החברים של ג'ורג'

צַייד האדם

כשייכתבו קורות קריסת הדמוקרטיה הישראלית, לאלי ישי יהיה מקום של כבוד. אם גזענים דוגמת כהנא ויורשיו – כגון מיכאל בן ארי, ציפי חוטובלי ודני דנון – פעלו בשולי מרכזי הכוח הישראלים, אלי ישי הוא אחד האחראים ללגיטימיזציה של גזענות בישראל. הוא מחזיק, זה כמעט עשור וחצי, בשורה של תפקידים מרכזיים – בדרך כלל הוא שר הפנים. התפקיד הזה חזק משמעותית מאשר במדינות אחרות: הוא יורש את רוב סמכויותיו של הנציב העליון ועליהן יש לו עוד סמכויות. ישי משתמש בו כדי להפוך את ישראל ממדינת היהודים למדינת היהודים בלבד.

לישי יש היסטוריה של גניבת הרעיונות של הכהניסטים: בעבר הוא הביע מספר פעמים את תמיכתו בשחרורם של מחבלים יהודים, ביניהם ישי שליסל, הדוקר ממצעד הגאווה. ישי חזר על הבקשה לשחרר מחבלים יהודים גם ערב עסקת שליט.

אבל את הגניבה הגדולה ביותר מהכהניסטים, ובהתאם את הלגיטימציה הגדולה ביותר, עשה ישי בנושא העובדים הזרים. הוא רכב על הגל הזה מראשיתו, תוך הסתה בלתי פוסקת נגדם. משרד הפנים, בהנהגתו, הצליח להחדיר לשיח את הביטוי "מסתננים" במקום "פליטים" או "מהגרי עבודה." מסתננים הוא ביטוי עוין, שמזכיר את יחסה של ישראל לפליטים הפלסטינים מיד לאחר מלחמת העצמאות: מדיניות של ירי כלפיהם כדי למנוע מהם לשוב לכפריהם השדודים. במכתב דוחה במיוחד ששלח לאחרונה לראש עירית תל אביב – כרגיל, בלי שמץ של הוכחה – טען ישי כי הפליטים הופכים בתי כנסת לבתי שימוש. מותר להיות ספקנים כלפי הטענה הזו: אחד המסיתים הבולטים האחרים בישראל, דני דנון, האשים לאחרונה את הפליטים בכך שהם גרמו לנטישת בית כנסת – אלא שהסתבר שבעלת הקרקע מכרה אותו. זה לא גרם לדנון לחזור בו.

אחרי ההצלחה הגדולה של גירוש הפליטים מדרום סודאן – כחמישה מהם מתו עד כה, ועשרות רבות חולים בעוד התרופות שלהם נשארות בישראל – החליט ישי לגרש גם את הפליטים מסודאן עצמה. צאצא המהגרים מאפריקה, שכבר הכריז שישראל שייכת "לאדם הלבן", וכבר הודיע שהוא מתכוון "להמאיס על המסתננים את חייהם," עומד עכשיו לכלוא סודאנים ואריתראים, שהם פליטים לכל דבר, רק משום שהם אינם יהודים. נזכיר שהאנשים הללו לא הורשעו בדבר, אפילו לא הועמדו לדין על הסתננות – ואמנת הפליטים, שישראל חתומה עליה, אוסרת על העמדה לדין כזו.

את הפליטים מסודאן, כ-15 אלף, אין בכלל אפשרות לגרש. סודאן היא מדינת אויב והיא לא תשתף פעולה עם ישראל. העברתם של סודאנים – רבים מהם פליטי חרב מדארפור – לידי אויביהם בנפש תהיה פעולה נפשעת בקנה מידה של העברת השבויים האוקראינים והקוזאקים מידי בעלות הברית לידי סטאלין אחרי מלחמת העולם הראשונה, פשע שישראל לא תנקה ממנו. רוב מוחלט של מדינות העולם מגדיר את המשטר האריתראי כמשטר נפשע, שרודף את אזרחיו, ומעניק בשיעור עצום מעמד פליט לאריתראים המגיעים אליו. ישראל, כאן המקום להזכיר שוב, לא עושה את חובתה ולא מבררת את שאלת מעמד הפליט של אנשים הבאים בשעריה. המשטר האריתראי – שישראל היא בין הבודדות שמנהלת איתו יחסים דיפלומטיים תקינים – כבר הודיע שהוא לא מעוניין שישראל תחזיר אליו את הפליטים.

אנחנו מדברים על כליאתם של עשרות אלפי אנשים ללא הליך משפטי ומבלי שביצעו כל פשע. מדברים על כליאתם למשך שלוש שנים – אבל אין שום סיבה להניח שבעוד שלוש שנים יהיו יחסים תקינים בין ישראל לסודאן (המקומיים לא אוהבים שאנחנו מפציצים אותם), הרי שהמעצר הזה יוארך שוב ושוב – בתי המשפט הישראלים, שכבר אישרו את הגירוש לדרום סודאן, ייאנחו ויאמרו שזה לא בסדר ושהיה צריך לעשות משהו אחר ושהם היו נורא שמחים אם מישהו יבדוק שוב את הנושא, אבל בסופו של הדיון הם ישמשו, כמו כמעט תמיד, כחותמת גומי. בפועל, שוב, אנחנו דנים עשרות אלפי אנשים לחיים במחנות ריכוז רק משום שהם לא יהודים, מתוך האובססיה הציונית לדמוגרפיה ומתוך שנאת האדם היהודית.

יש ויכוח אם ישי הוא ציניקן שמנסה לרכב על שנאת האדם של הציבור היהודי בישראל, או גזען של ממש; אם הוא מאמין במה שהוא עושה או שהוא עושה זאת כדי לקושש קולות. הנחת היסוד, על כל פנים, היא שהציבור היהודי הישראלי הוא גזען לא פחות מישי – והיא נתמכת בכך שהוא לא עושה, ברובו המוחלט, שום דבר להגנה על אנשים מבוהלים שברחו ממקום שבו ריחף עליהם איום בשעבוד או במוות. מהבחינה הזו, השאלה מה ישי באמת חושב לא ממש רלוונטית; חשובה העובדה שהציבור מקבל את הפעולות שלו באדישות.

don't deport me

בחוסר מודעות עצמית מדהים, כתב השבוע ישי ש"עקב המצב הבלתי נסבל שבה הגזענות מרימה ראש, וישנן מאות בנות שעדיין לא התחילו את שנת הלימודים בגלל חטאן שלא נולדו בצבע הנכון, הנחתי הבוקר את מנכ״ל משרד הפנים, לעצור מיידית העברת תקציבים לאותן רשויות מקומית המתקצבות מוסדות הנוהגות באופן גזעני ומפלות לרעה תלמידים אשכנזים, ספרדים, אתיופיים, או כל עדה אחרת. לא יתכן שכספי המדינה ישמשו לסיפסור בתלמידי ישראל, את הגזענות צריך למחוק ואנו ניאבק על כך בכל הכלים העומדים לרשותנו." וזו, אולי, התמונה העגומה ביותר: איך היודו-צנטריות של הציבור הישראלי הפכה את המילה 'גזענות' לשוות ערך לאפליה בין בני העם הנבחר בלבד, בעוד ששאר בני האדם – נו, הם אפילו לא יהודים. וחלק מהם הם בני חם מקוללים, גזע עבדים.

כפי שכבר כתבתי בעבר, המאבק על זכויות הפליטים הוא נייר לקמוס שמבהיר את מהותה של החברה הישראלית: את שנאת הפלסטינים והמוסלמים נהוג לתרץ כאן בשלל תירוצים בטחוניים. במקרה של הפליטים, התירוץ הזה לא ישים. ואף על פי כן, מעטים מגינים עליהם: הם נעים בין השנאה היוקדת של היהודים הגאים והעילגים, ובין האדישות חדלת הידיים של חלק ניכר מהציבור הליברלי הטוב באמת, שאומר ש"זה באמת נורא מה שהבריונים האלה עושים להם, אבל אין מה לעשות." אין מה לעשות, כי זה לא באמת חשוב. אין מה לעשות, כי אנחנו לא מסוגלים לומר, כמו הסטודנטים של 1968, ש"כולנו יהודים גרמנים." אין מה לעשות, כי בסופו של דבר הפליטים אינם יהודים ובסופו של דבר רוב הליברלים היהודים הישראלים הם קודם כל יהודים – הם מסוגלים לגלות אמפתיה לפלסטינים, כי הם יודעים שישראל אשמה במצבם במידה רבה, אבל עדיין לא להזדהות עם הפליטים. ואחרי הכל, אין לנו מאבקים יותר חשובים?

אולי, אבל אני מתקשה לראות מאבק חשוב יותר מאשר מניעת כליאתם של עשרות אלפי אנשים על לא עוול בכפם.

ועוד דבר אחד: אם אתם או אני היינו מזייפים מסמך משפטי, היינו עפים לכלא לפני שעוכר הדין שלנו היה מספיק לומר "הבאס קורפוס." כשהשופטת אלשיך עושה את זה, כפי שמצא נציב תלונות הציבור על שופטים (ומבקר המדינה לשעבר) אליעזר גולדברג, ועוד כדי ל"שפץ" תלונה שהגישה נגד עורך דין, הגילדה של השופטים סוגרת סביבה שורות, ושום דבר לא קורה לה – אם כי סביר להניח שהפרשה הזו מחסלת את סיכוייה להגיע לעליון. בפעם הבאה שהשופטים ישאלו את עצמם למה אמון הציבור בהם מתדרדר, שיזכרו את פרשת אלשיך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איילת שקד מתעוררת עם פרעושים, תשובה גונב את הגז שלנו, ועוד הערה על פרשת רייצ'ל קורי: שלוש הערות על המצב

קארמה יודעת להיות כלבתא: אתם ודאי זוכרים את איילת שקד, שהפעילה את הארגון למבצעים מלוכלכים של מועצת י"ש, "ישראל שלי". בעקבות הבוס שלה נפתלי בנט – הגרסה החמקמקה והחלקלקה יותר למשה פייגלין – מנסה כעת שקד, אשה חילונית, להכנס לרשימת הבית היהודי (כפי שהמפד"ל קוראת לעצמה היום) לכנסת.

