החברים של ג'ורג'

ברירת אסטיאנקס

במיתולוגיה היוונית, אסטיאנקס הוא בנם של הקטור, נסיך טרויה וראשון לוחמיה, ואנדרומאכה.. עם כיבוש העיר על ידי היוונים, מחליטים המפקדים היוונים לרצוח את הפעוט על ידי השלכתו מהחומה, כדי שלא יגדל יום אחד וינקום את חורבן העיר. המעשה הזה – הרג ילד משום החשש שמא יגדל לנקום – נראה בעיני רוב היוונים מפלצתי, ולא במקרה העצה הזו מושמת בפי אודיסאוס, שבשירה שאחרי האפוסים ובטרגדיות הוא דמות שלילית הרבה יותר מכפי שמתאר אותו הומרוס.

אסטיאנקס ומה שהוא מסמל נוכחים יותר מדי, לטעמי, בציבוריות הישראלית. נזכרתי בו לראשונה בהקשר ישראלי אחרי פרשת "תורת המלך", עם ההטפה שלה לפגיעה בילדי לא יהודים ודווקא במכוון, "אם יש חשש" שיגדלו לפגוע ביהודים. ואחרי קריאת הטור המשונה, שלא לומר ההזוי, של רונן שובל ב"סופהשבוע" האחרון, הוא חזר אלי שוב.

מה כותב שובל? הוא כותב ש"עלינו להיות מסוגלים לגייס את כל משאבי הנפש והחומר על מנת לסלק את האיום האיראני. אם איננו מסוגלים להניע את מדינות העולם לחסלו, ואם איננו מסוגלים לחסל את האיום האיראני באמצעות נשק קונבנציונלי, כדאי לנו להתחיל לבחון בשקידה, במתינות וברצינות את המשמעויות מרחיקות הלכת של הרעיון שאנחנו נהיה אלו המפעילים ראשונים נשק גרעיני טקטי (ולא אסטרטגי!) לחיסול תכנית הגרעין האיראנית. ברירת שמשון, שלפיה נהיה מוכנים להשתמש בנשק גרעיני רק לאחר שיתקיפו אותנו בנשק גרעיני, היא בחירה אנטי-מוסרית. מהי התועלת בהפעלת נשק גרעיני על ידי קומץ ניצולים יהודים אחרי שתושמד מדינת ישראל? מי שפוסל אפריורית את הרעיון, הופך את הנשק הגרעיני שלנו בהגדרה לנשק שתמיד יכול להיות מופעל רק כשיהיה מאוחר מדי."

צילום המאמר באדיבות תומר פרסיקו

וואו. אז אחרי שהתנערנו מהתחושה הראשונית של "החסר משוגעים אנוכי כי הבאת גם את זה לרייר עלי," צריך להתייחס לטקסט. צריך, כי הארגון שפרסם את שובל – "אם תרצו" – הוא בסופו של דבר כלי שרת של לשכת ראש הממשלה, וצריך לקחת בחשש אך ברצינות את האפשרות שנתניהו מדבר כאן מגרונו של שובל.

ממה נתחיל? נתחיל מעבירת הצנזורה, שמחזקת את הנקודה הקודמת. הח"מ נוהג, בבואו לכתוב על (מנטרה: על פי מקורות זרים) תכנית הגרעין של ישראל (סגור מנטרה) לציין את המנטרה המגוחכת אך ההכרחית חוקית שלישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) יש נשק גרעיני (סגור מנטרה) רק על פי מקורות זרים. ישראלי שיכתוב במפורש שיש לישראל נשק גרעיני, מבלי לציין שמדובר במידע שקיים רק בדמיונם הקודח של מקורות זרים, צפוי למעצר כמעט מיידי. רונן שובל לקח לעצמו פטור מהחובה הזו, ומעניין למה. אולי הוא יודע שהשב"כ, שכפוף למשרד ראש הממשלה, לא ימהר לחקור מישהו שבעצם עובד עבור לשכת ראש הממשלה – במיוחד אם הטקסט הזה נכתב בידיעה, ברשות ובהסכמה, שלא לומר עידוד, של לשכת ראש הממשלה. יהיה מעניין לבחון את התיאוריה הזו על ידי הגשת תלונה כנגד שובל ולראות מה יקרה.

שנית, אני יודע ששובל חובב תיאוריות נאציונליסטיות רומנטיות, כפי שקבע בית המשפט, אבל לא ידעתי שיש לו חיבה לגנרלים ריאקציונרים מראשית המלחמה הקרה. כל הרעיון של נשק גרעיני הוא שלא ייעשה בו שימוש אלא לאחר התקפה גרעינית. זה הרציונל של קיומו. כל מי שדוגל בהתקפה גרעינית מוקדמת נחשב, אלא אם הוא גנרל בחיל האוויר האמריקאי עד אמצע שנות השישים או מקביל רוסי עד אותה תקופה בערך, למשוגע מסוכן. על פי הידוע לנו, לאיראן אין נשק גרעיני – על כל פנים, היא טרם הכריזה על כזה – אבל זה לא אומר שאין לה, זה רק אומר שהמודיעין שלנו (מוטו: מפשל בהבנת האויב מאז 1947) לא יודע על קיומו של כזה. בהחלט יתכן שאיראן רכשה איזו פצצה או שלוש מפקיסטן ובמיוחד מאבי תכנית הגרעין של האחרונה, עבדול קדיר חאן, שהאו"ם כבר מצא שהוא מכר לאיראן כמה צנטריפוגות שהוא המציא אישית ושנהג למכור טכנולוגיה גרעינית לכל המרבה במחיר, תוך התעלמות מהמדיניות הרשמית של ממשלתו.

ואם יש פצצה גרעינית איראנית – הסיכוי נמוך, אבל האם אתם מוכנים לקחת את ההימור? – הרי שהתקפה גרעינית ישראלית עליה, "טקטית" ככל שתהיה, תיתן לה את העילה המוצדקת ביותר להשיב בנשק דומה. בניגוד למה שכותב שובל, פגיעה של פצצה גרעינית בתל אביב תהרוג מאות אלפים, לא עשרות אלפים, ופצצה גרעינית שתפגע באיזור חיפה בהחלט עשויה – אם תהיה מספיק גדולה – להביא לרעידת אדמה שתשמוט חלק ניכר מאזור החוף הישראלי לתוך הים. אתם יודעים, השבר הסורי-אפריקאי וכל זה. זה סוג התרחישים שקראנו כילדים בתקופת המלחמה הקרה. כיף.

גם אם אין לאיראנים נשק גרעיני, ורוב הסיכויים הם שאין, הרי שהנזק לישראל – שתהפוך למדינה הראשונה אחרי ארה"ב להפעיל נשק גרעיני כנגד מדינת אויב – יהיה פנומנלי. במינימום, ישראל תהפוך מבחינת העולם לצפון קוריאה. במקסימום, העולם יבין שכאשר היא מונהגת על ידי טיפוסים כמו רונן שובל ונפתלי בנט, היא מסכנת את עצם קיומו. במיוחד לאור העובדה שישראל הפעילה נשק גרעיני לא כנגד סכנה ברורה ומיידית, כמו טיל איראני גרעיני באוויר, אלא כנגד סכנה ערטילאית עתידית.

אחרי הכל, מי שיפעיל נשק גרעיני בלי עילה ראויה, למרות הטאבו הנורא על שימוש בו, עשוי להשתמש בו גם למטרות אחרות – למשל, לסחיטה גרעינית כנגד מדינות שינסו להפסיק את הכיבוש הישראלי בגדה. בהנחה ששובל מהדהד את מקבלי ההחלטות של ישראל, או שהם מקשיבים לו, המעשה הרציונלי מבחינת העולם הוא להקדים תרופה למכה ולפרוק את ישראל מנשקה הגרעיני בכוח. למעשה, מאחר ופירוק של מדינה פסיכית מנשק גרעיני הוא לא פשוט, בלשון המעטה, שובל מספק כאן הצדקה להתקפה גרעינית מוקדמת על ישראל. ודאי מצד איראן, אבל גם מצד לא מעט מדינות אחרות. כלומר, הטקסט המטורף שלו מקדם את מה שהוא מנסה להרתיע מפניו. ואם לזה קורא שובל ציונות, הגיע הזמן שכולנו נאמץ, בדחיפות, זן תוקפני במיוחד של אנטי-ציונות – ואם הייתי ציוני, כבר הייתי תובע את שובל על הוצאת דיבה. בסכום של 2.6 מיליונים, נניח..

יתר על כן, גם ההבחנה בין פצצה גרעינית "טקטית" ובין פצצה "אסטרטגית," עד כמה שהתיאורטיקנים של המלחמה הקרה אהבו אותה, לא קיימת בפועל. ראש נפץ "טקטי" אמור להפיק כמה עשרות או מאות קילוטונים (אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לשובל על כך שהחזיר אותי לתקופה שבה כולנו ידענו כמעט בוודאות שנמות בסוג כזה או אחר של שואה גרעינית); ראש נפץ "אסטרטגי" נמדד במאות קילוטונים או מגהטונים. לשם השוואה, הפצצה שהוטלה על הירושימה הפיקה 16 קילוטונים. כלומר, הפצצות ששובל מדבר עליהן חזקות, כנראה חזקות משמעותית, מהפצצה שהשמידה עיר יפנית. נראה לכם שמישהו יטרח להתייחס ברצינות לטענה שזו היתה "פצצה טקטית" אחרי שנשתמש בה?

ברירת שמשון ששובל מתאר בבוז עמוק כל כך היא דוקטרינת השימוש השפויה בנשק גרעיני, עד כמה ששימוש בו יכול להיות שפוי: הוא משמש להרתעה בלבד. מה ששובל מציע לנו הוא ברירת אסטיאנקס: להרוג את ילדי האויב מתוך חשש שמא בעתיד הם יפגעו בנו. שובל מאמץ את האתוס של "תורת המלך." אילו זה היה רק שובל, היינו מסובבים אצבע ליד הרקה ונאנחים על המחסור במתקני בריאות נפש בישראל. הבעיה היא שיש לא מעט בציבור הישראלי שהתנהלות כזו – תקיפה לפני שתותקף מחשש שתותקף, ועוד בנשק גרעיני – נשמעת להם סבירה לגמרי, ומתגנב החשד שיש כמה מהם ליד הגה השלטון.

וזה כבר צריך להדאיג באמת. שובל מקונן על התופעה של ישראלים שמחפשים דרכון זר; הוא מעדיף לא לדבר על כך שהוא ודומיו הם סיבה מרכזית לחיפוש הזה. יותר משישראלים נבונים חוששים מהתקפה גרעינית איראנית, הם חוששים מכך שהם יצטרכו לחיות תחת משטר טוטאליטרי ששובל ודומיו יהיו בין הארכיטקטים שלו. עכשיו הוא סיפק להם עוד סיבה לחפש, בדחיפות, כרטיס החוצה מספארטה שעל גיא בן הינום.

עוד דבר אחד: האם מישהו בלשכת ראש הממשלה חושב ברצינות שאנחנו נקנה את הלוקש על מרגל איראני שנתפס, לגמרי במקרה, דווקא ביום שבו ראש הממשלה טס לאו"ם כדי לשאת עוד נאום הפחדה נגד איראן? כלומר, ידעתי שהם חושבים שאנחנו מטומטמים, אבל עד כדי כך? לתשומת ליבם לאלו שחושבים שמודיעין הוא משהו שנקי ממשחקים פוליטיים.

