החברים של ג'ורג'

ניצחו יהודים את הישראלים

המטען שתמיד היה בלב הציונות הופעל, והקונספט של ישראל הופך לקליפה ריקה. חמורו של משיח עשה את שלו

אחת השערוריות של השבוע האחרון היתה תקרית במהלך טקס חלוקת כומתות של חיילי שריון, שבמהלכו עשרות חמושי צה”ל פצחו בשירת ‘אני מאמין.’ הטקסט בן יותר מ-800 שנים, הוא נכתב על ידי הרמב”ם (חלק מי”ג עיקרים שלו), והוא פשוט ומוכר: “אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.” השירה היתה חלק מובנה מהטקס, כפי שציין ניר גונטז’, שחשף את הסיפור. דובר צה”ל, שהבין שחיילי צה”ל – הם קליינטים קשים לכל ארגון יח”צ, גם לשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון – שוב העלו אותו על מוקש, מיהר לשקר כהרגלו והודיע ש”מספר לוחמים ביקשו לשיר את השיר האמור. נציין כי השיר אינו נכלל בספר הבמה, עם זאת, הרס"ר נענה לבקשת החיילים לשיר את השיר בתום הטקס. אף חייל לא חויב לשיר את השיר.”

בשנים האחרונות אני נוטה להסתייג מתגובות חילוניות מתלהמות מדי, שלטעמי נובעות לעתים קרובות מחוסר הבנה או בורות. המקרה הזה הוא חריג. למה? לשם כך אנחנו צריכים לחזור למושכלות יסוד.

חופש דת הוא אחת החירויות שאנחנו נהנים מהן, למעשה אחת החירויות הראשונות המוכרות – תולדה של 250 השנים האיומות שאחרי מרטין לותר ומלחמות הדת של אירופה. במאה ה-18 כבר התבסס במערב אירופה הרעיון שדת היא לא משהו שהורגים עליו, ושדת היא משהו שהפרט צריך לשמור לעצמו, ושהיא איננה חלק מדיון פוליטי לגיטימי.

חשוב לציין שהרעיון הזה הוא במהותו פרוטסטנטי. הוא נשען, בין השאר, על ההבחנה שעושים הפרוטסטנטים בין אמונה ובין מעשים טובים: התפיסה של sola fide, “האמונה לבדה”, שקובעת שלמעשיו של האדם בעולם הזה אין השפעה על השאלה אם ייוושע או לא, אלא רק לשאלת אמונתו באל. ואם למעשיך אין השפעה אלא רק לאמונתך, ממילא אמונה היא עניין פרטי הרבה יותר מאשר ציבורי.

התפיסה היהודית-אורתודוקסית קוטבית לחלוטין. אין שום חובה להאמין באל. יש איסורים על עבודת אלים אחרים, ועל נשיאת שמו לשווא. אבל אמונה בו, כדבר מחייב? זה לא קיים. זה כנראה לא קיים משום שהיהדות האורתודוקסית התאבנה בדיוק ברגע שבו עצם שאלת קיומו של האל עלתה לדיון פתוח, אבל זה לא שם. כל זמן שאינך מפיץ את דבר כפירתך, ואתה מקפיד לבצע את המצוות שהאל דורש – פותח את היום בנעילת נעליים בסדר הנכון, “ינעול מנעל ימינה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין” – אתה יהודי טוב. יהדות אורתודוקסית היא פעולה חברתית, לא פרטית: תפילות הן במניין אלא אם יש לך סיבה טובה מאד, והדגש הוא על הקהילה ולא על הפרט.

