החברים של ג'ורג'

טרף אבל מסריח

קצת צחוק חלול עוד לא הרג אף אחד: ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק (זהירות, מסמך) לתיקון פקודת העדה הדתית. מעתה, "תעודת אישור כאמור בסעיף קטן (1) שניתנה על ידי הרב הצבאי הראשי או אדם מטעמו למי שעבר הליך גיור במסגרת צבאית, במהלך שירותו הצבאי, יראו אותה כתעודת אישור שניתנה על ידי ראשו המקומי של סניף העדה היהודית בצבא הגנה לישראל". כלומר, על ראשי העדות הדתיות בישראל יתווסף בקרוב חכם באשי חדש, קצין בדרגת תת אלוף, שימונה על ידי המטכ"ל, ועל העדות הדתיות הרבות בישראל תתווסף עדת היהודים בחאקי. דת הדגמ"ח קורמת עור וגידים לנגד עינינו.

יתווסף? לא בהכרח. מדובר רק בהמלצת ועדת השרים, וזו נתונה להתנגדות ניכרת מצד חברי הכנסת החרדים. רק בשבוע שעבר הפילה הממשלה את ההצעה שאישרה ועדת השרים, על פיה הפטור משירות צבאי לנשים דתיות אכן יהיה לנשים דתיות ולא למתחזות לדתיות, וזאת משום שברגע האחרון אלי ישי התנגד. הממשלה, בקצרה, תמכה בהשתמטות, אבל כזו שמוכרת בסטטוס קוו. אין שום סיבה שאלי ישי לא יאלץ אותה גם להתנגד להכרה בכבוד קדושת מעלתו, אדוננו מורנו ורבנו הרבצ"ר, שהצעת חוק חדשה (זהירות, מסמך) גם משדרגת אותו לחבר מלא במועצת הרבנות הראשית.

מה קרה פה, בעצם? הממשלה החליטה שבסמכותה להחליט מיהו יהודי. יש רק בעיה אחת: זה לא פותר ולא עוקף את הבעיה העיקרית, שהיא שהרבנים החרדים המחזיקים כעת ברבנות הראשית לא מוכנים – בצדק גמור, מבחינתם – להכיר בגיור המזורז וההמוני שעורכת הרבנות הצבאית כגיור.

מה כוחה של הממשלה לשנות הלכות בנות מאות שנים? אילוסטרציה

הגישה היהודית כלפי הגיור, מאז שהקיסר אנטונינוס פיוס אסר רשמית על הגיור באמצע המאה השניה, היתה ש"קשים גרים כישראל לספחת". קודם לכן, היהדות היתה דת מגיירת מאד. חורבן בית שני, וריסוק המרידות שבאו אחריו, בכלל זה מרד הגולה הגדול, הקשיח מאד את דעת הרבנים כלפי הלא-יהודים. מאז הגישה השלטת בנושא הגיור היתה חשדנות כלפי הגר: מה הוא כבר מנסה להרוויח מאיתנו. הרעיון של גיור המוני, גיור על רגל אחת כפי שעשה הלל הגדול, כבר לא עלה על הדעת. האליטה הרבנית, אחרי הכל, היתה אוליגרכיה של שת"פים חנפים של הרומאים; הנשיא שלה, צאצא של הלל, נהנה מסמכויות נרחבות עוד בימיו של תיאודוסיוס, שניצר את הקיסרות; ובסיפור הידוע על המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי, שבה שיבח הראשון את הרומאים והאחרון קילל אותם, הופך דווקא רבי יהודה לנשיא העדה. הרומאים לא רצו בגיור, היו להם מספיק צרות עם הנוצרים, ולרבנים זה הספיק כדי להקשות עליו עד מאד. החלטות שהתקבלו בגלל המצב הגיאופוליטי במאה השניה, ו-18 מאות שנים של מערכת יחסים בעייתית, בלשון המעטה, עם לא-יהודים, ממשיכות להתוות את מדיניותם של הרבנים היום. (במאמר מוסגר, בכלל לא בטוח שהרבנים היו יוצאים למרד גם על רקע מדיניות רומאית חמורה הרבה יותר, כמו האיסור שהוטל בתקופת אדריאנוס על המילה – אי הבנה, אולי מכוונת, מצד המושל המקומי של איסור על סירוס ילדים – משום שהם התנגדו נמרצות למרד בר כוזיבא, שפרץ על רקע האיסור הזה).

אז הרבנות הראשית לא מוכנה להכיר בגיור הצבאי. קמה צווחה וצרחה, כנהוג, שהרי לא יעלה על הדעת שחייל לא יהיה יהודי רק בגלל שכמה רבנים שלא עשו צבא ומה הם בכלל מבינים בגירוז טנק חושבים ככה. אז עכשיו יהיה חוק, כנראה, שיקבע שהגיור הזה כשר יותר מהאפיפיור. האם זה ישנה את דעתם של הרבנים החרדים? בספק רב. האם זה יאלץ אותם להכיר ביהדותם של עוטי הדגמ"ח? אל תצחיקו אותי.

מה יקרה? יקרה אחד משתיים, או – סביר יותר – שילוב של השניים. במקרה הראשון, רבנים חרדים שנעוצים ברבנות כמו מסמרים נטולי ראש פשוט לא יכירו ביהדותם של מגויירי צה"ל. הם, למשל, ימררו את חייהם בבואם להתחתן עם יהודים כשרים. האפשרות השניה היא שהחרדים – וגם חלק ניכר מהחרד"לניקים – יבנו לעצמם רשימות שחורות של אנשים שיהדותם מוטלת בספק, ויוועצו ברשימות האלה לפני שהם יאפשרו נישואים בין בני העדה שלהם ליהודים החדשים.

בקצרה, יקרה מה שתמיד מאיימים שיקרה אם יוציאו את הסמכות לגייר ולערוך נישואין מידי הרבנות: "קרע בעם". זה לא משנה, מבחינת המחמירים בדת, אם המגיירים הם רפורמים או רבנים אורתודוקסים שמוכנים לקצר כמה הליכים ולדלג על כמה משוכות. המושג של "גיור לקולא" הרי לא קיים אצלם.

