הלך האיום האסטרטגי: הבריון המורשע מכה הילדים, אביגדור "טהרן ואסואן" ליברמן, עזב היום את הממשלה. הגוויה שנתפרה למידותיו של "המשרד לאיומים אסטרטגיים", יש לקוות, תתפורר יחד עם הקריירה של ליברמן.
הוא עזב את התפקיד תוך השטיק הרגיל שלו, התקפה על הציבור הערבי-ישראלי. מה הקשר בין אחמד טיבי וממשלת אולמרט? אין שום קשר, זה פשוט שטיק רטורי שהוא משתמש בו כדי לשכנע את בוחריו שהוא נשאר שונא האדם שהיה קודם. זה כל מה שנשאר ממנו.
לפרישתו, מעבר לעובדה שהוסר כתם מעל מדינת ישראל הנמצאת עכשיו תחת גל פאשיסטי-מיליטריסטי גואה כך, יש שתי תוצאות חיוביות, וגם השתמעות חיובית. ראשית, תפיסת "המומחה הביצועיסט" שלו ספגה חבטה קשה: הוא הציל את ממשלת אולמרט מנפילה מיידית, ולא הצליח לעשות בה שום דבר. פרשת אסתרינה טרטמן הנחיתה עוד מכה על התפיסה ששומר הבארים לשעבר יצליח להקים "ממשלת מומחים". אף אחת מההבטחות שנתן לקהל מצביעיו לא קוימה.
שנית, פרישתו הציגה ככלי ריק את התפיסה המסוכנת, הבזה לדעת הקהל, שפשטה בשמאל, על פיה יש לאתרג את אולמרט כדי ש"יעשה שלום". אולמרט לא יכול, הוא לא יכול להסיר אפילו מאחזים, ופרישתו של ליברמן הוכיחה עד כמה רעועה תהיה הקואליציה שלו אם ינסה. ממשלת אולמרט לא יכולה לעשות דבר, אין אג'נדה שהיא יכולה לקדם; מוטב שתלך הביתה בהקדם.
הפן המשמח באמת בפרישה הוא שככל הנראה, למרות כל הרהב והצווחות, ישראל לא תתקוף את איראן בשנה הקרובה. ליברמן לא היה פורש מהתפקיד הריק שלו, אילו חשב שיתכן שמישהו אחר יתפוס את מקומו ואת התהילה שתבוא עם תקיפה כזו – כמובן, מתוך הפנטזיה הקבועה על כוחו ועוצם ידו של צה"ל. תודה לאל; נראה שממשלת אולמרט לא תצא למלחמה שניה.
השקר שמאחורי 'מרד הילדות': קבוצה של תינוקות שנשבו, נערות מבנות "הנוער הנהדר" שנעצרו בעקבות איזו התפרעות לאומנית, מאכלסת את תאי הכלא – משום שהן מסרבות להזדהות. את השטיק הזה, כמובן, גנבו המתנחבלים מהמחתרות שטרם הקמת המדינה.
המטרה היא להביך את מערכת החוק, וזה עובד נהדר. ילדות בכלא מצטלמות רע מאד. מצד שני, לשחרר אותן פירושו לתת לפורעי חוק סדרתיים ללכת לחופשי. הוריהן של המורדות הקטנות ממררים בבכי: מה הן כבר עשו.
וכל זה שקר גס מאד. ההורים יודעים היכן בנותיהם. הם יכולים להביא לשחרורן בשניות; כל שעליהם לעשות הוא לזהות אותן. הם מסרבים לעשות זאת, משום שהם משתמשים בבנותיהם ככלי במאבק פוליטי. המתנחלים, כמו הפלסטינים, תמיד ניהלו מאבקים תוך שימוש בילדים ובקורבניותם, וזה הגיע לשיאו בהתנתקות.
הפתרון צריך להיות פשוט למדי: להכניס את הילדות למוסד לעברייניות צעירות – כי זה בדיוק מה שהן – ולאחר מכן להוציא אותן מרשות הוריהם, ולשפוט את ההורים על הזנחה נפשעת של קטין. זה מה שמערכת חוק שלא היתה מוכנה להכיר במרד היתה עושה. אבל סביר להניח שהיא גם תאכל את הדגים, גם תולקה וגם תגורש מן העיר: סביר שתחת לחץ, שטופות המוח ישוחררו בקרוב, ישובו לדרכן הרעה – ומערכת החוק תתגלה, שוב, כחסרת שיניים מול החותרים תחת הרפובליקה הישראלית להמיתה.
אגב…: אם כבר דיברנו על מרד, ראוי להציץ פעם נוספת בנרג יהדות, הזרוע הלגיטימית-למחצה של מחנה המורדים. הטרוריסט המורשע חגי סגל הפך לסלבריטי של ממש שם, אחרי שגילח את שפמו. נניח לשגיאות ההיסטוריות (צ'פלין לא גידל שפם כחיקוי להיטלר); האם יש מערכת עיתון שפויה, שהיתה מצליחה לא לאזכר את העובדה הפשוטה של מעורבותו במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים?
וזה עוד כלום. בהתייחסות לפינוי עמונה, שמכונה כמובן "הפוגרום הגדול" (נרצחי קיליצה וקישינב, כידוע, תפסו שטח פרטי, סירבו לפנות אותו, ואז תקפו את כוחות המשטרה), מציג הערוץ את סרט הווידאו המחליא של וולפא, מקיצוני חב"ד. הסרט מציג אלימות בלתי פוסקת מצד המשטרה, על רקע שיר מטאל גרמני שמיועד להבהיר למי שלא הבין שהשוטרים הם נאצים.
כלומר, המערכת – באקט פחדני שקוראי הערוץ הורגלו אליו, אף אחד לא חתום על האייטם – מאמצת את הנראטיב של וולפא. פינוי עמונה מכונה "יארצייט", יום השנה לפטירה. ואחרי כל זה, כמובן, הערוץ ימשיך לילל על 'הטיה של התקשורת'.
למה השביתה מצומצמת: דרך קבע עולה טרוניה כנגד המרצים השובתים: הם שובתים רק למען שכרם, הם לא פועלים למען החברה בכללותה ולא נלחמים על שלמות האוניברסיטה. אז אם זה רק מאבק על שכר, למה שיהיה אכפת לישראלי מהשורה ממנו?
ראשית, כי מאבק על שכר הוא חשוב. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שאומרת שכל מה שקשור לכסף הוא מלוכלך. משכורת היא אמצעי קיום, פשוטו כמשמעו, ומשרד האוצר מפרק את כל החברה הישראלית, סקטור אחרי סקטור, כשכל סקטור נלחם לבדו.
שנית, וחשוב יותר, כי כפי שמציין איציק ספורטא, למרצים אסור לשבות על כל דבר אחר: אם ינסו לשבות על משהו שאיננו תנאי עבודתם, בית המשפט ישבור מיד את השביתה בצווי מניעה. לשביתה פוליטית אין הגנה משפטית בישראל, רק לשביתה מקצועית.
צריך לשנות את התפיסה הזו ולהרחיב את זכות השביתה. צריך לומר שתנאי עבודתו של מורה נפגעים כאשר יש יותר מדי ילדים בכיתה, ששחיקת מעמדו של תואר אקדמי פוגעת ישירות במעמדו של מרצה. אבל יהיה מוגזם לדרוש שדווקא המרצים השובתים הם שיעשו זאת, ודאי תחת הממשלה המזיקה ביותר לעובדים, ששברה בהצלחה שורה של שביתות באמצעות הטקטיקה של סירוב למשא ומתן עד לקריסתם של השובתים.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות