיה. כך גם העיתונאי האמריקני הממוצע. לא הכתבת של "ידיעות אחרונות" בארצות הברית. אוקיי; יש להניח שלימודי החוקה האמריקנית בלשון המקור לא תפסו חלק נכבד מהשכלתה הפורמלית של אזולאי. לגיטימי.

אבל, רבאק, אם היא כבר נתקלה במשפט אנגלי שמריח כמו המאה ה-18, כאב לה להכניס אותו לגוגל ולראות מה יצא?

כמה זמן זה היה גוזל ממנה? פחות מדקה.

ולהמנע מהקדשת הדקה הזו, זו חובבנות.

(יוסי גורביץ)

נפט תמורת דם

אחת הסיסמאות הרווחות בהפגנות לפני הפלישה לעיראק היתה "No blood for oil": לא לשפיכות דמים עבור נפט. ההנחה הרווחת היתה שמטרת המלחמה בעיראק היתה השתלטות אמריקנית על שדות הנפט. את ההתנגדות למלחמה הובילה צרפת.

מאז, כידוע, מחירי הנפט רק האמירו. המלחמה בעיראק לא הוזילה את מחיר הנפט, ולא העבירה אותו לידיים אמריקניות: אם נפט היתה מטרת המלחמה, היא היתה כשלון מוחלט.

אבל ישנה מלחמה אחרת בה משחק הנפט תפקיד – אם אפשר לקרוא לרצח עם מלחמה. מזה שלוש שנים, מבצעת ממשלת חרטום המוסלמית רצח עם בתושבי חבל דארפור השחורים. בדארפור פועלות מיליציות רצחניות, הג'נגאוויד, המצוידות על ידי ממשלת חרטום והנתמכות על ידי חיל האוויר שלה. במאמר קורע לב לפני שנתיים בניו יורק טיימס, תיאר ניקולאס קריסטוף את הברירות שבפני הפליטים: לסכן את הילדים או את עצמם? וכשהילדים נאנסים – האם להגן עליהם?

כ=200,000 בני אדם נרצחו; כ-2,500,000 הפכו לפליטים; והעולם שותק. כלומר, לא בדיוק שותק: מועצת הביטחון הורתה לסודאן ביולי 2004 לפרק את הג'נג'אוויד, ודרשה שהדבר יתבצע תוך 30 ימים, ולא – תנקוט בסנקציות. הסנקציות לא ננקטו מעולם. ואשר לג'נג'אוויד – הם הפכו למשטרת דארפור, כלומר – הפכו לכוח רשמי. האו"ם איים להעמיד את האחראים לדין – Human Rights Watch קובע כי נשיא סודאן היה מעורב אישית במתן הוראות הטבח – אבל הסודאנים הקימו "בתי דין" משלהם, וצחקו צחוק חלול: אי אפשר להעמיד אדם לדין על פשעי מלחמה, אם נשפט במדינתו.

למה לא נעשה דבר? למה לא יושמה החלטת האו"ם? שלוש מדינות בולמות החלטה בעלת שיניים: רוסיה, סין וצרפת. צרפת הודיעה כי לא תתמוך בהחלטה על סנקציות "כל עוד נמשכת האלימות בדארפור"; סין ורוסיה התנגדו לכך מלכתחילה. לכל שלוש המדינות זכות ווטו במועצת הביטחון.

רוסיה מתנגדת אוטומטית לכל הצעה אמריקנית, מאז שוולדימיר פוטין החל לבנות מחדש את אימפריית-הפח הסובייטית. לסין אין כל עניין בזכויות אדם. אבל מה עם צרפת? הבה נביט במפה הזו, המשרטטת את זכיונות הנפט בסודאן.

לסין יש שני זכיונות גדולים – מס' 4 ומס' 6; מספר 6 נמצא בדארפור עצמה. נו, טוב: מסין לא ציפינו לשום דבר. אבל מי מחזיק בזכיון הגדול מכולם, מס' 5? חברה בשם TotalFinaElf. וראה זה פלא, TFE היא חברה צרפתית. ברור, אם כן, מדוע מתנגד שיראק לכל פעולה בדארפור, או להפלת השלטון בחארטום: זה השלטון שהעניק לחברה צרפתית חוזה נפט שמן במיוחד. הבה לא נזעזע את הסירה.

וזכויות האדם? והחוק הבינלאומי? והאו"ם? ומועצת הביטחון? ואלפי הורים שאינם יודעים אם לסכן את עצמם, או את ילדיהם? ילדים שנאנסים ונרצחים לעיני הוריהם? נו, אל תהיה כה פשטני. את המוסר הזה, את הטיעונים האלה, יש להפנות לכיוון אחד בלבד.

(יוסי גורביץ)

חילוני – שאינו קשור לדת

בימי הביניים, חילוניות הוגדרה בצורה פשוטה מאוד: אלו שאינם נזירים. בעידן המודרני, כולל מונח החילוניות את התפיסה שיושבת בבסיס זכויות האדם והאזרח, שבה אינטרסים הנובעים מדתות (sectarian) אינם זכאים לשום מעמד מיוחס ברחוב הציבורי, ואינם יכולים להכתיב נורמות חוקיות לאלו שאינם חפצים בכך. אדם חילוני אינו חייב להיות אתאיסט, אבל הוא חייב להיות אדם שמבין שאמונותיו ותפיסותיו לגבי נורמות הן שלו בלבד. אדם זכאי לקיים כל פולחן במרחבו הפרטי, כל עוד שהוא אינו פוגע באדם אחר או בזכותו לאותו חופש.

