הישורת האחרונה: מחר יתפרסם דו"ח וינוגרד, וכולם נכנסים לכוננות ספיגה. אביר מסדר האתרוגים ובכיר משת"פיו של אולמרט בתקשורת הישראלית, יואל מרקוס, כתב הבוקר – כמנהגו – עוד טור שמטרתו לשכנע אותנו להסיר את מר המוות מעל חביבו. הטיעון העיקרי שלו הוא שהדחתו של אולמרט תביא ל"תוהו ובוהו פוליטי", ושיציבות המשטר היא מעל לכל.

את הטיעון על "תוהו ובוהו" ריסק יפה – גם הוא מעל דפי "הארץ" – משה נגבי. הטענה שהדחת אולמרט תביא לבחירות היא ספין; שינוי החוק לאחר ביטול הבחירה הישירה איננו מאפשר זאת. ואם על יציבות המשטר דיברנו, אין דבר שיערער יותר את המשטר הדמוקרטי בישראל מאשר ראש ממשלה שנוא, הנאחז בציפורניים בקרנות המזבח תוך שימוש בכל שטיק פוליטי אפשרי.

מרקוס זוכה בנקודה כשהוא מציין – עובדה מאד לא פופולרית – שהאחראי הראשי לכשלון המלחמה הוא דן שחצן. אבל תפקידה של הממשלה איננו להיות חותמת גומי של הצבא, תפקידה הוא למשול בשום שכל. בהסתערות קדימה למלחמה בעקבות חלוץ, שקדם לה דיון קצרצר, נכשל אולמרט במבחן העליון הזה: הוא הוציא את ישראל למלחמה כשהיא בלתי מוכנה, מבלי שיהיו למלחמה יעדים הניתנים להשגה. אילו היתה המלחמה נצחון פנומנלי, אילו הצליחו כוחות צה"ל במבצע מרשים לחלץ את החטופים או למצער לחסל את נסראללה ולהביס את החיזבאללה בשדה הקרב, אולמרט היה תובע – בצדק – את חלקו בתהילה. ראוי שישא גם במחיר הכשלון.

בתוך כך, הבהמה הירוקה כבר מתכוננת לחטוף את השטוזה, ומתחילה לילל שאמירת האמת אודותיה תפגע במוראל. צה"ל, כהרגלו, רוצה למנוע דיווח-אמת. נראה שהפעם זה לא ילך לו. עם זאת, הוא יכול להתנחם בכך שבעוד יומיים הישראלי הממוצע לא יזכור מה כתבה ועדת וינוגרד על צה"ל; ככל שהבהמה נכשלת, כך היא הופכת לפופולרית יותר.

מצעד הבהמות: בכנסת דנו היום באחת מהצעות החוק האוויליות ביותר שעלו בה אי פעם: ההצעה לאסור בחוק על מצעדי גאווה בירושלים. על החוק עצמו מיותר להכביר מילים; יש רק לציין שהוא שומט את הקרקע מתחת לטענה שירושלים היא בירתה הלאומית של ישראל. אילו אכן היתה ירושלים בירת ישראל, איש לא היה מעלה על דעתו לאסור עריכת הפגנה בעיר שהיא מרכז הלאום.

וכמובן, הדיון הזה הוציא את הרע ביותר מאחינו חובשי הכיפה. חבר הכנסת אלי גבאי (מפד"ל) דרש לערוך את המצעד "בסדום"; ההומופוב הבולט בכנסת, נסים זאב (ש"ס) קרא לטפל בהומוסקסואליות "כמו בשפעת העופות". עוד יום מוצלח לדמוקרטיה הישראלית.

אין דומה לה: חברת הכנסת אסתרינה "דוקטורט בגזענות" טרטמן (ישראל ביתנו) עושה כל מאמץ אפשרי להפוך לנלעגת שבין חברי המשכן, ואין מה לומר – לפחות בתחום הזה היא מצליחה, ובגדול.

טרטמן העלתה בקריאה טרומית חוק שסוגר פרצה נוראה: היא תובעת שמשרד הפנים יחיל את התאריך העברי החל משקיעת החמה ולא משעת חצות. אין ספק שזה נושא חשוב ביותר, שצריך לגזול זמן יקר מחברי הכנסת.

החלק המשעשע – והנלעג – הוא התגובות לכתבה. נרשם מבול חשוד של תגובות אוהדות לטרטמן, רובן בנוסח "כל הכבוד". עכשיו צריך הקורא הנבון להכריע האם נתקף העם בגל אהדה לטרטמן ולחוק הטיפשי שלה, או שמא היא ואנשיה עסוקים בכתיבת טוקבקים. היא לא תהיה הראשונה – עמיר פרץ, נמסר, שקל להעסיק חיילות בכתיבת טוקבקים התומכים בו במהלך המלחמה. מי ששיקרה באשר לתארים שלה, שקר שלקח יומיים לפרק, ולאחר מכן לא התפטרה אלא תקפה את התקשורת – ובכן, בואו נאמר שיותר מדי בושה כנראה אין לה.

ואם אנחנו כבר בעניין זה, ראוי לציין שמסע ההפחדה – שעליו כבר כתבתי כאן – של טרטמן נמשך: באמצעות איום בתביעת דיבה, היא הצליחה לאחרונה לסתום ליהונתן קלינגר את הפה. אין ספק, היא שווה כל שקל שאנחנו משלמים לה.

קשר נגד הציבור: רני "רעה, רעה" רהב, קונסול הכבוד של איי מרשל, שלח אתמול מכתב (ולווט מגישה עוד שירות לציבור ומפרסמת את תוכנו) לנשיא המדינה, שמעון פרס. במכתב, מפציר הקונסול הטרי בפרס לחון את עמרי שרון, שבית המשפט סיים לאחרונה את המשחקים שלו וקבע כי ירצה את עונשו.

המכתב של רהב רצוף פירכות והטעיות. "בהחלטה היום", כותב רהב, "נשאר עונשו של עמרי שרון על כנו למרות שהודה במיוחס לו". טעות – או שקר – ראשונה: העונש המקורי שנגזר על עמרי שרון היה תשעה חודשים. הוא הופחת בערעור לשבעה חודשים. יתר על כן, ההודאה של שרון באה כחלק מעסקת טיעון; אילו לא היה מודה, היה צפוי לעונש כבד יותר. האם סבור רהב – אם אכן יש לו מחשבה עצמאית משלו, שכן הוא שכיר דעה – שמי שמודה בפשעו פטור מעונש?