וזו בכלל לא אשמתם. הם בסך הכל נאמנים למסורת ארוכה של שנאת המין האנושי. הבעיה היא במשטר הציוני, שהחליט לשלב את הדת היהודית עם הממשלה, ולהעניק לרבנים שליטה על תחומי חיים נרחבים. שילוב בן דת ובין כוח, ידעו כבר בתקופת הנאורות, משחית גם את הדת וגם את מחזיקי הכוח. הדרישה מהרבנים לכופף את אמונתם, לאלץ אותם להכיר במה שאינו ראוי להכרה, לשם נוחותם של מגויירי-סדיר ולשם הרגעת המצפון הגזעני של רוב הציבור, קרובה במידה מסוכנת לרדיפה דתית.

הפתרון ההגיוני היחיד הוא הפרדה בין דת ומדינה. מישהו רוצה להתחתן עם בתו של הדרקון הלבן הגדול של בני ברק, והוא לא עלינו צאצא קוזאקים דווקא? או שישכנע אותה לברוח איתו, או שיעמוד בדרישות המחמירות של אביה. אין שום סיבה שהמדינה תתערב בסיפור הפרברים המשונה – והנדיר עד למאד – הזה.

אבל, כמובן, זה לא יקרה. התביעות להפרדת דת ממדינה ימיהן כימיה של המדינה. הראשונים לאחוז בהן היו ערי ז'בוטינסקי והלל קוק. זה לא קרה, ולא יקרה. הציונים, אחרי הכל, גירשו מכאן עם שלם והשתלטו על אדמתו. הם עשו זאת מתוך הטענה שהם יהודים ויורשיהם של היהודים שחיו כאן. הבעיה היא שהם לא באמת היו יהודים. הם היו מורדים ביהדות, מזריקי לאומנות לקבוצה דתית שדחתה את הלאומיות במאה השניה. הם, אחרי הכל, דיברו על בריאת "היהודי החדש", שינתק את כל הכבלים עם היהודי הישן. הם התבטאו כלפי היהודים שעדיין העדיפו לחיות במזרח אירופה בסלידה שהתחרתה בזו של האנטישמים, ועל יהודי ארצות האיסלם באותו אופן עצמו שבו דיברו על הערבים.

וכל זה נגמר פחות או יותר עם הקמת המדינה. האדמות הגזולות הצריכו לגיטימציה. המקור היחיד ללגיטימציה בהיסטוריה היהודית היו הרבנים: מי שדחה את סמכותם תמיד נדחק החוצה, מהצדוקים – האליטה היהודית המקורית – דרך האיסיים, עבור בקראים (שהיוו איום של ממש על היהדות הרבנית בשעתו), כלה במשכילים שלא יכלו לשלב בין זוועות ההלכה ובין ההומניזם. היהדות החסידית כמעט ונבעטה החוצה גם היא. היהודים הרבניים לא מכירים ביהודים הרפורמים והקונסרבטיביים עד עצם היום הזה, וזאת למרות שמבחינת הפרקטיקה שלהם, רוב היהודים הישראלים יכלו בקלות להיות יהודים קונסרבטיביים – כלומר, בהנחה שהיו טורחים לחשוב יותר מחמש דקות על משמעותה של יהדותם, מה שהם לא עושים.

בקצרה, הרבנים מצאו את עצמם שוב מול מדינה שרצתה שהם יהיו משת"פים שלה, שיעניקו לה לגיטימציה ויקבלו בתמורה חלק בשלטון, במיוחד שלטון על בני עדתם. זו היתה העסקה הקלאסית, והם קיבלו אותה. לא בלי היסוס, כי בניגוד לרומאים כאן היה מדובר בשלטון של יהודים כופרים, עבריינים חייבי מיתה – כאן המקום להזכיר שמבחינת הרבנים בנימין נתניהו הוא נואף החייב בחנק, ומאחר ואשתו השניה עברה גיור רפורמי הוא גם בועל ארמית, כזה ש"קנאים פוגעים בו"; לידיעת מאבטחי השב"כ – אבל קיבלו אותה. אגודת ישראל, אויבת קנאית של הציונים ערב הקמת המדינה ומיד לאחריה, היא היום חלק בסיסי מהמשטר.

כדי להעניק לגיטימציה לקיומה של המדינה היהודית הכופרת, שניסתה להקדים את הקץ, היה צריך לשלב את ההלכה בחוקיה. המאבק על שאלת "מיהו יהודי" היה ארוך, משום שעל השאלה הזו גם לציונים היה מה לומר; אבל הוא הוכרע, לטובת הרבנים כמובן. בנקודה אחרת לא ניהלה המדינה כל מאבק: דיני אישות הועברו מראשית ימיה לבתי הדין הדתיים, משום שהדבר איפשר איסור "נישואי תערובת" מבלי הצורך לכתוב חוק מעיק כל כך, פחות מעשרים שנה אחרי חוקי נירנברג.

ועכשיו יש שוב סכסוך בין הרבנים ובין המדינה. האחרונה רוצה להעניק לחיילים שלה שאינם יהודים את התחושה שהם דווקא כן, אבל היא לא מוכנה לעבוד מול הרבנים, משום שכאמור הללו מצידם לא יכולים להסכין עם גיורי-קפיצה-על-רגל-אחת כאלה. הפעם העימות הוא בין התחושה הציבורית ששירות בצבא צריך להפוך אותך ליהודי – תחושה לאומית במהותה – ובין מה שנתפס כקשיחות יתרה מצד הרבנים. אבל זה סוג המאבקים שבהם הרבנים האורתודוקסים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר. לא יכול להיות מצב שאיזה אוכל שרצים ובועל נידות יקבע מהי ההלכה. איך זה יגמר? כפי שנכתב לעיל, בעקמומיות, בקריצה, באישור רשמי שאין לו כל תוקף מעשי.

אנחנו חיים בישראל, אחרי הכל.

(יוסי גורביץ)

בוז'י הרצוג יורד דרגה: הערה אטימולוגית קצרה

רונית "דמיקולו" תירוש, שהדבר היחיד שזוכרים ממנה הוא איך נסה בדמעות מדיון שהיו בו שאלות קשות בוועדת החינוך של הכנסת, שלפה היום מהבוידעם הפוליטי את רעיון עברות השמות, והיא מנסה לבייש באמצעותו את חברי הכנסת. זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב במגמת הזומביפיקציה של הפוליטיקה הישראלית – זוכרים את "ישראל מחכה לרבין?" – אבל עדיין די מאוס. תירוש נתלית באילן ננסי, דוד בן גוריון, שהמדיניות הזו אכן היתה פרי מורעל שלו.