בזמן האחרון צצה לה אופנה חדשה – "היהדות החילונית".

זה מתחיל בבתי מדרש חילוניים, שבהם דנים בהיסטוריה, בציונות, בתלמוד ובשאר הנושאים, בשיתוף פעולה עם מרצים דתיים וחילוניים. לכאורה, נראה כי אין בזה שום פסול, עד שקוראים על כך שבבית מדרש זה גם נשארים בשבת אחת לשבועיים, לעשות "שבת חילונית". בשלב זה, זה נראה פחות ופחות כמו ניסיון ליצור תרבות חילונית ראויה לשמה, ויותר כמו תעתיק חיוור של היהדות הדתית. מעין "יהדות לייט" עם פחות ניקוטין.

זה ממשיך בשאר יוזמות דומות, עד שזה מגיע לפנינה הבאה (מ"הארץ" של ‏יום שישי‏, ‏16‏ ‏יוני‏ ‏2006) שמספרת על יוזמה של שני אנשי "המדרשה" של התנועה הקיבוצית בסמינר אורנים, הרוצים ליצור "הלכה חילונית". להלן מספר ציטוטים נבחרים:

  • "הרעיון הוא להקים קבוצות רבות של בתי מדרש, שבהם נדונים כל תחומי החיים והדרך הנכונה לחיות אותם – ועל ידי כך לשחזר את עולמם של חכמי המשנה. "
  • "יותר משאני מעוניין בתשובות, אני מעוניין בעצם העיסוק בשאלות. לא בצורה של דיונים עקרוניים על ערכים, אלא בירידה לפרטים של כל תחומי החיים – יחסי העבודה, אופי החגים והשבתות, הטקסים וכדומה."
  • "לפיד וזרחי מאמינים שכמו בהלכה הדתית, כל תחום בחיים צריך להיות נדון ומעוצב על-ידי החברה ועל-ידי הקהילות השונות החיות בתוכה, ולא להיות נתון להחלטות פרטיות של השותפים בחברה, "אלא אם כן", אומר לפיד, "החברה החליטה במפורש, לאחר בדיקה, שאת התחום הזה היא משאירה להכרעת היחידים".
  • "הלכה זה ההפך מהפרטה. הלכה מניחה שאנחנו לא מעוניינים לחיות איש איש לנפשו, אלא לעסוק במה שמחבר את האנשים".

לפני שאני פונה לדון בנושא באופן כללי, אני מרגיש מחויב לפרק כל אחד מהציטוטים הנ"ל לגזרים. ראשית, ההישג החשוב ביותר של המערב הוא בכך שאט אט ובבטחה אנחנו מתרחקים מעולמם של חכמי המשנה, הכמרים המוקדמים, ושאר אנשי הדת, ומגיעים לעולם שבו שום חכם אינו יכול להכתיב את אופן החיים של איש אחר, מתוקף היותו איש דת, גם אם הוא שייך לדת ללא אלוהים. אין דבר שמפחיד אותי יותר מאשר המשפט "כל תחומי החיים והדרך הנכונה לחיות אותם". אני אפילו לא מוכן להתחייב בקשר לנכונות הדרך שלי, לא כל שכן הדרך של מישהו אחר. כמוני, ישנם אנשים רבים, בינם נשים, אתאיסטים, הומוסקסואלים, או בני דתות שאינם בני הדת הרווחת באותה מדינה, הקמים כל בוקר לעולם שבו שום שמרן, שוביניסט, הומופוב, או פונדמנטליסט אינו יכול למרר את חייהם מתוקף השתייכותו לממסד דתי כלשהו. כמו כן, אין לי שום בעיה שאנשים ידונו במהות הטקסים, אבל אחד מתוצרי החילוניות המודרנית היא העובדה שכל דבר שאינו שייך לרשות הרבים נתון להחלטה בלעדית של הפרט, גם אם הדבר אינו נראה יאה בעיני חכם דת כלשהו.

בציטוט השלישי, רואים אנו כי "קהילות" יכתיבו נורמות. אישית, אין לי בעיה עם כך. אני אהווה קהילה, כל אחד מחברי יהוו קהילה, ואוסף קהילות זה, כאשר הוא עובר את גיל 18, יוכל לגרום לנורמות המקובלות על רוב הקהילות, ושאינן פוגעות בזכויות הקהילות האחרות, להתקבל כנורמות מחייבות. זה דומה באופן מחשיד לשיטה הדמוקרטית, אבל אם אדרש לשנות את מעמדי מ"אזרח" ל"קהילה", אעמוד בכך בגבורה. יש תחומים שבהם לאף קהילה אין דריסת רגל וכל ניסיון לשנות זאת בהכרח יעוות את השיטה הדמוקקטית הליברלית. וברצינות, כיצד שני אנשים המתיימרים להיות "חילוניים" יכולים להציע רעיון מעוות כל כך, שבו תידרש בדיקה של החברה לגבי העיסוקים המותרים בתחומי הפרט, ובו אינטרסים של קהילות יקבלו מעמד מיוחס כלשהו.