אממה, אף שבעבר בחרה המפד"ל נשים לכנסת, זה לא קרה די הרבה זמן – האחרונה, כמדומני, היתה גילה פינקלשטיין בימי ממשלת שרון השניה. בינתיים זרמו הרבה מים עכורים בסמבטיון, והיום בכלל לא בטוח שמי שעוד מצביע למפלגות כמו הבית היהודי עוד מוכן לקבל נשים לשורותיו. הסבירות לכך עוד תרד אם הבית היהודי אכן יתאחד עם האיחוד הלאומי.

שקד הוזמנה אתמול (ג') לכנס של הבית היהודי במכון לב, מה שפעם היה השפיץ שבחוד החנית של האקדמיה חובשת הכיפה. אלא שאז הודיעה האקדמיה לאגודת הסטודנטים שלה, שארגנה את האירוע, שאשה לא תדבר מול הקהל. כתוצאה מכך, כדי לא להביך רק את שקד – כנראה שבמועצת הרבנים של מכון לב מעדיפים את "קול באשה ערווה" על פני "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" – החליטה מועצת הסטודנטים לבטל את כל הפאנל בו היתה אמורה שקד להשתתף.

מזה יש להסיק שתי מסקנות: א. בפעם הבאה שינסו לומר לכם ש"קול באשה ערווה" עוסק רק בשירת נשים, הזכירו להם ששקד לא עמדה לפצוח ביודל. לציונות הדתית יש היום בעיה רצינית גם עם דברי נשים, לא רק עם שירתם, ואם לא נעצור את זה עכשיו, זה יזלוג הלאה. יש לפנות לתורמים הבינלאומיים של מכון לב ולשאול אם עבור זה תרמו; אני מוכן להתערב שהם יופתעו מאד. ב. שאיילת שקד מזכירה שוב את הפתגם שמי שישן עם כלבים, מתעורר עם פרעושים, ואני מקווה מאד שהיא נהנית מחברתם. כאן המקום להזכיר שלפני חודשיים הערכתי שזו עשויה להיות בעיה לשקד.

הגנבים: זוכרים את יצחק תשובה? הטייקון שהממשלה הסכימה לתת לו את אוצרות הגז שלנו כמעט בחינם, ושמתכוון בקרוב להתחמק מתשלום חובותיו לציבור? אז הוא מנסה לעשות לנו תרגיל נוסף.

תשובה רוצה למכור חלק ניכר מהגז שלכם ושלי לחו"ל. שם הוא כנראה יוכל לקבל עליו מחיר טוב יותר. בכוונת המדינה לאפשר לו מכירה של 84% מהגז אל מחוץ לישראל – מה שעשוי להשאיר את ישראל עם גז לעשר שנים בלבד. ח"כ דב חנין (חד"ש) מגיש הצעת חוק שאמורה לשנות את המצב, אבל בהכירנו את משטר נתניהו, אין סיבה לחשוב שוועדת השרים לחקיקה לא תטרפד את החוק.

אשר לחובותיו של תשובה, הוא מקפיד לומר שלא הוא חייב כסף, חברה בע"מ חייבת כסף. כמובן, כל זמן שהחברה היתה רווחית, לא היתה לו בעיה לשאוב ממנה דיווידנדים; כשהחברה מרוויחה, תשובה מרוויח. כשהיא מפסידה, הציבור מפסיד. תשובה מסרב בעקשנות להעביר כסף מכיסו הפרטי כדי לפצות את בעלי האג"ח שלו, שהם בעיקרם הפנסיונרים העתידיים. כשזה מגיע להפסדים, הוא נאחז בקרנות המזבח של הפיקציה המשפטית של "חברה בע"מ."

בעלי החוב שלו – ושל בן דב, ושל לב לבייב, ושל יוסי מימן ושל שאר הכנופיה שחוגגת על הכסף של בעלי הפנסיות – צריכים לעשות דבר מאד פשוט: להודיע לתשובה שאם אין החזר חוב מלא, בלי שום תספורת, הם רוצים לפרק את החברה שלו. עכשיו, בעלי החוב – בדרך כלל ארגונים מוסדיים כמו קרנות חסכון ופנסיה – חוששים בדרך כלל מצעד כזה, משום שהם סבורים שהוא יגרום נזק לחוסכים. אבל בדיקה של כלכליסט מעלה שהוא יגרום נזק קטן מאד: 92 שקלים לכל חוסך.

לא יודע מה אתכם, אבל מבחינתי 92 שקלים כדי להטביע חותמת של "פושט רגל" על מצחם של תשובה ובן דב זו מציאה.

ועוד הערה על משפט רייצ'ל קורי: מאז מותה של רייצ'ל קורי, בתחילת 2003, צצו שמועות ברשת הישראלית ובתפוצת ה-Hasbara על כך שהבית שעליו היא הגנה הכיל כניסה למנהרות הברחה של החמאס. לא מצאתי לכך זכר בטענה ישראלית רשמית, אבל הפנטזיה הזו בכל מקום. היא צוטטה, אמנם רק בכותרת המשנה, גם על ידי בן דרור ימיני.

האם היתה מנהרה? כנראה שלא. ישראל הרסה, זמן קצר לאחר מותה של קורי, את כל הבתים בסביבה פרט לבית שעליו הגנה, זה של ד"ר סמיר נסראללה. רק כחצי שנה לאחר מכן, כשאף אחד כבר לא שם לב, החריב צה"ל את הבית.

אבל בית משפט ישראלי קבע אתמול שהכוחות הישראליים כלל לא היו עסוקים ביום מותה של קורי בהריסת בתים. בכך הוא קיבל את עדותם של שורה של קצינים ישראלים. העדויות הללו נמסרו בשנים 2010-2011, כלומר שבע-שמונה שנים לאחר הריגתה של קורי. השמועות על כך שהבית הכיל מנהרה – והריסת הבית עצמו – אירעו כבר ב-2003.

אז מה קרה פה? מאיפה צצה המנהרה, ומה בעצם עשה שם צה"ל באותו היום? מותר לנחש שאחרי שהאלוף דורון "לונדון לא מחכה לי" אלמוג הורה על שיבוש החקירה בפרשת מותה של קורי, הקצינים והחיילים קיבלו שקרים חדשים שהם היו צריכים לזמר בבית המשפט, במקרה שיזומנו לעדות. הסיפור של קורי כמגינה על בית היה חזק מדי, היה צריך לערער אותו. אז אחרי שבע שנים, כשהם הגיעו לעדות רצינית בפעם הראשונה, הם מכרו לבית המשפט סיפור אחר לגמרי. בית? בכלל לא היינו באזור של בית. והשופט הציוני הטוב החליט להעדיף את עדותם, שנמסרה אחרי שבע-שמונה שנים, על עדויותיהם של פעילים בינלאומיים ופלסטינים שנמסרו בזמן אמת. כי, כידוע, חיילי צה"ל אף פעם לא משקרים לבית המשפט.

והמנהרה, מאיפה היא באה? הרי אליבא דגרסה החדשה של צה"ל, אין בכלל על מה לדבר על מנהרה, כי כוחותיו לא עמדו להרוס שום בית? היא עשויה להגיע משני מקומות, לא ברור מה מהם גרוע יותר. הראשון הוא התת מודע היהודי-ציוני: הרגנו אשה חפה מפשע, שהתנגדה להריסת בתים; אי אפשר לחיות עם המעשה הזה מבלי לסבול יסורי מצפון; על כן זה לא יכול להיות מה שקרה שם, היא הגנה בעצם על מנהרת נשק. אם כך, היא בגדר מחבלת ודמה מותר.

האופציה השניה היא שכמו בפרשת ג'וואהר אבו רחמה, צה"ל נקט בשני מהלכים: הודיע שהוא "מנהל חקירה" בעוד אלוף הפיקוד משבש אותה, ובו זמנית הפיץ פרטים שהוא יודע שהם אינם נכונים כדי להסיר מעליו את הלחץ – כמו, למשל, עלילת המנהרה. לגמרי במקרה, מי שהיה אחראי להפצת הפרטים השקריים בפרשת אבו רחמה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי.

את התפתחות העלילה בפרשת אבו רחמה היה אפשר לבחון בזמן אמת. המקרה של העלילה נגד רייצ'ל קורי רחוק מדי, וקשה לדעת מי התחיל אותה. בהתחשב במספר הגדול של טענות כאלה, עם זאת, צריך לשקול ברצינות את האפשרות שגוף רשמי הוא שהפיץ את השמועות.

ואף אחד לא יופתע באמת אם יסתבר שמדובר באותו גוף רשמי, שאת עדויות אנשיו קיבל השופט עודד גרשון ללא היסוס ופקפוק.

(יוסי גורביץ)

"אלימות בפועל"

בתי המשפט הישראלים, אולי עלה התאנה המוצלח ביותר של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, ירדו היום עוד מדרגה. אחרי "טרור דיפלומטי," מטבע הלשון של צאר החוץ שלנו, ואחרי ששמענו על "טרור תרבותי" (קריאה להחרמת אירועי תרבות בישראל) ו"טרור כלכלי" (קריאה להחרמת מוצרי התנחלויות), האשים בית המשפט המחוזי בחיפה את ארגון ISM ב"אלימות בפועל", גם כשאין מחלוקת שהוא לא היה מעורב באלימות.