(יוסי גורביץ)

לוקחים למפחידן את הצעצוע

קצין בכיר במודיעין הצ'כי התבקש בתחילת שנות השלושים לענות על התרגיל הצבאי הבא: באילו צעדים צבאיים צריכה הרפובליקה לנקוט במקרה שהיא מותקפת על ידי גרמניה בעוד אוסטריה מביעה עוינות, פולין מתכוננת גם היא למתקפה, וצרפת נסוגה מהברית שלה עם צ'כוסלובקיה. התשובה שלו היתה קצרה וחותכת: אין לנקוט בכל צעדים צבאיים. המצב אבוד. זו היתה התשובה הנכונה, והאיש קודם. חשבו על הדוגמא הזו: כך נראה מצבה של צ'כוסלובקיה בספטמבר 1938, בתוספת המרדה על ידי הנאצים של הגרמנים בחבל הסודטים, המרדה שגררה תקריות צבאיות של ממש.

בטור האחרון שלו, חזר ארי שביט – החלילן של התקיפה באיראן, משרתם של האדונים נתניהו ו"מקבל ההחלטות" ברק – על ההשוואה הנפוצה כל כך בימין הישראלי, כביכול ישראל היא צ'כוסלובקיה של 1938. בדרך כלל מביאים את ההשוואה המופרכת הזו כדי לטעון שנסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים תהיה "הסכם מינכן" של ימינו. ראש הממשלה שרון אמר זאת במפורש לפני כתריסר שנים.

בואו נציב את הנתונים במשוואה. במקרה הפלסטיני, גרמניה הנאצית היא מדינה שטרם הוקמה, שגבולותיה נשלטים לחלוטין על ידי ישראל, נטולת כל נשק כבד, עם תעשיה שהיא יותר משאלת לב מאשר מציאות ושנמצאת בכל רגע נתון באיום השמדה מהאוויר; עם אוכלוסיה עניה ולא משכילה; עם כוחות צבאיים שההישג האחרון שהשיגו בשדה הקרב, וגם זה נטול בספק, היה ב-1968, ושלא הצליחו להביא לשדה הקרב כוח גדול מכיתה מאז 1982. צ'כוסלובקיה, במקרה הזה, היא מדינת ישראל – עם התל"ג הרביעי בגודלו במזרח התיכון (אחרי שלוש מעצמות נפט), עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון (והחברה המיליטריסטית ביותר בעולם על פי אינדקס המיליטריזציה העולמי), עם גיבוי של פזורה יהודית גדולה והמעצמה הבולטת ביותר בעולם, ו(פתח מנטרה) על פי מקורות זרים, בכלל זה צבא ארצות הברית (סגור מנטרה) גם נשק גרעיני.

יתר על כן, בהתחשב בכך שבמשוואה הזו, "צ'כוסלובקיה" נמצאת עם מגף מסומר על צווארה של "גרמניה," כשחמושיה של הראשונים פורצים דרך קבע לבתיהם של האחרונים, גם אלה מהם שאמורים להיות תחת אחריות בטחונית של "גרמניה", קשה להתנער מהמחשבה שההשוואה הפרוורטית הזו איננה אלא השלכה מעוותת במיוחד של הדמיון הישראלי על המציאות: אם רק ניאלץ להסיר את המגף מפרצופם של שכנינו, יתהפכו מיד יחסי הכוחות ונעמוד על סף השמדה.

המקרה של איראן פחות מובהק – ישראל לא שולטת בה – אבל גם פה, ההשוואה מופרכת. "גרמניה" במשוואה היא מדינה חלשה כלכלית, תחת סנקציות בינלאומיות, שאמנם עשירה בנפט אבל (התעלמו לרגע משקרי ראש הממשלה בנושא) איננה מסוגלת לספק את צרכיה בדלק משום שאיננה יכולה לזקק אותו ושעל כן צריכה לערוך קיצוב דלק לתושביה (מה שלפני מספר שנים גרר מהומות שם), עם תקציב צבאי קטן ביחס, שיש צבא עוין על שניים מגבולותיה (אפגניסטן ועיראק), ושלא יצאה למלחמה ב-200 השנים האחרונות; "צ'כוסלובקיה" מחזיקה בתקציב צבאי גדול הרבה יותר, בחיל אוויר משוכלל למשעי שמתאמן על תקיפתה של "גרמניה" כבר עשור וחצי, ב(שוב, פתח מנטרה) נשק גרעיני, כולל יכולת מכה שניה מצוללות גרמניות (!) (שוב, סגור מנטרה), שיש הסכמה כללית שהיא ביצעה פיגועים כנגד מדענים "גרמנים" בתוך שטח "גרמניה", שדיברה במרומז על שימוש בנשק גרעיני טקטי נגד "גרמניה" ושהמנהיג שלה חושב שהאיראנים הם "עמלק" ואף אמר זאת כמעט במפורש. למי ששכח את לימודי התנ"ך שלו, דינו של עמלק הוא השמדה עד האחרון. כלומר, במשוואה הזו "צ'כוסלובקיה" מאיימת ברצח עם על "גרמניה." לא ברור אם ההשוואה יותר מגוחכת או יותר מעוררת קבס. השנה היא 1938? יכול להיות, אבל ישראל היא גרמניה, לא איראן.

אז למה שולף עכשיו תועמלן המלחמה הבכיר של ישראל את נשק יום הדין, ההשוואה לצ'כוסלובקיה של הסכם מינכן? כי עומדים לקחת למפחידן הלאומי, ראש הממשלה, את הצעצוע הקבוע שלו, מלחמה עם איראן. נתניהו נכנס בשבוע האחרון להיסטריה. הוא הורה למשלחת הישראלית באו"ם לצאת מהמליאה בעת נאומו של הנשיא האיראני הטרי, רוחאני. פתאום ישראל – ועוד בהנהגת "אשף ההסברה" נתניהו – מעתיקה את מיטב הלהיטים של הליגה הערבית.

ובהתחשב במה שיש לשביט לומר במאמר מוקדם יותר, זה לא לגמרי מפתיע: שביט הזה שם ש"באין להם הורה אמריקאי אחראי, נתניהו, א־סיסי ובתי המלוכה הערביים מתרפקים אלה על אלה. ברית היתומים הערבית־ישראלית החדשה הופכת כעת להיות הכוח החשוב ביותר במזרח התיכון." אז אלה בעלי הברית של ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון": מי שדרס בטנקים את הדמוקרטיה הצעירה בארצו ומי שמעולם לא חלמו לאפשר שלטון דמוקרטי בארצותיהם. כמה צפוי. אגב, ממתי יש משהו "מתון" בבית המלוכה הסעודי? מדובר, אחרי הכל, ביצואן העיקרי של אידיאולוגיה סלאפיסטית בעולם. מאחורי כמעט כל קבוצה ג'יהאדיסטית תמצאו מימון סעודי. אז באיזה יקום מקביל בית סעוד הוא מתון? כמובן, בזה שהוא מפמפם כבר עשורים, זה שבו השיעים הם הקיצונים תמיד שאסור לתת להם להגיע לשלטון – מה שרוחאני כינה בנאומו באו"ם "שיעופוביה." לשיעופוביה הסעודית יש, כמסתבר, תלמידים שקדנים גם בממסד הבטחוני הישראלי, ובקרב שופריו. החכמה של השושואיסטים שלנו היא שאיפת אדי שנאת הסונים את השיעה. מבריק.

לשביט יש את החוצפה לדרוש שהאיראנים יתחייבו להפסקת העשרת אורניום. רגע, חבר, עצור שניה. ישראל כבר התחייבה להפסיק לייצר נשק גרעיני? היא התחייבה להכניס אותו לפיקוח? מה, לא? אתה אומר לי שהיא אפילו סירבה להשתתף בוועידה לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני? מי היה מאמין. ולרוע מזלם של השושואיסטים, ברגע שרוחאני מתחיל להשמיע זמירות אחרות מאלה של קודמו, אנשים נזכרים בעובדה המעיקה הזו, ורוב העולם לא מקבל את התפיסה הישראלית שליהודים מותר יותר מלאחרים.

נתניהו מדבר על איראן כעל גרמניה הנאצית כבר עשור. ישראל מדברת על הסכנה האיראנית כבר יותר משני עשורים. אלה היו שני עשורים שבהם היא העמיקה את הסיפוח הזוחל שלה של הגדה המערבית ושבהם נתניהו הפעיל כלי נשק להשמדה המונית במלחמת המעמדות הישראלית (או, אם להשתמש בדימוי החביב כל כך על הימין, עשה ניסויים המוניים בבני אדם.) איראן, מבחינת הממסד הבטחוני ונתניהו, היא דחליל מועיל מאד. היא מאפשרת העלמת עין ממה שהממסד הבטחוני עושה בגדה ומהעובדה שנתניהו מחסל את מעמד הביניים הישראלי כדי להעשיר את חבריו למילייה.

עכשיו עומדים לקחת מהם את הצעצוע הזה, ולנתניהו ברור שאם הוא ייצא למלחמה באיראן מול נשיא שרוצה דיפלומטיה מול איראן, כשהציבור האמריקאי לא מוכן יותר לשמוע על מלחמות במזרח התיכון, זה יהיה הסוף של הברית הישראלית-אמריקאית וכנראה צעד ניכר לקראת חיסולה של ישראל עצמה. מצד שני, לתת לארה"ב להגיע להסכם עם איראן בלי שום מהלומה צבאית יחסל את שאריות האמינות של נתניהו עצמו. עכשיו תלוי גורלה של ישראל בשאלה מה חשוב יותר לנתניהו, ישראל או הקריירה שלו.

למזלנו, הוא פחדן גדול, ואשתו כבר הבהירה שמבחינתם "נרד מהארץ ושהמדינה תישרף." עם קצת מזל, נתניהו יהפוך למוקיון גדול מכפי שהוא בנאומו הקרוב באו"ם, והציבור הישראלי יתחיל להתעורר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ממתינים לנפילת הנעל השניה

אדוארד סנודן מסתבר כאחד מחושפי השחיתויות הגדולים ביותר בהיסטוריה וכנראה כאזרח הבודד שהסב את הנזק הגדול ביותר למנגנוני החושך של ארצו בהיסטוריה. בחודשים האחרונים נדמה שבמעט ואין יום שבו לא מתפרסם עוד מסמך שהדליף סנודן, שמסגיר את עומק הקשר של השירותים החשאיים במה שאמור היה להיות העולם החופשי כנגד אזרחי המדינות הללו. המסמכים חושפים את עומק שיתוף הפעולה של חברות הטכנולוגיה, הן חברות התשתית והן חברות תעשיית המידע, עם שירותי האופל, כאשר מתחוור שהחברות שמחזיקות את רוב המידע של המין האנושי לא עשו מאמצים ראויים לשמם כדי להגן על מידע המשתמשים שלהם. מאריסה מאייר, מנכ"לית יאהו, טענה בשעתו שסירוב למסור ל-NSA ולחותמת הגומי שלה, בתי הדין החשאיים של FISA, את כל המידע שהם דרשו היה "בגידה." הטענה הזו היתה בולשיט מהתחלה ועד הסוף. האגודה לזכויות האזרח של ארה"ב פטרה אותה במילה הקצרה "לול."

אבל לא זה הנושא של הפוסט הזה; גם לא החשאיות של בתי המשפט של FISA, שמוכיחה שוב שברגע שמניחים למדינה חשאית להיווצר, היא חותרת תחת קיומה של חברה חופשית ובריאה. הנושא הוא שיתוף הפעולה בין ה-NSA ובין מנגנוני האופל הישראלים.

יובהר מראש לכל איש שב"כ, מלמ"ב, מממ"מ (המרכז הממשלתי למשימות מיותרות), או סתם אזרחים טובים שהצורך הפנימי העז לרצוע את אוזנם אל משקוף המדינה יריץ אותם להלשין בהיסטריה על פגיעה אפשרית בבטחונה: כל הנכתב בפוסט זה מבוסס על פרסומים זרים. הח"מ לא קיבל כל מידע מיוחד ממי מאנשי מנגנוני האופל לצורך כתיבת פוסט זה.

