לעמורה דמינו: האגדה היהודית מייחסת לאנשי סדום שורה של מעשי ברבריות, כשהאירוע שחתם את גורלה של העיר היה זה: נערה מבנות המקום העניקה, בניגוד לחוק, סיוע לקבצן. משנתגלה הדבר, קשרו אותה הסדומיים בקרבת כוורות ומרחו אותה בדבש. זעקותיה, על פי האגדה, הן שעוררו את יהוה לומר "ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אלי עשו".

במהלך מלחמת העצמאות, הפעיל קצין פלמ"ח – מי שלימים היה רמטכ"ל – נוהל דומה. הוא קשר שבוי פלסטיני, משח עליו דבש והשאירו לדבורים. נחום ברנע, שנזהר מאד מלכתוב שמדובר ברפאל איתן, כתב לימים שהמעשה הביא את הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מהרשק, להתקף של זעם.

זעם או לא, הקריירה של אותו קצין לא נפגעה. גם לא הקריירה של אריה בירו, שפיקד על רצח שבויים מצרים, ביניהם כפותים, במהלך מלחמת השולל הראשונה, מלחמת סיני. הוא הגיע לדרגת תת אלוף. האל"מ שנתן את פקודת "אללה ירחמו" הידועה לשמצה ערב טבח כפר קאסם, ישכה שדמי, אמנם נאלץ לפנות לקריירה שניה מוקדם מהצפוי, אבל יצא מהעסק בעונש מגוחך ברשעותו: קנס של עשר אגורות. גם כשנאלץ צה"ל לכלוא רוצחי פלסטינים, רק לעיתים רחוקות הם ריצו את מלוא עונשם. במקרים רבים, הם הוגדרו כ"מטורפים תורנים". הנה, כעת מתגייסים כל מיני קצינים להגנתו של עמרי בורברג, הפושע מניעלין, בין השאר בטענה התמוהה עד למאד שמדובר ב"אירוע חמור" אך כזה שאינו "מעיד על עמרי כמפקד".

כך שגזר הדין שהוטל הבוקר על שני פושעי המלחמה החדשים של חטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים, לא צריך להפתיע. מדובר במסורת, אחרי הכל. מסתבר ששני המעורבים אפילו יוכלו להמשיך ולשמש כמפקדים בצה"ל, כי על שיקול הדעת של חייל שהשתמש במריחואנה אי אפשר לסמוך, אבל על זה של חייל שבדעה צלולה וללא כל סכנה החליט להשתמש כך בילד, דווקא אפשר. הדבר היחיד שאפשר להתנחם בו כעת הוא שככל הנראה, אחרי התרגיל הזה, מערכת הדין הצבאית איבדה את יכולתה לשמש כעלה תאנה, ומעתה תאבד ישראל את יכולתה לטעון שהיא חוקרת ושופטת מעשים כאלה כיאות. בתוך כך, מן הראוי לתהות מדוע עתה, אחרי שמדובר בפושעים מורשעים, שמם ותמונתם של שני החיילים אינם נחשפים, והאם מדובר בצנזורה משונה במיוחד, או בצנזורה עצמית של העיתונים מתוך התחשבות ברגשותיו של דובר צה"ל. מה שמוביל אותנו ל…

צה"ל מרמה אותך, מותק: דובר צה"ל ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ספציפית תוך נפנוף בדחליל הלא-קיים של "השתמטות". בכל העיתונים בסוף השבוע, הופץ הנתון הצה"לי על פיו תל אביב נמצאת במקום ה-53 ברשימת הערים הנאמנות לצה"ל. למשל, כאן.

אבל, כפי שיבהיר עיון בתמונה משמאל (רצוי להקליק עליה כדי להגיע לגודל המלא), זהו מצג שווא. התמונה היא מתוך רשימת הערים כפי שפורסמה בידיעות אחרונות ביום שישי, והיא מופיעה בקיצורים הנדרשים עקב גודלה.

הכותרת של ידיעות, כפי שצה"ל רצה שתהיה, היא ש"רהט עוקפת את תל אביב". רק שמדובר בשקר. הנתון בעמודה הימנית, זו שלפיה מסודרת הטבלה, הוא "מדד הקרביות". מה זה? שקלול – שלא מוסבר לנו איך צה"ל מגיע אליו – של "שיעור הגיוס, ההתנדבות לקרבי והיציאה לקצונה". בנתון הזה, רהט מקבלת ציון של 46.7% לעומת 45.3%.