המדובר בפסק הדין בתביעה האזרחית שהגישה משפחת רייצ'ל קורי, שנדרסה למוות על ידי דחפור של צה"ל ברפיח ב-2003. קורי ניסתה למנוע את הריסתו של בית פלסטיני ברפיח על ידי צה"ל למטרות, אה, אף אחד כבר לא זוכר בעצם. הגנה על ציר פילדלפי או משהו. בית המשפט טען שצה"ל עסק ב"חישוף", מונח שציין בדרך כלל הריסה של עצים או רכוש חקלאי אחר. לעתים קרובות ל"חישוף", שנטען שהוא מיועד למנוע מארבים, היה מעט מאד קשר לפעילות צבאית טהורה והרבה יותר לטרור של מדינה – הטלת אימה על התושבים הפלסטינים לבל יעזו להתקומם. ארגון בצלם ציין בשעתו שבמסגרת ה"חישוף", חמושי צה"ל השמידו גם שדות של עגבניות וקישואים, שבהם – איך לומר – לא כל כך קל להסתתר. הנזק, במקרים רבים, היה בלתי הפיך. בצלם הגדיר את המדיניות הזו כענישה קולקטיבית.

ראש המנהל האזרחי דאז בגדה, תא"ל דב צדקה, אמר בשעתו ש"בעזה – מאוד. לטעמי עשו כמה דברים שחורגים. אחרי האירועים של אלי סיני ודוגית ביצעו חישוף מאוד מסיווי. הם עקרו מאות דונמים של תות ומטעים וחממות. לדעתי זה לא הגון… זה יגרור שנאה והתלהמות, ולכך שעוד אנשים יצטרפו למעגל האיבה. זה פשוט לא חכם. גם באיו"ש יש מקומות שאנחנו לא נקיים מזה. לפעמים אני מאשר היקף מסוים של חישוף, אבל כשאני מגיע לשטח אני מוצא היפראקטיוויות של הכוחות […] האם הגזמנו במקומות מסוימים? עם יד על הלב – כן. בטח. בטח. אתה מתיר להוריד 30 עצים, ולמחרת אתה בא ורואה שהורידו 60 עצים. החייל או המ"פ שבמקום נסחפים. היו מקרים כאלה, ואסור להתעלם מהם. אנחנו ערבים לעניין הזה. מבוצעים תחקירים בעניין הזה. מביאים אנשים לדין." או לא ממש: צדקה הודה בחיוך שאף אחד לא הועמד לדין אבל "עשו לו נו-נו-נו. חד משמעית."

אז ככה נראה "חישוף": ענישה קולקטיבית שפועלת נגד האינטרסים של המבצעים אותה, שהם בעצמם ונדליסטים להוטים להרס שיודעים שהמערכת לא תעשה להם שום דבר חוץ מ, אולי, "נו-נו-נו חד משמעי." שנה אחרי המקרה של קורי, אפילו כמה ישראלים הזדעזעו מהיקף ההרס של הבתים ברפיח, ויוסף לפיד אמר שתמונות פליטה קשישה שמחטטת בהריסות ביתה אחר תרופותיה מזכירות לו את סבתא שלו, שחיה כידוע בתקופה אפלה (TM) שאין נוקבים בשמה. זה הביא לבוגי יעלון את הסעיף. (כאן ראוי לציין שיעלון טוען בידיעה הזו שהכוונה היתה להרוס 12 בתים בלבד, אבל שבוע קודם לכן הוא מדבר על הריסה מתוכננת של מאות בתים. כנראה חשב שאף אחד לא ישים לב). פחות משנה לאחר מכן, ועדה שמינה אותו יעלון מצאה את מה שכל אדם יכול היה לדעת לבד: שהריסה קולקטיבית של בתים איננה יעילה. למוסר אנחנו לא מצפים – אחרי הכל, מדובר בצבא שמוסרי יותר מהחמאס.

והנה, פסק הדין של השופט עודד גרשון מחזיר אותנו עשר שנים במנהרת הזמן. כאילו לא היו הדברים מעולם, קובע גרשון שפעילי ISM שימשו כ"מגינים אנושיים" – טענה מקובלת של מערכת ה-Hasbara הישראלית, שמעולם לא אוששה – וסייעו "סיוע כספי, לוגיסטי, ומורלי לפלסטינים, כולל מחבלים ובני משפחותיהם, והפרעה להריסה או אטימה של בתי מחבלים שביצעו פיגועי התאבדות רבי נפגעים." כל זה, אמר השופט, מעיד על כך "שהארגון מנצל לרעה את השימוש בשיח זכויות האדם והמוסריות כדי לטשטש את חומרת מעשיו המתבטאים באלימות בפועל." וואו, לא ידעתי שבתי המשפט הצטרפו לקמפיין ה-Hasbara.

בוא נאמר שזה קצת חצוף לשמוע משופט ישראלי דרשות על "מגינים אנושיים", שעה שבית המשפט העליון נדרש ליותר משלוש שנים כדי לאסור על הצבא הישראלי לקחת פלסטינים כמגינים אנושיים – מנהג שאין סיבה טובה להניח שהופסק. מעבר לזה, מסתבר שאם אתה מעניק "סיוע כספי, לוגיסטי ומוראלי" לפלסטינים ואפילו לכאלה שהם בני משפחה של מי שישראל מגדירה כמחבלים; אם אתה מנסה למנוע הריסת בתים – ענישה קולקטיבית אפילו אליבא דצה"ל, שהוא מעשה פסול מבחינה חוקית – או את אטימתם, כלומר את ענישתם של אנשים שלא ביצעו בעצמם כל עבירה, אז עצם ההתנגדות שלך לעבירה על החוק היא "אלימות בפועל." שלך, לא של האנשים שמגרשים אנשים שלא חטאו מביתם עם מעט החפצים שהם מספיקים לאסוף ואז הורסים אותו; שלך, לא של האנשים שהפכו גם את בני משפחותיהם של מפגעים למטרה מותרת.

השופט, כמובן, קיבל את עמדת הצבא, שהחייל שדרס את קורי לא הבחין בה – זאת למרות שחקירתו במצ"ח לא הושלמה, לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה להפסיק את החקירה. לאחר שהאלוף דורון אלמוג הורה לשבש את החקירה והורה לנהג הדורס לא לדבר עם חוקרי מצ”ח. אלמוג, כמובן, לא זוכר את זה. הם אף פעם לא זוכרים. חוקר מצ"ח דווקא זוכר, והוא מגובה במסמכים. הממשל האמריקאי לא התרשם: הוא מצא שחקירת צה"ל בפרשת מותה של קורי "איננה מספקת, ולא היתה מעמיקה, אמינה ושקופה כנדרש."

אז אם לא היתה חקירת מצ"ח כנדרש, והחקירה הצה"לית נשענת רק על עדותו של הדורס – שכמובן, רוצה להרחיק את עצמו מהפרשה – והיא סותרת את עמדתם של עדים אחרים, שאומרים שלא יכול להיות שהדורס לא ראה את קורי, אז מה הפלא שבתי המשפט הישראלים, שברוב מוחלט של המקרים הם חותמת גומי של מערכת הבטחון הישראלית, מעדיפים להאשים את הארגון שאליו השתייכה? אחרי הכל, אם נטיח בו האשמות, ועוד בפסק דין, אולי אף אחד לא ישים לב שלא הארגון הוא שנתבע אלא צה"ל, ושאנחנו הולכים בדרכו של אלמוג ומטייחים את החקירה של צה"ל.

ומעדיפים להעביר את ההאשמה באלימות מאלו שדרסו וירו לאלו שנורו על ידי צה"ל ונדרסו על ידיו.

(יוסי גורביץ)

המתחזה הנבוב: עוד כיספות של יאיר לפיד

אין מנוס, עוסקים שוב ביאיר לפיד. אני יודע, אני יודע, זו מטרה רכה וקלה, אבל האיש עדיין עומד לבצע את תרגיל מפלגת הגמלאים, לגזול כמה מנדטים ולהעביר שוב את השלטון לימין, אז צריך להמשיך ולהכות באיש שחושב שהדבר הישראלי ביותר הוא למרוח את קהל הבוחרים בנופת צופים על בסיס מרגרינה תעשייתית.

בינואר, כתב לפיד בטור השבועי שלו שהוא לא "מתכוון לשעבד את המדור הזה (ובוודאי שלא את יושרתו של העיתון המארח אותו) לדרכי הפוליטית החדשה." במארס, הוא הכריז שחלומו הוא להיות שר חינוך; אתמול הוא הקדיש, לגמרי במקרה, טור על חינוך לקראת פתיחת השנה החדשה.

עכשיו, אם אתם רוצים לקרוא טור באמת מעורר מחשבה על חינוך, אז הנה האחרון של שלום בוגוסלבסקי. ואם זה לא הספיק לכם, אז חיה סדן נותנת בראש. אבל אנחנו נתעסק עם לפיד, כי בגלל חוסר צדק קוסמי הזבל שלו מגיע לכמה מליוני בתי אב ואת בוגוסלבסקי וסדן קוראים רק כמה אלפים עד עשרות אלפים. מוכנים? נתחיל.