הציטוט הרביעי לוחץ לי על כפתור רגיש במיוחד, שהותקן בימים לאחר רצח רבין. אל תחברו אותי עם אנשים, ואל תפייסו אותי. מה שמחבר אותי עם האנשים במדינה זו הן העובדות הבאות והפשוטות: אני אזרח של המדינה, אני משלם מסים למדינה, משרת בצבאה של המדינה, ומקיים את חוקיה, ללא היותי "מחובר" לאף אחד למעט לזוגתי, משפחתי, וחברי. אני לא דוחף בתור, לא מרעיש בשעות לא סבירות, שומר על הניקיון, ומשתדל להיות אזרח טוב ולהתנהג בנימוס במרחב הציבורי. בתמורה לכך, אני דורש את הזכות לעשות ככל העולה על רוחי בשאר הזמן, ללא שום התחשבות ב"חיבור" לשאר המדינה. במידת הנדרש אני אף אהיה מוכן להלחם עבור אזרחי המדינה, ולהסתכן במוות, כדי להגן על זכויותיהם של האזרחים האחרים לעשות כמוני.

עכשיו, נסתכל יותר לעומק על הנושא. אם השניים, חסידיהם, ואנשים מבין באי בתי המדרש החילוניים רוצים להחיל את ההלכה החילונית על המדינה כולה, הרי מדובר בתאוקרטיה, גם אם היא לא אורתודוקסית. אם הם בסך הכל רוצים להקים זרם יהודי דתי רביעי, ליד האורתודוקסי, הרפורמי והקונסרבטיבי, אז שיועילו נא ויפסיקו בשימוש המטופש במונח "יהדות חילונית". האם הצעד הבא הוא "יהדות ליברלית לפי ההלכה האורתודוקסית"? הזרם הזה הוא זרם דתי לכל דבר ועניין

בהחלט ויש מקום לדון בנורמות חברתיות, במיוחד באקלים החברתי האלים שלנו. בשום פנים ואופן אין לקיים דיון זה תוך כדי קודיפיקציה של הנורמות וההסכמות, מעבר לתהליך החקיקה הדמוקרטי. הסוגיות שבבסיס הדיון מסובכות, ודורשות התמודדות עם גווני אפור. כל ניסיון לכתוב הלכה גורר הכרעות דיכוטומיות, שגם אם הן נכונות כרגע, עלולות להיות מוטעות לחלוטין בעוד חמש דקות. עד היום, כל ניסיון לעשות קודיפיקציה כזו במסגרת שלא כללה בקרות ואיזונים ונתנה חופש פרט גדול ככל האפשר (כגון החוקה האמריקאית) הפכה לדתית בצורה זו או אחרת. יש לנו קודיפיקציה של הנורמות החברתיות המהותיות במסגרת החקיקה. חקיקה זו מתבצעת על ידי נציגים נבחרים דמוקרטית, ומבוקרת על ידי רשות משפטית. יתרונה היא התפיסה שמה שלא אסור מותר, ושיש להצדיק את ההגבלות על האזרח וללא להפך, כפי שמציעים שני הליצנים.

הדבר שמטריד אותי ביותר הוא תסביך הנחיתות המבצבץ מכל היוזמות המדוברות. החיפוש המתמיד אחרי משמעות חילונית קולקטיבית ומשמעת חיים קולקטיבית, במחשבה שזה מה שיפתור את בעיותינו כאן ועכשיו. מרתיחה אותי ההסתכלות המעריצה על קידוד הנורמות והאתוסים על ידי הדת, בניסיון להקנות "כוח התמדה" לתרבות היהודית החילונית, כאשר לא נשקלת באותו זמן העובדה שבין התמדה לקפאון מפריד קו דק במיוחד.

אפשר להצהיר בצורה לחלוטין לא תקינה פוליטית: עצם העובדה ששני הליצנים הנ"ל יכולים להתוות לעצמם את דרכם נובעת מהעובדה שמערכת החיים שלנו חילונית במהותה. בשום חברה דתית עד היום לא ארעה התקדמות גדולה כל כך בנושאי זכויות אדם, מחויבות חברתית וזכויות אזרח, כמו שקרה במדינות אירופה החילוניות. העובדה כי אנשים רבים כל כך מחפשים משמעות בחייהם על ידי הדמות למערכות שהראו כבר את יכולתם להרוס כל חלקה טובה, מעידה לא על דלות הרעיון החילוני, אלא על דלותם הם. אין פסול בלימוד ההיסטוריה של העם היהודי, אבל ניתן לעשות זאת ללא הצמדות למאפיינים הפסולים המלווים כל דת באשר היא.

(עופר רון)

ולפעמים זה מצחיק

ברשת מסתובב לאחרונה סרטון, המתעד את הסכנה האיומה החדשה העומדת לפתחנו: התנועה הלאומית-סוציאליסטית האמריקנית. מדובר בארגון ניאו-נאצי קיקיוני למדי, שאפילו סרטון ההפחדה נאלץ להודות כי יש בו 180 חברים בלבד.