מה, רק 45.3% מהתל אביבים מתגייסים? לא, לא ממש. הנתון בטור השמאלי – זה שלצה"ל לא היתה ברירה אלא לפרסם, אבל מאד רצה שלא יבחינו בו, ולכן הפך את סדר הנתונים – מעיד ששיעור הגיוס בתל אביב עומד על 70.5%. ברהט הוא עומד על 59.5% בלבד. רהט עקפה את תל אביב? רק אם אתה חי ביקום המקביל של ראש אכ"א, שחושב שאם לא עשית מעבר לנדרש ממך בחוק, לא שרפת עוד שנה מהחיים כקצין או התנדבת למסגרת שלא מתאימה לך, אתה פושע ראוי לגנאי.

יתר על כן, יש מקום להטיל ספק בנתונים של צה"ל לגבי רהט. בדואים אינם מתגייסים, הם מתנדבים. ספק אם "שיעור הגיוס" הרגיל של צה"ל רלוונטי כאן, ספק עוד יותר אם הוא לא מעוות את הסטטיסטיקה של "מדד הקרביות", ואם הנתונים נכונים הרי שיחסה של ישראל כלפי הישוב היחיד בישראל שכמעט 60% מבניו מתנדבים לשירות בצה"ל הוא נפשע אפילו יותר משהורגלנו לחשוב.

שימו לב על מה צה"ל לא מדבר: על שיעורי הגיוס בירושלים. בעיר הנצח עומד שיעור הגיוס על 41.8% בלבד. בערים החרדיות האחרות הוא נמוך אפילו יותר. אבל עם החרדים צה"ל מעדיף לא להתעסק. הם מאורגנים והוא עסוק בהתחנפות אליהם. הוא מעדיף להסית כלפי תושבי תל אביב, אלה שבשירותם הצבאי אחראים לעובדה שהוא צבא הייטקי. הם בטח התרגלו; אחרי הכל, אלעזר שטרן שפך עליהם קיתונות של שופכין אחרי מלחמת לבנון השניה, והם ממילא היו שק האגרוף החביב של הציונים לדורותיהם. הרומנטיקה של הדם והאדמה, אחרי הכל, מתקשה לפרוח באקלים עירוני ובהתאם היא חשדנית כלפיו.

כן, מדינת אפרטהייד: בג"צ צפוי בקרוב לאמץ את הפשרה של משרד התחבורה בפרשת קווי המיזוגנים – הידועים בשמם "קווי המהדרין" – ולקבוע שההסדר שבו מותר לחרדים לקבוע שנשים ישבו בסוף האוטובוס יימשך, "ללא כפיה או אלימות".

לפעמים אתה תוהה אם שופטי בג"צ חיים ביקום משלהם, שבו אין קשר בין המציאות ובין הנתונים המגיעים לבית המשפט. אהרן ברק כבר הודה שבמבט לאחור, נראה שמערכת הבטחון סיבנה אותו לא מעט לאורך השנים – עובדות שכל אדם שעיניו בראשו יכול היה לדעת כבר בזמן אמת. אלימות בקווי המהדרין היא מציאות מתועדת. אפילו החברה שבחנה את ההליך מטעם משרד התחבורה הודתה שבשש מתוך 17 נסיעות – כלומר, יותר משליש – הבקרים שלה "התבקשו/נדרשו לעבור מקום, וכך עשו על-מנת לא להגיע לעימותים עם האוכלוסייה המקומית". במילים מכובסות פחות, הם נכנעו לאלימות.

אבל אם שופטי בג"צ אינם מסתפקים בכך, הם יוכלו להסתכל על התגובה החרדית להצעת הפשרה. הם אינם מסתפקים בה: הם דורשים שלא להתנות את הפשרה במניעת אלימות. ככה זה, כשהם מצפים להתקל בקיר ברזל ומוצאים את עצמם מול שמיכת פוך: במהלך הדיונים בבג"צ קודם להודעה על ההחלטה הצפויה, הדגישו הנציגים החרדיים שהרבנים כולם מתנגדים לאלימות ושהם יבלמו אותה. עכשיו, פתאום, הם כבר מתחילים לדבר על כך שאין להם שליטה על "השוליים".

אם בג"צ אכן יקבל את ההחלטה, ישראל תהפוך רשמית למדינה שבה מונופול ציבורי מתנהל על פי חוקי טומאה וטהרה שקובעים שנשים פסולות מלבוא בציבור. 55 שנה אחרי רוזה פרקס, אשה ישראלית שתרצה לשבת במושבים הקדמיים של קווי אוטובוס לא תוכל לעשות זאת, לא בלי סכנה. ושופטי בג"צ יאשרו זאת בחתימתם.

הערה: בעוד כשלושה שבועות, ביום שישי ה-10.12.10, ייערך מצעד זכויות האדם השני. המיקום עדיין לא ידוע, אבל השעה תהיה ככל הנראה 12:00. פרטים אפשר לראות כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)