"מהו חינוך?", תוהה לפיד בפומפוזיות. יש לו כמה תשובות. "חינוך הוא ההתחייבות של הדור הקודם לתת לדור הבא את המפתח אל העתיד." זו תשובה חדשה ביחס לשאלה הזו, היא מגיעה עם המהפכה הטכנולוגית. התשובה הקלאסית לשאלה היא שתפקידו של החינוך הוא ליצור אדם טוב ואזרח מועיל. לפיד חושב שתפקידו של החינוך הוא, בין שאר קלישאות, הדרך היחידה להפוך חברת מהגרים מפוצלת ומסוכסכת לאומה אחת, שנסובה סביב מערכת ערכים אחת. מערכת הערכים האחת הזו, כמובן, היא מערכת הערכים של לפיד עצמו. צריך לתהות עד כמה ישראל היא אכן חברת מהגרים: אף שיש בה כמיליון יוצאי רוסיה וכמה עשרות אלפי יוצאי אתיופיה, רוב הישראלים כיום הם ילידים. לפיד, כמובן, לא מתייחס לכ-20% מאזרחי ישראל שאינם יהודים (בניגוד, למשל, לתנועת השמאל הלאומי), כנראה כי האלקטורט ממש לא יאהב את זה. הגישה של לפיד נוסתה בעבר: ה"ממלכתיות" של בן גוריון, שדרסה כל מה שלא התאים למפא"י. את נזקי השיטה הזו אנחנו סופגים עד היום. עכשיו רוצה לפיד שנחזור אליה. פלורליזם? לא בבית ספרנו.

אחר כך מהגג לפיד על תפקיד המורה. מסתבר, אגב, שהוא חושב שכל אחד יכול להיות מורה, אולי בגלל שהוא חושב שהוא עצמו הצליח בכך. באחת האמירות היותר משונות שלו, אמר לפיד השבוע שצריך להכשיר אקדמאים מובטלים להיות מורים. כלומר, ניקח אנשים שלא רצו להיות מורים, שלמדו משהו אחר לגמרי, ונסב אותם למורים. כדי לשמור על המוטיבציה שלהם, ניתן להם שכר זעום, נזרוק אתם לכיתות בגודל בלתי סביר, ואחר כך נתפלא ששיעור השחיקה בקרב מורים חדשים הוא עצום.

אחר כך מגיעה השגיאה האיומה הראשונה: "היום כל ילד עם סמארטפון יודע יותר מאשר כל מערכת החינוך כולה." זה השלב שבו זרקתי את העיתון בזעם על כסא סמוך. זה בולשיט, ולא סתם בולשיט, זה בולשיט מתלקק שמיועד להחניף לאגו של טכנו-אוטופיסטים ריקנים.

לילד עם הסמארטפון יש גישה להמון מידע. לא כל המידע; אפילו לא כל המידע החשוב. מי שירצה להתעניין בהיסטוריה, במיוחד היסטוריה ישראלית, יגלה שהרשת היא משאב חלקי מאד ובעייתי מאד. אין עדיין, ולא יהיה בקרוב, תחליף ראוי לספריה אוניברסיטאית ראויה לשמה. במיוחד בישראל, שבה מי שמנסה למצוא פרטים על דברים שקרו לפני 1995, כלומר פחות או יותר כל ההיסטוריה שלנו, נאלץ להתמודד עם שלדי עצמות ותו לא. אבל העובדה שיש גישה למידע לא הופכת את הילד עם הסמארטפון ל"יודע יותר מכל מערכת החינוך כולה." אני מוכן לשים כסף טוב שמורה וותיק לאזרחות או פיזיקה עדיין יידע הרבה יותר חומר משיידע "הילד עם הסמארטפון." השחנבון מספק גישה – אבל הוא לא מלמד אותך איך לברור מידע. מי שינסה ללמוד היסטוריה ישראלית רק על סמך ויקיפדיה העברית, למשל, יקבל תמונה מעוותת מאד של המציאות.

הגישה הזו לוקה בשתי בעיות. הראשונה, והחמורה יותר, היא התפיסה שלכל ילד ישראלי יש גישה גישה לשחנבון. תזכורת: אנחנו מדברים על גרוטאות שעולות בישראל כ-3,000 ₪. בהתחשב בשיעורי העוני המפחידים, ובהתחשב בעובדה שיש המון הורים שלא יכולים להרשות לעצמם לתת לצאצא שלהם גרוטאה שבירה בשווי של כ-75% ממשכורת מינימום, המידע הזה מראה לנו על איזה אנשים בדיוק חושב יאיר לפיד. שנית, חמורה פחות, היא שיכולת שימוש בסמארטפון לא מעידה על יכולת הבחנה בין אמת ושקר ובין טפל ועיקר.

אחר כך מתמוגג לפיד על שיעור שבו שלח תלמידה להביא את הטקסט של מגילת העצמאות מהספריה, ועד שהיא חזרה התלמידים כבר שלפו את הטקסט שלה, וניתוח שלה, מוויקיפדיה. הניתוח הזה, כמובן, לא מתייחס לכשלים שבמגילת העצמאות ולקשר הרופף שלה למציאות הישראלית, או לשאלה מי לא חתם עליה; זו היתה הכנסת פוליטיקה, כלומר החיים הפועמים של הפוליטיאה, לבית הספר.

מכאן מפליג לפיד על כנפי הדמיון ומתאר מצב שבו תלמידים יקבלו, באמצעות טאבלטים, שיעורים במשפטים מאהרן ברק ושיעורים בכימיה מעדה יונת. כמה בעיות: הראשונה, שכבר דנו בה, היא שאלת המחיר של הגרוטאות – קשה להאמין שבתי הספר יממנו טאבלט לכל תלמיד. כלומר, שוב, מדובר בפתרון לעשירים בלבד. גם אם זה יהיה המצב – נניח, באמצעות הטאבלטים הזולים ביחס של OLPC – מה שלפיד עושה בעצם הוא אטומיזציה של הכיתה: עשרות תלמידים שכל אחד מהם לומד משהו אחר בקצב שלו ו"אם הוא לא הבין משהו, הוא תמיד יוכל לעצור, לחזור אחורה, להציץ בדף של 'שאלות נפוצות'."

כלומר, למקרה שלא הבנתם, יאיר לפיד מציע בעצם לפרק את מערכת החינוך. כל תלמיד ילמד לבד, עם טאבלט, בקצב שלו. הוא מודה בחצי פה שזה יצור בעיות חדשות, כמה מה בעצם יהיה תפקידו של המורה, אבל לא מנסה להציע פתרון לבעיות הללו.

והפתרון שלו לא עובד. כל כך לא עובד, שהוא למעשה מגביר את הפערים. מחקרים שנעשו בארה"ב מצאו שהאליל של עוד-טכנולוגיה לא פותר בעיות בתחום החינוך; הוא יוצר בעיה ממאירה שנקראת "פער בזבוז הזמן." טאבלטים, בינתיים, הם בעיקרם כלי לצריכת תוכן; רוב התוכן הזה הוא בידורי. ילדים עניים נוטים להשתמש בכלים הטכנולוגיים כדי לבזבז יותר זמן מאשר ילדים מבתים מבוססים, שמשתמשים בו יותר כדי לבצע את מטלות בית הספר שלהם. בשני המקרים, השימוש בטאבלט (או מחשב נייד) כדי ללמוד הוא זניח; למגיעים מבית עני יש, בדרך כלל, פחות משמעת עצמית ופחות תשומת לב של ההורים. כתוצאה מכך, הפערים בחינוך בין המעמדות השונים – שקיומם בישראל הודגם היטב השבוע, עם הפירוט של הזכאות לתעודת בגרות על פי ישוב – מתרחבים עם הגדלת הגישה לרשת ולמחשבים. כנראה שיאיר לפיד לא שמע על זה.

נו, אז הוא לא קרא איזה מאמר, אתם אומרים. אז מה? אז הוא גם לא חושב מי יודע מה. מה יקרה כשתיקח 40 בני עשרה בחדר צפוף ותתן להם טאבלט עם קישור לרשת? מה, אתה באמת חושב שהם כולם ילכו להקשיב לאהרן ברק? או שהם יגלשו ליוטיוב? או לאתרי פורנו? או סתם ינהלו צ'אט קבוצתי ער, מאחורי גבו של המורה? מישהו באמת חושב שחיבורה של כיתה לרשת ישפר את יכולת הלימוד שלה? בתקופה שבה יותר ויותר מחקרים וספרים מזהירים אותנו שחיבור קבוע לרשת פוגע ביכולת הריכוז שלנו? כנראה שרק יאיר לפיד ואחרים שתקועים בשנות התשעים חושבים שזה יכול להיות רעיון טוב.

אבל הנקודה העיקרית כאן, שוב, היא האטומיזציה. תלמיד תלמיד לעצמו, מקסימום הוא ייעזר בקבצי FAQ. ואם זה לא מספיק? טוב, אז אם יש לו הורים אמידים, הם כבר ידאגו לו. ואם לא? אנחנו חוזרים, שוב, לכך שהחזון (אני מתנצל בפני המילה "חזון" על המעשה המגונה שעשיתי בה בחיבורה ללפיד) של לפיד הוא ניאו-ליברליזם נקי. מי שיש לו, יינתן לו; ומי שאין לו, גם מה שחשב שיש לו יילקח ממנו.

יש לישראל מספיק פוליטיקאים גרועים, ומספיק ניאו ליברלים בעמדות מפתח, מבלי שנוסיף עליהם עוד ליצן עם קול רדיופוני שנראה טוב בחליפה.

(יוסי גורביץ)

ישראל רחמנים בני רחמנים

הרשויות הישראליות גירשו עד כה מישראל לדרום סודאן כ-700 בין 700 ל-1,000 פליטים מהמדינה הטריה. הגירוש נובע בעיקרו מהלהט הגזעני של צאצא הפליטים האפריקאים, אלי ישי, להוציא מהארץ כמה שיותר לא יהודים. ארגוני זכויות האדם עתרו לבג"צ כנגד הגירוש; זה דחה את העתירה, כשהוא מעדיף לקבל את התיאורים של נציגי הממשלה על המצב בדרום סודאן ולא את תיאוריהם של ארגוני זכויות האדם.