ומאחר ויוצר הסרטון הבין שקצת קשה להפחיד ישראלים קשי יום, שנאלצים להתמודד עם החמאס ועם מדיניות האוצר, ב-180 אמריקנים הזויים, הוא השתמש בכל שטיק תעמולתי אפשרי.

הטקסט המקדים – עילג למדי, יש לומר – מופיע על רקע נשר נאצי, שנמצא בעצמו על רקע שחור. הטקסט מלווה בקולות הקלדה על מכונת כתיבה, צליל לא בדיוק נפוץ בימינו, המכוון ככל הנראה להעלות מן התת-מודע את "הרוצחים הביורוקרטים" של שנות הארבעים ולקשר אותם עם יורשיהם הרוחניים הלא-יוצלחים. לדברי הסרטון, התלס"א משתמשת "בשרשרת הפיקוד המחקה את הרייך השלישי".

אין ספק ש-180 איש מצריכים שרשרת פיקוד מסועפת, המתמצה כמובן ברייכספיהרר אס.אס., אבל אתר התנועה עצמו טוען שהוא מונהג על ידי "מפקד", ואם יש שם שרשרת פיקוד שכל תואר בה מסתיים ב"פיהרר", היא חמקה מעיני. אם תורשה לי הערה ארסית, "מפקד" נאצי שכתובות האימייל שלו הן ביאהו והוטמייל – זה פשוט לא זה. לנאצים לפחות היה חוש אופנה. היטלר היה משתמש בג'ימייל, לפחות.

הסרטון מתאונן כי "התנועה פועלת תוך ניצול חופש הביטוי במדינה דמוקרטית" – ואכן, בית המשפט העליון האמריקני אישר בשנות השבעים את ההפגנות הניאו-נאציות, מתוך התפיסה שאומרת שאם אין סכנה ברורה וממשית, אין לפגוע בזכות הדיבור. בישראל זה לא היה קורה. בזעף, כותב עורך הסרטון כי ההפגנה – כמה השתתפו בה? לא נאמר, וכנראה לא במקרה – נערכה "יומיים לפני יום השואה". וואלה.

עוד נאמר בסרטון כי "ההפגנות זוכות לתיאום משטרתי מלא", נסיון נואל לרמוז לאמפתיה משטרתית לנאצנאצים, בעוד שמטרת התיאום היא לוודא שלא יבוצע לינץ' בצועדים. אגב לינץ', מצלמת המסריט מתמקדת בדוברים הנאצים – אבל הצעקות מחרישות האוזניים שהמצלמה נאלצה לקלוט, מעידה שככל הנראה היו במקום הרבה יותר אנטי-פאשיסטים מנאצנאצים, למורת רוחו של מעורר הפאניקה.

נעבור כעת למפגינים עצמם. איני זוכר באיזה קומיקס – "Preacher"? – העירו שהמצטרפים לתנועות "גאווה גזעית" הם בדרך כלל מוצגים אומללים למדי של הגזע, רחוקים מאד מ"האדם העליון". מהיטלר, שהיה "מונגולואיד" על פי הגדרותיו שלו, עבור בגבלס הנמוך, המכוער – "הרייך שלח לנו כשגריר את הנכה שחור השיער, כדי שייצג היטב את גאוות הגזע הארי", כתב בארסיות עיתון שוויצי – רוב הנאצים היו רחוקים מהאידיאל הגבוה, זהוב השיער וכחול העיניים. אירונית, נער הפוסטר של התנועה הנאצית, היידריך, היה רשמית – וסודית – בן תערובת יהודי, שקיבל אישור מיוחד מהיטלר להשתייך לאס.אס.

המפגינים במישיגן עונים היטב על הקריטריונים הללו: "זבל לבן" שלבנוניותו היא כל מה שיש לו, שעטה על עצמו מדים חומים כדי להעניק לעצמו חשיבות-יתר שנעדרת מחייו. הדוגמא הקלאסית היא האופנוען שתום-העין ומדובלל הזקן, שהכריז בהתרסה "אני נאצי אמריקני".

על הטקסטים הנבובים שבפי הדוברים, חבל להרחיב את הדברים: הבל קונספירטיבי – "היהודים הקומוניסטים", יאללה יאללה – מעורב באנטישמיות קלאסית, בחצאי אמיתות, ובטענות מוצדקות-למחצה על המלחמה בעיראק.

הפאשיזם איננו דבר משעשע, בדרך כלל; אבל הנאצנאצים הללו היו כל כך נלעגים, שלא יכולת שלא לפרוץ בצחוק בריא. זעקות הזיג הייל, הכרזות המתוחות-למחצה, ההצדעות המרושלות במועל יד שגוי, הכומר מהקו קלוקס קלאן, עם הטענה ההזויה על כך שהתנ"ך אינו ספר יהודי; זו היתה פארודיה כל כך מוצלחת על המקור, שאתה מתפתה לחשוב שאם לגרמניה היתה מסורת קומית מוצלחת, ההיסטוריה היתה מקבלת כיוון אחר לגמרי.