הלאה. רהב כותב ש"מדובר בתקדים במסגרתו נקבע לראשונה עונש מאסר בשל עבירה זו". טעות – או שקר – שניה: שרון הורשע לא רק ברישום כוזב במסמכי תאגיד (ואגב, אני לא משפטן אבל אני סבור שהיו מי שישבו בכלא בשל עבירה זו), אלא גם בעדות שקר. האם רהב לא מכיר את העובדות, או שהוא מנסה לייפות אותן עבור לקוח?

רהב כותב עוד ש"שני בניו [של שרון – יצ"ג] סועדים אותו יומם וליל… עמרי שרון מטפל באביו 24 שעות ביממה". גוזמא: אין להניח ששרון ג'וניור נמצא לצד מיטת אביו 24 שעות ביממה. יתר על כן, הטיפול בשרון מתבצע על ידי רופאים, על חשבון הציבור, וספק אם נוכחותם של עמרי וגלעד מועילה במשהו. יתר על כן, השופטת שגזרה את דינו של שרון אמרה במפורש כי היא מתחשבת במצבו של אביו.

לא הייתי מתייחס למכתבו של רהב – האיש חי בבועה נלעגת משלו – אלמלא עובדה קריטית שאיש לא התייחס אליה: הפשע של עמרי לא היה "סתם" רישום כוזב במסמכי תאגיד, ולא עדות שקר מן השורה. מה שביצע עמרי היה הזרמת כסף בלתי חוקי לקמפיין של אביו. היינו, קשר נגד הציבור וקשר נגד הדמוקרטיה הישראלית. על כך, הוא ראוי לעונש חמור פי כמה.

לשמעון פרס יש עבר מוכתם בתחום זה: הוא המתיק את עונשה של נעמי בלומנטל, שביצעה עבירה דומה מאד לזו שביצע עמרי שרון, והסיר מעליה את מר הכלא. אם יחנון, או ימתיק את עונשו, של שרון, הוא יקבע שוב נורמה פסולה בתכלית: שיש חוק אחד לאזרח הקטן, שמשחד פקיד עיריה, וחוק אחר לחבר הכנסת שמשחד את בוחריו ומביא לבחירה פסולה בפוליטיקאי. לפרס יצא שם רע גם כך; מוטב שלא יוסיף עליו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

זמן קצר לאחר הדיון שהיה כאן לאחרונה – על תיאוריות קונספירציה, מאסונים, ציונים ומחורפנות מוסלמית – נתקלתי בספרו החדש של אומברטו אקו, Turning Back the Clock, בידיעה משעשעת למדי, לפחות במבט ראשון.

מסתבר שבשנת 2001 אסרה ממשלת סעודיה על יבוא משחקי, סרטי וקומיקסי פוקמון לארצה. זה לא היה התקף נדיר של טעם טוב: היתה כאן בעיה הלכתית – וקונספירטיבית. בשנת 2003, הוציא איש הדת הבכיר יוסוף אל קרדאווי – שבהקבלה גסה ניתן לומר שמעמדו מקביל לזה של עובדיה יוסף בקרב יהודי המזרח בישראל – פאתווה האוסרת על שימוש במוצרי פוקימון, וטעמיו עמו.

לאחר ששיבח את מתרגמי הסדרה על הערבית הקלאסית המשובחת שלהם, מסביר קרדאווי ש"הופצץ" בפניות של הורים שרצו לדעת האם מותר לצפות בסדרה ולשחק במשחקים, ועל בדק את הנושא לעומק, ובין השאר צפה בסדרה. משעשה כן – ויאמר לזכותו שהבדיקה שלו הרבה יותר מעמיקה מזו המקובלת בקרב פוסקי ההלכה שלנו, האוסרים על ספרים מבלי שקראו אותם כלל – הוא אסר על פוקימון מכל וכל.

לאיסור היו כמה סיבות. ראשית, היצורים בפוקימון עוברים אבולוציה – ויש בכך משום תמיכה "בתיאוריה השנויה במחלוקת של דארווין". שנית, הסדרה מציגה יצורים לא קיימים, וכמנהגם של אבות חמורי סבר מסולון והלאה, לקרדאווי יש בעיה משמעותית עם הצגת דברים חסרי ביסוס במציאות. שלישית, הסדרה אלימה, מציגה את החיים כסדרה של קרבות, ועל כן בעייתית לילדים. רביעית, משחק הקלפים מעודד הימורים. עד כאן, שמרנות גרידא. וזה בסדר: אין לצפות מיוסוף קרדאווי או מעובדיה יוסף להיות חברים נושאי כרטיס במרצ.

הסיבות האחרונות, מצד שני, מדאיגות יותר. קרדאווי מצביע על ה-Hexa Star, או, בנוסח של אקו, "הכוכב בעל שש הפינות", כעל סמל "שיש לו קשר לציונים ולבונים החופשיים". יתר על כן, בסדרה מופיעים משולשים, שלדברי קרדאווי הם סמל מאסוני מובהק. קרדאווי הגון דיו כדי להודות שאיננו יודע אם יש אמת בטענה שחלק מהדמויות אומרות ביפנית "אני יהודי", או "היה יהודי" – "משום שכמה יפנים הכחישו זאת; על כן איננו יכולים לפסוק בנושא כה שנוי במחלוקת".

הנה הוא כאן, לפנינו, הקשר הישיר – לא רק במוחה הרעוע של חברת מועצה מרוטרדם, אלא גם בפסיקתו של אחד החשובים שבפוסקים המוסלמים – בין הציונות ובין המאסוניות; הקישור שהופיע בחוקיה של עיראק תחת סדאם חוסיין, שאסרה על "כל צורות הציונות, המאסוניות בכלל זה"; הנה היא כאן לפנינו, הקנוניה העתיקה, שמנציחה את עצמה באמצעות התיווך של אותו זיוף ישן, "הפרוטוקולים של זקני ציון" – שלגמרי לא במקרה, הם מהספרים המצליחים בעולם הערבי, שאיננו מרבה לתרגם ספרים.