אם לסכם בקצרה את תקציר (החלק החשוב של) ההתרחשויות בפרשת ה-NSA עד כה: המסמכים של סנודן מעידים כי ה-NSA היא חלק ממערך שכונה בשעתו The Five Eyes. הוא כולל את שירותי המודיעין של ארה"ב, בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. המערך עצמו, שמיועד לשם איסוף אותות, ותיק מאד והיה קיים לאורך חלק ניכר משנות המלחמה הקרה. בעצם קיומו אין כל חדש, ודאי לא למי שזוכר את הסערה סביב מערך Echelon לפני כ-15 שנים. החידוש הוא כפול: בעומק הריגול – "חמש העיניים" אוספות היום פחות או יותר את כל תעבורת הטקסט ברשת, את כל המיילים ופחות או יותר כל מה שאתם כותבים, כמו גם פחות או יותר את כל פרטי שיחות הטלפון שלכם, אם כי לא בהכרח את כל השיחות עצמן – ובכך שהן למדו לעקוף את ההגנות החוקיות שיש לאזרחים שלהן מפני חיפוש.

איך? פשוט למדי. ל-NSA ולמקבילותיה האנגלו-סקסיות יש הגבלות על היכולת שלהן לעקוב אחרי אזרחיהן. אבל ל-GCHQ הבריטית אין שום איסור לעקוב אחרי אזרחים אמריקאים, ול-NSA אין שום איסור לעקוב אחרי אזרחים בריטים. וברגע שה-NSA מקבלת מה-GCHQ מידע על אזרח אמריקאי, ה-NSA עצמה לא עברה על החוק: היא בסך הכל קיבלה מידע על אזרח אמריקאי מסוכנות זרה. אלא שנראה שהדבר הזה הפך לשיטה: הסוכנויות של "חמש העיניים" מנטרות זו את האזרחים של זו, ובאמצעות "קבלת מידע מארגון מודיעין זר" מנטרלות בעצם את ההגנות שיש לאזרחים מפני מעקב לא חוקי. ומאחר ואף אחד מהמעורבים איננו שוטה, אז אלא אם לסנודן יש חתיכת קלף בשרוול, אף פעם לא נמצא את האקדח המעשן שמעיד על כך שהסוכנויות הגיעו להסכם שבו כל אחת מהן תרגל אחרי אזרחיה של האחרת; דברים כאלה פשוט לא נכתבים. אבל הם קורים.

כל ההקדמה הזו באה כדי לספר על כך שיש "מזכר הבנות" בין ה-NSA ובין המקבילה הישראלית שלה, יחידה 8200 של אמ"ן. הפרסומים הזרים, מטבע הדברים, מחו על כך שה-NSA חולקת מידע על אזרחים אמריקאים עם מדינה זרה. ישראל נהנית ממעמד מיוחד: אף שהיא לא חלק מ"חמש העיניים," היא מקבלת מידע שבדרך כלל שמור למדינות האנגלו-סקסיות. היא גם התחייבה (סעיף C1) ליישם כלפי אזרחי המדינות האנגלו-סקסיות האחרות את ההגנות (המועטות) שהיא מיישמת כלפי אזרחים אמריקאים. איך המודיעין הישראלי השיג את הסטטוס הנחשק הזה? שאלה נהדרת.

אבל גם זה לא הנושא. העניין הוא שארגוני ביון לא פועלים מתוך טוב לב, ובדרך כלל גם לא מגישה אלטרואיסטית של "שלח לחמך." אם ה-NSA מעבירה ל-8200 מידע על אזרחיה, אנחנו צריכים לשאול מה 8200 נותנת בתמורה. ואם נסתמך על המודל של "חמש העיניים," מה ש-8200 מוסרת בתמורה הוא מידע על אזרחים ישראלים. עד שיוכח אחרת, אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהמודיעין הישראלי נותן למודיעין האמריקאי את מה שהוא מקבל: מידע בסיטונות על התקשורת הכתובה, ומידע על שיחות הטלפון, של אזרחים ישראלים.

כל זה קורה בלי שום דיון ציבורי. הדיון בארה"ב ובאירופה על מה ש"חמש העיניים" מרשות לעצמן ער מאד. בישראל, כלל לא ברור מה הממשלה מרשה לעצמה כלפי אזרחיה מהבחינה הזו. חשוב לציין שהמסלול הזה הוא מסלול עוקף בתי משפט: אזרח ישראלי יכול להפוך למטרת איסוף מצד הממשלה שלו, לבקשת ממשלה אחרת, בלי שתהיה על כך כל בקרה.

חשוב עוד לציין שאף שחלק ניכר מאנשי הסגל של ה-NSA הם אנשי צבא, הסוכנות עצמה היא אזרחית. יחידה 8200 היא יחידה צבאית. צה"ל עשוי למצוא את עצמו במצב הלא טבעי ולא בריא בדמוקרטיה, שבו אזרחים הופכים ליעד איסוף מצד חיילים. חשוב לציין שוועדה של הכנסת, ועדת שטייניץ, שדנה לפני כעשור בפאשלה העונתית של שירותי המודיעין – האשליות המביכות שלהם לגבי היכולות הלא-קונבנציונליות של עיראק, וחוסר הידיעה שלהם על התכניות הבלתי קונבנציונליות הממשיות לגמרי של לוב – המליצה על הוצאת יחידה 8200 מידי אמ"ן, בין השאר משום שהשליטה של הצבא ב-8200 מעניקה לו יכולת לא בריאה לבצע מניפולציה במודיעין.

יש עוד שתי נקודות שראויות לדיון, ודיון כזה לא מתרחש. השאלה הראשונה היא האם חברות ההייטק הישראליות מספקות "דלתות אחוריות" ל-8200, ובכך בוגדות במשתמשיהן ומסגירות את המידע שלהם לארגון מודיעין צבאי. התקדים של חברות הטכנולוגיה האמריקאיות לא מעודד, ובהתחשב בכך שחלק ניכר מחברות ההייטק בישראל מוקם על ידי יוצאי 8200, שמגיעים מלכתחילה מנקודת מחשבה צבאית, הנחת היסוד צריכה להיות, עד שיוכח אחרת, ספקנות ניכרת כלפי יכולתן של חברות הייטק ישראליות להתנגד לדרישה כזו.

השאלה השניה היא האם 8200 מעורבת גם באספקת מודיעין עסקי. בעת פרשת אשלון, טענה מרכזית היתה שהמודיעין האנגלו-סקסי אוסף מידע עסקי על חברות אירופאיות ומעביר אותו לחברות אמריקאיות. נשמע מופרך? יש סיפור מופרך הרבה יותר. יש יזם צבעוני בשם קים דוטקום, שהתפקיד שלו בחיים הוא לשחק על גבולות המותר בתחום זכויות היוצרים. בתחילת 2012, פשטה המשטרה של ניו זילנד, בסיוע הכוחות המיוחדים, על האחוזה שלו, לאחר שארה"ב דרשה את הסגרתו בשל הפרת זכויות יוצרים מסיבית. בעת החקירה בנושא – בתי המשפט קבעו שהחיפוש היה לא חוקי – התחוורה העובדה שארגון ביון האותות של ניו זילנד, GCSB, אסף מידע על דוטקום. דוטקום טוען בשבועות האחרונים שה-GCSB קיבלה עליו מידע גם מה-NSA ומשאר "חמש העיניים," ועיתונאים בניו זילנד כותבים שיש לכך בסיס. כלומר, ארגון ביון שלכאורה אמור להלחם בטרוריסטים ואויבי המדינה השתמש ביכולות המיוחדות שלו, בניגוד לחוק כפי שהודה אחר כך, כדי לאסוף מידע על אדם שעצבן את חברות התוכן האמריקאיות. מי אמר "תשלובת מודיעינית-תעשייתית" ולא קיבל? שוב, בהנחה ש-8200 פועלת על בסיס מערך "חמש העיניים," צריך לתהות אם היא אוספת מידע על אזרחים ישראלים שמעצבנים תאגידים.

כל זה, ועוד לא דיברנו על האזנות הסתר הבטחוניות. האגודה לזכויות האזרח הגישה לפני כעשרה ימים (זהירות, מסמך) עתירה שדורשת ממשרד ראש הממשלה למסור לה " למסור לה את מספר ההיתרים שניתנו על-ידי ראש הממשלה לביצוע האזנות סתר בחמשת השנים האחרונות, לרבות מספר האנשים שלגביהם ניתן כל היתר ובהתפלגות לפי תושבים ואזרחים וכאלה שאינם תושבים ואזרחים." בניגוד להאזנות סתר רגילות, שנמצאות תחת הפיקוח הרופף גם כך של בתי המשפט, על האזנות הסתר הבטחוניות אין שום פיקוח.

מנגנוני אופל, מטבעם, זקוקים לכמה שיותר פיקוח – אחרת הם חותרים תחת המדינה החופשית שמפעילה אותם. אזרחי ישראל לא יודעים מה מרשים לעצמם שירותי המודיעין שלהם לעשות נגדם, בחסות החשכה.

לזכותם של מנגנוני האופל ייאמר שרוב הישראלים, שמעולם לא הפנימו את המשמעות של היותם אזרחים, אזרחים ולא נתינים, גם לא רוצים לדעת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ללכת עם הכיבוש ולהרגיש בלי

מישהו, ככל הנראה חמוש פלסטיני, הרג אמש (א') חמוש ישראלי בחברון, והחברה הישראלית נכנסה מיד למצב החביב עליה, קרי התנוחה העוברית. חיות האדם האלה, נשמעו הקינות מכל עבר, איך הם העזו. "מעריב," שמנהל פייט יפה עם "ישראל היום" על תואר מדמנת התקשורת הישראלית, הודיע בכותרתו הראשית ש"צה"ל מכתר את חברון," ובכותרת הגג שלו שהחיסול בוצע "בעיצומן של חגיגות חול המועד עם עשרות אלפי מבקרים."

hebron encircled

אני לא יודע איפה למד עורך "מעליב" (כפי שנהגו עובדיו לקרוא לו בחשאי ולא לגמרי בחשאי) עברית; אני יודע שכיתור הוא לא מהלך שמבוצע כלפי עיר. הוא מהלך שמבוצע כלפי כוח לוחם אחר. על ערים אתה צר, אתה מביא אותן במצור, אתה מטיל עליהן מצור. כש"מעריב" מדבר על "כיתור" – מהלך מגוחך במיוחד לאור העובדה שצה"ל יושב בתוך חברון – יש לכך סיבה: הוא מנסה לתת לפעולות של ענישה קולקטיבית (מעצר של מאות, פגיעה קשה עוד יותר מהרגיל ביכולת התנועה של עשרות אלפים, שיבוש אורחות החיים) נופך צבאי. אנחנו לא מבצעים פשעי מלחמה; אנחנו לא צרים על עיר ובה עשרות אלפי אזרחים כבושים גם כך; אנחנו "מכתרים."

ראוי לשים גם לכותרת הגג ההיא, על "חגיגות חול המועד." אולי כדאי שהעורך יוציא, במחילה, את הראש מפי הטבעת, ואז אולי יקלוט שמבחינת הרוב המכריע של תושבי חברון, הם לא חווים "חגיגות חול המועד": הם חווים את הכיבוש בצורתו הבהמית ביותר. אבל אם הוא היה כותב כותרת בהתאם – נניח, "בעיצומו של כיבוש משפיל בן יותר מ-46 שנים" – הוא היה מאבד את הקהל המועט שנשאר לו, כי הציבור הישראלי לא מוכן יותר לשמוע על התנגדות פלסטינית לכיבוש. בשום צורה שהיא. הוא גם לא רוצה לשמוע על הכיבוש.