האיום הנורא הזה הזכיר לי פרק מהסדרה "באפי ציידת הערפדים", בה מטיל דמון-פחד אימה על העיירה, עד שמסתבר שהוא בגובה שישה סנטימטרים, ובאפי פשוט דורכת עליו. לא מכל דבר צריך לפחד; לפעמים דווקא הלעג הוא התשובה הנכונה.

 

(יוסי גורביץ)

חוסר יושר אינטלקטואלי

ארי שביט יוצא שוב נגד הרעיון של נסיגה לקווי 67'. האיש, שלאור הראיון האחרון שעשה עם בנימין נתניהו – "בכל זאת, יש בו תכונות של מנהיגות" – אפשר להכתיר אותו רשמית כחסיד שוטה שלו, נתלה הפעם באילן נמוך במיוחד, כמעט עציץ: האלוף הפורש גיורא איילנד.

לטענת איילנד – ששביט מציין ביובש ש"אהוד אולמרט ויורם טורבוביץ הניחו לעובד מדינה חושב וחשוב לפרוש. זכותם", מבלי לחשוב שמא התגלגלה לדבריו של איילנד איזושהי מרירות, העשויה לעוות את דבריו – אין תהליכים ראויים של קבלת החלטות בישראל. לראייה, מציג איילנד – באמצעות שביט – את כל מהלכי השלום של ישראל, מבגין ועד ההתכנסות של אולמרט.

זו בחירה משונה: ישראל בחרה שלוש פעמים במהלכי שלום – מצרים, ירדן ואוסלו – ופעמיים בנסיגה חד-צדדית – הנסיגה מלבנון וההתנתקות – אך אינספור פעמים במהלכים צבאיים ובמלחמה. איילנד איננו מותח ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון, שיצא למלחמת סיני – ואיך לומר, גם התכנון שלה לא היה משהו. הממשלה לא ידעה בדיוק מה קורה והקנוניה עם הבריטים והמצרים הוסתרה ממנה.

כשיצא – וליתר דיוק, כשאולץ לצאת – אשכול למלחמת ששת הימים, ודאי לא העלה על דעתו שהוא מכניס את ישראל לביצה בת 40 שנים לפחות. כשהחליטה גולדה לדחות את הצעות השלום של סאדאת, אף שידעה שהיא תגרור מלחמה עם מצרים, היא לא העלתה על דעתה 2,200 הרוגים. כשיצא שרון למלחמת לבנון – טוב, די ברור שאפשר להפסיק כאן. אבל על אלו – אף מילה.

יתר על כן, שביט מבלבל בין החלטה מדינית-פוליטית ובין ביצועה. ההחלטה לסגת מלבנון היתה פוליטית; ההחלטה ללכת לשלום עם מצרים היתה פוליטית; ההחלטה ללכת להסכם שלום עם ירדן היתה פוליטית; הן החלטת ההתנתקות והן החלטת ההתכנסות היו פוליטיות. שביט שוכח את האבחנה המהותית בין דרג שמקבל החלטות – פוליטיקאים נבחרים – ובין הדרג שתפקידו ליישם אותן: הפקידים, שאמורים לתכנן את ביצוע ההחלטה הפוליטית בפועל. הדרג המתכנן לא אמור להיות, ואסור שיהיה, הדרג המחליט.

הדרג הכביכול-תכנוני – שמורכב תמיד מקצינים בכירים – התנגד לכל צעדי השלום או הפחתת העימות. הרמטכ"ל מוטה גור טען שסאדאת מתכנן פלישה מצרית ושהשלום הוא מלכודת; קצינים בכירים ביכו את אובדן סיני. צה"ל עשה כמיטב יכולתו למנוע את הנסיגה מלבנון, וכשנכשל במניעתה חיבל בה והפך אותה ל"מנוסה". צה"ל גרר רגליים ככל יכולתו במהלך הסכם אוסלו, ובמהלך המלחמה הנוכחית טירפד כל החלטה על הקלות שקיבל הדרג המדיני. את התנהגותו של הרמטכ"ל יעלון – עוד אחד מחביביו של שביט – בעת ההתנתקות ובעת פינוי מאחזים, כולנו זוכרים.

עמדת-יסוד של ה"מתכננים" הללו היא ש"כל נסיגה מחלישה את ישראל", עמדה שארי שביט שמח לבלוע. האם הנסיגה מסיני החלישה את ישראל – או שהוציאה אויב חשוב מזירת העימות, והפעילה לחץ כבד על הנהגת הפלסטינים? האם הנסיגה מלבנון החלישה את ישראל – או שהיא החלישה, בעצם, את סוריה ואת החיזבאללה?

ארי שביט מציין עוד שני כשלונות של הדרג המדיני: "כשלון מדיני חמור" מול איראן ו"הפתעת-חמאס והתעלמות ממשמעויותיה". הראשון תמוה – מה ייחשב ל"הצלחה מדינית" מול איראן? – אבל השני חוצה את גבול החוצפה. הפתעת-חמאס? מי הופתע, יקירי? רק המתכננים המהוללים במדים. כותב שורות אלה חזה את נצחון החמאס שבוע בטרם קרה; כל מי שקרא את מה שאומרים הפלסטינים עצמם יכול היה לחזות זאת.