בכך חוזרת תירוש לחלק הבאוש ביותר של הציונות, שלילת הגלות. בית התפוצות יוצא מגוחך במיוחד, כשהוא מכין שורה של שמות אלטרנטיביים לחברי הכנסת. בוז'י הרצוג אמור להפוך לבוז'י רוזן. למה רוזן? כי הרצוג זה תואר אצולה.

אבל רגע, "הרצוג", במשמעות המקובלת שלו, הוא דוכס. לא רוזן. אז למה מורידים את בוז'י המסכן בדרגה? מה, כשבבית התפוצות הלכו לברר מה זה בעצם "הרצוג", הם לא ראו שמדובר בדוכס? הם ראו, אבל הם חשבו שמדובר במילה זרה. מקורה, אחרי הכל, ב-dux הלטיני. אלא שמדובר בתואר של האימפריה הרומאית המאוחרת, שמופיע גם בתלמוד (בשתי צורות: דוכס ודוכוס). ועכשיו מסתבר שגם מילים תלמודיות לא מספיק טובות בשביל תירוש ובית התפוצות. מוזר: בשנות השישים, שבהן הקפידו על הברבריות החדשה הזו הרבה יותר, לא היו בעיות עם המכונית הידועה כרמל דוכס. בקצרה, בתירוש אנחנו רואים את הציונות בשלב השני שלה, שבניגוד לדעתו של מרקס דווקא מצליח לשלב היטב את הטרגדיה עם הפארסה.

(יוסי גורביץ)

לגיון הזרים של ישראל

שגרירי ישראל במערב אירופה קיבלו בשבוע שעבר מברק בהול, שמורה להם לגייס לאלתר לפחות אלף איש הנאמנים לעמדותיה של ישראל, כדי להפעילם במאבק על התודעה. המגויסים אמורים להיות ערוכים להגיע להפגנות ועצרות תמיכה ולפרסם מאמרים בעיתונות על פי הצורך.

הלגיונות האלה יופעלו על ידי לוביסטים בשכר, שהמטרה העיקרית שלהם היא שתילה של מסרים בתקשורת המקומית תוך טשטוש העובדה שמדובר במסרים ישראליים; הם אמורים להגיע לקהל האירופי "ללא טביעת האצבע של ישראל". מעבר להסברת הקו הישראלי הרשמי, מפעילי הבובות גם יסבירו לאירופאים שישראל מתקדמת טכנולוגית (בלוגרית אמריקנית שהיתה כאן לאחרונה סיכמה הכל במשפט קצר, בציינה שכאשר מאשימים את ממשלת ארה"ב בעוולות, היא לא מגיבה ב"אבל אנחנו נתנו לכם את אפל"), וישמיצו משטרים קפיטליסט… אה, סליחה, ערביים/מוסלמיים.

אם כל התוכנית הזו מריחה לכם באופן חשוד כמו תעמולה סובייטית, לא תופתעו לדעת שהאדם שנמצא מאחוריה, ושמתייחס אליה בחשיבות רבה עד כדי הכפלת תקציב התעמולה של השגרירויות, הוא אביגדור ליברמן. בקיצור, משרד החוץ הגיע כנראה למסקנה שבמלחמה הפסיכולוגית כנגד יהודי ישראל הוא כבר ניצח, ועכשיו הגיע הזמן להפעיל את אותם כלים כלפי הערלים. ישנה כמובן השאלה מה יעשה עכשיו משרד ההסברה והתפוצות, כי ליברמן מרוקן אותו ממשמעותו, אבל זה בסדר – השר יולי אדלשטיין יודע היטב שכל תפקידו הוא לשבת במשרד ריק.

הנקודה המעניינת היא שאפילו משרד החוץ איבד את האמון בצדקת דרכה של ישראל. אפשר היה לצפות מבריון עם תעודות כמו ליברמן שיטיח שוב ושוב בגויים את צדקת דרכה של ישראל בגאווה ובגאון, ולא ינסה להסתתר מאחורי היצורים השנואים ביותר בעידן המודרני, אנשי הפרסום.

אבל נראה שאפילו ליברמן כבר קלט שישראל נתפסת כרעילה, שמסר שיגיע ישירות ממנה ייתפס מיד כלא אמין, כשקרי. 43 שנים אחרי הכיבוש, אחרי מלחמה בלבנון שנועדה לשעבד את הפלסטינים, אחרי מלחמת ההתשה של האינתיפאדה השניה, אחרי אינסוף שקרים, מוצאת ישראל את עצמה כמו ברית המועצות אחרי רמיסת האביב של פראג:

About a subjugated plain,

Among its desperate and slain,

The Ogre stalks with hands on hips,

While drivel gushes from his lips.

אחרי הכל, ליברמן עצמו ניפץ את השקר הישראלי הרגיל – "אנחנו רוצים שלום" – בהצהרה חד משמעית שאי אפשר להגיע לשלום ושיש לבצע טרנספר של אזרחי ישראל הערבים, ועוד מעל במת האו"ם. ידידיה הליברלים של ישראל נוטשים אותה, אחד אחד ובקבוצות. האנשים שעדיין מוכנים לדבר למען ישראל של ליברמן-נתניהו הופכים במהירות לקריקטורות ומאבדים את אמינותם, הופכים למקבילה של המפלגות הקומוניסטיות המאובנות שלאחר 1956 או 1968.

אז צריך – כמו המפלגות ההן, כמו הפנטגון בעיראק, כמו הסיינטולוגים, כמו שליטי כוויית אחרי כיבושה בידי עיראק, כמו תאגידי הגז בישראל, כמו כל קבוצה שנואה בצדק – להעביר את המסרים דרך צינורות אחרים, נסתרים.

התוצאה הטראגית – מבחינת האנשים שעדיין ישמיעו את המסרים הישראליים – היא שמעתה הם ייחשדו אוטומטית כסוכנים ישראלים, בשכר או לא, גם אם אינם כאלה. הצעד של ליברמן מצדיק את החשד הזה, מעודד אותו. סביר להניח שיתפתח מחול שדים סביב כל אדם שיהפוך לדובר בולט של העמדה הישראלית: האם הוא מאוכלי לחמו של ליברמן?