* * * * *

למקהלה הקבועה שתצוץ ודאי עכשיו, ותשאל למה אני כותב את זה, ולמה בעצם אנחנו צריכים לדעת את זה, ולמה זה טוב חוץ מחרחור מדנים, יש כמה תשובות. הדמגוגית והמהירה – שאיננה נטולת ערך, למרות זאת – היא שהם כנראה לא מחו כשפורסמו כמה מהפאתוות היותר נלעגות של עובדיה יוסף (הקלאסית, כמובן, היא זו שאוסרת תלישת שערות מהאף בשבת); מדוע הם נזעקים יותר כאשר הזוהמה המחשבתית האיסלמית נחשפת ללעג לו היא ראויה? האם זה משום שלאחינו בני עדות הקאלאץ' יש נטיה להתפוצץ מזעם?

התשובות האחרות מורכבות יותר. אני חושב שהשמאל – הישראלי והעולמי – עושה עכשיו עוד טעות ענקית מהסוג שקבר אותו במלחמה הקרה. אז הוא תקף שוב ושוב את מי שמנע את כיבושה של מערב אירופה והפיכתה לפרובינציה סובייטית; אז הוא עצם את עיניו לזוועות הקומוניזם ולסבלם של הכבושים על ידיו; היום הוא עוצם עיניים מול האידיאולוגיה הסלפיסטית שפושה בקרב המהגרים לאירופה, מתעלם מהאנטישמיות שלהם ומשנאת האדם שלהם. פעם, הקומוניסטים דיקלמו סיסמאות על אהבת שלום ואהבת אדם כשהם התכוננו למלחמת כיבוש; היום מדקלמים לנו ש"איסלם פירושו שלום", וכל מיני חלאות מכסים את עצמם ברטוריקה על "זכויות מיעוטים" תוך שהם משוררים על העונג שבעריפת ראשים.

ושוב, סביר להניח שיש מוסלמים לא מעטים שכל זה גורם להם בחילה. אבל זה הצד הליברלי שלהם, זה שנחשף למערב. עד כה הם לא הראו כל יכולת לעמוד מול המיינסטרים הסלפיסטי – שרוכש לעצמו תומכים דווקא במערב. הדור הראשון של מוסלמים שהיגר מערבה ידע מדוע הוא נוטש מאחור את ארצות הפיגור; הדור השני לא הכיר את מרוקו, פקיסטן או סוריה. הוא לא היה פקיסטני, סורי או מרוקני; הוא היה רק מוסלמי. הוא בז לחברה שקלטה אותו, שציפתה ממנו לאמץ את ערכיה. והבוז והניכור הזה הפכו מהר מאד לשנאה.

מכאן העליה של חיזב אוט-תחריר, שרוצה להקים ח'ליפות עולמית; מכאן המשיכה לתיאוריות קונספירציה ישועיות מיושנות, כי הן מסבירות שהצלחתה של ישראל – והיא הצלחה על פי כל קנה מידה – והפיגור הערבי (ומדינות ערב מפגרות על פי כל קנה מידה) נובעות לא מערכיה המערביים-ברובם של ישראל, אלא מאיזה קשר אפל. מכאן האנטישמיות: לא רק בשל כיבושה של ישראל, אלא בשל העובדה שהישגיהם של שישה מיליוני יהודים עולים עשרות מונים, בכל קנה מידה, על הישגיהם של כמיליארד מוסלמים.

השמאל והאיסלמיסטים נפגשים בנקודת השקה אחת: התיעוב כלפי הקולוניאליזם המערבי. המוסלמים מציגים את עצמם כמיעוט מדוכא, והשמאל תמיד נופל למלכודת הזו. לצורך התמיכה במדוכאים עלי אדמות, השמאל מתעלם מהאנטישמיות, מהלך המחשבה הקונספירטיבי, משנאת ההומוסקסואלים, ממעמדן הנחות אינהרנטית של הנשים המוסלמיות (והוא מגיע עד כדי הגנה על המנהגים התרבותיים של מילת נשים המיובאים למערב) – קיבינימט, הוא מתעלם מכך שהמוסלמים הם הציבור הריאקציונרי ביותר בעולם.

לצורך כך, השמאל גם מטאטא את ההיסטוריה של האיסלם. מסעות הצלב מובאים כדוגמא לתוקפנות מערבית – תוך התעלמות מהכיבוש המוסלמי של אפריקה הנוצרית, אסיה הקטנה הנוצרית, ספרד, הפלישה לצרפת, הפשיטות על חופי איטליה וצרפת. הוא מתעלם מהפרובוקציות המוסלמיות כלפי הנוצרים בפלסטינה, ששימשו כעילה למסעות הצלב; והדיבורים על "הסובלנות של האיסלם" מעלימים את העובדה שהכנסיה הגדולה ביותר בעולם – האגיה סופיה שבקונסטנטינופול – משמשת היום כמסגד.

ההיסטוריה של העבדות היא דוגמא נוספת. כולם יודעים שהאמריקנים המרושעים שיעבדו אפריקנים. מעטים יודעים שמספר העבדים שנחטפו לארה"ב מאפריקה הוא כ-645,000, ושמספר העבדים שנחטפו מאפריקה לארצות האיסלם הוא יותר מ-11,000,000 (אמנם, בתקופה ארוכה יותר); שסחר העבדים האפריקני בוצע בעיקרו על ידי ערבים; שמספר העבדים שנחטפו מאירופה לארצות האיסלם בין 1500 ל-1800 עומד על יותר ממיליון; שמדי שנה חטפו הטורקים בתחומי שלטונם בארצות הנצרות – הונגריה, בולגריה, יוגוסלביה – אלפי ילדים נוצרים לעבדות, בחלקה עבדות מינית. האיסלם, שעדיין מקדש את העבדות, מעולם לא נדרש להתנצל על כל זה; בערב הסעודית נהגה העבדות כחוק עד 1963; בסודאן, עד 2007; בניז'ר היא עדיין בתוקף. רוב השמאלנים הטובים שלנו אפילו לא יודעים את העובדות הללו. הן לא בקאנון.