שגרה יומיומית בחברון, 2009

הציבור הישראלי מתנגד להרג חיילים ישראלים, למעשה עוד יותר מכפי שהוא מתנגד להרג אזרחים ישראלים – זו מחלה נפשית שכבר כתבתי עליה לא מעט ולא כאן המקום להרחיב. אבל הוא מתנגד לא רק למחאה אלימה, אלא גם למחאה לא אלימה: הוא תומך בהתלהבות בפיזור אלים של הפגנות לא אלימות ורעיון כמו חרם, מחאה שאין שלווה ממנה, מוציא ממנו צווחות 'אנטישמיות!" ואין אחות שתתקע לו זריקת הרגעה בווריד. אין, בעצם, שום צורה של התנגדות פלסטינית שהיא לגיטימית מבחינת הציבור הישראלי.

בשבועות האחרונים עבר הציבור הישראלי בשתיקה על היורצייט להסכמי אוסלו, שציינו 20 שנה לחתימתם. ויש לומר שהסירוב הזה להכיר בלגיטימיות של התנגדות פלסטינית ובעצם בלגיטימיות של קיום פלסטיני היא, בסופו של דבר, התוצאה העיקרית של הסכמי אוסלו. בזמן האינתיפאדה הראשונה, התנגדות פלסטינית, גם הרג חמושים, זכתה אמנם להתנגדות ניכרת אבל גם להכרה בלגיטימיות שלה. היתה הבנה רחבה שאם אתה שם על עצמך מדים ולוקח נשק, הכנסת את עצמך למשחק שבו פגיעה בך היא לגיטימית. התפיסה שהנחיל אהוד ברק – השקר של "ניסינו שלום, הם פתחו במלחמה" – אפשרה, מבחינת הישראלי הממוצע, פשוט למחוק את הפלסטינים מהתודעה אלא כ"רסיס בישבן", שמכאיב מדי פעם.

הכיבוש מעולם לא פסק, ולמעשה רוב הפלסטינים חיים היום רע יותר מכפי שחיו קודם להסכמי אוסלו. בגין ייסר אותם בשוטים ונתניהו מייסר אותם בעקרבים. הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת. חמושינו העוקצניים הרגו 18 פלסטינים השנה, שאף אחד מהם לא היווה סכנה למישהו – לכל היותר פוטנציאל לסכנה – וזה בסדר. מה הם רוצים. ומה זה משנה שמספר המתנחלים הוכפל ושישראל נוקטת בטרור שיטתי אך שקט של בניית מאחזים. קודם כל אנחנו לא נפנה שום דבר וחוץ מזה, יש משא ומתן, לא? אז מה הם רוצים?

אבל דיכוי פראי להתנגדות לא אלימה רק מעודד את ההתנגדות האלימה – וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שצה"ל רוצה, ולכן בדיוק את זה אסור לתת לו. מצד שני, הפלסטינים צריכים להבהיר לישראלים שאין כיבוש בלי מחיר ושהם ישלמו את המחיר על בסיס יומי.

הפתרון המתבקש הוא לבטל רשמית את הסכמי אוסלו, שכזכור היו הסכמי מסגרת שאמורים היו לפקוע במאי 1999, להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולהבהיר לישראל שאין עוד יותר כיבוש נוח. רוצים כיבוש? תצטרכו לעשות אותו בעצמכם, בלי קבלני משנה. אין טעם עוד בממשלת-סרק שאין לה שמץ של ריבונות ושאנשים המתקראים שריה זקוקים לאישורו של הכובש כדי לנוע בתוך הטריטוריה שלכאורה היא שלהם ואל מחוצה לה.

רוב הישראלים סבורים שהסכמי אוסלו היו שגיאה. אז הנה, הבה נבטל אותם, הבה נאלץ ממשלה ימנית לאמץ, סוף סוף, סוג כלשהו של מדיניות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לאנשים שבאו לבקר בדוכן שלנו בפסטיבל אייקון אמש (א'), לאלו מהם שניהלו ויכוחים ערים ובמיוחד לאלו מהם שתרמו לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לפזר את הערפל

אחד המאמרים היותר זכורים לרעה בהיסטוריה של התקשורת הישראלית נכתב על ידי עמירם ניר, ביממה שבה החלה מלחמת לבנון: "שקט, יורים," הכתיר ניר את המאמר שלו, שבו קרא לתקשורת הישראלית לסתום את הפה ולהתיישר מאחורי הממשלה. המאמר פורסם בבוקר שבו אמר ראש הממשלה בגין לעיתונאים שליוו אותו למבצר הבופור שהוא נכבש ללא הרוגים. בגין לא ידע את האמת – הוא קיבל את המידע מאריאל שרון, שלימים טען שגם הוא לא ידע, אבל הוא, כידוע, מעולם לא נגמל מאמירת אי אמת – אבל במהלך ההסתערות על הבופור נהרגו שישה מאנשי סיירת גולני. התקשורת למדה מהר מאד מה באמת קרה שם, אבל זו היתה 1982 והעיתונות הישראלית עוד לא העזה, בזמן מלחמה, לשבור את המילה של ראש הממשלה. היא הסתפקה בדיווחים על "קרבות קשים." שיר של חיים חפר המליץ אז למי שרוצה לדעת את האמת על המלחמה, לקרוא את מדורי מודעות האבל, ושם אכן אפשר היה לקרוא מודעה אחרי מודעה שדיברה על הרוגי הבופור.

מלחמת לבנון היתה מלחמת שולל מתחילתה ועד סופה. הדיווח השקרי של בגין היה הקטן שבחטאי המלחמה; בגין עצמו היה קורבן הונאה, אם כי, כפי שקבע בית המשפט במשפט דיבה מפורסם, הוא ידע שמרמים אותו. המאמר של ניר – שיחצה כמה שנים אחר כך את הקווים ויהפוך ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור, ויהיה מעורב עמוקות בפרשת איראנגייט – היה נקודת שפל בקשר של התקשורת עם הממשלה.

כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מפני שלפני כשבוע כתבה – בעקבות גל כתבות ההכאה על חטא של עיתונאים ששיתפו פעולה עם הממסד במלחמת יום הכיפורים – יעל פז-מלמד מאמר שהוא מעין מאמר המשך ל"שקט, יורים." פז-מלמד טענה ש"אם מלחמת יום הכיפורים היתה פורצת כיום, התקשורת היתה דואגת לגלות לציבור על התוהו ובוהו בשטח, אך ספק אם עדיין היינו מנצחים." היא מסיימת את המאמר שלה ב"צריך להודות ביושר שלעתים, במצבים מאד מסוימים וחריגים, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הופכים להיות משניים בחשיבותם."

המסקנה המתבקשת מתפיסה כזו היא "תסתמו את הפה ופשוט תעבירו את הידיעות של דובר צה"ל בשם הכתב," ופז-מלמד ודאי תשמח לדעת שזו שיטת הפעולה המקובלת של תא הכתבים הצבאיים גם כך. יתר על כן, מאחר ופז-מלמד לא מסבירה מהם אותם "מצבים מאד מסוימים וחריגים" שבהם העיתונאי צריך לעלות על מדים ולהפוך לשופר, מותר להניח שדובר צה"ל יתעקש שמצב כזה הוא כל מצב שבו התכניות של חמושינו העליזים מסתבכות. נזכיר, למשל, את הטבח על המרמרה: דובר צה"ל, ואיתו התקשורת הממוסדת, התעכבו בדיווחיהם שעות ארוכות, עד שהחמושים הצליחו להעלים די ראיות לטבח שביצעו. לית מאן דפליג שחמש דקות אחרי האירוע ההוא, לא נשקפה שום סכנה לחמושים, ועדיין ההאפלה נמשכה שעות ארוכות. השאלה היא איזה סוג של עיתונאי אתה, אם אתה חושב שיש מצבים שבהם זכות הציבור לדעת היא "משנית בחשיבותה."

נתחיל בכמה מושגי יסוד. זכות הציבור לדעת היא לא איזה משהו שנחמד שיהיה; הוא לב ליבה של השיטה הדמוקרטית. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהציבור מקבל הכרעות, ולא רק פעם בארבע שנים. אחרי הכל, התפיסה היא שהציבור אמור לנהל את המדינה. הוא אמור, בהגדרה המצמצמת ביותר, לקבל מידע על מה שהממשלה שלו (והצבא, נזכיר, הוא עוד זרוע ממשלתית) כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד להצביע. אם אין לציבור זכות לדעת מה קורה, אין שום משמעות להצבעה שלו – לממשלה תמיד יש יותר יכולת להוליך שולל, וכל ממשלה מנסה להוליך שולל.

אוקיי, תאמרו, אבל למה בזמן אמת? כי מה שלא מפורסם בזמן אמת, בדרך כלל מוסתר לשנים ארוכות – לעתים קרובות באמצעות המכשיר הצבאי המועיל המכונה סיווג. יש מחקרים צה"ליים על מלחמת יום הכיפורים שעוד לא פורסמו משום שהם לא נוחים לגנרלים מסוימים (הבולט שבהם נמצא כעת בקומה). לצבא יש שלל שיטות לסתום פיות ולערבל את השיח עד שלא תדע מה באמת קרה שם. כשעובדה מגיעה לידיעת הציבור בזמן אמת, אפשר להאחז בה ואז קשה מאד להעלים אותה שוב. אלמלא ידענו בזמן אמת, למשל, שבמהלך מלחמת לבנון השניה החליט הרמטכ"ל למנות אלוף מעל אלוף פיקוד צפון – מהלך שלא היה דומה לו מאז שבר לב מונה ל"נציג הרמטכ"ל" מעל גורודיש במלחמת יוה"כ – סביר להניח שהצבא היה מצליח להעלים את העובדה שבעת מלחמה פיקוד צפון שלו הפסיק לתפקד לשנים ארוכות. אלמלא התפרסמו עדויות בזמן אמת על חוסר התפקוד של האוגדונר חביב הכתבים, גל הירש, הגנרל המשובלל לא רק שלא היה מודח אחרי המלחמה, אלא גם היה מקודם – רק כדי להביא לכשלון גדול יותר בתפקיד בכיר יותר.

פז-מלמד שוכחת שתפקידה של העיתונות הוא לחשוף את האמת, ושיש בכך צורך משום שכל ממסד – ובמיוחד הממסד הצבאי – ממהר לטייח כל כשלון. ממנים ועדה, היא יושבת על המדוכה שנים, וכשהיא מפרסמת את הדו"ח שלה כולם כבר שכחו מה בעצם קרה. מה שלא מתפרסם מיד, לא זוכה לטיפול.

שאלה אחרת היא האם, בהנחה שחיילים יודעים שהגנרלים שלהם עסוקים בהפעלת נוהל תרנגולת ערופה, קרי לרוץ במעגלים בהיסטריה, הם גם מובסים אוטומטית. כאן התשובה היא חד משמעית לא. צה"ל של מלחמת יום הכיפורים שרד למרות מכה איומה לא בגלל הגנרלים שלו, אלא בגלל המ"פים והמג"דים שלו. והם, כמו גם חלק ניכר מן החיילים הפשוטים, ידעו שהגנרלים פישלו עמוקות. הם נלחמו לא רע יותר אלא טוב יותר – פשוט מתוך ידיעה שאין אף אחד אחר שיעשה את זה. החיילים ידעו; מי שלא ידע היה הציבור. פה צריך להזכיר את התרגיל המסריח בהא הידיעה של מלחמת יום הכיפורים: הסירוב של הממשלה לשחרר את המילואימניקים הביתה עד כמה שאפשר סמוך לבחירות, כדי שהידיעות על מה שהלך שם לא יגיעו לציבור. זה עבד, אבל חלקית מאד: גולדה ניצחה בבחירות, אבל זמן קצר לאחר מכן גל של זעם עממי שלח אותה ואת דיין הביתה. "ערפל הקרב" של פז-מלמד שימש, בפשטות, לא רק לטיוח על כשלונות הגנרלים, אלא גם לגניבת בחירות. ספק אם יש פשע חמור יותר כנגד הדמוקרטיה.