במקביל, הפעילו הרשויות הישראליות מגע מיוחד של רשעות: כפי שחשפה הפעילה יעלי כהן, ואחר כך דיווחה גם התקשורת הישראלית, רשות ההגירה סירבה להטיס לדרום סודאן כמות גדולה (11 עד 14 טון) של ציוד של הפליטים המגורשים כי "זה עולה כסף." בין הציוד גם תרופות וכילות נגד יתושים, שהגיעו לידי הפליטים מידי ארגוני זכויות האדם.

התוצאה הישירה של האישור של בג"צ והרשעות של ישי היא שחמישה מן הפליטים שגורשו, ביניהם פעוט בן שבעה חודשים בשם ניאן דה בול, מתו. הם ממתו ממחלות, אבל התרופות, כאמור, נשארו בישראל. אלה לא כל החולים: אלה רק האנשים שאלי ישי ובג"צ שלחו אל מותם עד כה. מספר החולים גבוה משמעותית יותר, כי ישראל בחרה לגרש אותם בשיא עונת המלריה. וכסף לתרופות אין להם.

המוות הזה, שהיה נמנע לחלוטין אם בג"צ היה חורג ממנהגו לקבל את עמדת הממשלה כאילו היא נטולת אינטרס, כנראה לא יהיה האחרון. זו משמעות הגירוש שמבצעת ישראל: סבל ומוות לאנשים שלא חטאו בדבר פרט לכך שלא היו יהודים. המוות הזה, באמצעות ברירה טבעית, גם לא יטריד את רוב היהודים הישראלים. לא מדובר ביהודים, אחרי הכל.

מאלי ישי והאחים היהודים אף אחד לא מצפה לדבר. הם שונאי המין האנושי, אם לא אויביו האקטיביים. מבג"צ נהוג היה לצפות שימנע מעשי עוול כאלה. אבל עיניו עצומות: הוא מעדיף לא לראות. הוא מעדיף לא לדעת איך באמת פועלות הרשויות. הוא מעדיף עשרות בשנים לא לדעת איך נראה הכיבוש באמת. בית משפט נאור, אילו היה מאשר גירוש, היה מקפיד לסנדל את הרשויות כך שתרגיל כמו "לא בא לנו להטיס את הרכוש שגנבנו ממכם, מה תעשו לנו" היה גורר ענישה כבדה.

ואולי אנחנו מצפים ליותר מדי מבית המשפט העליון ביושבו כבג"צ. אולי הציפיה הזו היא פרי שטיפת מוח של אליטה משפטית שמאז ה"המהפכה החוקתית" של 1992 סיפרה לנו בדותות על כך שבית המשפט הישראלי מגן על החלש מפני עוצמת השלטון. להם האגדות הללו הועילו; למערכת המשפט הישראלית יצא שם טוב מאד בחו"ל, כנראה משום שגם שם לא בודקים את העובדות יותר מדי. אולי אי אפשר לצפות שבית משפט יעמיד חומה ליברלית מול אוכלוסיה שבחלקה הגדול איננה רוצה בערכים ליברליים ואף סולדת מהם.

(יוסי גורביץ)

משילות? פחחחחחחח!

בנימין נתניהו נוהג להתלונן על "בעיית המשילות" של ישראל, כביכול אין לראש הממשלה הישראלי – אחד החזקים שבין ראשי הממשלה הפרלמנטריים בעולם – די סמכויות. לאחרונה הוא העביר בממשלה החלטה שמשמעה ריכוז כוח חזק עוד יותר בידיו, עד כדי ריסוק המוסד של ממשלת קבינט.

אבל לנתניהו יש בעיית ברז'נייב. ליאוניד איליץ' שלט בברית המועצות אחרי הדחת חרושצ'ב, והוא צבר עוד ועוד תארים וסמכויות. רשמית, הוא החזיק ביותר סמכויות משהחזיק סטאלין אי פעם, אבל בפועל היה מנהיג חלש הרבה יותר, שכמעט ולא עשה דבר, משום שנשען על קואליציה של אוליגרכיה שמרנית מבוהלת.

נתניהו מחזיק ביותר סמכויות, טכנית, משהיו לבן גוריון. בניגוד לבן גוריון, גם אין לו אופוזיציה ראויה לשמה. לזמן מסוים הוא החזיק בקואליציה של 94 חברי כנסת, וכשאילץ את קדימה לפרוש, הוא גם פירק אותה בפועל. ובהחלט יתכן שזו היתה כוונתו: נתניהו הוא תחבולן פוליטי ממולח. זוכרים את התרגיל של פרישת אהוד ברק ופליטיו מהעבודה?

אבל במובנים רבים, נתניהו הוא ראש הממשלה החלש ביותר בתולדות ישראל מאז, ככל הנראה, משה שרת. הבעיה היא לא בסמכויות, הבעיה היא ביכולת קבלת ההחלטות. כל החלטה שעשויה לפגוע בקואליציה שלו פשוט לא מתרחשת.

הדוגמא הקלאסית היא אביגדור ליברמן. הלז, שטכנית משמש כשר החוץ, עושה כמיטב יכולתו להקריב את האינטרסים הישראלים למען האינטרסים האלקטורליים שלו. אם נשתמש בלשונו של ליברמן עצמו, שם התואר הראוי לו הוא בוגד. הפעם מדובר בשני מהלכים: בראשון, שלח ליברמן מכתב לקוורטט ובו הוא קורא להדיח את אבו מאזן, נשיא הרשות (היום, ברדיו, הוא טען שאבו מאזן מקדם "טרור דיפלומטי" נגד ישראל); המדיניות הזו מנוגדת למדיניותה הרשמית של הממשלה, כל כך מנוגדת שנתניהו מיהר להבהיר ששר החוץ לא מייצג את הממשלה. המהלך השני הוא תקיפה פומבית של מצרים, שהכניסה כוחות לסיני ללא תיאום עם ישראל. אפשר להבין ואפילו להזדהות עם החשש מכך – כתבתי כאן בשעתו על כך שיש בעיה חמורה בכך שמשרד הבטחון עוקף את הכנסת, שאישרה את הסכם השלום, ומגיע להבנות שקטות עם גנרלים מצרים. אבל נראה שאביגדור "אסואן-טהראן" חיפש, כהרגלו, הזדמנות להלהיט את המצב ויצא בהצהרות תוקפניות – בלי שהממשלה תחליט בנושא.

הפטנט הזה – הצהרה ששר לא מייצג את עמדת הממשלה – הוא ייחודי לממשלת נתניהו. כל הרעיון של ממשלת קבינט הוא ששר מייצג את עמדת הממשלה. זה לא המקרה הראשון: נתניהו אמר שליברמן "מייצג את דעותיו האישיות" גם אחרי שליברמן תקף אותו אישית בעצרת האו"ם. אנחנו מדברים על שר חוץ שהודיע רשמית שהתכנית שלו לטיפול ביחסים עם טורקיה היא לחמש את ארגון הטרור פ.ק.ק. ישראל, במסגרת מדיניות הפריפריה שלה – שגרסה שיש לנצל את העובדה שהעולם הערבי והמוסלמי איננו הומוגני כדי לעודד מיעוטים להתקומם כנגד השלטון המרכזי, שלרוב היה עוין לישראל – סייעה ללא מעט מיליציות וארגוני טרור (הגבול בין השניים נזיל מאד) לאורך ההיסטוריה שלה. היא אף פעם לא הודיעה על כך רשמית; במסגרת הכללים של מלחמות הצללים, זה נחשב למקבילה של השתנה מהמקפצה.

על רשימת השטיקים הללו אפשר להוסיף את התרגיל האחרון של הסגן של ליברמן, דני איילון, האיש והכסא הקטן. הלז הודיע היום (ה') ש"לצערנו מסתבר שהשינוי שחל בדרום אפריקה במהלך השנים לא הביא לשינוי בסיסי במדינה והיא נשארה מדינת אפרטהייד. כרגע מופנה האפרטהייד של דרום אפריקה כלפי ישראל ונגד כורים בדרום אפריקה עצמה. במקום לקבל החלטה על סימון מוצרים ישראליים, רצוי היה שממשלת דרום אפריקה תקבל החלטות אמיצות בנוגע ל-34 כורים חפים מפשע שבסך הכל ביקשו שיפור בתנאי עבודתם." מעבר לחוצפה הבסיסית, צריך לזכור – התרגלנו לאיילון ולליברמן, אז שכחנו – שתפקידו של משרד החוץ הוא לא להיות הטוקבק הבכיר במדינה, אלא לשפר את יחסי החוץ של ישראל. ליברמן ואיילון אפילו לא מעמידים פנים שזה מה שהם מנסים לעשות: הם מנצלים את תפקידם כדי לעשות לאספסוף היהודי הגאה נעים בגב. זה ידפוק את מדינת ישראל, אבל זה יביא להם קולות בקלפי. בגידה כבר אמרנו?

ראשי ממשלה אחרים לא היו עוברים על התנהלות כזו לסדר היום. שרון לא מצמץ לפני שפיטר את ליברמן על הרבה, הרבה פחות מזה (ראוי לציין שההתנהלות של שרון, שפיטר את ליברמן כדי להבטיח רוב בממשלה להצעת ההתנתקות, היתה בעייתית בלשון המעטה). שרון גם פיטר את שרי ש"ס, מה שהיה אולי המהלך הפופולרי שלו. פרס לא היסס לדרוש את העברתו של מודעי מתפקידו אחרי שזה כינה אותו "ראש ממשלה מעופף"; הוא גם היה קרוב מאד להביא לפיטוריו של שרון – שני המהלכים הללו היו בתקופת ממשלת האחדות של 1984-1988.