כך שלהפרטת ההסברה – כי זה בדיוק מה שזה – תהיה תוצאה אחת. מעתה יהיו לישראל שני קולות, שניהם לא אמינים. מבריק.

(יוסי גורביץ)

תמונה: הרובע הנוצרי לעת ערב

 

Christian Quarter before sunset (B&w)

 

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: אין שב"ח בגדה

השבוע סיירנו עם בעלי האדמות מהכפר כרמא באדמותיהם החקלאיות על מנת לבחון את המצב המשפטי במקום ולהכיר את הבעיות מקרוב. במהלך הסיור עם ראש הכפר עוכבנו להפתעתנו על-ידי אנשי הבטחון של ההתנחלות עתניאל. המתנחלים הזעיקו גם את כוחות המשטרה והצבא (ששה ג'יפים צבאיים!) בטענה שפלשנו לשטח ההתנחלות עתניאל. נהג הרכב וראש כפר כרמא נלקחו לתחנת המשטרה לשם חקירה. העילה לעיכוב והחקירה: שהות בלתי חוקית והסעת שב"ח. ראש הכפר כרמא הפך לשוהה בלתי חוקי בתוך מדינתו. הטענה די מגוחכת לאור העובדה ששהינו בגדה המערבית, שהרי אין שב"ח בגדה. שב"ח הוא המונח שהומצא על ידי השיח הביטחוני לתאר פלסטיני משטחי 67 שנכנס לתוך ישראל ללא אישור.

בעקבות האירוע שלחנו מכתב חריף למשטרה לצבא וליועמ"ש בנוגע להתנהלות פקודיהם. דרשנו שהם יידעו את כוחות הביטחון במקום בחוק "הכניסה לישראל" ובדרך הנכונה לאכוף אותו. כוחות הביטחון עיכבו גם את עורכות הדין ולכן ראינו לנכון לערב גם את לשכת עורכי הדין. בנוסף פנינו ליועמ"ש בשאלות רבות לגבי היכולת לאכוף את ההכרזה האוסרת כניסה ליישובים ישראלים (כלומר חוקי הכניסה והיציאה מההתנחלויות). מה קורה למשל בהתנחלויות שאין להן גדר, או בכל סימון אחר המודיע לכל אדם כי נכנס לשטחן. ביקשנו כי הצו יתוקן בהקדם. גבולות של מקומות אלו לא תמיד ידועים לכל אדם. התנחלויות רבות בוחרות שלא להקיף את עצמן בגדר ביטחונית מטעמים אידיאולוגיים ומתוך רצון להתפשט ולהשתלט על אדמות נוספות. כיצד תושב פלסטיני, שהריבונות על שטחו לא הוסדרה, או העו"ד המלווה את מרשו, יכולים לדעת את תחולת הצו במקרים של העדר גבולות ושילוט.

על פי החוק החדש שהתקבל השבוע בכנסת, נסיגה משטחים שנמצאים בריבונות ישראל, לרבות מזרח ירושלים ורמת הגולן, אותן סיפחה ישראל לאחר כיבושן ב-1967, תחייב משאל עם. אך העיכוב והחקירה של ראש הכפר כרמא על ידי אנשי הביטחון של עתניאל, הצבא והמשטרה מחייבים אותנו לחשוב אחרת. מתוך השיח שבו השתמשו כוחות הביטחון בכדי להגדיר את ראש הכפר כשב"ח, אנו למדים כי ישראל כבר סיפחה לתוכה, תודעתית, את ההתנחלויות גם הדבר לא עלה למשאל עם. יתרה מכך, הצבא, המשטרה מגינים על היושבים בהתנחלויות ואף יושבים בתוכן ולא מוצאים להגן בצורה שיוויונית על זכויות הפלסטינים באיזור. הסיפוח הישראלי מתבטא במתן משאבים וזכויות יתר לתושבי ההתנחלויות ומניעתן הפעילה מהתושבים הפלסטינים, כמו במקרה אחר שבו אנו מטפלים למשל בדרום הר חברון – שבו אפילו הזכות לשאיבת מים נמנעת מתושבי המקום, בעוד שההתנחלויות מחוברות לרשת המים הארצית הישראלית.

העיכוב והחקירה של ראש הכפר כרמא ועורכי הדין שלו הם חלק מסיפוח זוחל של מדינת ישראל את השטחים הכבושים דה פאקטו. גם אם הדבר לא הוגדר בכנסת, אפשר לראות את הביטוי שלו בתודעה של כוחות הביטחון והמתנחלים. אך אסור לנו להסכים עם זה. בהקשר הזה כדאי לזכור דוקא את הפסוק היהודי: "סור מרע ועשה טוב" (תהלים פרק לד פסוק טו). אם נדע להבחין בין טוב ורע, נוכל לחזור לנורמאליות.

(נכתב ע”י עו"ד קמר מישרקי-אסעד, ראש הצוות המשפטי של עמותת שומרי משפט: רבנים למען זכויות אדם)

עד כמה מפחידה התנגדות לא אלימה את צה"ל?

ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, אמר פעם שהקשר בין צדק ובין צדק צבאי דומה לקשר שבין מוזיקה ובין מוזיקה צבאית. אבל כנראה שאפילו הוא היה מופתע מהצרימות הגסות שעולות מהעוול המשפטי האחרון של צה"ל.

כתבתי כאן באוקטובר על מאסרו של עבדאללה אבו רחמה, שנידון לשנת מאסר שאת רובה כבר ריצה במעצר, בשל השתתפות בתהלוכות בלתי אלימות. התביעה טענה אז שהוא היה שותף לאלימות, ושהחזיק באמל"ח – משום שהיה לו אוסף של רימוני גז ריקים. בית המשפט דחה את שתי הטענות הללו.

ביום חמישי האחרון, היום שבו אמור היה אבו רחמה להשתחרר, מיהרה התביעה הצבאית להגיש בקשה דחופה לבית המשפט הצבאי לערעורים, ובה היא דרשה את המשך החזקתו במעצר עד לאחר תום ערעורה על גזר הדין למרות העובדה שהוא סיים לרצות את העונש שהושת עליו על ידי בית המשפט. אמש (ב') קיבל השופט אל"מ אהרן משניות מבית הדין הצבאי לערעורים – זה שבפניו, צחוק מר, אמור אבו רחמה להופיע בערעורה של התביעה – את הדרישה.

עורכת הדין של אבו רחמה, גבי לסקי, אמרה בראיון טלפוני שמדובר בהחלטה נדירה מאד, משום שהיא סותרת פסיקה מפורשת של בג"צ, שקובעת שהמשך מעצרו של אדם שסיים לרצות את עונשו ייעשה רק "לעיתים נדירות וחריגות במיוחד". אין אפשרות ערעור מעל לבית הדין הצבאי לערעורים, והיא שוקלת בקשת הבאס קורפוס בבג"צ כדי לאלץ את המדינה להסביר את התנהלותה, אם כי היא מעריכה שהסיכויים לקבלתה נמוכים.

אל"מ משניות נאלץ להתפתל קשות כדי להכשיר את השרץ. הוא קובע (זהירות, PDF) שבשל העובדה שאבו רחמה היה ממארגני ההפגנות ומשום שהתעלם מאיסור בנושא שהטיל עליו בעבר בית הדין הצבאי, הרי שנשקפת ממנו סכנה לציבור ועל כן יש מקום להחזיק אותו במעצר גם לאחר תום מאסרו. ה"סכנה לשלום הציבור" היא עצם התהלוכות, שכן, כזכור, בית המשפט זיכה את אבו רחמה מידוי אבנים. יצוין גם שבמקביל לערעור של התביעה הצבאית, מערער אבו רחמה על עצם הרשעתו ב"הסתה". כאן המקום להזכיר שוב שעל פי החקיקה הצבאית הנוהגת בשטחים הכבושים, אין לפלסטינים שום זכות להתכנסות או למחאה.

נהוג לשאול "איפה מנדלה הפלסטיני". הנה הוא. ספק אם מנדלה המקורי נאלץ להתמודד עם שפלות משפטית נמוכה כל כך, ולסקי הגדירה את ההחלטה של משניות ככזו ש"שמה ללעג לא רק את החוק, אלא גם את עקרון הצדק עצמו, אך איננה מפתיעה: התביעה הצבאית ובתי המשפט הם מכונה משומנת היטב של הליך חוקי בלתי הוגן ומוכוון פוליטית".

שלבו את הפסיקה הזו יחד עם זו שבה נקבע כי חיילי צה"ל המשתמשים בילדים כמגלי מוקשים צפויים לשלושה חודשי מאסר על תנאי, שימו אותה על רקע התביעה להשליך את האומלל שגנב נשק ואת אקדחו המעוקר של הרמטכ"ל ל-15 שנות מאסר (!), ותראו כיצד מתקלפת מערכת המשפט הצבאית משאריות המהוגנות והלגיטימיות שלה.

ועל מערכת המשפט הצבאית, נזכיר, ממונה בג"צ. זה שאם יעניק סעד משפטי לאדם שריצה את עונשו ובכל זאת הוא כלוא, תהיה זו הפתעה גדולה. חוסר הלגיטימיות של המערכת המשפטית הצבאית, ומעורבותו העמוקה של בג"צ בכל חלק של הכיבוש, מחסלים במהירות גם את הלגיטימיות שלו.

(יוסי גורביץ)

איך מלכד נתניהו את עצמו

ראש ממשלתנו, האמין מכל אדם, חזר מוושינגטון לפני כשבוע, כשהוא ממהר לדווח לנו שבמהלך פגישה מרתונית בת שבע שעות (!), מהסוג שהיה מתיש את אסד האב, עם מזכירת המדינה קלינטון, הוא הצליח להשיג מהאמריקנים הסכמות על הדברים הבאים:

  • א. ישראל תקבל 20 מטוסי F-35 במתנה.
  • ב. האמריקנים ישתמשו בזכות הווטו שלהם למען ישראל כנגד יוזמות פלסטיניות.
  • ג. לא יהיו הקפאות נוספות, וההקפאה לא תחול בירושלים.

כל זה תמורת הקפאה לשלושה חודשים בלבד.

זה היה, ככל הנראה, הבלוף המרשים ביותר שמכר נתניהו מימיו, וזה חתיכת הישג. מדובר, אחרי הכל, בבנאדם שהצליח לשכנע אותנו שהוא היה שר אוצר מצוין. באופן חשוד למדי, הוא דרש שלא יהיה פרוטוקול מהישיבה ההיא. דא עקא, שהאמריקנים מיהרו מהר מאד להדליף את האמת.

הייתם קונים ממנו מכונית משומשת? (פליקר - Israel_MFA)

הישיבה המרתונית? היא היתה הרבה יותר קצרה ממה שנתניהו הציג אותה. במהלך הישיבה, עצרו שני הצדדים למספיק זמן כדי שנתניהו יקח את בנו יאיר, החייל עם תנאי השירות המרשימים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, למסעדה איטלקית. המטוסים – המיותרים להפליא, רק שבישראל אין דיון אמיתי בנושאי בטחון – לא יהיו בחינם; ישראל תצטרך לשלם עליהם כרגיל, בחלק מהסיוע הבטחוני. מעולם לא היה ספק בקשר לכך שישראל תקבל אותם – עד שנתניהו הצמיד את קבלתם להקפאת הבניה. ובקשר למזרח ירושלים – טוב, זה באמת היה מוגזם. מקור אמריקני בכיר הבהיר שכאשר ארה"ב מדברת על הקפאה, היא בהחלט כוללת את מזרח ירושלים, זו הבטחה שניתנה לאבו מאזן, ואם נתניהו אומר אחרת, למשל לאלי ישי, הרי שהוא משקר. אה, סליחה, "לא אומר אמת". זוכרים מתי בפעם האחרונה הודיע פקיד אמריקני בכיר שראש ממשלת ישראל משקר? גם אני לא. ומה בקשר לטענה שארה"ב לא תבקש עוד הקפאות? ובכן, זה משום שהאמריקנים מצפים – על פי הדלפות – שבתוך שלוש חודשים יעשה נתניהו את מה שכל ראשי הממשלה בישראל, מאשכול והלאה, נמנעו מלעשות: ישרטט את גבולותיה של ישראל.

אשר לנושא הווטו במועצת הבטחון, הוא היה נתון כמעט אוטומטית בידיים ישראליות. עכשיו התנה אותו נתניהו בהעברת החלטת ההקפאה בממשלה, דבר שהוא ככל הנראה לא מסוגל לעשות. כלומר, נתניהו הצליח להפוך הבטחה אמריקנית לאולטימטום – לא תקפיאו, לא יהיה וטו. אין ספק שמדובר בהצלחה הישראלית הגדולה ביותר בתחום מדיניות החוץ מאז מינוי ליברמן לשר החוץ.