זו, בין השאר, הסיבה לכך שהתנועה החסידית התקבלה בכל כך הרבה עוינות בקרב יהודי מזרח אירופה, עד רמת הלשנה לשלטונות: החסידות (כל זמן שלא הסתיידה והפכה להערצת גורו) שאלה אלמנטים חזקים מן ה-pietism של תקופתה, ומהמהפכות הדתיות הגדולות של התקופה, שהיו במהותן פרוטסטנטיות. החסידות שמה דגש על הקשר האישי בין האדם לאל. הסיפור הידוע על הילד הרועה בבית הכנסת ביום הכיפורים, שחש את הרגשות הנוראים סביבו, הפחד המזועזע מיום הדין, אבל איננו יודע להתפלל, ועל כן, ביאושו, שורק כפי שהוא שורק לצאנו – והשריקה, אומר הרב החסידי, קרעה את הרקיעים והיא התפילה שהתקבלה; הסיפור הזה מנוגד לסדר הישר של האמונה האורתודוקסית, כי הוא מעמיד את האמונה התמימה של הילד, שאפילו להתפלל אינו יודע, אל מול תפילותיה של הקהילה כולה. אבל זה היה מזמן, והיום החסידים הם חלק לכל דבר מהקהילה האורתודוקסית – כל זמן שאינם מגזימים במשוגות האמונה ברבע שלהם, משוגה שכמעט והוציאה החוצה את חב”ד מקרב היהדות.

היהדות האורתודוקסית, יתר על כן, לא עברה את מהפכת החילון. למעשה היא התנגדות לחילון: הרגע שבו נוצרת האורתודוקסיה הוא הרגע שבו יהודים משכילים מנסים לבצע רפורמה ביהדות. היא בריחה הרחק מן הרפורמה ומן המדע.

כל דת מנוגדת, מהותית, לרעיון הדמוקרטי. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהאדם הוא לא רק כלי, אמצעי, אלא בראש ובראשונה מטרה לעצמו. הקהילה הדמוקרטית היא זו שקובעת את דרכה על סמך התבונה של חבריה, לא על סמך אגדות על אנשים מזוקנים בשמיים. התפיסה הדתית בהכרח מעמידה מוקד אחר של סמכות: לא זו של קהילת האזרחים, אלא של האל – כמובן, האל כפי שהוא מפורש על ידי גברים, לעתים קרובות מזוקנים. כל הדתות קודמות למהפכת זכויות האדם, וכולן מכילות אלמנטים עוינים לה: חלק ניכר מהן שונאות זרים, רובן הגדול שונאות להט”בים (מרידה, כביכול, בסדר הטבעי שיצר האל), וכמעט בלי יוצא מן הכלל הן שונאות נשים.

אבל הקהילה הדמוקרטית מקבלת את כל אלה. אין לה קיום בלי נשים, להט”בים, זרים. אין לה קיום בלעדיהם משום שהזרה שלהם משמעה סתירה של העקרון הדמוקרטי הבסיסי: כל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. השוויון הזה מובנה לעצם קיומם. כל קהילה דתית שלא קיבלה עליה את העקרונות של זכויות האדם היא, על כן, סכנה לכל משטר דמוקרטי. היא בהכרח תהיה עוינת לו: הוא בהכרח הסדר הלא נכון, הסדר שהוא חוצפא כלפי שמיא, הסדר שאל נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, בהכרח ישמיד באלימות מתישהו. ומי ששיתף פעולה עם המרד כלפי האל, ישלם את המחיר בעינויי אינסוף.

(כן, יהוה מאמין בעינויים לנצח. נזכיר שהוא קודם כל דמון.)

ועל כן כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להצמד לעקרון הפרוטסטנטי-משכילי: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. ככל שהיא תתיר חתירה דתית תחת העקרון הדמוקרטי, היא תעודד את הקנאים שבדתיים – והקבוצה הזו קנאית בהגדרה – לפעולות שפוגעות במשטר הדמוקרטי. צרפת, למודת מלחמות הדת והעימות על סף מלחמת אזרחים בין הרפובליקה ובין הכנסיה הקתולית במהלך משפט דרייפוס, נקטה עמדת קיצון בשאלה הזו: כל מבני הציבור שלה מטוהרים מדת. העמדה הזו מתנגשת לעתים קרובות עם עקרון חופש הדת. ארה”ב נקטה במהלך אחר: היא הפרידה את הדת מהמדינה ולמדינה אסור להתערב בדת. אסור לבתי ספר בארה”ב לקדם תפילות. תלמידים יכולים להתפלל, בזמנם החופשי, אבל אי אפשר לאלץ תלמידים להתפלל.