אחרי מלחמת לבנון השניה – אני נטפל אליה משום שהיא דוגמת הנגד של פז-מלמד – אירע מה שצריך היה לקרות: זעם עממי חריג כנגד ראש הממשלה והממשלה. התמיכה באולמרט, באחד הסקרים, היתה נמוכה יותר מאשר התמיכה בנסראללה (שני אחוזים לעומת ארבעה אחוזים). אילו היה "ערפל קרב," הציבור לא היה מקבל את המידע שהוא צריך: שהממשלה שלו, או על כל פנים זרוע הביצוע שלה, נכשלה קשות.

מי שמושפע מערפל הקרב הוא לא החיילים; הם האזרחים. ויש להם זכות לדעת שהצבא שלהם נכשל – כן, גם בזמן אמת. הם צריכים את המידע הזה כדי להגיב עליו. יש מהם מי שימהרו להתנדב, ויש מהם מי שיפעילו לחץ ציבורי על הממשלה להגיע להפסקת אש. זו לא רק תופעה לגיטימית; זו נשמת אפה של הדמוקרטיה.

ועוד שתי נקודות. קודם כל, העובדה הפשוטה היא שאי אפשר להסתיר היום מידע. לכולם יש גישה לתקשורת סלולרית ומדיה חברתית. אם העיתונים לא יעשו את תפקידם וידווחו על מה שמתרחש, התוצאה תהיה גל של תיאוריות קונספירציה, שיהיו במובנים רבים גרועות יותר מדיווח הוגן על המתרחש. נזכיר את העובדה שכאשר צה"ל ניסה להסתיר את האבידות שלו בקרב על ג'נין, נפוצו בארץ שמועות זוועה, שבין השאר טענו שסגן הרמטכ"ל נהרג. בהעדר מידע ובהנתן שמועות, התת מודע הקולקטיבי מייצר סיפורים הרבה יותר גרועים – לא שמותו של סגן הרמטכ"ל הוא בהכרח אבידה שאי אפשר להתאושש ממנה. צה"ל כבר שרד כזה (יקותיאל אדם, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה) בלי זעזוע ניכר.

הנקודה השניה, אולי נקודת העיוורון העיקרית של פז-מלמד, היא שחוסר ודאות פועל לשני הכיוונים. גם חיילי צבא האויב מצוידים היום בסמארטפונים וגם הם משתמשים במדיה חברתית. הידיעה על הברדק בשורותיהם-שלהם תפגע בהם לא פחות מאשר בצה"ל, אולי אפילו יותר. פז-מלמד מניחה, ככל הנראה, שבכל מה שקשור לצבאות ערב, מדובר בהמון שמתקשר באמצעות מוח-כוורת, סוג של רובוטים שאינם מושפעים מהקורה סביבם. איך לומר, המציאות לא בדיוק מסכימה איתה בנושא.

לאורך ההיסטוריה היו שורה של מקרים שבהם עורכי עיתונים ידעו על פעולה צבאית שנויה במחלוקת קודם להתרחשותה, והעדיפו לסתום את הפה. בדרך כלל – המקרה המפורסם ביותר הוא זה של הניו יורק טיימס והפלישה למפרץ החזירים – התברר שמעשה הפטריוטי כביכול של אי הדיווח היה טעות איומה. כלי תקשורת אמור להיות מחויב לא לממשלה, אלא לציבור שלו. כשהוא משתף פעולה עם הממשלה ומסתיר מידע לא נוח, בדרך כלל הוא בוגד בציבור.

כמה מצער שיש חלקים בתקשורת שרואים בסוג כזה של בגידה משהו שיש להעלות על נס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני מזכיר שמחר (א') נמכור, עדי אלקין ואנוכי, את הקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים," בפסטיבל אייקון. הפסטיבל נערך בבניין אשכול-פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ואנחנו נעמוד סמוך לזירה. מחיר חוברת אחת יהיה 35 שקלים ומחיר שתי חוברות – 60. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

רשמית: צבא ההגנה לסיפוח

צה"ל הודיע בתחילת השבוע – או אמצע השבוע, או חלק כלשהו אחר של השבוע, ואולי זה היה בכלל בשבוע אחר; החגים שיבשו לגמרי את תחושת הזמן שלי – שהוא מפסיק את אבטחתם של 22 ישובים בדרום ובצפון. עם זאת, הבהירו כוחותינו המזוינים שהאבטחה של ההתנחלויות תמשך כסדרה.

בצה"ל טוענים, ואתם בהחלט רשאים להאמין להם, שלהחלטה אין שום קשר לקיצוצי התקציב ושבכלל לא מדובר ב"תג מחיר" נגד משרד האוצר; ההחלטה, כך טוענים גורמים רשמיים עלומים, נובעת מכך שאין תועלת טקטית בהקצאת החיילים הזו. מותר לתהות, בהתחשב בכך שהצבא אומר היום שהאבטחה הזו היתה חסרת תועלת לאורך כל השנים – מדובר בחיילים חסרי כל הכשרה קרבית; כאחד כזה בתחילת האינתיפאדה, הסיסמה הצינית שלנו היתה "עצור או שאני עורק" – למה היא נמשכה כל כך הרבה זמן ולמה נזכרו באיחור כזה. התשובה, יש להניח, היא שכוח אדם הוא הדבר הזול ביותר בצבא שמבוסס על עבודת כפייה. מה שמעלה, שוב, את השאלה מדוע הדליף הצבא את הידיעה הזו בכלל, אם המטרה היא לא להביע את מורת רוחו מהקיצוץ המיועד בתקציב. אבל נניח שלשם שינוי צה"ל לא עובד עלינו.

אפשר בכל זאת ללמוד כמה דברים מההחלטה הזו. קודם כל, שההתנחלויות הן חתיכת נטל צבאי על צה"ל: קצין בכיר אמר ל"הארץ" שהאבטחה על ההתנחלויות (והוא לא אמר, אבל אני אוסיף, גם ובמיוחד על המאחזים) נובעת מכך שב"של פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי."

בכך מאשש בעצם צה"ל את מה שבטחוניסטים אנשי שמאל – יש חיה כזו, אם כי היא בסכנת הכחדה – אמרו מאז שנות השמונים: שאין כל הגיון בטחוני בפריסה של ההתנחלויות. המטרה היא לא בטחונית, היא מעולם לא היתה בטחונית: המטרה היא סיפוח.

מקרה המאחזים יעיד. כל מאחז תוכנן ואויש בהסכמת הצבא. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ל"הארץ" ב-2004 שאין דבר כזה, מאחז פיראטי: "המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים." כל מאחז מקבל, אוטומטית, עם הקמתו שמירה צבאית; אחר כך דואגים החמושים לאפשר את משטר הטרור היומי של המתנחלים, שמטרתו היא הרחקה של הפלסטינים המתגוררים במקום מאדמותיהם. על כל זה כתבתי בהרחבה כאן. למעשה, כשכמה נערי גבעות ניסו באפריל האחרון להקים מאחז – “נצח בנימין,” הם קראו לו – בלי תיאום עם צה"ל, ופרעו בפלסטינים הסמוכים, הפלסטינים עלו על המאחז והציתו אותו בעוד הפוגרומצ'יקים נסים על נפשם.

ועכשיו צה"ל אומר לנו שהוא אישר את כל זה למרות ש"בשל פריסת הישובים היהודים בשטח, היקף האיומים עליהם גדול יותר ופחות צפוי." כלומר, צה"ל ביודעין השקיע משאבים עצומים בהקמה והגנה על מאחזים שלא רק שהם מדגרות טרור ובלתי חוקיים למשעי, גם אין בהם שום הגיון צבאי. הם מאלצים את צה"ל להשקיע כוחות עצומים בהגנה לא על קו, אלא על שורה של נקודות מנומרות בשטח. כל תריסר משפחות של מתנחלים זוכות להגנה על השטח שהן גוזלות, וכל מאחז הוא גזל, למרות שאם הצבא היה אומר "לא" – כמו שהוא אומר עכשיו 'לא' לישובי הצפון והדרום – המאחזים הללו לא היו קיימים כלל.

אז מה ההגיון? מה האסטרטגיה שעליה דיבר מינץ? לא מדובר בהגיון צבאי כלשהו, שאמור למנוע תקיפה מצד ה"החזית המזרחית" המיתולוגית, שמתה עם הסכם השלום עם ירדן ב-1994 והמסמר האחרון בארון הקבורה שלה ננעץ אחרי הכיבוש האמריקאי של עיראק ופירוק הצבא העיראקי. ההגיון איננו צבאי: הוא הגיון של סיפוח. הוא הגיון שמיועד לאפשר את המשך אחיזתה של ישראל בגדה המערבית גם אם הדבר מנוגד להגיון הצבאי. ההגיון היהודי גובר כאן על ההגיון הצבאי – האחרון היה דורש את פירוקן של רוב ההתנחלויות ורוב המאחזים, ואחיזה בקו הגנה, הראשון דורש את סיפוח "נחלת אבותינו."

צה"ל מודל 2013. בילעין

וצריך לזכור: התפיסה הזו מדריכה את צה"ל כבר יותר משנות דור. צה"ל היה השותף העיקרי של המתנחלים מתחילת שנות השבעים, כשהתנחלויות הוקמו במסווה של "בסיסים צבאיים." חלק ניכר מההתנחלויות בגדה קיימות מכוח צווי תפיסה שמוציא אלוף הפיקו, ואחרות מוקמות באמצעות התרגיל המסריח של הכרזה על אדמות כ”אדמות מדינה” – לרוב המאחזים, חשוב לציין, אין אפילו את זה, וגם התנחלות הדגל עפרה היא בעצם, מבחינה משפטית, מאחז בלתי חוקי גדול.

הכיבוש משחית, אמרו שמאלנים מרחיקי ראות בשנות השמונים. הוא השחית לא רק את המתנחלים, לא רק את החיילים והקצינים, אלא את עצם התפיסה של צה"ל את עצמו: באופן איטי אך בטוח, צה"ל הפך מארגון שהתפקיד שלו הוא הגנה על ישראל לארגון שהמטרה העיקרית שלו, זו שגוזלת את מירב כוח האדם הלוחם שלו, היא הבטחת הסיפוח בגדה המערבית. ההתנהלות הזו מבטיחה שאם יצטרך צה"ל אי פעם להתמודד עם כוח שאשכרה יודע להלחם בסד"כ שגדול מכיתה, הוא לא יידע איך להתמודד איתו. ראינו דוגמית לכך במלחמת לבנון השניה. היא מבטיחה דור שני של קצינים נטולי כל תפיסה טקטית, כל מושג אסטרטגי, שהם לא אנשי צבא – צבא הוא מקצוע – אלא אנשי בט"ש, מי שיודעים איך להפעיל פלוגה בסיוע אווירי כדי לעצור מבוקש חמוש למחצה, אבל מאבדים את העשתונות מול אתגר טיפה רציני יותר; מי שנטולים כל יכולת חשיבה טקטית או אסטרטגית.

עבור מי שמהבעיות של צה"ל כארגון – הארגון הגדול ביותר והיקר ביותר של מדינת ישראל – מטרידות אותו פחות, ומוטרד יותר מתפקידו-שלו, המסקנה צריכה להיות חד משמעית: לסרב לשרת במה שהפך השבוע רשמית להיות צבא ההגנה לסיפוח.