לנתניהו אין האומץ להביא לפיטוריהם של מי שדופקים את יחסי החוץ של ישראל על בסיס קבוע; הוא רק מסתפק בהבהרות רפות שהם לא מייצגים את הממשלה. ובכן, הם מייצגים. כך עובדת השיטה. אבל נתניהו מעדיף לכרסם בשיטת המשטר שלנו, ובלבד שלא יצטרך להתמודד עם משבר קואליציוני. חוסר נכונותו של נתניהו להחליט, וחוסר נכונותו להתעמת, הוכח גם בפרשה שבה אילצה אותו מערכת הבטחון למנוע דיון בנושא – המצור על עזה – שבו ביקש מן המל"ל לכתוב דו"ח מיוחד; אחר כך כל זה התדרדר לפרשת המשט.

אז מה יש לנו פה? ראש ממשלה סמרטוט, שצובר יותר ויותר סמכויות על הנייר בעודו שוחק את המוסכמות של שיטת המשטר ושם אותן ללעג. הסמכויות האלה, אגב, לא ייעלמו עם נתניהו: הן יעברו לראש הממשלה הבא, ויימצא מי שיהיה בו די עוז לעשות בהן שימוש לרעה. ככה זה עובד; שימוש לרעה בסמכות הופך לתקדים. זו לא תובנה חדשה; ימיה כימי העימות בין יוליוס קיסר וקיקרו סביב הוצאתם להורג של בעלי בריתו של קטילינה.

וזה האיש שרוצה שנסמוך עליו בהחלטה גורלית כמו יציאה למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: ערוץ 10 עומד שוב על סף סגירה. אפשר לא לאהוב את ערוץ 10 – לעבדכם הנאמן כלל אין טלוויזיה – אבל במצב שבו ראש הממשלה שולט בכל כך הרבה ערוצי תקשורת, לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו. מעניין לציין שקולו של שר התקשורת, משה כחלון, לא נשמע בפרשה. למה לו להסתבך עם נתניהו, שגם כך חושד בו שהוא מנסה לרשת אותו? כחלון יודע להופיע בתקשורת; כשהיו קופונים לגזור, כמו כששבר את קרטל הסלולר – ועל כך בהחלט מגיעה לו תודה – הוא ידע לעשות זאת היטב. אבל כחלון יודע גם ממה להתרחק: הוא גם שר הרווחה, מה שוודאי יפתיע חלק מהקוראים. זה תפקיד שעליו הוא מעדיף לא לדבר. כן, נחמה: בממשלת נתניהו יש "שר להגנת העורף", אבל אין שר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה. זה אומר הרבה על סדר היום שלה – וגם על זה של משה כחלון.

(יוסי גורביץ)

נגררים אחורה

סקר חדש שבחן את מידת הדתיות של תושבי 57 מדינות ברחבי העולם מצא שיש עליה חדה בשיעור האתאיזם, ובהתאם ירידה בשיעור הדתיות. כמו כן נמצאו כמה ממצאים לא מפתיעים: ככל שאדם שרוי במחסור פחות, כך הוא דתי פחות; וככל שהוא משכיל יותר, כך הוא דתי פחות. כלומר, נשמר המתאם הידוע בין דתיות לעוני ובערות.

את העליה בשיעור האתאיזם יש לזקוף, ככל הנראה, לעליית תנועת ה"אתאיסטים החדשים" – כריסטופר היצ'נס זצוק"ל, ריצ'רד דוקינס וסם האריס הם הבולטים שבהם. אף שיש לתנועה הזו צדדים בעייתיים – דוקינס רצה שאתאיסטים ימתגו את עצמם מחדש כ-brights, כינוי שקשה להחליט אם הוא מעורר יותר חלחלה או רחמים – היא מאפשרת לחושבים עצמאיים להרים שוב את ראשם, אחרי כשלושים שנה שבה אמרו לנו שהדת שבה לבעת את כדור הארץ.

ואם זו המגמה העולמית, ישראל כרגיל מציגה מגמה נגדית. רק 43% מהישראלים מגדירים את עצמם כחילונים – אבל אלה חילונים משונים. 80% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כמאמינים באלוהים, ו-70% מהם משוכנעים שהיהודים הם העם הנבחר. 69% אמרו ש"התורה והמצוות הם ציווי אלוהי." כלומר, לפחות 12% מה"חילונים" מקבלים את הרעיון שהם חיים חיים פגומים, ושהם לא מחזיקים באמת. בשאר העולם, מצד שני, יהודים הם הקבוצה הספקנית ביותר: רק 38% מגדירים את עצמם כדתיים, ו-54% כלא דתיים.

איך נוצר הפער הזה בין יהודים ישראלים ושאר יהודי העולם? התשובה, כמובן, נעוצה במערכת החינוך ובמערכת הציונית בכללה. אין בישראל מערכת חינוך חילונית – בן גוריון פירק את מערכת החינוך האחרונה הזו, מערכת החינוך של הקיבוצים. מערכת החינוך הממלכתית הישראלית איננה חילונית בשום צורה: ספי רכלבסקי כבר כתב שעיקר תחום הלימוד שלה הוא "חגי ישראל." כלומר, ילדים למשפחות חילוניות מקבלים בעצם חינוך דתי לייט, ומשרד החינוך בולם כל נסיון לבנות בתי ספר חילוניים באמת.

הציונות, למרות שהיו בה אלמנטים חילוניים מובהקים, לא עשתה מעולם ליהדות את מה שעשו תנועות הנאורות באירופה לנצרות: היא לא הציגה לראווה את כל שקריה, לא חשפה ללעג ולבוז את כל אמונותיה התפלות. היא התמקדה, אמנם, במה שהיא ראתה כבעיה מרכזית של היהדות האורתודוקסית: הניתוק שלה מלאומיות יהודית. האורתודוקסיה מעולם לא נטשה את השבטיות היהודית, אבל בכך לא היה לציונים די: הם רצו לכבוש את כנען בסופה, וכדי לעשות את זה הם היו צריכים לדלג על 2,000 שנים של היסטוריה יהודית.

אבל הם מעולם לא ניתקו את הזיקה בינם ובין הדת. אחרי הכל, הדת היהודית – כפי שמדגישים תועמלני החרדים והציונים הדתיים ללא הרף – היא הדבר היחיד המעניק ליהודים זכות על מה שהם מכנים "ארץ ישראל." הציונים רצו לקחת את ארץ ישראל תוך התעלמות ממי שעל פי המיתוס העניק להם אותה, ותוך דחיקה לאחור של מצוותיו; אבל הם לא העזו לנתק את הזיקה אל הדת הרבנית.

מקרה הסטטוס קוו יוכיח: החרדים כפו אותו על הממשלה שבדרך באמצעות נסיון סחיטה. הם איימו, ערב הצבעת הכ"ט בנובמבר – זו שמשרד החוץ שלנו מנסה למחוק – כי אם הממסד הציוני לא יקבל את הסטטוס קוו, הם ינסו לטרפד את קבלת ההחלטה. הממשלה שבדרך קיבלה את הסטטוס קוו – ולא רק שלא התנערה ממנו אחרי שאיום הסחיטה התפוגג, היא גם הוסיפה עליו. היא לא היתה צריכה להעביר לידי הרבנות את השליטה על תחום הפרט ויחסי האישות, אבל היה לה מאד נוח לעשות זאת. כך היא לא היתה צריכה להכריע אם ה"יהודי החדש" הוא אכן חדש, ואם כן באיזה מובן. ושוב, לגמרי לא במקרה, היא העניקה בלעדיות על תחום הדת ליהדות האורתודוקסית, וניהלה מלחמת חורמה נגד היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית (למרות שמעולם לא היתה לה בעיה לקחת את הכסף של היהודים הללו, היא לא היתה מוכנה להכיר בהם). היהדות האורתודוקסית, אחרי הכל, הכילה גרעין יהודי לאומני; היהדות הרפורמית נטשה אותו, וויתרה אפילו על העברית. היהדות הרפורמית התאימה את עצמה לחיים מחוץ למדינה יהודית; המסד היחיד שעליו אפשר היה לבנות מדינה יהודית היה האורתודוקסיה.

אבל האורתודוקסיה בישראל נמצאת בהתקף חריף של ריאקציה. החרדים יודעים שמספר גדול של בניהם נוטש את המערכת החרדית; הציונות הדתית יודעת שכרבע מבניה מסירים את הכיפה. התוצאה היא נסיון להוסיף חומרה על גבי חומרה. המבחן, כמו לגבי כל קבוצה פונדמנטליסטית, הוא יחסה לנשים, וזה מחמיר מיום ליום. שוויון זכויות לנשים הוא לא משהו שהיהדות האורתודוקסית – בדיוק כמו הפונדמנטליסטים המוסלמים – יכולים לחיות איתו. הוא מערער את מה שהם קוראים לו בשם קוד "ערכי המשפחה" ומשמעו שימור מעמדו של הגבר. עובדיה יוסף, שנהגו לתאר אותו כרב מקל, הבהיר השבוע שוב את גבולות הסובלנות של האורתודוקסיה: הוא פסל שופטים לעדות, משום שהם מקבלים את עדותן של נשים. בתי ספר ממלכתיים-דתיים החלו לאמץ לאחרונה קוד התנהגות שפעם היה שמור לחרדים: הפרדה בין ילדים וילדות גם בהפסקות; דרישה שפעילויות אחרי הלימודים שבהן משתתפים תלמידים יהיו מופרדות על פי מין; המלצה להוצאת הטלוויזיה מהבתים; המלצה לאי חיבור לרשת, ואם כן – רק חיבור כשר; דרישה מהתלמידות ללבוש "צנוע" במיוחד; דרישה מאמהות לתלמידים לשמור על כיסוי ראש, ודרישה מאבות להקפיד על תספורת "ברוח בית הספר"; ואיסור על אבות לצפות בקטעים אמנותיים של בנותיהם.