אפשר, כמובן, לטעון שהפתרונות האלה קיצוניים ביחס למקרה הישראלי. אני אטען את ההיפך: שמדינת ישראל נמצאת בסכנה חריגה של חיסול על ידי הדת היהודית. מלכתחילה מצבה היה קשה. הציונות ניסתה לקחת עיקר אמונה אחד ועיוותה אותו: אני מאמין בביאת המשיח ואין לי כוח להתבחבשות שלו, ועל כן אני אביא אותו בעצמי.

שהרי מהו בוא המשיח, על פי הרמב”ם (שכזכור, מחבר את ה”אני מאמין”) אם לא ביטול שעבוד המלכויות? הפסקת המצב של גלות, החזרת היהודים לארצם, ולקיחת כוח לחיים ולמוות בידיהם? זו המשמעות של ביאת המשיח; זו תמיד היתה המשמעות. המשיח הוא קודם כל מלך מנצח, משחרר. הרמב”ם רק זיקק את זה. על כן היו שטענו שהמשיח היה דוד בן גוריון: הוא הגשים את המטרה הבסיסית של משיח.

הציונות היתה מרד נגד היהדות, בעיקר נגד הפסיביות שלה. היא יצרה תזקיק מורעל של היסטוריה לקרימוסה – היסטוריית הסבל של היהודים – ותאוות נקם. וליהדות היתה הרבה מאד תאוות נקם. והציונות השיגה את מטרתה: יש לה מדינה, ויהודים רודים בה בלא יהודים. ויש לה את היכולת (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) להביא את קץ האנושות.

ובסופו של דבר, אברהם קוק צדק: הציונים היו חמורו של משיח. הם הביאו למשיחיים היהודים, שהיו עסוקים יותר מדי בהלכות קורקבני עוף, את הגאולה. הם כבשו את כנען בסופה, בזמן שהמשיחיים הישנים אסרו את אלם ברצועות של תפילין.

אבל, משהשיגה את מטרתה, הציונות גילתה שהיא בנויה על מסד של חול. אלוהים, כפי שכתב גרשום שלום, לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו: “המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה, – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.”

והשבוע, בפקודה, עשרות חיילים בכוחות המזוינים הצהירו על אמונתם במשיח – כלומר, הצהירו על אמונתם שהמשטר הנוכחי זמני, חסר תוקף או לגיטימציה, ודינו לעבור מן העולם. הם הצהירו על כך בפומבי. לא ברור אם הם הבינו את המשמעות של מה שהם אומרים, כי הימין היהודי מסרס מזה 25 שנים את לימודי האזרחות: אבל הם הצהירו נאמנות למשטר זר, משטר אחר, משטר בלתי נבחר; משטר שידחוף את רוב אוכלוסיית ישראל חזרה למצב של חסרי מעמד אזרחי, משום שעצם המושג “אזרח” זר לו. וחשוב לציין: האנשים שהצהירו על כך הם חיילים. כלומר, הם חברים במוסד שממילא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לכל דמוקרטיה.

אם הייתי כותב את זה לפני 20 שנים, כנראה שהיו לי עצות איך להתמודד עם ההפיכה השקטה הזו, שקטה משום שהיא משתלטת קודם כל על הנפש. אבל, כרגע, נראה לי שהפתרון האיום האפשרי היחיד הוא אסון קטסטרופלי, כזה שיערער את עיקרי האמונה עד היסוד. משהו ברמה של חורבן בית שני.

אוי לנו מ”פתרון” כזה. ויש לקוות שאם יבוא, אף אחד לא ינסה עוד להקים מדינה יהודית. הכתובת היתה על הקיר מלכתחילה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ואף על פי שיתמהמה

כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני גנץ, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. זה מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ה-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. יהיה מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, כי אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. עזה, ואני מניח שבשלב זה לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – היה ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

golan

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)