עוד דבר אחד: כתבתי פוסט קצר, תזכורת עונתית, על התמונה המעוותת שמציגים כלי התקשורת הישראלים של איראן בעמוד של הבלוג. אפשר לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

השקר של "הפליטים הם אסוננו" קורס

בג"צ קיבל אמש (ב') פה אחד את עתירתם של שורה של ארגוני זכויות אדם כנגד אחד החוקים המקוממים ביותר שחוקקו אי פעם בישראל, חוק המסתננים. החוק ההוא קבע שמותר לעצור מבקשי מקלט (ישראל מעדיפה לקרוא להם "מסתננים," אלא אם, כמובן, הם בני דת משה) לשלוש שנים ללא כל משפט. הוא התלווה לתקנה הדראקונית שקבע היועמ"ש וינשטיין, על פיה אפשר לעצור מבקש מקלט במה שהוא בפועל מעצר מנהלי לשארית ימי חייו אם נעצר בחשד לעבירה כלשהי – גם אם הוא לא הועמד לדין ולא הורשע. עכשיו, כאמור, פסלו תשעה שופטי בג"צ, פה אחד, את החוק. בית המשפט הורה גם על שחרורם של 1,750 מבקשי מקלט שכבר מוחזקים במחנות הריכוז – אם יש לכם שם מוצלח יותר למחנה שבו מוחזקים אנשים נטולי זהות בשל מוצאם וללא הליך משפטי, אתם מוזמנים להציע אותו – שנבנו עבורם בנגב; ומהכיר הצדיק את נפש בהמתו, הוא קבע שתהליך השחרור לא ייארך משלושה חודשים. לא ברור לי למה הוא אמור להמשך יותר משלושה ימים, אבל ניחא.

בעשותם זאת, קרעו השופטים, איש איש בדרכו, את מסכת השקרים הנוצצים שטווה הימין היהודי בשלוש השנים האחרונות. הזרים חומסים את מקומות העבודה שלנו? השופטת ארבל ציינה (פסק הדין מופיע כאן) שכלל מבקשי המקלט מהווים כ-20% מהלא-ישראלים המועסקים בישראל ללא אשרה. היא לא הרחיבה מילים על מדיניות "הדלת המסתובבת" המקוממת, שבמסגרתה עושים קבלנים קופה על גבם של עובדים זרים רק כדי לגרש אותם כעבור כשנה – לעתים קרובות, מבלי לשלם להם את המגיע להם – והבאת עובדים אחרים במקומם; אבל אנחנו נזכיר שזו מדיניותם ארוכת השנים של שרי ש"ס, שלפחות אחד מהם, שלמה בניזרי, הורשע בקבלת שוחד מקבלן. (על איכותו האנושית של הקבלן הישראלי קיבלנו עדות נוספת היום, כשהתברר שאחד מהם פשוט נטש את אחד מפועליו הפצועים (והבלתי חוקיים) לדמם למוות על המדרכה. משטרת ישראל טרם החליטה אם לפתוח בחקירה, כי נו, בסך הכל פלסטיני. וידיה-שלה לא בדיוק נקיות.)

מבקשי המקלט מעודדים פשיעה? ארבל הזכירה בפסק הדין שלה את העובדה שמחקרים אחרים אומרים ששיעור הפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוך מאשר בקרב הישראלים. האם הפתרון הוא גירושם? רבים מן השופטים הזכירו את העובדה שאמנת הפליטים אוסרת על החזרתו של פליט ואוסרת על העברתו למדינה שבה חייו יהיו נתונים בסכנה. השופט דנציגר עמד על כפל הלשון של המדינה: מצד אחד היא טוענת שמבקשי המקלט אינם פליטים, אבל מצד שני מסרבת לבדוק – דבר שהוא חובתה על פי אמנת הפליטים – את שאלת מעמדם. דנציגר כותב שסביר להניח שחלק ממבקשי המקלט אכן פליטים; יש לציין שברחבי העולם, שיעור מבקשי המקלט מאריתריאה – שנשלטת על ידי משטר צבאי צמא דם וידיד ישראל, שתי תכונות שהיסטורית הולכות נהדר זו עם זו – שגם קיבלו מעמד של פליט בשנת 2009 עמד על כ-88%. ברור, אם כן, מדוע ממשלת התיאוקרטיה היחידה במזרח התיכון מסרבת לברר את מעמדם של מבקשי המקלט: אילו עשתה זאת, היא נאלצת להכיר בהם כפליטים ולפעול בהתאם, כלומר להעניק להם זכויות.

כל השופטים עמדו על כך שמעצר ללא משפט של אדם שלא ביצע כל עבירה (השופט ניל הנדל כשל באמירה מביכה, על פיה עצם ה'הסתננות' היא עבירה; אליבא דאמנת הפליטים אין זה המצב) הוא הפרה חמורה ובלתי סבירה של זכויות האדם של מבקשי המקלט, ועוברת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

השופטים יכלו לעשות הרבה יותר. הם יכלו להורות למדינה לבדוק את סטטוס הפליט של מבקשי המקלט, אבל נמנעו מכך. אין לתמוה על כך. זה בית משפט שמרני, לשם כך מינו את השופטים, ועל כל פנים רק לעתים נדירות אפשר לדרוש מהליך משפטי לתקן את העולם.

ובכל זאת, הימין הישראלי – גם זה שמתחזה למרכז – עמד על הרגליים האחוריות. תשעה שופטים קבעו, פה אחד, שהחוק הוא לא חוקתי. ימין הגון היה בוחן את עצמו: הרי הנושא אפילו לא שנוי יותר במחלוקת. לא נמצא שופט אחד שטען שהחוק סביר. אפילו השופט חובש הכיפה, ניל הנדל, פסל אותו. נשיא בית המשפט העליון שמונה כדי שירסן אקטיביזם משפטי – אם אכן היה דבר כזה אי פעם, ולא משל היה; אהרן ברק היה טוב בדיבורים אבל בדרך כלל קבע מה שמערכת הבטחון רצתה שיקבע – קבע שהחוק בלתי חוקי. ימין הגון היה עושה חשבון נפש: איפה טעינו. אבל הימין היהודי איננו הגון ואיננו יכול להיות הגון. הוא לא יכול להיות הגון משום שעצם התפיסה שלו אומרת שהגינות היא ליהודים בלבד, והוא פועל במרחב שמכיל הרבה מאד לא יהודים. כדי שיהיה אדם ימני הגון בישראל, הוא צריך להתעלות על היהדות שלו, כלומר להכיר בכך שלא יהודים הם בני אדם; ויש מעט מאד ימנים כאלה.

ונעבור לדוגמא מייצגת של איש ימין לא הגון.

* * *

בן דרור ימיני, מטבע הדברים, לא אהב את פסק הדין. השופטים, הוא התרעם – אם לתמצת את הטענה העיקרית שלו – "טועים, משום שהתיקון בחוק נועד להרתעה ולא לפגיעה בזכויות אדם. ההרתעה אכן פעלה."

במסגרת חוק ה"הרתעה" של ימיני, מוחזקים במעצר ללא זכויות, מבלי שביצעו כל פשע – כאמור, אמנת הפליטים (זהירות, מסמך) קובעת (סעיף 31) שעצם חציית הגבול כדי לבקש מקלט איננה פשע, ומבקש מקלט לא יועמד לדין על כך – 1,750 בני אדם. מבחינתו של ימיני זה בסדר גמור: ה'הרתעה' חשובה יותר. מבחינת היהודי בן דרור ימיני, אין בעיה לקחת 1,750 איש ולהחזיק אותם כבני ערובה כדי לאיים על אחרים ולהרתיע אותם מהגעה לישראל. שימותו, הכלבים, במקום שבו הם נרדפים. הם הרי לא יהודים. אחד ממחנות הריכוז בנגב, סוף 2012.

אבל האם השופטים אכן לא התייחסו לכך? ודאי שהתייחסו. השופטת ארבל קבעה ש"אדם מושם במעצר לא מפני שהוא מהווה באופן אישי סיכון כלשהו, אלא על מנת להרתיע אחרים. ההתייחסות אליו איננה כאל מטרה אלא כאל אמצעי. התייחסות זו ללא ספק הינה פגיעה נוספת בכבודו כאדם." ההדגשה שלי. ארבל, בניגוד לימיני, רואה בפליטים קודם כל בני אדם; בהתאם, יש להם זכויות, ואחת מהן היא שלא ישתמשו בהם ככלי מיקוח. ימיני, בהיותו קודם כל יהודי ורק אחר כך אדם, לא רואה בפליטים אנשים בעלי זכויות, אלא רק סיכון – גם אם עצמם לא מהווים סיכון כלשהו! – ועל כן אין לו בעיה, כאמור, שישתמשו בהם כבני ערובה.

איזה מזל יש לנו שבית המשפט העליון שלנו לא קיבל את התפיסה הנתעבת הזו. בג"צ כבר הוכיח את עצמו בעבר, פעם אחר פעם, כמשענת קנה רצוץ, כשהוא להוט לקבל את שקרי המדינה. זכור במיוחד המקרה הנורא שבו עצם בית המשפט את עיניו להתעללות המכוונת במבקשי מקלט שטכנית כבר היו בישראל, ולכך שהוא הניח בפועל לחמושי צה"ל לגרש פליטים אל מותם. הפעם הוא בלם את היודו-נאציזם שאומר שאפשר להשתמש בלא יהודים כבני ערובה להתנהגותם הטובה של אנשים אחרים, שאינם קשורים אליהם. הפעם הוא עמד על כך שאדם הוא קודם כל אדם. ובישראל 2013, על חסדים קטנים כאלה צריך להכיר תודה.

הערה מנהלתית: ביום ראשון הקרוב נעמוד, עדי אלקין ואנוכי, בשמש הקופחת בדוכן בכנס אייקון, שייערך בבנין אשכול פיס ברח' הארבעה בתל אביב, ונמכור את חוברות הקומיקס של "איך נפלו גיבורים." אני אהיה שם החל מהשעה 15:30. הדוכן יהיה מאחורי בנין אשכול פיס, סמוך לזירת הקרבות (אל תשאלו). גם הפעם נמכור את החוברות במחירי השקה – 35 שקלים לחוברת אחת, 60 לשתיים. כל קונה יקבל גם סטיקר מהודר, עד גמר המלאי. קוראי הבלוג שיזדהו ככאלה יקבלו ממני הקדשה ייחודית. בואו בהמוניכם!

(יוסי גורביץ)

קול דממה דקה

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)

תוגת הלוחם

הסיפור הוא מהעתיקים ביותר שיש: בשחצנותו ויוהרתו, פוגע מצביא בכיר במצביא בכיר אחר, והלה עוסק מעתה בניהול מלחמת גנרלים. כתוצאה מכך הצבא ניגף, והמצביא הבכיר מאבד את עשתונותיו ומתחיל לדבר על תבוסה טוטאלית ונסיגה בחרפה מן המערכה. אחרים מרגיעים אותו, ומנסים לדבר על ליבו של המצביא הזוטר אך ההכרחי. הדבר רק מעלה את חמתו ושחצנותו של המצביא הזוטר, שחוזר לשדה הקרב רק לאחר שידידו הטוב, יש שיאמרו מאהבו, נופל. הוא עושה זאת בידיעה שהוא עצמו לא ישוב משדה הקרב. מאוחר יותר, הוא יגיע לשביתת נשק משונה עם מלך האויב, שבנו הרג את אהובו ושאותו הרג. ובין מלחמות הגנרלים, נופלים החיילים הפשוטים כמו זבובים. כידונים מבקעים את השריון שלהם, גרזנים כורתים את ראשיהם. המשפט החוזר שוב ושוב הוא "נפל ארצה, וצלצלו עליו כל כליו." עשר שנים אחר כך, כשנפגשים הניצולים המעטים מאותה מלחמה, היא כל מה שהם מדברים עליו: מי נפל ומי שרד, מי בחרב ומי בפגעי הטבע. המלחמה נגמרה, המצביאים בין המתים כבר עשור, והם עדיין חיים אותה. מי פעל היטב באותו הקרב, מי היה מוג לב, מי לא הבין את שניצב מולו.