יתר על כן, וטו יש רק במועצת הבטחון, לא באסיפה הכללית. אם הפלסטינים יפנו לשם, כשבקשת העצמאות שלהם מלווה בבקשה ליישם סוף סוף את החלטה 181 ("החלטת הכ"ט בנובמבר"), יהיה מעט מאד שהאמריקנים יוכלו לעשות.

נתניהו, כמובן, מנסה לפזר מסך עשן כבד סביב כל הפדיחה הזו, בנסיון בהול לשכנע את האמריקנים לחתום על מכתב שנראה שהם מאד לא רוצים לחתום עליו. אחת משיטות ההטעיה, שנחשפה לאחרונה, היא על ידי הוצאת הודעות לתקשורת כשהדגש הוא שאסור בשום פנים לציין שהן הגיעו מלשכת ראש הממשלה אלא לייחס אותה ל"מקור מדיני". כחלק מהנסיון הענק להונות את הציבור שראשיתו בהודעה בקול תרועה על המתנות – שאכן, כפי שחשדו פרשנים רבים, היתה טובה מכדי להיות אמיתית – ציטטו כמעט כל כלי התקשורת הודעה של "מקור מדיני", הלוא הוא ב. נתניהו, שאומרת שהסיבה לעיכוב המכתב איננה העובדה שהאמריקנים לא אמרו את מה שהוא רוצה שיהיה כתוב בו, אלא… התנגדות פלסטינית להצלחה המהדהדת של נתניהו. הכתבן המדיני של "ישראל היום" ציטט את הודעת נתניהו כלשונה, כולל כותרות המשנה.

החוק איננו אוסר על ראש הממשלה לשקר לציבור; זה האחרון אמור להעניש אותו על כך. אבל המצב שבו ראש הממשלה מספק מיצג שווא לשרים הוא בעייתי יותר. צחי הנגבי, כששימש כשר משפטים, נחקר בחשד לכך ששיקר לממשלה כשאמר לה שאהרן ברק תומך במינויו של רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וחמק – כהרגלו – מהמעדה לדין בעור שיניו, בשל רחמנותו המופלגת של אליקים רובינשטיין כלפי אנשי ימין. כלומר, שר שמשקר לממשלה בהחלט עשוי לעמוד לדין. מעניין מאד, על כן, לדעת מה בדיוק אמר נתניהו לשרי השביעיה על שיחותיו בארה"ב.

בקיצור, שבוע אחרי שנתניהו סימם את התקשורת הישראלית בטענה שהשיג נצחון דיפלומטי מפואר, שגורם לטלריין ולקיסינג'ר להיות עפר לרגליו, מסתבר – כרגיל – שזה לא בדיוק מה שקרה. למעשה, זו נראית כמו תבוסה מפוארת. אולי הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית תפסיק לשחק את משחקי הנדמה-לי של לשכת נתניהו, תסרב לשמש כספינרית שלו, ובפעם הבאה שהוא יודיע על כך שהוא מונה לשליט הבלתי מעורער של הירח, תמנע מלדווח על כך עד שתקבל אישור ממקורות אחרים. אם למישהו היה עוד ספק, אחרי השבוע הזה ברור שאי אפשר להאמין לו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולתורם ששאל – כן, אני בהחלט זוכר.

(יוסי גורביץ)

החרפה; צה"ל מסבן אותך, מותק; כן, מדינת אפרטהייד: שלוש הערות על המצב

לעמורה דמינו: האגדה היהודית מייחסת לאנשי סדום שורה של מעשי ברבריות, כשהאירוע שחתם את גורלה של העיר היה זה: נערה מבנות המקום העניקה, בניגוד לחוק, סיוע לקבצן. משנתגלה הדבר, קשרו אותה הסדומיים בקרבת כוורות ומרחו אותה בדבש. זעקותיה, על פי האגדה, הן שעוררו את יהוה לומר "ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו".

במהלך מלחמת העצמאות, הפעיל קצין פלמ"ח – מי שלימים היה רמטכ"ל – נוהל דומה. הוא קשר שבוי פלסטיני, משח עליו דבש והשאירו לדבורים. נחום ברנע, שנזהר מאד מלכתוב שמדובר ברפאל איתן, כתב לימים שהמעשה הביא את הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, להתקף של זעם.

זעם או לא, הקריירה של אותו קצין לא נפגעה. גם לא הקריירה של אריה בירו, שפיקד על רצח שבויים מצרים, ביניהם כפותים, במהלך מלחמת השולל הראשונה, מלחמת סיני. הוא הגיע לדרגת תת אלוף. האל"מ שנתן את פקודת "אללה ירחמו" הידועה לשמצה ערב טבח כפר קאסם, ישכה שדמי, אמנם נאלץ לפנות לקריירה שניה מוקדם מהצפוי, אבל יצא מהעסק בעונש מגוחך ברשעותו: קנס של עשר אגורות. גם כשנאלץ צה"ל לכלוא רוצחי פלסטינים, רק לעיתים רחוקות הם ריצו את מלוא עונשם. במקרים רבים, הם הוגדרו כ"מטורפים תורנים". הנה, כעת מתגייסים כל מיני קצינים להגנתו של עמרי בורברג, הפושע מניעלין, בין השאר בטענה התמוהה עד למאד שמדובר ב"אירוע חמור" אך כזה שאינו "מעיד על עמרי כמפקד".

כך שגזר הדין שהוטל הבוקר על שני פושעי המלחמה החדשים של חטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים, לא צריך להפתיע. מדובר במסורת, אחרי הכל. מסתבר ששני המעורבים אפילו יוכלו להמשיך ולשמש כמפקדים בצה"ל, כי על שיקול הדעת של חייל שהשתמש במריחואנה אי אפשר לסמוך, אבל על זה של חייל שבדעה צלולה וללא כל סכנה החליט להשתמש כך בילד, דווקא אפשר. הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו כעת הוא שככל הנראה, אחרי התרגיל הזה, מערכת הדין הצבאית איבדה את יכולתה לשמש כעלה תאנה, ומעתה תאבד ישראל את יכולתה לטעון שהיא חוקרת ושופטת מעשים כאלה כיאות. בתוך כך, מן הראוי לתהות מדוע עתה, אחרי שמדובר בפושעים מורשעים, שמם ותמונתם של שני החיילים אינם נחשפים, והאם מדובר בצנזורה משונה במיוחד, או בצנזורה עצמית של העיתונים מתוך התחשבות ברגשותיו של דובר צה"ל. מה שמוביל אותנו ל…

צה"ל מרמה אותך, מותק: דובר צה"ל ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ספציפית תוך נפנוף בדחליל הלא-קיים של "השתמטות". בכל העיתונים בסוף השבוע, הופץ הנתון הצה"לי על פיו תל אביב נמצאת במקום ה-53 ברשימת הערים הנאמנות לצה"ל. למשל, כאן.