איילנד, טוען שביט, "מערער על הפרדיגמה הרעיונית השלטת". ואיך הוא עושה זאת? באמצעות הפלא הבא: הוא טוען שהפלסטינים לא יוכלו להקים מדינה בעלת-קיימא, אלא אם יוותרו המצרים על שטחים בסיני והירדנים על שטחים בירדן. עד שלא תושג הסכמה לכך, טוען איילנד – בעוד שביט מוחא כף במרץ ברקע – אסור להגיע לשום הסכם עם הפלסטינים.

כלומר, לעולם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים, משום שירדן ומצרים לעולם לא יוותרו על שטחים ריבוניים לטובתם. ירדן, משום שהדבר יערער את עצם קיומה; מצרים, משום שלאחר שבנתה אתוס שלם סביב גאולת סיני מידי ישראל, לא תעלה על דעתה להעביר חלקים ממנו – ועוד לפלסטינים. ההצעה של איילנד – המתכנן, הנבון, החכם – היא ההצעה הצבאית הקלאסית: לא לעשות כלום, כדי שכאשר נצטרך לעשות משהו, הוא יהיה הרבה יותר קשה.

לאחיתופל הזה, קורא שביט "עובד מדינה ערכי": כביכול יורם טרובוביץ' פחות ערכי; כביכול, הפוליטיקאי אולמרט – שעבר מן הימין אל המרכז, באומץ רב; שהניח על שולחננו, בפעם הראשונה מזה שנות דור, הצעה גלויה לסיום הסכסוך – פחות ערכי. אחרי שבלבל בין הדרג המחליט ובין הדרג המתכנן ומבצע – אבחנה שהיתה אמורה להיות ברורה לכל מי שמבין מהי דמוקרטיה; אחרי שנקט בעמדה האנטי-דמוקרטית המצדדת ב"מומחים" – כלומר, בלובשי המדים – מול הפוליטיקאים הנבחרים, הוא מכתים כעת את הדרג המדיני ואת המבצעים התומכים בו ב"אי ערכיות". וכל זאת למה?

כל צורת הדיון של שביט, המעלימה עובדות לא נוחות, משדרת חוסר יושר אינטלקטואלי. לא שזה צריך להפתיע: מדובר, אחרי הכל, באדם שכתב ספר על ההתנתקות ומצא לנכון לראיין בו את "זמביש", אבל סירב בתוקף לתת פתחון פה לפוסט-ציונים. ראוי לזכור זאת בפעם הבאה שהוא כותב מאמר.

(יוסי גורביץ)

המנצחים בתחרות "הפושע המוסרי ביותר"

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, לפי ראש הממשלה. צה"ל רצח בטעות שבעה בני משפחה שהלכו לחוף הים, ומכיוון שהוא אינו עושה זאת בכוונה, זה אינו פוגע במוסריותו. לפני עשר שנים צה"ל רצח בטעות מאה נשים וילדים בלבנון, ומכיוון שהוא עשה זאת כתגובה לירי של אנשי חזבאללה שירו מקרבת מקום, זה כמובן לא פגע במוסריותו. למעשה, כמעט כל חודש נהרגים אזרחים פלסטינים שנמצאים ברחוב לידי מכונית של מבוקש, או גרים בדירה מתחת למבוקש, או שסתם הולכים לים, ואפילו לא לוקחים אתם מבוקש לעשות צל. אבל הרמטכ"ל המוסרי ביותר של הצבא המוסרי ביותר ישן לו טוב בלילה. טועים, טעות, טעינו, ועל מה משפחת ע'לייה מתלוננת בכלל, בסך הכל נפל לנו פגז מהיד.

לפני כשבוע, נסע איתי חבר של בת משפחה, שהשתחרר לא מזמן ושירת כמ"מ בשטחים. הוא דיבר על מוסריותו של צה"ל, ועל כך שחייליו לעולם לא לקחו סיגריות לפלסטיני או השפילו אנשים במחסום. כאילו העובדה שאיש בן חמישים צריך לחכות ארבע שעות לעבור בין כפר אחד לכפר שני בתוך הגדה (בגלל שזוג פסיכים משיחיים הקימו בין הכפרים מאחז) אינה השפלה מספיקה, ועצם לקיחת הסיגריה שלו היא מה שהופכת את כל המחזה ללא מוסרי.

נכונה העובדה, כי הצבא הרוסי היה פחות מוסרי בצ'צ'ניה, וכי האמריקאים ביצעו ומבצעים מעשים מתועבים באפגניסטן ובעיראק. ייתכן בהחלט שבסקאלה הזו, אשרינו ויש לנו את הצבא המוסרי ביותר. נשאלת השאלה, האם זה המדרג שבו אנחנו רוצים להימדד בו?