הסיפור הוא כמובן האפוס ההומרי. הוא נקטע בנקודה שבה מצביא ששב הביתה, לאחר שהשאיר את כל אנשיו פזורים מתים בשלל נקודות, מבצע פשע גדול: הוא מפנה את כלי נשקו ויכולותיו כלפי בני עמו, שניסו לגזול את אשתו ואת רכושו שהשאיר מאחוריו כשיצא למלחמה, ונאלץ לגלות. כשחושבים על זעמם של בני איתקה על אודיסאוס, רצוי לזכור שהם רואים אותו, קודם כל, כמי שלקח איתו את הנוער שלהם ולא החזיר אותו הביתה – ואז שב לבדו, להרוג שוב בנוער של איתקה. משמעות שמו של אודיסאוס היא "הכועס."

אהדתו של המשורר, אם אכן היה משורר, נתונה מטבע הדברים לאציל ששב לנקום את נקמתו. כבן למעמד שכל קיומו היה על שולחן האדונים, הוא לא היטיב לתאר את גורלם של פשוטי העם. אם יש דמות שהמשורר בוחר לבזות – ובדרך כלל הוא יותר מהוגן כלפי הכל, והוא מתאר גם את הלנה, שלימים תתואר כמפלצת, כקורבן – הרי שזהו תרסיטס, החייל הפשוט שקולט שהוא פיון במשחק של גדולים ממנו, ואומר את מה שהוא חושב עליהם. הוא הדמות היחידה באפוס שמתוארת כמכוערת, והמשורר משווה במפורש בין כיעור ובין רוע. הגנרלים אף פעם לא אהבו את החיילים שהעזו לכתוב עליהם את מה שכתבי החצר שלהם, כאז כן היום, לא היו מעלים על דעתם לכתוב.

זו היתה ראשית עידן הברזל, ובכל מה שקשור ללוחמים ולחימה, מעט יחסית השתנה מאז. הומרוס, או אוסף הכותבים שלימים נודע כהומרוס, ידע היטב מה גורלה של עיר כבושה, והיטיב לתאר זאת:

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער,

ודמעיו על לחייו ואפעפיו

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

אודיסאוס, כמובן, בוכה על עצמו. הוא בוכה כשמוזכרים מעשי התהילה שלו, ביודעו עד כמה הוא רחוק מגדולתו. לוחמים מתמקדים בעצמם ובחבריהם לנשק. במה שהיה. הם לא תוהים אם אפשר היה בכלל להמנע מכך. המלחמה היא קבוע שאין בלתו.

משוררים יווניים אחרים החזיקו בעמדה שונה. המלחמה היתה מבחינתם שואה, ועל פי האגדות שהם טוו סביב האפוס, חלק מהגיבורים שלה ניסו להתחמק ממנה כמיטב יכולתם. אודיסאוס הפך כנראה למשתמט הראשון כשהעמיד פני משוגע; אמו של אכילס ניסתה להסתיר אותו בקרב נערות, אבל תאוות הקרבות הטבועה בו גברה עליו. אבל בסופו של דבר המלחמה היתה חוק הטבע, והם התייצבו.

אנחנו מציינים כיום כ-40 שנים למלחמת יום הכיפורים. זו אולי המקבילה הישראלית של מה שהיתה מלחמת ויאטנם לדור שלם של אמריקאים. אבל יש הבדל מהותי: כשהישראלים מפנים האשמות כלפי ההנהגה שלהם, זו ברוב מוחלט של המקרים אשמה טקטית. יש ויכוח אם גנרל א' עשה זיג כשצריך היה לעשות זג, האם מפקד זה או אחר איבד את עשתונותיו, וההאשמה הכללית כלפי הממשלה היא שהיא היתה שבויה ביהירותה – או סירבה לצאת למתקפת מנע.

והרי ספק אם יש מלחמה שאפשר היה למנוע כמו המלחמה ההיא. המחיר היה ברור: ויתור על סיני. חמש שנים אחרי המלחמה, המצרים גם יקבלו אותה. סאדאת הבהיר שאם הוא לא יקבל את סיני בשלום, הוא יקבל אותה במלחמה. ראש הממשלה גולדה מאיר הבינה שמחיר החזקת סיני הוא מלחמה נוספת – והיא היתה מוכנה לשלם את המחיר. היא דנה בכך במטבחון שלה כחצי שנה לפני המלחמה. וראויה האמת להיאמר: סביר להניח שרוב הישראלים באותה העת היו מסכימים איתה. הם התפכחו רק אחרי שהתברר המחיר האיום של המשך הכיבוש של סיני.

אבל זו נקודה שכמעט ולא עולה לדיון. כמעט כל כולו הוא דיון טקטי: אם רק היו עוד טנקים, אם שרון לא היה מחליש במכוון את מוצבי התעלה, אם המ"פ ההוא היה מציב מקלע שם, אם המח"ט ההוא היה מנסה לאגף מימין ולא משמאל. זהו נסיון להלחם את המלחמה מחדש תוך קבלת ההגיון הפנימי של המלחמה, כלומר שיש צורך במלחמה. אלא שלא היה.

האנשים שמאשימים היום את דרגי הפיקוד השונים, מהמ"פ עד ראש הממשלה, באי הבנת המצב, לא מאשימים אותם בכך שהם לא עשו כמיטב יכולתם לא להתכונן טוב יותר למלחמה, אלא להמנע ממנה לחלוטין. ואפשר להבין אותם: גם הם, ברובם המכריע, לא עשו זאת. גם היום, הם עדיין מקבלים כמושכל עליון את התפיסה שהרעיון של המלחמה היה בסדר, הבעיה היתה בביצוע.

כך גם החל הדיון הביקורתי במלחמת ויאטנם: בטענה שמה שהצבא עושה שם לא מתאים לצרכים. אבל בוויאטנם התקשורת והציבור הבינו מהר יחסית – מהר הרבה יותר מהמנהיגות והגנרלים, לאט יותר מהחיילים – שבעצם אין צורך במלחמה הזו. בישראל עדיין תקועים בשלב הטקטי.

הסיפור שהישראלים מוציאים מהמלחמה הוא במידה ניכרת הסיפור הישן מכולם: העובדה שהמנהיגים והמצביאים מכרו את החיילים הפשוטים, שבהם מעולם לא התעניינו באמת, ושהללו חזרו מהמלחמה כשבר כלי, אחרי שראו את טובי חבריהם נופלים לידם "וצלצלו עליהם כל כליהם." וזה סיפור נכון, כמובן, אבל הוא לא כל הסיפור.

תוגת הלוחם – התחושה שלו שהוא נתן הכל, סיכן את חייו, ולא קיבל בסוף את התמורה המובטחת – אף שאיננה נטולת בסיס, מתעלמת מכך שהלוחם לא רק מסכן את חייו, לעתים קרובות הוא גם הורג; שהמטרה של הלחימה, אם לצטט את פאטון, היא לא למות למען ארצך אלא לגרום לבן זונה בצד השני למות בעד ארצו; היא מתעלמת מכך שהתוצאה של פעולת הלוחם, לעתים קרובות מאד, היא אשה מתייפחת על גופה. לא מדברים על זה. זה לא נעים, ויותר מכך, לא גברי. המלחמה, או על כל פנים הזכרון שלה, צריכה להגמר באכילס ההורג את הקטור, לא בתמונתה של אנדרומאכה התולשת את שערותיה, או בדמעותיו של אסטיאנקס שהפך ליתום ושגורלו כבר ידוע. זו כבר רכרוכיות, אם לא התרועעות עם האויב. במידה וישראלים מדברים על שכול, זהו תמיד השכול שלהם – אף פעם לא של האויב. שהרי האויב – שוב, עדיין לא הגענו למדרגתו של הומרוס – תמיד מרושע ושפל, אף שלעתים קרובות מאד, כמו הקטור, הוא "נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל טפו." זה לא דבר חדש: יש יסוד לסברה שהמשורר אוריפידס נאלץ לגלות מאתונה אחרי שכתב את המחזה האנטי-מלחמתי הנוקב, "נשות טרויה," כשנה אחרי הפשע של החרבת מלוס. אין במחזה ההוא דמות סימפטית אחת של לוחם, רק פתיים ופושעי מלחמה שרוצחים ילדים ומשעבדים נשים בשם הציות לפקודה ובשם פחדיהם של מפקדיהם שמא פשעיהם ישובו וירדפו אותם.

וישנם הזכרונות. והם תמיד צלולים יותר, חדים יותר, צבעוניים יותר, מכל מה שבא אחריהם, גם כעבור ארבעים שנה. זו תופעה מוכרת: בלב המוות, אנשים חשים עצמם חיים יותר. יש לכך סיבה: אדרנלין. הוא משתחרר לדם, נותן לך עירנות ותפיסה יוצאי דופן, כאלה שלעולם לא תקבל אחר כך בחייך כסוכן ביטוח או מרצה, והתוצאה היא שהזכרונות החיים ביותר של לוחמים הם אלה של הלחימה – ושהחיים הפשוטים, היומיומיים, נראים אחר כך חיוורים כל כך. ואדרנלין הוא במידה ניכרת סוג של סם, וקל להתמכר אליו.

נערים משחקים במלחמה, תמיד. התומכים במשחקי המלחמה האלה, שמתלהבים מהם, שרואים בהם חלק הכרחי מהחינוך שבו יהיה אחר כך הנער ללוחם נושא נשק, יאמרו שזה חלק מהחיים, חלק מהטבע. מדובר, ברוב גדול של המקרים, באנשים שלא היו מזהים את הטבע אם הוא היה תוקף אותם בשדרה מוארת, שלא לדבר על סמטה חשוכה. מי שאומר אותם יושב לעתים מאופר בצבע לא טבעי תחת אור חזק שאי אפשר למצוא בטבע, מדבר אל קהל עצום שקולו לא היה מגיע אליו בדרך טבעית. לעתים הוא יושב מאחורי מקלדת, כותב דברים אל קהל שאין לו כל דרך טבעית להגיע אליו. כמעט תמיד, הוא מבוגר משמעותית יותר מאלו שאמורים יהיו לשפוך את דמם, וגם זו לדעתו דרך הטבע: שהצעירים ימותו עבור הקשישים.

אין כמעט שום דבר טבעי בחיים שלנו. הקדמונים לא היו מזהים בנו כמעט דבר, להוציא התשוקה המתעוררת כשמישהו מתחיל לתופף בתופי המלחמה. לקראת הפעם הבאה, כדי למנוע דיונים של איך היה צריך לתקוף ולמה לא קירבו את הכלים, אולי כדאי שנלמד לדכא את תשוקת הרצחנות המותרת האחרונה.

אפשר, אולי, להתחיל בכך שנבהיר ל"ילדים הלהוטים לתהילה נואשת" שסופו של הלוחם הוא להבגד על ידי מי ששלחו אותו, אלה שחושבים תמיד קודם כל על התהילה שלהם עצמם, ושהבגידה הזו עתיקה כמלחמה עצמה.