אבל, כפי שיבהיר עיון בתמונה משמאל (רצוי להקליק עליה כדי להגיע לגודל המלא), זהו מצג שווא. התמונה היא מתוך רשימת הערים כפי שפורסמה בידיעות אחרונות ביום שישי, והיא מופיעה בקיצורים הנדרשים עקב גודלה. exposing IDF lies

הכותרת של ידיעות, כפי שצה"ל רצה שתהיה, היא ש"רהט עוקפת את תל אביב". רק שמדובר בשקר. הנתון בעמודה הימנית, זו שלפיה מסודרת הטבלה, הוא "מדד הקרביות". מה זה? שקלול – שלא מוסבר לנו איך צה"ל מגיע אליו – של "שיעור הגיוס, ההתנדבות לקרבי והיציאה לקצונה". בנתון הזה, רהט מקבלת ציון של 46.7% לעומת 45.3%.

מה, רק 45.3% מהתל אביבים מתגייסים? לא, לא ממש. הנתון בטור השמאלי – זה שלצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסם, אבל מאד רצה שלא יבחינו בו, ולכן הפך את סדר הנתונים – מעיד ששיעור הגיוס בתל אביב עומד על 70.5%. ברהט הוא עומד על 59.5% בלבד. רהט עקפה את תל אביב? רק אם אתה חי ביקום המקביל של ראש אכ"א, שחושב שאם לא עשית מעבר לנדרש ממך בחוק, לא שרפת עוד שנה מהחיים כקצין או התנדבת למסגרת שלא מתאימה לך, אתה פושע ראוי לגנאי.

יתר על כן, יש מקום להטיל ספק בנתונים של צה"ל לגבי רהט. בדואים אינם מתגייסים, הם מתנדבים. ספק אם "שיעור הגיוס" הרגיל של צה"ל רלוונטי כאן, ספק עוד יותר אם הוא לא מעוות את הסטטיסטיקה של "מדד הקרביות", ואם הנתונים נכונים הרי שיחסה של ישראל כלפי הישוב היחיד בישראל שכמעט 60% מבניו מתנדבים לשירות בצה"ל הוא נפשע אפילו יותר משהורגלנו לחשוב.

שימו לב על מה צה"ל לא מדבר: על שיעורי הגיוס בירושלים. בעיר הנצח עומד שיעור הגיוס על 41.8% בלבד. בערים החרדיות האחרות הוא נמוך אפילו יותר. אבל עם החרדים צה"ל מעדיף לא להתעסק. הם מאורגנים והוא עסוק בהתחנפות אליהם. הוא מעדיף להסית כלפי תושבי תל אביב, אלה שבשירותם הצבאי אחראים לעובדה שהוא צבא הייטקי. הם בטח התרגלו; אחרי הכל, אלעזר שטרן שפך עליהם קיתונות של שופכין אחרי מלחמת לבנון השניה, והם ממילא היו שק האגרוף החביב של הציונים לדורותיהם. הרומנטיקה של הדם והאדמה, אחרי הכל, מתקשה לפרוח באקלים עירוני ובהתאם היא חשדנית כלפיו.

כן, מדינת אפרטהייד: בג"צ צפוי בקרוב לאמץ את הפשרה של משרד התחבורה בפרשת קווי המיזוגנים – הידועים בשמם "קווי המהדרין" – ולקבוע שההסדר שבו מותר לחרדים לקבוע שנשים ישבו בסוף האוטובוס יימשך, "ללא כפיה או אלימות".

לפעמים אתה תוהה אם שופטי בג"צ חיים ביקום משלהם, שבו אין קשר בין המציאות ובין הנתונים המגיעים לבית המשפט. אהרן ברק כבר הודה שבמבט לאחור, נראה שמערכת הבטחון סיבנה אותו לא מעט לאורך השנים – עובדות שכל אדם שעיניו בראשו יכול היה לדעת כבר בזמן אמת. אלימות בקווי המהדרין היא מציאות מתועדת. אפילו החברה שבחנה את ההליך מטעם משרד התחבורה הודתה שבשש מתוך 17 נסיעות – כלומר, יותר משליש – הבקרים שלה "התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית". במילים מכובסות פחות, הם נכנעו לאלימות.

אבל אם שופטי בג"צ אינם מסתפקים בכך, הם יוכלו להסתכל על התגובה החרדית להצעת הפשרה. הם אינם מסתפקים בה: הם דורשים שלא להתנות את הפשרה במניעת אלימות. ככה זה, כשהם מצפים להתקל בקיר ברזל ומוצאים את עצמם מול שמיכת פוך: במהלך הדיונים בבג"צ קודם להודעה על ההחלטה הצפויה, הדגישו הנציגים החרדיים שהרבנים כולם מתנגדים לאלימות ושהם יבלמו אותה. עכשיו, פתאום, הם כבר מתחילים לדבר על כך שאין להם שליטה על "השוליים".

אם בג"צ אכן יקבל את ההחלטה, ישראל תהפוך רשמית למדינה שבה מונופול ציבורי מתנהל על פי חוקי טומאה וטהרה שקובעים שנשים פסולות מלבוא בציבור. 55 שנה אחרי רוזה פרקס, אשה ישראלית שתרצה לשבת במושבים הקדמיים של קווי אוטובוס לא תוכל לעשות זאת, לא בלי סכנה. ושופטי בג"צ יאשרו זאת בחתימתם.