הדרישה האחרונה ראויה לעיון מיוחד. היא אומרת בעצם שכל האבות הדתיים חשודים בכך שהם עשויים להתפתות ולקיים יחסי מין עם בנותיהם – או, על כל פנים, שהם עשויים לראות בבנותיהם אובייקט מיני, וראוי שלא להעמיד אותם במבחן הזה. זו תפיסה חולנית של העולם, תפיסה שלא יודעת איך להתמודד עם קריסת הגבולות הישנים ושמשוכנעת שמראה תשל ילדה מתעמלת עשוי לגרום לאביה, במקרה הטוב ביותר, להוצאת זרע לבטלה

וזו תפיסה שמשרד החינוך הישראלי מקדם. היא מתנהלת בהסכמה מצידו, אמנם בעיקרה הסכמה בשתיקה. הוא לא מגן על הבנות הדתיות, שילמדו מעתה מגיל צעיר יותר ויותר שהן בסך הכל מפתות ועל כל פנים אדם נחות. הוא לא מגן עליהן כפי שהתרגל מזמן להפקיר את הילדים החרדים; אבל על החרדים הוא יכול לפחות לומר שהם מפעילים מערכת חינוך עצמאית. זה לא המצב בחינוך הממלכתי-דתי.

נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לרפובליקת וויימאר הגוועת, בשני המקרים במידה מסוימת של צדק (אם כי אהבת המרטיריות של השמאל היא זו שגורמת לו, במקרים רבים, להתאהב במודל הוויימארי). אולי ראוי להציע מודל אחר: פקיסטן. מדינה שזהותה דתית במובהק, שונאת זרים, עם צבא חזק מדי, נשק גרעיני, והעמדת פנים מתקלפת במהירות שהיא מזדהה עם ארה"ב, ממנה היא מקבלת תקציבים נדיבים לצבאה. עוד משהו שצריך לחשוב עליו.

(יוסי גורביץ)

תשתית הטרור היהודי

ישראל התנצלה רשמית בסוף השבוע על כך שמחבלים יהודים תקפו בבקבוקי תבערה, סמוך להתנחלות הידועה לשמצה בת עין, רכב פלסטיני בבקבוקי תבערה ופצעו שישה מנוסעיו. ראש הממשלה נתניהו מיהר להתקשר לנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, ולהבטיח לו כי ישראל תעמיד את האחראים לדין. אם אבו מאזן קנה את זה, יש לי מגרש ביפו, מהצד של הים, למכור לו. אחרי הכל, כוחות הבטחון עוד לא הצליחו להעמיד לדין את האחראים להתקפה המאורגנת על חטמ"ר אפרים (זוכרים?), אז לדרוש מהם למצוא מתנחלים שתקפו פלסטינים באמת יהיה מוגזם.

הפיגוע אירע בערב יום חמישי; כמה שעות לאחר מכן תקף אספסוף של בריונים יהודים גאים שלושה פלסטינים בירושלים וניסה לבצע בהם לינץ'. במיטב המסורת של הקו קלוקס קלאן, התקיפה התבצעה ביחס של עשרה לאחד. עוברי אורח תיארו את הקריאות של היהודים הגאים: "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" וכמובן אחד הגרפיטי הפופולריים בישראל, "מוות לערבים." על פי הדיווחים, התוקפים גם ניסו להפריע לכוחות ההצלה שטיפלו בפצועים.

השר משה יעלון ראוי לשבח על הגינוי התקיף של שני הפשעים הללו; הוא יוצא בכך נגד הקהל שלו, המתנחלים וחובשי הכיפות. אבל אסור לשכוח שהפיגועים עצמם הם סימפטום, ושאם נאמץ את הביטוי הבטחוני "תשתיות הטרור", הרי שהללו הן תשתיות שממומנות על ידי הממשלה.

בהתקפות על מגורי סטודנטים פלסטינים בצפת לפני כשנתיים, שנערכו בהשראת רבה של העיר שמואל אליהו, נשמעו קריאות "יהודי הוא נשמה." אלה גם קריאות מקובלות בקרב הקבוצה הגזענית בית"ר ירושלים (שאכן, יש לה גם עיסוק צדדי בתחום הספורט.) ל"זבל הלבן" היהודי אין דבר פרט ליהדותו, היא כל מה שיש לו והיא שמעמידה אותו אוטומטית מעל אחרים, טובים ממנו. היהודי הגאה הוא כמובן אורתודוקסי, במובן המינימלי שהוא מקבל את תפיסת היהודים האורתודוקסים כעליונים על כל אדם אחר. התפיסה של "יהודי הוא נשמה" בעוד שכל האחרים נטולים נשמה היא תפיסה אורתודוקסית מובהקת, שהושפעה מאד מן הקבלה אבל מקורותיה קדומים יותר ("אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" התלמודי, כמו גם ספר הכוזרי ומדרג "דומם-צומח-חי-מדבר-יהודי" שלו.)

הפוגרומצ'יקים מיהרו להפיץ את הבדיה שהם יצאו להתקפה משום שאחד הפלסטינים העז ל"נסות להתחיל" עם יהודיה. את הטענה הזו, החשש לחילול הדם של בת הגזע העליון, אנחנו מכירים היטב מכל חברה גזענית – מהדרום האמריקאי ועד לגרמניה הנאצית. היו כמה וכמה התקפות כאלה: לפחות במקרה אחד, זה של פנחס אבורמד, זה נגמר ברצח. התקפות כאלה הפכו לדבר שבשגרה בירושלים. פוגרום מאורגן – ככל הנראה בסיוע שקט של פעילי ימין שגורשו מהגדה – בוצע בערב יום השואה 2008 בפסגת זאב. זה עשה קצת רעש, ושקע.

התוקפים, אם ייתפסו, יוכלו לומר שהם בסך הכל עושים מה שהמשטר רוצה שהם יעשו. חברת הכנסת ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית) זימנה לכנסת, לדיון על "התבוללות", את בנצי גופשטיין, כהניסט שמנהיג את ארגון להב"ה שמסמן עסקים שמעסיקים פלסטינים כדי שאלה יוחרמו. גופשטיין, שאמר על אבורמד שהוא "היה צריך לקבל צל"ש", לא היה שם לבד: לצידו ישב צבי צמרת, יד ימינו של שר החינוך סער. במהלך הישיבה אמר צמרת שגם משרד החינוך יעשה את שלו כדי למנוע "התבוללות", ויפעל "כדי להגביר את הזהות היהודית" באמצעות שיעורי מחנך ו"חינוך לחיי משפחה." בקיצור, משרד החינוך של סער קיבל את הנחות היסוד של גופשטיין ולהב"ה: "התבוללות" – כלומר, קשר אישי בין יהודים ולא יהודים – הוא משהו שמשרד החינוך צריך להתמודד איתו. מדובר, נזכיר, במשרד חינוך שאוסר על לימוד הצהרת זכויות האדם האוניברסלית משום החשש שהתלמידים ילמדו שיש להם זכות להמיר את דתם.

שניה, לא גמרנו. באחד הרגעים הגרועים ביותר בהיסטוריה של הכנסת, טען דני דנון שהבדואים בישראל אחראים לאלף (!) מקרי חטיפה של נערות יהודיות מדי שנה. המשטרה, מצד שני, ציינה שהיא לא מכירה אפילו מקרה אחד כזה. דנון התעקש על דבריו.

לארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") יש היסטוריה של תמיכה במעשי לינץ'. לא קורה לו שום דבר. רגע, לא: הוא מקבל תמיכה מהממשלה באמצעות עמותה, "חמלה" שמה. גם ארגוני גזענות ("התנגדות להתבוללות") אחרים, כמו "יד לאחים", מקבלים סיוע ממסדי – משרד הפנים של אלי ישי מסתייע בו בעקביות ועיריית אשקלון מוסרת לו מבנה. ואם משליכי הבקת"ב מיום חמישי ייתפסו במקרה, מיד תזנק לעזרתם עמותת "חננו", שזוכה לפטור ממס מממשלת ישראל. למעשה, גם הפוגרומצ'יקים מירושלים יזכו ככל הנראה לסיוע – "חננו" סייעה לארבעה אחים יהודים שהסתבכו קלות כאשר דקרו למוות את הפלסטיני חוסאם רווידי. המקרה ההוא נגמר בדקירה ומוות, אבל הפרקליטות תבעה רק על הריגה והשופט שלח את הדוקר רק לשמונה שנות מאסר.

"חננו" קשורה, באמצעות הדובר שלה אלחנן גרונר, גם ל"קול היהודי", אתר הסתה שמיהר לחגוג על הפוגרום בירושלים, שמופעל על ידי תלמידי ישיבת יצהר – אותה הישיבה שהשב"כ רצה לסגור מרוב שהיא מדרגת הסתה, אבל משרד החינוך ממשיך לממן. לאחרונה, סגר היועץ המשפטי לממשלה את חקירת ההסתה נגד שניים מהרבנים בישיבה, שכתבו את "תורת המלך", מדריך להריגת לא יהודים. שמואל אליהו, ראש הנחש, לא הועמד לדין בשל ההתבטאויות הגזעניות שלו – ככל הנראה מתוך אותו ההגיון שמנע את העמדת כותבי "תורת המלך" לדין. אבל הוא ממשיך להיות מועסק על ידי המדינה.

