ל"בכירים בירושלים" יש מנהג מגונה: להביע מראש את דעתם על תוצאות בחירות במדינות אחרות. קודם לבחירות בארה"ב ב-2008, הביעו ה"בכירים" הנ"ל חשש מבחירתו של אובמה, וקודם לבחירות בבריטניה השנה, הם הביעו חשש מכך שניק קלג, שמסרב בעקשנות לרקוד לפי החליל של תעשיית ה-Hasbara, יהפוך לשר החוץ של בריטניה.

קלג לא הפך לשר חוץ, אבל יחסיה של ישראל עם בריטניה מתדרדרים במהירות. שר החוץ השמרני, וויליאם האג, מבקר בישראל בימים אלה והוא מתעתד להפגש – היום, כמדומני – עם פעילים בוועדות העממיות נגד חומת ההפרדה. המהלך הזה, מדווחים בבריטניה, צפוי להעלות את האג על מסלול התנגשות עם ממשלת ישראל.

וראה זה פלא: בדיוק בשעה שהאג מבקר בישראל, מודיע לפתע משרד החוץ הישראלי על דחיית התיאום הבטחוני והמודיעיני עם בריטניה. במשרד החוץ ממהרים לומר שאין כוונה להעליב את האג (להעליב? אנחנו, אנשי הכסאות הקטנים?), ושלא היה כאן מארב, אלא שכל הכוונה היתה למחות על כך שבריטניה טרם העניקה לבכירים ישראלים חסינות חוקית מהעמדה לדין על פשעי מלחמה. אמבוש או לא, האג שמר על קור רוח ואמר שבריטניה תטפל בנושא "על פי לוח הזמנים שלה", ואפילו שיבח את הפעילים כנגד החומה כשנפגש איתם.

בין הבכירים שנאלצו בשנים האחרונות לדלג על העיר שהיאוש בה יותר נוח אפשר למנות את ציפי לבני, האלוף דורון "אל תחקור את המוות הזה" אלמוג, שאול מופז, ובימים האחרונים ממש, גם דן מרידור.

מה רוצים פתאום הבריטים המרושעים מדני חמודי, הפוליטיקאי הליברלי אהוב התקשורת? רמז לכך אפשר לקבל מהאופן השונה שבו מתייחס אליו הארץ (ואיתו שאר התקשורת הישראלית) בהשוואה לבי.בי.סי.: בעברית מכונה מרידור "סגן ראש הממשלה", מה שנכון, ובאנגלית הוא מכונה "שר המודיעין", מה שנכון לא פחות. מרידור הוא השר האחראי על שירותי המודיעין, וככזה הוא אחראי על כל רצח שמבצע המוסד, כל עינוי שמבצע השב"כ. ומאחר ומדובר בשני ארגונים פעילים מאד, יש כנראה לא מעט פשעים שדני הנקי אחראי עליהם. מיניסטריאלית, כמובן. לא סביר שהוא יודע מה קורה בחדרי החקירות של השב"כ; כעורך דין יקר מאד הוא ודאי יודע שמוטב לא לשאול. התקשורת ממעטת להתייחס למרידור כאל שר המודיעין; אולי בגלל הדימוי הצחור, שלא מתיישב עם מעשיהם של מנגנוני החושך, אולי בשל התואר עצמו, שמזכיר באופן לא נוח כמה משכנותינו.

האם יש קשר בין העובדה ששר המודיעין שלנו הוטרד לאחרונה שמא ייעצר ובין ההודעה הפתאומית על דחיית התיאום הבטחוני? אולי לא. אחרי הכל, משרד החוץ הוא מזמן טריטוריה שחוקי השפיות אינם חלים בה. היום, למשל, הודיעה ישראל כי היא משעה את שיתוף הפעולה עם אונסק"ו; זאת לאחר שהארגון הבינלאומי קבע בסוף השבוע – קביעה שאין עליה כל עוררין – שמה שמכונה בישראל "קבר רחל" ובפלסטין מסגד בילאל בין רבאח הוא שטח פלסטיני כבוש ושכל פעולה ישראלית חד צדדית שם היא הפרה של שורה של תקנות ואמנות. התקשורת הישראלית מיהרה לאמץ את עמדת משרד החוץ, על פיה אונסק"ו קבע שמדובר במסגד, והיום טען אותו בזיון מתמשך לדיפלומטיה הישראלית, דני איילון, שההחלטה התקבלה "ברוב האוטומטי הערבי"; היא התקבלה 44 נגד אחד, עם תריסר נמנעים. לא שמישהו בתקשורת יטרח לבדוק את העובדות ולהביא אותן. עכשיו, בקצרה, מאיימת המעצמה התרבותית הישראלית על אונסק"ו.

הסיפור של אונסק"ו מגוחך בעיקר. המצב שבו ישראל מאיימת להפסיק שיתוף פעולה בטחוני עם מדינה חשובה בגלל שבכיריה של ישראל עשויים למצוא עצמם תחת זרועו של החוק הבינלאומי שם – הם לגמרי לא לבד; הם יכולים לשאול את אוגוסטו פינושה – היא מצב שבו האליטה הישראלית מקריבה את האינטרסים של המדינה עבור האינטרסים שלה-עצמה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, בעיקר ביום שלאחר סיום הפרויקט, התקבלו שורה של תרומות, חלקן גדול למדי, בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)