וכשאנחנו – כאנשי שמאל – מעדיפים לא לראות את כל זה; כשאנחנו – מתוך תפיסה רלטיוויסטית מטופשת להפליא – לא מאלצים את המהגרים המוסלמים להתעמת עם עברם ועם הערכים שהם גוררים איתם מארצות הפיגור אל העולם החופשי; כשאנחנו מאפשרים בשתיקה לנורמות של מילת נשים ושל רצח על 'כבוד המשפחה' לחלחל לחברות הליברליות שנבנו במערב בעמל רב; כשאנחנו עוצמים עיניים מול המארה של תיאוריית הקונספירציה של המאסונים-הציונים – אותה תיאוריית קונספירציה ששימשה כה יפה את הנאצים – אנחנו משמשים כאידיוטים מועילים של הרעילה באידיאולוגיות, זו הטוענת כי האדם הוא עבדם של כהנים וכתבי דת.

בעימות האידיאולוגי הגדול של המאה העשרים – העולם החופשי מול הפאשיזם, הן זה האדום הן זה החום – נכשל השמאל בצורה מבישה; חלק ניכר ממנו התייצב בצד הדיקטטורות הגרועות ביותר בהיסטוריה האנושית. רצוי שבמה שמסתמן כעימות של המאה ה-21 – זה מול האיסלמו-פאשיזם, מושג נכון גם אם ג'ורג' בוש משתמש בו – יהיה השמאל, סוף סוף, בצד הצודק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… חחחח…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הייתי אתמול בשדרות. קצת פחות משעתיים. רובם בתוך אותו מבנה. ענייני עבודה. אודה ואבוש: פחדתי.

כששלחו אותי לשם, אמרתי לעצמי שיותר גרוע מעזה זה לא יוכל להיות, והרי בעזה הייתי שנתיים וכמעט שלא פחדתי. מסתבר שהייתי אז צעיר וטיפש, כי החשש התחיל לנקר איך שנכנסתי לעיירה. זה היה פחד אחר, לא מוכר. הפחד שמשהו, אין דרך טובה יותר לנסח את זה, יפול עליך מהשמיים ויגמור את הקריירה שלך. משהו שבכלל לא תספיק לראות, כנראה שגם לא לשמוע. הסיכויים שזה יקרה נמוכים, סטטיסטית, מהסיכון להדרס בחציית כביש. ובכל זאת.

עשיתי את שבאתי לעשות ועפתי מהמקום במהירות האפשרית. כשאשקלון היתה מולי התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו 'אני יוצא עכשיו מטווח הקסאמים'. היה הצחוק הזה שנלווה להודאה-למחצה בחולשה. בנסיעה היתה, כמובן, הסקרנות האנתרופולוגית של תייר מארצות המרכז המוגנות, שבא לראות כיצד חיים הנייטיבז בערבות הדרום הפראיות, התקווה הקלושה לראות קסאם – ממרחק בטוח, כמובן; משהו לספר עליו, ואולי גם לצלם.

בכל מקום בעיירה אפשר לראות עמדות מחסה מבוטנות, עם שלטים של פיקוד העורף, שכמעט ומורים לתושבים להודות למדינה על רוב חסדה. ואני לא מבין איך הם נשארים שם. התשובה המרירה היא, כמובן, ששדרות היא ישראל בזעיר אנפין: כל מי שיכול, בורח; נשארים רק מי שאינם יכולים לברוח, או מי שבנו כאן את עולמם לפני האינתיפאדה השניה, יודעים שערך הנדל"ן שלהם שווה לאפס, ויודעים שלא יוכלו כלכלית לבנות את עצמם מחדש במקום אחר.

אני לא זוכר מי היה האידיוט חסר הרגישות – בני ציפר הוא מועמד בולט – שהחליט לפני שבוע ללעוג לנפגעי החרדה. ב"הארץ" תיארו מה משמעותה של פגיעת חרדה: ילדים שקופאים באמצע הרחוב. הסירנות מייללות, איזו רקטה שועטת בכיוונם, והם לא מסוגלים לזוז. אני לא יודע איך אפשר לחיות ככה.

אני יודע שאנחנו גובים מהעזתים מחיר עצום, דיספרופורציונלי, ושחלק ניכר מן ההרוגים היו בלתי מעורבים בלחימה. אבל, עם כל הכבוד, הפלסטינים מנהלים פה את משחק "רחמו על היתום שרצח את הוריו" הקבוע שלהם. החמאס שולט בעזה: הוא העיף משם את הפתח במלחמת אזרחים קטנה, תוך שהוא נשען – לדעתי, בצדק – על העובדה שניצח בבחירות הכלליות. אם הוא לא מסוגל להפסיק את ירי הקסאמים, והוא לא מסוגל כי הדבר יהפוך אותו לבוגד בעיני האספסוף הפלסטיני – ובכן, יש לזה מחיר. גם המשחק הכפול של ירי ארטילרי מתוך שטח בנוי, הסתתרות בקרב אזרחים ויללות כשמגיעה התגובה צריך להפסק.

מי שהגיב על הנסיגה מהרצועה בהמשך הירי לעבר אזרחים, שהוא פשע מלחמה; מי שהחליט לבחור בחמאס; מי שהחליט ששיקום ה'כבוד' שלו באמצעות שיגור רקטות עדיף מחיי שגרה; מי שהחליט שהוא רוצה, אידיאולוגית, לחזור למאה השביעית – לא יכול להתלונן שמוטל עליו מצור. מלחמה היא עסק דו צדדי, ואם אין בעזה חשמל – נו, אז ישראל תורמת את שלה להחזרתה של עזה למאה השביעית. לא נורא. האנומליה הזו, שבה ישראל מופגזת מעזה ובמקביל מספקת לה חשמל, צריכה להפסק. אין אף מדינה בעולם שהיתה מקבלת מצב פסיכי כמו זה שקיים בשדרות.

ואם זה לא יספיק כדי להשבית את הפגזת שדרות, אז כנראה שהגיע הזמן לכבוש מחדש את עזה, והפעם שלא כדי לצאת. הכיבוש יהיה עוולה גדולה, בלי שום ספק, ויהיה מלווה בשורה של מעשי זוועה שגרתיים, אבל הוא עדיין לא יגיע לכדי פשע המלחמה של הפגזת אוכלוסיה אזרחית מדי יום.

