מישהו, ככל הנראה חמוש פלסטיני, הרג אמש (א') חמוש ישראלי בחברון, והחברה הישראלית נכנסה מיד למצב החביב עליה, קרי התנוחה העוברית. חיות האדם האלה, נשמעו הקינות מכל עבר, איך הם העזו. "מעריב," שמנהל פייט יפה עם "ישראל היום" על תואר מדמנת התקשורת הישראלית, הודיע בכותרתו הראשית ש"צה"ל מכתר את חברון," ובכותרת הגג שלו שהחיסול בוצע "בעיצומן של חגיגות חול המועד עם עשרות אלפי מבקרים."

אני לא יודע איפה למד עורך "מעליב" (כפי שנהגו עובדיו לקרוא לו בחשאי ולא לגמרי בחשאי) עברית; אני יודע שכיתור הוא לא מהלך שמבוצע כלפי עיר. הוא מהלך שמבוצע כלפי כוח לוחם אחר. על ערים אתה צר, אתה מביא אותן במצור, אתה מטיל עליהן מצור. כש"מעריב" מדבר על "כיתור" – מהלך מגוחך במיוחד לאור העובדה שצה"ל יושב בתוך חברון – יש לכך סיבה: הוא מנסה לתת לפעולות של ענישה קולקטיבית (מעצר של מאות, פגיעה קשה עוד יותר מהרגיל ביכולת התנועה של עשרות אלפים, שיבוש אורחות החיים) נופך צבאי. אנחנו לא מבצעים פשעי מלחמה; אנחנו לא צרים על עיר ובה עשרות אלפי אזרחים כבושים גם כך; אנחנו "מכתרים."

ראוי לשים גם לכותרת הגג ההיא, על "חגיגות חול המועד." אולי כדאי שהעורך יוציא, במחילה, את הראש מפי הטבעת, ואז אולי יקלוט שמבחינת הרוב המכריע של תושבי חברון, הם לא חווים "חגיגות חול המועד": הם חווים את הכיבוש בצורתו הבהמית ביותר. אבל אם הוא היה כותב כותרת בהתאם – נניח, "בעיצומו של כיבוש משפיל בן יותר מ-46 שנים" – הוא היה מאבד את הקהל המועט שנשאר לו, כי הציבור הישראלי לא מוכן יותר לשמוע על התנגדות פלסטינית לכיבוש. בשום צורה שהיא. הוא גם לא רוצה לשמוע על הכיבוש.

הציבור הישראלי מתנגד להרג חיילים ישראלים, למעשה עוד יותר מכפי שהוא מתנגד להרג אזרחים ישראלים – זו מחלה נפשית שכבר כתבתי עליה לא מעט ולא כאן המקום להרחיב. אבל הוא מתנגד לא רק למחאה אלימה, אלא גם למחאה לא אלימה: הוא תומך בהתלהבות בפיזור אלים של הפגנות לא אלימות ורעיון כמו חרם, מחאה שאין שלווה ממנה, מוציא ממנו צווחות 'אנטישמיות!" ואין אחות שתתקע לו זריקת הרגעה בווריד. אין, בעצם, שום צורה של התנגדות פלסטינית שהיא לגיטימית מבחינת הציבור הישראלי.

בשבועות האחרונים עבר הציבור הישראלי בשתיקה על היורצייט להסכמי אוסלו, שציינו 20 שנה לחתימתם. ויש לומר שהסירוב הזה להכיר בלגיטימיות של התנגדות פלסטינית ובעצם בלגיטימיות של קיום פלסטיני היא, בסופו של דבר, התוצאה העיקרית של הסכמי אוסלו. בזמן האינתיפאדה הראשונה, התנגדות פלסטינית, גם הרג חמושים, זכתה אמנם להתנגדות ניכרת אבל גם להכרה בלגיטימיות שלה. היתה הבנה רחבה שאם אתה שם על עצמך מדים ולוקח נשק, הכנסת את עצמך למשחק שבו פגיעה בך היא לגיטימית. התפיסה שהנחיל אהוד ברק – השקר של "ניסינו שלום, הם פתחו במלחמה" – אפשרה, מבחינת הישראלי הממוצע, פשוט למחוק את הפלסטינים מהתודעה אלא כ"רסיס בישבן", שמכאיב מדי פעם.

הכיבוש מעולם לא פסק, ולמעשה רוב הפלסטינים חיים היום רע יותר מכפי שחיו קודם להסכמי אוסלו. בגין ייסר אותם בשוטים ונתניהו מייסר אותם בעקרבים. הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת. חמושינו העוקצניים הרגו 18 פלסטינים השנה, שאף אחד מהם לא היווה סכנה למישהו – לכל היותר פוטנציאל לסכנה – וזה בסדר. מה הם רוצים. ומה זה משנה שמספר המתנחלים הוכפל ושישראל נוקטת בטרור שיטתי אך שקט של בניית מאחזים. קודם כל אנחנו לא נפנה שום דבר וחוץ מזה, יש משא ומתן, לא? אז מה הם רוצים?

אבל דיכוי פראי להתנגדות לא אלימה רק מעודד את ההתנגדות האלימה – וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שצה"ל רוצה, ולכן בדיוק את זה אסור לתת לו. מצד שני, הפלסטינים צריכים להבהיר לישראלים שאין כיבוש בלי מחיר ושהם ישלמו את המחיר על בסיס יומי.

הפתרון המתבקש הוא לבטל רשמית את הסכמי אוסלו, שכזכור היו הסכמי מסגרת שאמורים היו לפקוע במאי 1999, להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולהבהיר לישראל שאין עוד יותר כיבוש נוח. רוצים כיבוש? תצטרכו לעשות אותו בעצמכם, בלי קבלני משנה. אין טעם עוד בממשלת-סרק שאין לה שמץ של ריבונות ושאנשים המתקראים שריה זקוקים לאישורו של הכובש כדי לנוע בתוך הטריטוריה שלכאורה היא שלהם ואל מחוצה לה.

רוב הישראלים סבורים שהסכמי אוסלו היו שגיאה. אז הנה, הבה נבטל אותם, הבה נאלץ ממשלה ימנית לאמץ, סוף סוף, סוג כלשהו של מדיניות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לאנשים שבאו לבקר בדוכן שלנו בפסטיבל אייקון אמש (א'), לאלו מהם שניהלו ויכוחים ערים ובמיוחד לאלו מהם שתרמו לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)