(יוסי גורביץ)

עוד יום רע ל-hasbara

בן דרור ימיני כתב אתמול (ג') מאמר משונה מהרגיל. הוא מצטט איזה אמאם שחירף וגידף את ארה"ב, ואז ממהר לומר שזה לא אומר כלום. אז למה הבאת אותו, יתהה הקורא הסביר? ובכן, לימיני יש תיאוריה. היא אומרת שהתנגדות מצד הרשות הפלסטינית לפעולה אמריקאית בסוריה היא אנטי אמריקאיות. זו תפיסה קצת משונה – היא אומרת שהרוב הגדול של האמריקאים שמתנגד למלחמה בסוריה הוא "אנטי אמריקאי", ושבעצם רוב מוחלט של העולם הוא אנטי אמריקאי; שהמדינות היחידות שהן "פרו אמריקאיות" הן הברית המשונה של ישראל וסעודיה – אבל מילא. האם הרשות בכלל מתנגדת רשמית למלחמה אמריקאית בסוריה?

אולי. אם כן, בן דרור ימיני לא מצליח להביא התבטאות כזו. הוא מצליח לקושש ארבע התבטאויות מתוך הבטאון הרשמי של הרשות הפלסטינית, אל חיאת אל ג'דידה. אני אביא אותן כלשונן, כפי שהן מובאות אצל ימיני: "האמריקאים פעלו להביא להמשך הטבח והחורבן בסוריה. לאחר החרבת עיראק, הניסיון חוזר על עצמו בסוריה"; "השקר של אל-קאעידה ואירועי 11 בספטמבר, אשר קבע כי המוסלמים הטרוריסטים הם שביצעו זאת, וכי זה לא היה מעשה אמריקאי פנימי"; "איננו תומכים ולא נתמוך בהפצצה האמריקאית על סוריה"; ו"לאמריקאים יש תפקיד מוגדר שהם שוקדים על ביצועו: למנוע את הצדק, לבסס את העושק ולתמוך בעריצות כאשר הדבר משרת אותם. ישנה מגמה אמריקאית-ישראלית לחלק מחדש את עמי האומה הערבית על בסיס עדתי, דתי ואתני. ארה"ב שולטת בג'יהאדיסטים המבצעים טבח בארצות ערב." ימיני כותב עוד ש" לא מדובר בכותב אחד, אלא בכותבים רבים, בכירי העיתון ועורכיו."

לא הבנתי. יש כאן ארבעה ציטוטים. במקרה הנדיב ביותר, וימיני לא מספק לנו מקורות, הם מגיעים מארבעה מאמרים שונים. אני לא יודע איפה ימיני למד עברית, אבל במקום שאני בא ממנו 'ארבעה' לא נכנס לקטגוריה של "כותבים רבים." ויש עוד משהו שלא הבנתי: האם ימיני, שעדיין רואה בעצמו עיתונאי, מצפה שהרשות תצנזר את הכותבים שלה? שהיא תפסול מאמרי דעות באל חיאת אל ג'דידה? שהיא תאסור עיתונאים שיתקפו את ארה"ב? הרי אם היא תעשה זאת, ימיני יילל כצבוע שהרשות הפלסטינית סותמת פיות. האם לדעתו כל הבעת דעה של פלסטיני שלא מוצאת חן בעיניו היא אסורה? האם לא ברור לו שהעמדות האלה, גם אם הן לא מוצאות חן בעיניו, הן עמדות של ציבור גדול בקרב הפלסטינים, שאחרי עיראק, אפגניסטן והשתיקה של ממשלי בוש ואובמה על הסיפוח הזוחל שמבצעת ישראל בשטחי סי איבד כל אמון ברצון הטוב של הממשל האמריקאי? זה בפני עצמו לא צריך להפתיע יותר מדי: הקולוניאליסט המוצהר ימיני לא מסוגל להבין את קורבנות הקולוניאליזם.

ואז מצטט ימיני את המקור שלו, והרבה מהערפל מתפזר. המקור הוא מיודענו איתמר מרכוס. אתם עשויים לזכור אותו כמי שהיה אחד המרצים בתכנית ה-hasbara של אוניברסיטת תל אביב וכמי ששימש בעבר כסגן נשיא של עמותת הזרמת הכספים לימין, Central Fund for Israel, שמממנת לא רק את "אם תרצו" אלא גם את "חננו," עמותת התמיכה המשפטית בטרוריסטים ימנים. כיום מרכוס משמש בעיקר כמנהל של ה-Palestinian Media Watch, ארגון שמתיימר להיות מכון מחקר לתקשורת הפלסטינית.

(במאמר מוסגר, אפשר היה ללכת בדרכו של ימיני ולומר שמאחר והוא מתרועע עם מי שהיה מקושר בעבר בסיוע כספי לטרוריסטים יהודים, הרי שהוא עצמו שותף לטרור יהודי – זו, אחרי הכל, התמה הקבועה של הרבה מהמאמרים של ימיני, אשמה בשל קרבה (שמתם לב לתפקיד הזדוני של המילה "מתרועע"?) – אבל זו מטרה רכה מדי.)

כשימיני מצטט ארבעה מאמרים של אל חיאת אל ג'דידה – בהנחה, כמובן, שמדובר בציטוטים מארבעה מאמרים שונים של ארבעה כותבים שונים, ולא למשל ממאמר אחד – הוא מבצע הונאה אינטלקטואלית קלה. באחא"ג מתפרסמים מדי שנה אלפי מאמרים. בשלושת השבועות האחרונים סביר שהיו שם יותר מארבעה מאמרים על סוריה. מה אמרו המאמרים האחרים?

אני לא שואל את זה במקרה. את השאלה הזו עצמה העלתה השופטת דליה גנות מבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כשבועיים. גנות דנה בתביעה כנגד הרש"פ של קרובי משפחתו של אדם שזהותו לא ידועה ושהתובעים אמרו כי נרצח על ידי פלסטינים כתוצאה מהסתה של הרש"פ. העד המרכזי של התובעים היה "המומחה" איתמר מרכוס. גנות קרעה את ה"מומחיות" של מרכוס כדג. פסק הדין נמצא כאן (זהירות, מסמך.)

קודם כל, גנות מוצאת שהמומחה מרכוס לא קורא ערבית בעצמו. יתר על כן, יש שורה שלמה של כלי תקשורת פלסטיניים וערביים שהוא והארגון שלו לא מסקרים. כשנשאל על העיתון "אל פאג'ר," הוא ענה שהוא "לא מומחה לאל פאג'ר." מרכוס נאלץ להודות שהעיתון הנפוץ ביותר ברשות הוא דווקא אל קודס, אבל הוא לא טרח לסקר אותו אלא רק את אחא"ג, כי זה העיתון הרשמי של הרשות. השופטת מצטטת, בהסכמה, את אשרף עיד מוחמד עג'רמי, מנהל מרכז התקשורת הפלסטיני "דאמור", שמציין שאחא"ג לא נמצא בשליטה מלאה של הרשות, ושאף שחלק מהעיתונאים שלו מקבלים משכורת מן הרשות, הנהלת העיתון איננה מקבלת תכתיבים מן הרשות באשר לתוכן שלה. בתקופה עליה העיד מרכוס, למעשה, היה עורך העיתון דאז, נביל עמרו, אחד המבקרים החריפים של הרשות. אופס. המקור המוסמך של ימיני לעמדות הרש"פ לא כל כך מוסמך.

מרכוס, בתצהיר שלו, ציטט מאמר הסתה לכאורה שכביכול פורסם באחא"ג; בפועל, אמר עג'רמי – ובית המשפט קיבל את עמדתו – המאמר היה בעצם דיווח על מאמר שנכתב בסוכנות ידיעות בשם "קודס פרס", שכלל ציטוט והפניה למאמר המקורי, ובית המשפט כותב ביבושת שזהו "דבר שלא צוין על ידי המומחה מרכוס." מרכוס ו-PMW טענו ש"אל איאם" גם הוא כלי של הרשות; בית המשפט קיבל את עמדתו של עג'רמי, על פיה מדובר בעיתון עצמאי שאיננו שייך לרשות, איננו ממומן על ידה ואיננו כפוף לה. אופס. PMW, שאמור לעקוב אחרי התקשורת הפלסטינית, לא כל כך מכיר אותה.

מרכוס נאלץ להודות שכלי התקשורת הרשמי של הרש"פ הוא סוכנות הידיעות וופא. אבל, ראה זה פלא, הוא לא מצטט אותה ולו פעם אחת. למה? ובכן, תחילה טען שלא היה לו כוח אדם (!) לכך, ואחר כך אמר שוופא מפרסמת את ההודעות שלה ברשת, ו"אנחנו רצינו לבחור עיתונים, עיתונים שמופצים." כאן תוהה השופטת מדוע, אם כן, בחר דווקא באחא"ג, שמרכוס הודה שהתפוצה שלו היא הנמוכה ביותר ברשות.

אבל רגע, לא סיימנו. מרכוס נאלץ להודות שבתקופה האמורה, וופא פרסמה גינויים לטרור אך הוא לא טרח לאזכר אותם בחוות הדעת שלו. הוא גם נאלץ לטעון שהוא "לא זכר" שעורך האחא"ג עמרו פרסם מאמרי ביקורת רבים על הרשות. וואלה.

אבל נחזור לרגע לשאלת הסטטיסטיקה. בעדותו, אמר מרכוס כי הממצאים שלו מגיעים ממעקב אחרי התקשורת הפלסטינית בשנים 1995-2010. הוא הודה שבאותם השנים פורסמו עשרות אלפי מאמרי דעה בתקשורת הפלסטינית, בעוד שהמבחר שלו היה 76 טקסטים בלבד – שחלק מהם, קבע בית המשפט, כלל לא היו מאמרי הסתה. מרקוס כלל כמאמרי הסתה גם קריאות לחידוש האינתיפאדה אם המו"מ עם ישראל ייכשל. כאן כותב בית המשפט ש"על כן נשאל, האם הוא סבור שאותם 76 מאמרים שצוטטו מהווים מדגם מייצג, שיש בו כדי להוכיח את התכנים שהופיעו בתקשורת הפלשתינית במהלך אותם 15 שנים, ובעיקר – את מדיניות ההסתה הנטענת, ותשובתו המפתיעה של המומחה מרכוס הייתה "בהחלט"". ההדגשה במקור.

השופטת גנות כתבה עוד ש"הדעת נותנת, כי נוכח מעקב אינטנסיבי כל כך, כמתואר, ונוכח ההתרשמות בדבר "המון המון עויינות לישראל", ניתן היה לצטט מאות ואף אלפי מאמרים, שהופיעו לכאורה בתקשורת הפלשתינית בתקופה הרלבנטית, והעובדה, כי המומחה צירף רק 76 מאמרים, אשר, כפי שציינתי, לא כולם מהווים הסתה, מעוררת תחושת אי נוחות ומביאה למסקנה, שחוות הדעת איננה חוות דעת סטטיסטית, אלא איסוף אינפורמציה חלקי ביותר בנושא ספציפי, והסקת מסקנות אישיות של המומחה, שאין להן תימוכין בחוות הדעת עצמה."

איסוף אינפורמציה חלקי ביותר בנושא ספציפי, והסקת מסקנות אישיות של המומחה: זה מה ששווה Palestinian Media Watch אפילו כשהוא נדרש להגיש תצהיר לבית המשפט, על אחת כמה וכמה בהתנהלות היומיום שלו. זה מה ששווה מרכוס, וזה מה ששווה השופר שלו, בן דרור ימיני.

מצבו של ימיני, טכנית, חמור אף יותר: הוא נאלץ להתנצל פומבית בפני ח"כ אחמד טיבי על כך שהאשים אותו בכך שקרא לרצח יהודים וששיבח מחבלים מתאבדים. את המידע השגוי, שלא לומר השקרי, קיבל ימיני מ-PMW. הוא לא למד את הלקח. כנראה שמלחמת ה-hasbara חשובה לו יותר. אחרים, מוטב שילמדו מלקחו.

(יוסי גורביץ)