הישראלים שתמכו בפתרון שתי המדינות ובנסיגה ישראלית יצאו מנקודת הנחה שהפלסטינים הם רציונליים, ושהם יבינו שהאינטרס העצמי שלהם מחייב אותם לרסן את הקנאים שלהם. תמכתי בפתרון הזה בשנות השמונים, כשהיה צריך לא מעט אומץ לעשות זאת, והבעת הרעיון הזה לוותה לעיתים תכופות באלימות מינורית.

עכשיו, ככל הנראה, צריך לא פחות אומץ כדי לומר שהנחת היסוד הזו – של רציונליות פלסטינית – היתה חסרת בסיס. שהלאומיות הפלסטינית היתה רקובה מלכתחילה, שהיא נבנתה על קורבניות ואומללות שאלו הישראליות מחווירות לעומתן, שהיא קידשה ומקדשת רומנטיקה של דת ואדמה, ושהיה בה יסוד איסלמי עמוק, שתמיד העדפנו לא להביט בו. הנחנו, בטעות, שמוסלמים מסוגלים לדמוקרטיה; שהם מסוגלים לראות בזכויות אדם משהו שהוא מעבר לכלי נשק במלחמת התעמולה. הנחנו, בטעות, שהפלסטינים מסוגלים להסכין לשלטונם של ד'ימי במה שהוגדר כהקדש איסלמי. הפתח, אותו ארגון שדגל ב'מדינה חילונית ודמוקרטית', פתח את כל הכרוזים שלו ב'בשם אללה הרחמן והרחום'. אבל צריך לומר את זה, משום שאני פטריוט ישראלי ולא פטריוט פלסטיני, והפסקת הכיבוש נראתה בעיני כאינטרס ישראלי. לא עוד.

והבחינה המחודשת הזו של המצב נכונה לא רק לרצועת עזה; בגדה, הסתירו בעלי הברית שלנו כביכול, אנשי אבו מאזן, את העובדה שהם מחזיקים בידיהם את מחסלי שני המתנחלים. חזרנו לדפוס הקבוע של שנות התשעים, שבו הרש"פ קורצת לכל הכיוונים, ונעדרת אומץ לעשות את מה שיהפוך אותה מקבוצה של בנדיטים לתנועה לאומית: אכיפת משמעת ויכולת לצאת נגד האינסטינקטים של האספסוף.

כן, אני יודע. ישראל ניהלה משחק כפול והקימה התנחלויות לאורך כל שנות אוסלו. כן, אני יודע. שני הצדדים לא הגיעו לשולחן המשא ומתן בידיים נקיות. אבל אחרי הנסיגה מהרצועה, כ-70% מהישראלים היו מוכנים גם לנסיגה מהגדה; על כך בנתה קדימה, אם מישהו עוד זוכר, את מסע הבחירות שלה. ואז חזרו הקסאמים, ועכשיו יותר מ-70% מהציבור תומך בימין. ואני לא מאשים אותו.

הפלסטינים אוהבים להאשים את ההנהגה האומללה למדי שלהם; אבל הטענה שההנהגה לא קשובה לרחוב הפלסטיני היא שטות. הבעיה שלה היא שהיא קשובה לו מדי, ומפחדת לעמוד מולו.

כשהעובדות משתנות, אני משנה את דעתי. הגיע הזמן לומר שלום לכל זה, ולהפסיק – לפחות לשנות דור – לדבר על הקמת מדינה פלסטינית. לא תהיה בה כל תועלת וסביר להניח שהיא תגרום רק נזק לישראל ולמזרח התיכון כולו, שלא יציב גם כך. לפלסטינים היו מגוון הזדמנויות לקבל מדינה; פעם אחר פעם, הם הוכיחו שהם מעדיפים להרוג יהודים ושהם לא מכירים בקיומה של ישראל, אפילו לא בגבולות 48'. יש להוציא את המתנחלים מהגדה, משום שהתנחלויות הן פשע מלחמה והן גורמות להחרפת היחסים ולדרדור מעמדה של ישראל בעולם. אבל שדרות מוכיחה שאסור להעביר לידי הפלסטינים שליטה בטחונית בשטחים, מהם הם מסוגלים להפגיז את רוב ישראל.

אולי הנסיגה הזו מעמדות אוסלו – הפלסטינים התרגלו לחשוב שהגדה והרצועה כבר שלהם, ושאפשר לנהל משא ומתן על דברים אחרים – תגרום לזעזוע ולבחינה מחודשת בצד הפלסטיני. ההימור שלי הוא שזה לא יקרה, אבל שווה לנסות. לא נשארו הרבה ברירות אחרות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד נסיגה צרפתית של יולי: הכותרת כמעט היתה "געגועי ללימור לבנת", אבל יש גבול. עם זאת, ראוי לציין שתמיר מתקרבת אליו במהירות מסוכנת.

אחרי שבמשמרת שלה התנהלו שתי שביתות ענק, האחת בתיכונים והשניה באוניברסיטאות, ושבהן לא שיחקה הפרופסור לחינוך תמיר שום תפקיד מועיל; אחרי שהחלה בביטול לימודי הליבה בבתי הספר החרדים, ודנה בכך את צעיריהם לחיי עוני; עכשיו מודיע משרד החינוך של תמיר שהוא מוציא את הערבית מלימודי החובה.

לשפה הערבית יש מעמד רשמי השווה לזה של העברית על פי חוק. בפועל, כמובן, החוק לא מיושם. כשמשרד החינוך מורה להפסיק ללמד ערבית – ובמספר השעות המקוצץ שנותרו לתלמידים, זו המשמעות המעשית של ההוראה לא לכלל אותה בלימודי הליבה – הוא מתייצב בצד הגזענים, שרוצים לדחוק את האזרחים הערבים לשוליים.

האירוניה המרה היא שתמיר ניסתה ככל הנראה להגיע לעסקת-ליבה עם החרדים, ללטף את הגזענות המובנית שלהם, ולשם כך הורתה להוציא את לימודי הערבית. החרדים, כפי שהיה ברור מראש לכל מי שעיניו בראשו, דחו את העסקה – והתוצאה של נסיון ההתחנפות לחרדים היא ביטול לימודי הערבית במגזר היהודי כולו. מבריק.