יש עובדה שרוב עמנו מסרב עדיין להכיר בה. צה"ל הוא צבא כיבוש. כיבוש מלוכלך, מזוויע ומדמם, כלומר "נאור". ייתכן שהוא צבא הכיבוש המוסרי ביותר בעולם, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא צבא כיבוש. כשנרצחו מאה נשים וילדים בלבנון, בטעות כמובן, זה היה על רקע העובדה כי היינו צבא כיבוש בדרום לבנון. כשנהרגים אזרחים חפים מפשע בעזה, זה על רקע העובדה שבמקום לקחת אחריות לכך שהיינו שליטי עזה במשך שנים כה רבות, בחרנו ל"התנתק" ולקוות שמרגע זה ישכחו הפלסטינים את כל שנות הכיבוש ויחליפו אתנו משלוחי מנות בפורים. התהדרנו בכך שאנחנו לעולם לא בוחרים לפגוע בנשים ובילדים, בניגוד לפלסטינים, ושכחנו שאנשים שעשו זאת מהצד שלנו קיבלו חנינה אם הם בכלל נשפטו (ושכאשר כבר דווח על ילד בן ארבע עשרה שנורה על ידי חייל משועמם, זה היה בדרך אגב). פתחנו לדרגת אומנות את הנימוק "אבל אצלנו זה אחד ואצלם זה כולם", כאילו שיש סימטריה בין כובש לנכבש.

הגיע הזמן להסתכל במראה ולשאול: האם המדרג המוסרי שלפיו אנחנו מודדים את עצמנו צריך להיקבע על ידינו או על ידי אנשים המוכנים לפוצץ את עצמם בין ילדים ובין נשים? האם באמת כל שאיפותינו צריכות להיות ניצחון בתחרות "מי פחות חרא?". אבל אלו שאלות קשות, ויותר קל להפציץ תוך כדי שירת מאנטרת ה"אין פרטנר" מאשר להכיר בעובדה שהדבר דומה למוסריותו של גנב שגונב את כל כספו של קשיש אבל משאיר לו את תרופותיו.

(עופר רון)

עוד אחד להאג

הטבח הקטן שביצע צה"ל אמש – הרים משפחה פלסטינית שיצאה להינות קצת מהחיים בחוף של עזה, הרג שבעה – הביא אותו קצת במבוכה. בכל זאת, לא נעים. ילדים וכאלה. יצאה התנצלות מטעם אלוף הפיקוד.

ואיך שיצאה ההתנצלות, כמובן, הבינו בצבא שיש בעיה: מי שמתנצל, נתפס בדרך כלל גם כאחראי למה שהוא מתנצל עליו. אז כוחותינו המזוינים יצאו לעוד מתקפת יחסי ציבור, מהסוג שהצליח כל כך בפרשת הקסאם שהתברר כאלונקה.

קודם כל, ניסו את שיטת השקר הגס: חיל הים טען שהוא לא הפגיז בכלל בעזה. זה קצת משונה, כי מוקדם יותר באותו יום חיל הים דווקא השוויץ בכך שהוא מסייע לשאר צה"ל ומפגיז את צפון הרצועה.

אחר כך בא האסון האמיתי. בהופעה שאויבי ישראל ישמחו לשדר מחדש, התנפל מפקד אוגדת עזה, תא"ל כוכבי, דווקא על הקורבנות. מה הם עשו שם, הוא שאל בזעם, מה פתאום הם היו על החוף? ובאמת, איפה יהיו? במסגד? ברחוב? בבית? הרי אתה ואנשיך חיסלתם גם שם משפחות.

כוכבי הודה שאנשיו ירו "לאזור" שישה פגזים, והוא יודע בדיוק מה קרה לחמישה. רק השישי חסר לו. אבל הוא ניסה להתחמק מאחריותו: הוא אמר ש"יש אפשרות שמדובר בנפל שנמצא שם שבועות". אכן, יש אפשרות: אבל, גנרל כוכבי, איזה תותח ירה לשם את הנפל ההוא?

ולבסוף, באה התחמקות בלתי משכנעת במיוחד: יש, אמר הגנרל, דיווחים לא מאושרים על ירי קסאם באזור, שיתכן והוא גרם להרוגים. אהה. ארגוני הטרור כל כך לא מוצלחים, שהם יורים את הרקטות שלהם דווקא בכיוון מערב. והקסאם התיאורטי הזה, צינור מתכת חלול ממולא בחומר נפץ נחות – עלבון למילה "רקטה" – הרג, בפגיעה אחת, בשטח פתוח, מספר כפול מכל האנשים שנהרגו עד כה מכל הקסאמים כולם. אכן, משכנע.

כל זה, כמובן, תוצאה של הפקודה הנפשעת – וככל הנראה, הבלתי חוקית בעליל – לצמצם את טווח הביטחון של ההרעשות הארטילריות. האיש שנתן את הפקודה הזו ידע שיהיה לה מחיר בקורבנות אזרחיים. הוא היה מוכן לשלם אותו. הוא פשוט לא בנה על משפחה שלמה, שיצאה לפיקניק בחוף. פתאום, לסטטיסטיקה יש פרצוף של ילדה בת שבע שאיבדה את הוריה ואת רוב בני משפחתה. והפרצוף הזה לא נראה טוב: הוא מאשים. אז רוחצים את הידיים, ומשתדלים שלא להסתכל על הדם הזורם במורד הכיור.

תא"ל כוכבי התפרסם לאחרונה כשהחליט שלא ללמוד בלונדון מסיבות משפטיות. הגיע הזמן לשלוח אותו, ואת דומיו, להתארח בהאג על חשבון האו"ם. את ישראל, דמם של ילדים פלסטינים לא מעניין.