הערה: בעוד כשלושה שבועות, ביום שישי ה-10.12.10, ייערך מצעד זכויות האדם השני. המיקום עדיין לא ידוע, אבל השעה תהיה ככל הנראה 12:00. פרטים אפשר לראות כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

תמונה: בוחנים את התפריט

תל אביב, אתמול.

browsing the menu (b&w)

(יוסי גורביץ)

לקראת משטרת מחשבות

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בשבוע שעבר, והחליטה לדחות את המשך הדיון לחודש הבא, בהצעת חוק של ח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי), "שמירה על ערכי מדינת ישראל" שמה.

הצעת החוק הזו – אפשר לקרוא אותה כאן – מיועדת לצמצם עוד יותר את האפשרות להביע דעות הנוגדות את הדוֹגמה הציונית השלטת. חופש הדיעה הזה מצומצם גם כך: החוק מאפשר לפסול מפלגה, אם היא קוראת לערעור על אופיה היהודי או הדמוקרטי של מדינת ישראל. הצעת החוק הזו תורה לרשם העמותות ולרשם החברות למנוע את רישומן של עמותות או חברות שחותרות תחת "אופיה היהודי" של מדינת ישראל, ואף תתיר להם להורות על פירוקן של חברות או עמותות כאלו. הדוגמא שמביא אריאל לעמותה או חברה שיש לפרק היא כזו ש"תכליתה המוצהרת היא העברת יהודים על דתם".

אריאל רוצה, בקצרה, למנוע מאנשים שחולקים על הדוגמה היהודית מלהביע את דעתם. הצעת החוק שלו לא תאפשר להם להתאגד, כך שכל נסיון רציני להביע את עמדותיהם – לכנס כינוסים גדולים, להוציא עיתון – יעמיד אותם בבעיות קשות מול החוק, ויקשה עליהם עד מאד לקבל תרומות. החוק של אריאל מקרב אנשים כאלה מאד אל ההוצאה אל מחוץ לחוק. הכל, כמובן, תחת כסות ה"יהודית ודמוקרטית", שאריאל לא מהסס לקבוע שהראשונה בהן צריכה לגבור על השניה, ולשם כך הוא מצטט את השופט אלון, כמו גם את רות גביזון בשיא נדיר של התלהמות. החוק, מטבעו, הוא רטרואקטיבי: הוא מיועד לא רק למנוע את רישומן של התאגדויות חדשות, אלא גם להורות על פירוקן של כאלה שכבר קיימות.

האגודה לזכויות האזרח, ששלחה מכתב בנושא לשר המשפטים, יעקב "חוקי התורה" נאמן, בו הגדירה את החוק כנסיון לבצע רדיפה פוליטית של צד מסוים. בין הארגונים הצפויים לפגיעה העלולים להפגע את "התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ותנועות אחרות של פלורליזם יהודי; כל ארגון שדוגל, בדרך כזו או אחרת, בשוויון אזרחי מלא למיעוטים בישראל, גם אם במסגרת משטר דמוקרטי; כל ארגון שעוסק בזכויות פליטים או מהגרי עבודה או פלסטינים בהקשר של מעמד בישראל; חברות או עמותות שפועלות או מקיימות פעילות בשבת; עמותה שתומכת בחוזרים בשאלה או בנשים שמבקשות לבצע הפלה; עמותות הפועלות למען חופש מדת או למען זכויות של נשים בבית הדין הרבני או למען תפילת נשים עם טלית בכותל; ארגוני זכויות אדם שפועלים למען זכויות פלסטינים בישראל או בשטחים או בעזה; ארגונים שמבקשים לקיים פעילות חינוכית שיש בה הידברות עם "האחר", הכרת ההיסטוריה שלו ונקודת המבט שלו; ועוד ועוד. לפי השקפות עולם מסוימות, החברות ו/או העמותות האמורות לעיל, חלקן או כולן, חסרות זכות קיום." הרעיון שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון ברצינות בהצעת חוק כזו היה מעורר צחוק רק לפני שנתיים. לא עוד. התקשורת הישראלית, ודאי תשימו לב, לא כתבה דבר על הצעת החוק הזו.

עוד זה מדבר וזה בא: חברת הכנסת ליה שמטוב (תודו שלא ידעתם שיש כזו) הגישה עוד שתי הצעות חוק בסדרת חוקי הנאמנות של סיעתה, ישראל ביתנו. החוקים החדשים ידרשו מכל עובדי המדינה, כמו גם מכל חברי המועצות ברשויות המקומיות, להשבע אמונים ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אני חושב שאחרי החודשים האחרונים, אי אפשר להמנע עוד מהמסקנה שהסיפא של "ודמוקרטית" מיועדת רק לדבר אחד: לטהר את השרץ, לשמש עלה תאנה לתועבה. עד כה, עובדי מדינה וחברי מועצות נשבעו אמונים "למדינת ישראל ולחוקיה", וזה עבד לא רע בכלל. עכשיו רוצה שמטוב לטהר את שירות המדינה מלא-יהודים, ועל כן היא מעמיסה עליהם שבועות שלא יוכלו לעמוד בהן במצפון נקי. עכשיו היא רוצה למנוע מהישובים הערביים, המקופחים גם כך, גם את היכולת לנהל בעצמם את ענייניהם; היא אומרת זאת במפורש: "מי שמבקש ליהנות ממה שיש למדינה להציע, יתכבד ויצהיר אמונים לה גם אם הוא חבר מועצת אום אל פחם".

לך תסביר לה, כמו גם לרוב הישראלים, שהזכות ליהנות ממה שיש למדינה להציע לא תלויה בשום הצהרת נאמנות, שהיא זכות בסיס מעצם זה שנולדת כאזרח בה; לך תסביר להם שהם מבינים את זה הפוך, שהמדינה היא שחייבת נאמנות לאזרחיה, לא להיפך; לך תסביר להם שהמדינה היא רק כלי לשירות אזרחיה, ושבמקום שבו היא מתחילה להיות מעבר לכך היא הופכת למפלצת, למולך תובע קורבנות; לך תסביר להם שהצעות חוק כאלה לא רק שאינן מוסיפות נאמנות, הן מכרסמות בה.

כי, אחרי הכל, לא נאמנות מעניינת אותם: הם רוצים כניעות. הם רוצים מדינה שבה יוכלו היהודים, סוף סוף, להגיע למעמדם הנכון בקוסמוס האורתודוקסי ולהיות עם אדונים, שיוכל סוף סוף להרגיש איך זה לחיות במדינה שבה הוא זה שמחזיק את השוט.

(יוסי גורביץ)