מאבד עשתונות: "אין דבר בזוי יותר," צווח יואל מרקוס בטורו השבועי, "מחייל העורק מיחידתו בעיצומה של מלחמה. אין דבר פחדני ושפל יותר מחייל המפקיר את חבריו כדי להציל את עורו".

אני לא בטוח שאני מסכים. פחד הוא רגש חזק מאד, ויש די הרבה אנשים שריח אבק השריפה על הבוקר לא עושה להם את זה, וששמרו על מידה בריאה של ציניות וסקפטיות כלפי שטיפת המוח של "הרעות" הצבאית, אותה מידה משחיתה כל יסוד בריא בנפש האדם.

וברשימת הדברים בזויים יותר מחייל העורק מיחידתו, כותב טורים שמשתמש במילים כה טעונות, כה בלתי שקולות, כדי לתאר מהלך פוליטי שגרתי למדי (פרישתו של אביגדור ליברמן מהקואליציה) נמצא בוודאי במקום בולט מאד. ליברמן קלקל את שורת האתרוגנות של מרקוס, וערער את כסאו של אולמרט; זה לא הופך אותו לבוגד. זונה פוליטית? ודאי, ואפילו זונה לא חכמה במיוחד, שפורשת ערב החקירה המשטרתית של בתה, וחושבת שאף אחד לא ישים לב – אבל בוגד?

ואם ליברמן הוא זונה פוליטית, מה נאמר על בעל טור שמגייס את "מערכת הדמים בעזה" לסיבות שבשלן צריך היה ליברמן להשאר בממשלה (אין ספק, המ"פ שיוביל מחר חיילים לרצועה ודאי יאבד את עשתונותיו כשישמע על פרישת ליברמן) – ומיד לאחר מכן עובר ל"אינני יודע מה בדיוק היה תפקידו של ליברמן בממשלה, חוץ מנסיעותיו הרבות לרוסיה"? 'אנוכי', 'פחדני' ו'מכוער' הם חלק מהביטויים שעולים בדעתי.

אחרי מות, קדושים אמור: עוזי כהן נפטר בגיל צעיר יחסית. כל שלושת העיתונים המקוונים התייחסו לכך, איש איש בדרכו. וראה זה פלא: נער הפוסטר של סחי מרכז הליכוד, ששמו היה למשל ולשנינה, הפך ל"עסקן נמרץ", הוא "נחשב לבולדוזר", ועל פי נרג, הוא ייזכר בכלל בגלל החיקוי שלו ב'ארץ נהדרת'.

כנראה שאם אתה רוצה שיפסיקו לכתוב עליך את האמת המכוערת, אתה צריך למות.

בזאר מזרח תיכוני: מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, כנראה במצוקה. סביר להניח שאודי גולדווסר ואלדד רגב נהרגו עוד בעת חטיפתם. אחרי הכל, ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא תשלם מחיר מלא – מופקע, למעשה – גם עבור בשר רקוב. במצב כזה, לחיזבאללה לא היתה סיבה להשתדל ולתפוס שבויים חיים; זה מסובך, מסוכן ואין בזה רווח ניכר.

אז היום הודיע נסראללה שיש בידיו "חלקי גופות" והוא דורש לנהל משא ומתן עליהן. התשובה הישראלית צריכה להיות שלילה נחרצת. אנחנו מנהלים משא ומתן על שבויים. חלקי גוויות לא מעניינים אותנו; אנחנו לא שיעים.

הלוואי שאפשר היה לומר שישראל התעלתה מעל הברבריות המזרח תיכונית הזו, שמנהלת מלחמה באמצעות חלקי אנשים מתים, אבל יש יותר מסיכוי סביר שמשא ומתן כזה בדיוק התנהל סביב גופתו של בנו של נסראללה. לא עוד, על כל פנים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הלך האיום האסטרטגי: הבריון המורשע מכה הילדים, אביגדור "טהרן ואסואן" ליברמן, עזב היום את הממשלה. הגוויה שנתפרה למידותיו של "המשרד לאיומים אסטרטגיים", יש לקוות, תתפורר יחד עם הקריירה של ליברמן.

הוא עזב את התפקיד תוך השטיק הרגיל שלו, התקפה על הציבור הערבי-ישראלי. מה הקשר בין אחמד טיבי וממשלת אולמרט? אין שום קשר, זה פשוט שטיק רטורי שהוא משתמש בו כדי לשכנע את בוחריו שהוא נשאר שונא האדם שהיה קודם. זה כל מה שנשאר ממנו.

לפרישתו, מעבר לעובדה שהוסר כתם מעל מדינת ישראל הנמצאת עכשיו תחת גל פאשיסטי-מיליטריסטי גואה כך, יש שתי תוצאות חיוביות, וגם השתמעות חיובית. ראשית, תפיסת "המומחה הביצועיסט" שלו ספגה חבטה קשה: הוא הציל את ממשלת אולמרט מנפילה מיידית, ולא הצליח לעשות בה שום דבר. פרשת אסתרינה טרטמן הנחיתה עוד מכה על התפיסה ששומר הבארים לשעבר יצליח להקים "ממשלת מומחים". אף אחת מההבטחות שנתן לקהל מצביעיו לא קוימה.

שנית, פרישתו הציגה ככלי ריק את התפיסה המסוכנת, הבזה לדעת הקהל, שפשטה בשמאל, על פיה יש לאתרג את אולמרט כדי ש"יעשה שלום". אולמרט לא יכול, הוא לא יכול להסיר אפילו מאחזים, ופרישתו של ליברמן הוכיחה עד כמה רעועה תהיה הקואליציה שלו אם ינסה. ממשלת אולמרט לא יכולה לעשות דבר, אין אג'נדה שהיא יכולה לקדם; מוטב שתלך הביתה בהקדם.