(יוסי גורביץ)

בשם השוויון

"האוניברסיטאות שמות סוף למסלול המהיר לתואר שני" נאמר בכותרת של "הארץ". "המסלול המהיר" שעליו מדובר הוא התכניות החוץ-תקציביות, שבמסגרתן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מנופח, ומקבלים תוכנית לימודים מיוחדת.

למה "חוץ תקציביות"? כי הסטודנטים בתכניות אלה אינן ממומנים על ידי המדינה. זאת יש לדעת, המדינה מעבירה לאוניברסיטאות חלק מהכסף שעולה להן להחזיק סטודנטים, ובתמורה מחייבת אותן לדרוש שכר לימוד מסוים, ואותו בלבד. כך המדינה מאפשרת לאזרחים תנאים שוויוניים, יחסית כמובן, בכניסה לאוניברסיטאות. שכר הלימוד של כל אחד, עניים ועשירים, בכל מסלול, רפואה והיסטוריה, נותר שווה.

אלא מה, שהאוניברסיטאות בגירעונות, לא מעט באשמת המדינה (להרחבה, קראו כאן), וכסף אין. מה עושים? פותחים תכנית לימוד "חוץ תקציבית", שבה המדינה לא מממנת דבר, וניתן לבקש מהסטודנטים הרבה יותר כסף.

ועכשיו החליטו בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) להפסיק עם הנוהג הפסול הזה. הגיע הזמן, האמת. חלק ניכר מתכניות הלימוד הללו, לא רק שאינן שוויוניות (וכך הן מעצם מהותן), אלא שהן גם מעניקות תואר שני במסלול מקוצר מאוד – שנה בלבד, עם לימודים של יומיים בשבוע – ולרוב בתנאים מקלים. קל מאוד, כיום, במדינת ישראל לרכוש לך תואר.

אבל מסתבר שגם החלטה נכונה ניתן לעשות ממניעים שגויים. אם תקראו את הכתבה עד הסוף, תגלו שההחלטה התקבלה לאחר שבות"ת קיבלו תלונות מהמכללות, שטענו כי התכניות החוץ תקציביות "מציבות תחרות לא הוגנת כנגדן". כלומר, לות"ת אין בעיה עם חוסר השוויון או עם תכניות לימודים קלות במיוחד, שנועדו רק לספק תואר. לות"ת כואב הלב על המכללות, שנגזלה פרנסתן.

וכך בדיוק התקבלו החלטות אחרות בות"ת, שהובילו את האקדמיה למשבר שבו היא נמצאת היום. בשנים האחרונות חל גידול במספר הסטודנטים שלומדים במכללות, שנתמך במדיניות ממשלתית מכוונת מצד אחת, לימור לבנת. אותה אחת גם עשתה לא מעט כדי לשנות את הרכב המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), ולהכניס אליה יותר נציגים מהמכללות על חשבון נציגי אוניברסיטאות המחקר.

המהלך הזה הצליח, והמכללות זכו ליותר כוח במל"ג ובות"ת גם יחד, שכן חברי הות"ת נבחרים בהצבעה של המל"ג. כך או כך, כאשר החליטה הועדה לתכנון ותקצוב להעניק לסטודנטים פרק זמן של שנתיים בלבד כדי לסיים את התואר השני, לא מחו נציגי המכללות. להיפך. משמעות ההחלטה היא שכל סטודנט שלא מסיים את התואר השני שלו בשנתיים, לא מקבל תקצוב מהמדינה, ולכן עולה לאוניברסיטה כסף. למכללות זה התאים מאוד. מאחר שמטרתן אינה מחקר והכשרת חוקרים, אלא לימוד, האילוץ של ות"ת אינו מהווה בעיה מבחינתן. יותר מכך, האילוץ הזה פגע קשה באוניברסיטאות, וגרם להן, בין השאר, לעודד מסלול עיוני לתואר שני, ללא תזה, ולפתוח, ראו זה פלא, "תכניות חוץ-תקציביות". המכללות, אם כן, זכו פעמיים – הן גם מותאמות מראש לדרישות הות"ת, וגם פגעו במתחרים.

על הרקע הזה התקבלה ההחלטה "לשים סוף למסלול המהיר לתואר שני". לא כדי למנוע עוול, אלא כדי להוריד את המתחרות על הברכיים. אם מודאגים בות"ת ממסלולים מהירים לתואר שני, יתכבדו ויבדקו מדוע מוצע פתאום לכל כך הרבה סטודנטים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט; יבדקו גם, אם אפשר, מדוע בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת ת"א קורא לסטודנטים לעשות תואר שני עיוני, בלי תזה; וכדאי שישאלו מדוע האוניברסיטאות דורשות פחות ופחות עבודות סמינריוניות וקורסים כדי להשלים תואר ראשון. אבל את התשובה לכל זה, אני מניח, יודעים בות"ת כבר מזמן. זה לא המסלול המהיר שחורה לחברי הוועדה, זו התחרות.

רשומה זו פורסמה גם ב"סיפור האמיתי והמזעזע של".

(איתמר שאלתיאל)