הפן המשמח באמת בפרישה הוא שככל הנראה, למרות כל הרהב והצווחות, ישראל לא תתקוף את איראן בשנה הקרובה. ליברמן לא היה פורש מהתפקיד הריק שלו, אילו חשב שיתכן שמישהו אחר יתפוס את מקומו ואת התהילה שתבוא עם תקיפה כזו – כמובן, מתוך הפנטזיה הקבועה על כוחו ועוצם ידו של צה"ל. תודה לאל; נראה שממשלת אולמרט לא תצא למלחמה שניה.

השקר שמאחורי 'מרד הילדות': קבוצה של תינוקות שנשבו, נערות מבנות "הנוער הנהדר" שנעצרו בעקבות איזו התפרעות לאומנית, מאכלסת את תאי הכלא – משום שהן מסרבות להזדהות. את השטיק הזה, כמובן, גנבו המתנחבלים מהמחתרות שטרם הקמת המדינה.

המטרה היא להביך את מערכת החוק, וזה עובד נהדר. ילדות בכלא מצטלמות רע מאד. מצד שני, לשחרר אותן פירושו לתת לפורעי חוק סדרתיים ללכת לחופשי. הוריהן של המורדות הקטנות ממררים בבכי: מה הן כבר עשו.

וכל זה שקר גס מאד. ההורים יודעים היכן בנותיהם. הם יכולים להביא לשחרורן בשניות; כל שעליהם לעשות הוא לזהות אותן. הם מסרבים לעשות זאת, משום שהם משתמשים בבנותיהם ככלי במאבק פוליטי. המתנחלים, כמו הפלסטינים, תמיד ניהלו מאבקים תוך שימוש בילדים ובקורבניותם, וזה הגיע לשיאו בהתנתקות.

הפתרון צריך להיות פשוט למדי: להכניס את הילדות למוסד לעברייניות צעירות – כי זה בדיוק מה שהן – ולאחר מכן להוציא אותן מרשות הוריהם, ולשפוט את ההורים על הזנחה נפשעת של קטין. זה מה שמערכת חוק שלא היתה מוכנה להכיר במרד היתה עושה. אבל סביר להניח שהיא גם תאכל את הדגים, גם תולקה וגם תגורש מן העיר: סביר שתחת לחץ, שטופות המוח ישוחררו בקרוב, ישובו לדרכן הרעה – ומערכת החוק תתגלה, שוב, כחסרת שיניים מול החותרים תחת הרפובליקה הישראלית להמיתה.

אגב…: אם כבר דיברנו על מרד, ראוי להציץ פעם נוספת בנרג יהדות, הזרוע הלגיטימית-למחצה של מחנה המורדים. הטרוריסט המורשע חגי סגל הפך לסלבריטי של ממש שם, אחרי שגילח את שפמו. נניח לשגיאות ההיסטוריות (צ'פלין לא גידל שפם כחיקוי להיטלר); האם יש מערכת עיתון שפויה, שהיתה מצליחה לא לאזכר את העובדה הפשוטה של מעורבותו במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים?

וזה עוד כלום. בהתייחסות לפינוי עמונה, שמכונה כמובן "הפוגרום הגדול" (נרצחי קיליצה וקישינב, כידוע, תפסו שטח פרטי, סירבו לפנות אותו, ואז תקפו את כוחות המשטרה), מציג הערוץ את סרט הווידאו המחליא של וולפא, מקיצוני חב"ד. הסרט מציג אלימות בלתי פוסקת מצד המשטרה, על רקע שיר מטאל גרמני שמיועד להבהיר למי שלא הבין שהשוטרים הם נאצים.

כלומר, המערכת – באקט פחדני שקוראי הערוץ הורגלו אליו, אף אחד לא חתום על האייטם – מאמצת את הנראטיב של וולפא. פינוי עמונה מכונה "יארצייט", יום השנה לפטירה. ואחרי כל זה, כמובן, הערוץ ימשיך לילל על 'הטיה של התקשורת'.

למה השביתה מצומצמת: דרך קבע עולה טרוניה כנגד המרצים השובתים: הם שובתים רק למען שכרם, הם לא פועלים למען החברה בכללותה ולא נלחמים על שלמות האוניברסיטה. אז אם זה רק מאבק על שכר, למה שיהיה אכפת לישראלי מהשורה ממנו?

ראשית, כי מאבק על שכר הוא חשוב. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שאומרת שכל מה שקשור לכסף הוא מלוכלך. משכורת היא אמצעי קיום, פשוטו כמשמעו, ומשרד האוצר מפרק את כל החברה הישראלית, סקטור אחרי סקטור, כשכל סקטור נלחם לבדו.

שנית, וחשוב יותר, כי כפי שמציין איציק ספורטא, למרצים אסור לשבות על כל דבר אחר: אם ינסו לשבות על משהו שאיננו תנאי עבודתם, בית המשפט ישבור מיד את השביתה בצווי מניעה. לשביתה פוליטית אין הגנה משפטית בישראל, רק לשביתה מקצועית.

צריך לשנות את התפיסה הזו ולהרחיב את זכות השביתה. צריך לומר שתנאי עבודתו של מורה נפגעים כאשר יש יותר מדי ילדים בכיתה, ששחיקת מעמדו של תואר אקדמי פוגעת ישירות במעמדו של מרצה. אבל יהיה מוגזם לדרוש שדווקא המרצים השובתים הם שיעשו זאת, ודאי תחת הממשלה המזיקה ביותר לעובדים, ששברה בהצלחה שורה של שביתות באמצעות הטקטיקה של סירוב למשא ומתן עד לקריסתם של השובתים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מזכ"ל "שלום עכשיו", שמתנועה עממית התדרדרה לשדולה שעיקר כוחה בבתי המשפט, קורא לאהוד ברק שלא לפרוש מן הממשלה עם הגשת דו"ח וינוגרד. ברק התחייב בפומבי לפרוש במידה ודו"ח וינוגרד יטיל אשם באהוד "זה מקום העבודה שלי" אולמרט. אופנהיימר רואה בעמידה בהתחייבות שנתן מנהיג נבחר לבוחריו "כניעה לפופוליזם".

אין לי כוח לנתח את ההבלים השבועיים של יואל מרקוס, אז אגש ישר לשורה התחתונה שלו: אולמרט חייב להשאר. גם אהוד אשרי, מהישרים והבהירים שבכותבי הדעות שלנו, מגיע לאותה המסקנה: השארותו של אולמרט בתפקידו היא "אחריות לאומית". אופנהיימר, מרקוס, אשרי ורבים אחרים אומרים בגלוי: אולמרט מקדם את השלום, הפלתו תעלה את נתניהו שיחסל את התהליך, ועל כן יש לסתום את האף ולהניח לאולמרט.

התפיסה הזו היא למעשה חזרה לשלהי תקופת פרס, לאחר גל הפיגועים של 1996. בשבוע הנורא ההוא של פורים קרסו למעשה הסכמי אוסלו ומעולם לא קמו לתחיה. הקונספציה של פרס וביילין כשלה; הם היו צריכים ללכת הביתה. אבל התקשורת התגייסה להגנתו של פרס; כששתה קצת יותר מדי, ודיבר אחרי טבח כפר קנא על "הערבים הדפוקים האלה, שלא יודעים מה טוב להם", התקשורת העלימה את האמירה הזו. השלום – או, ליתר דיוק, אשליית השלום – גבר על חובת הציבור לדעת.

התמיכה של אולמרט בציבור אפסית. זה נתון קבוע. היא אפסית מאז המלחמה. ברגעי השפל שלו, ירד אולמרט לשני אחוזי תמיכה; נסראללה היה יותר פופולארי ממנו. הסקרים השבוע מראים שכ-75% מהציבור סבור שעל אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרט, אם יצביע עליו כאחראי לכשלון – ולפי הצו שמונה שהוצא לגווארדיה הוותיקה, כנראה שזה יהיה דו"ח חמור מאד. אומרים שהוא יתמקד ב-60 השעות האחרונות למלחמה, נקודת השפל של אולמרט.

המלחמה נתפסת, בישראל ומחוצה לה, ככשלון. האוגדונרים שהיו אחראים לברבור התפטרו (הירש תוך יבבות ונסיון חזרה), אלוף הפיקוד התפטר, הרמטכ"ל התפטר, שר הבטחון התפטר. רק ראש הממשלה נשאר על מקומו, והוא לא מתכוון ללכת. אי הנכונות הזו לשלם את המחיר המתבקש היא חלק ניכר מהזעם העממי כלפיו – לדעתי, עוד יותר מהכשלון עצמו. האיש פשוט משתין עלינו מהמקפצה.

וכעת באים פרשני השמאל ומפצירים בנו להשאיר אותו, כי הוא יגיע להסכמים עם הרשות. נניח שכך הדבר. נניח שאולמרט מסוגל להגיע להסכם סופי עם אבו מאזן, במסגרתו תיסוג ישראל מהגדה המערבית ויפונו התנחלויות. מה יקרה רגע לאחר החתימה?

מה שיקרה הוא שההסכמים יוכתמו, לדורות, באי-הלגיטימציה של אולמרט. הם ייתפסו כהמצאה של ראש ממשלה נואש, שמנסה בכל כוח להשאר על כסאו. השמאל, שיתמוך בהם, ייתפס כמי שעקף את רצון העם, כסייען של תופס-שלטון. יקרה לו מה שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים: הוא יוקע כבוגד.

עד כאן באשר לחזון התעתועים שאולמרט מאכיל בו את השמאל (הוא ביקר במרכז מרצ לאחרונה). עכשיו הבה נסתכל על המציאות. להסכם כזה אין סיכוי בכנסת הנוכחית. אם אולמרט ישחד כמה חברי כנסת בכיבודים ויעביר את ההסכם כך, יש סיכוי משמעותי למלחמת אזרחים.

אפילו אם לא תפרוץ מלחמת אזרחים, עם מי יחתום אולמרט על ההסכם? עם אבו מאזן, שכפי שראינו בפרשת הסיכול הממוקד של המתנחלים לפני שבועיים, גם על אנשיו אין לו שליטה? האם אבו מאזן בכלל יהיה מסוגל לחתום על הסכמים כאלה מבלי שיחוסל? האם ירצה?

ומה חושבים התומכים באולמרט? שבחירות לא יגיעו? שאולמרט ישאר על כסאו לנצח? שנתניהו לא יעלה בסופו של דבר? שהוא לא יבטל את ההסכמים האלה, כמנוגדים לרצון העם? הם חושבים, כנראה, כמו יוסי ביילין: שיש למהר ולבצע הסכמים עם הפלסטינים בטרם בחירות, משום שאין להסכמים האלה תמיכה עממית.

וזה אנטי דמוקרטי. זה גם קרוב מאד לבגידה. אנחנו חוזרים לימי אוסלו: חותמים על הסכמים שאנחנו לא יכולים למלא עם אנשים שלא יכולים למלא את חלקם-שלהם בהסכם, תוך הפצת שקרים לכל עבר וכיפוף ההליך הדמוקרטי. אלא שלאנשי ההסכם המקורי יש לפחות תירוץ: השבר בקרב הפלסטינים, בין פלסטינים ואיסלמיסטים, לא היה ברור כל כך בזמנו, והם האמינו שלערפאת היתה יכולת ביצוע. רק שוטה יאמין בכך לגבי אבו מאזן.

הבעיה הן של הישראלים והן של הפלסטינים היא שעל פי הנראטיבים של שתי הקבוצות, הקיצונים הימניים נתפסים כאותנטיים יותר מאשר הפרגמטים שרוצים שלום. שני הנראטיבים טבולים עמוקות בסמלים דתיים – בית אל וחברון, אל אקצה והקדש פלסטין – והחלקים הלאומיים שלהם נפרמים במהירות. שני הנראטיבים מתרפקים על עבר מיתולוגי ותבוסות איומות. כתוצאה מכך, קבוצות המרכז בשני העמים אינם מעיזים להתעמת ישירות עם הקנאים הדתיים, ולהעמיד נראטיב עתידי מול נראטיב העבר. כל זמן שזה לא יקרה, כל זמן שההתבטלות בפני הקנאים תמשך, כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות, אין מה לדבר על שלום. ולא נראה שיש מישהו, בישראל או בפלסטין, שמסוגל לעשות את זה. כל זמן שזה לא יקרה, המחוות של אולמרטים ואבו מאזנים למיניהן תשארה ריקות. ומי שיתמוך בהן, יאבד את עולמו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)