אם לסכם, אליהו, "חננו" ו"להב"ה", כמו גם ישיבת יצהר, ממומנים על ידי מדינת ישראל. מצד שני, היא סירבה להעניק לפטור ממס ל"רבנים למען זכויות אדם", בתואנה שמדובר בארגון "פוליטי." במקביל, חברי כנסת כמו דני דנון וציפי חוטובלי מזהירים אותנו – בסיוע שקט של משרד החינוך – שהפלסטינים רוצים את הבנות שלנו, ומשרד החינוך מוודא שהתלמידים לא יקראו את הצהרת זכויות האדם הבינלאומית. אם וכאשר יעצרו את הפוגרומצ'יקים, ראוי שהשוטר שיעצור אותם יאמר את המשפט המפורסם מקזבלנקה, שהוא המום, המום ממה שהם עשו. הם, מצידם, יוכלו לטעון במידה ניכרת של צדק שהם בסך הכל עשו את מה שלימדו אותם בבית הספר ובפרלמנט שלהם שצריך לעשות. ממשלת נתניהו מהווה את תשתיות הטרור של האחים היהודים.

ועוד דבר אחד: אופיר אקוניס, הדובר לשעבר של נתניהו שהצליח להתברג בשל כך לכנסת, יצא אפס – יותר מהרגלו, הכוונה – כאשר העליל על "רופאים לזכויות אדם" ש"יש לו מה לומר לממשלת ישראל בעניין איראן. על הטבח בסוריה הם לא אמרו מילה." כשגולש הראה לו שהם אמרו גם אמרו, אקוניס מיהר לחסום אותו מהעמוד שלו. כשגל"צ עימת את האפס השקרן עם העובדות, מה שהיה לו לומר הוא "ארגון שפועל למען הפלסטינים ונגד חיילי וקציני צה"ל אינו ראוי לתגובה." וואלה. נראה שהגיע הזמן להוסיף תמונה של אקוניס לספר הציטוטים, כאיור לאמרה ש"הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הקלות הבלתי נסבלת של פברוק סכנות בטחוניות

הבלוג הזה עסק בעבר – באדיבות עמותת גישה – במאבקן של ארבע סטודנטיות עזתיות לצאת ללימודים בגדה. בלב הדיון ניצבת העובדה שמזה מספר שנים, צה"ל מונע מעבר תושבים מהרצועה לגדה אלא במקרים הומניטריים מוגבלים מאד. הצורך של ילדים להתאחד עם בני משפחה בגדה, למשל, בדרך כלל לא מספיק הומניטרי מבחינת הצבא המוסרי יותר מהחמאס. במרכז הטענה של גישה – כאן המקום לציין שאני מספק להם מעת לעת שירותי תרגום בתשלום, כפרילאנסר – עומדת העובדה שאף שבג"צ אישר מספר פעמים את עמדת צה"ל, הוא המליץ למשרד הבטחון להקים ועדת חריגים, שתדון במקרים יוצאי דופן. כמקובל, צה"ל התעלם מההמלצה.

לפני שבוע היתה לעובדי גישה סיבה לחשוב שהם עומדים לנצח בקרב הקטן הזה: בג"צ, שקצה נפשו בתרגילים של מערכת הבטחון, הוציא צו על תנאי שהורה למדינה לנמק את החלטתה. כשדבר כזה קורה, מדובר בדרך כלל ברמז גס שהמדיניות איננה סבירה.

תחושת הנצחון היתה קצרת ימים. לפני מספר ימים מסר האלוף איתן דנגוט, המשמש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, את תגובת המדינה. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך.) הסעיף שהעלה את חמתם של אנשי גישה הוא סעיף 61 למסמך. שם טען דנגוט שיש מניעה בטחונית לכניסתן של שתיים מהעותרות, עותרת מס' 1 (עזה עזאת קאסם כפארנה) ועותרת מס' 2 (סוהיר עבד אל מגיד עלי סיקא (שעת')); דנגוט טוען שיש מידע בטחוני שעותרת מס' 1 "עומדת בקשר עם פעילי טרור, ביניהם בני משפחתה מקרבה ראשונה"; לגבי העותרת מס' 2, הוא טוען שיש מידע על "מעורבותה בארגון טרור, וקשריה לפעילי טרור, ביניהם בני משפחה מקרבה ראשונה." לגבי שתי העותרות האחרות, הוא אומר ש"נוכח מידע מסוים בעניינן, ככל שיהא על המשיבים לבחון את עניינן הפרטני, יוזמנו עותרות אלה לתחקור." כלומר, אם הן רוצות לצאת מרצועת עזה, הן צריכות לעבור תחקיר שב"כ.

כמה הערות. קודם כל, זו הפעם הראשונה שצה"ל טוען שיש בכלל מניעה בטחונית כנגד העותרות. כפי שציינה גישה בתגובתה (זהירות, מסמך – סעיפים 17 עד 25), בעבר נשאלה המדינה פעמיים בבית המשפט האם יש מניעה בטחונית כלשהי כלפיהן, והשיבה בשלילה. עכשיו צריכה המדינה להחליט אם היא היתה רשלנית כשהשיבה בשלילה, או שקרנית עכשיו.

יום אחד קמות ארבע נשים ומגלות שצה"ל החליט שהן סיכון בטחוני. העובדה שהן סיכון בטחוני חדש, דנדש ונוצץ מושכת תשומת לב במיוחד לאור העובדה שהעותרות 3 ו-4 (ענדליב חסין אברהים אשחאדה (עדואן) ואמאל נמר חסן אבו עישה (ציאם)) נכנסו בעבר, כמה פעמים, לתחומי ישראל. מסתבר שעד שבג"צ הוציא צו על תנאי, הן לא היו איום בטחוני; אבל מהרגע שבו מערכת הבטחון גילתה שהיא עומדת להיות מובסת בבג"צ, פתאום צץ "מידע מסוים בעניינן." אפילו לא צריך לפרט מה הוא. כאן חובה לציין, שוב, שצה"ל צריך להחליט אם הוא לקה ברשלנות איומה כשהתיר לשתי מחבלות מסוכנות כאלה להכנס – מספר פעמים – לשטח ישראל, או שהוא ממציא עכשיו איום בטחוני שלא היה קיים לפני שבוע.

אשר לטענות נגד העותרות 1 ו-2, עיקרן הוא שהן מקיימות, אבוי, מגעים עם בני משפחה שהם פעילי חמאס. מבזק: החמאס שולט ברצועת עזה מאז 2007, ועיקר פעילותו תמיד היה אזרחי (פעילות צדקה והטפה, דעווה) ולא צבאי. פעילות הדעווה העניקה לו לא פחות לגיטימציה מאשר הפעילות הצבאית שלו: בזמן שערפאת הקים עוד מיליציה ועוד "מנגנון בטחון", השייח' יאסין הקים עוד מרפאה ועוד בית ספר. ישראל התעקשה תמיד שלא להבחין בין שני החלקים האלה של חמאס, ומבחינתה מי שניהל בית יתומים שמומן על ידי חמאס חבר בארגון טרור בדיוק כמו מי שהוביל חוליה צבאית. מאז עליית חמאס לשלטון ברצועה, ישראל הקשתה את החיים על תושביה, מה שרק אילץ חלק ניכר מהאוכלוסיה לפנות לקבלת סיוע מחמאס. גישה מציינת, בקשר לטענה שהעותרת מס' 2 "מעורבת בארגון טרור", שהיא מנהלת מחלקת פרויקט לנשים בהתאחדות ועדות החקלאים ברצועת עזה. מסתבר שגם הארגון הזה יכול להיחשב, כשהבהמה הירוקה נואשת במיוחד, לארגון טרור.

מה שמרגיז במיוחד בהאשמה הזו היא שאין שום אפשרות להתגונן מפניה. צה"ל, כמובן, לא יחשוף מי הם קרובי המשפחה של העותרות שלכאורה מעורבים בטרור, כי אז הוא יצטרך לאושש את הטענה הזו. אשר לדרישה שהעותרות 3-4 יתייצבו לחקירת שב"כ – הן דוחות אותה בתוקף – מעטים האנשים שאינם יודעים שהשב"כ נוהג לאלץ אנשים המבקשים ממנו אישורים לשמש כמשת"פים שלו. לעתים, הוא אף מפיץ שמועות שווא שאדם שמסרב להיות משת"פ הוא דווקא משת"פ.

עוכרי ישראל שמו לב מזמן שצה"ל משתמש בתירוץ של "סכנה בטחונית" גם בלי שיהיה לה שום ביסוס, פשוט כי זה עובד. עכשיו אנחנו רואים שהוא משתמש בה גם כשהוא עומד להפסיד בבית המשפט, ומעלה מן הריק טענה שלא היתה קיימת קודם. בפעם הבאה שצה"ל יטען בפניכם שיש סכנה בטחונית כלשהי, מאיראן ועד ארגון טרור כלשהו שתוקף מסיני אבל משום מה צה"ל מפגיז את עזה, זכרו שאמירת האמת מעולם לא היתה נר לרגליו, ושאלו שאלות. אין ספק שבפני ישראל עומדות סכנות בטחוניות; למרבה הצער, אי אפשר יותר להאמין למערכת הבטחון כשהיא מזהירה מפני כאלה.

ועוד דבר אחד: אלי ישי הודיע היום בשחצנות שהוא "ימאיס את החיים על האריתראים והסודאנים." זוכרים את גל הפשע של ה"מסתננים" שאיים להטביע את המדינה לפני חודש-חודשיים? מסתבר שבינתיים הוא שכך, וישי מנסה לעורר את ההיסטריה מחדש. "בינתיים," אומר אלי ישי, "אני מתכוון לכלוא אותם. לזה אני לא צריך אישור מאף אחד. טובת מדינת ישראל לנגד עיני." ברכותי. אתם חיים במדינה ששר הפנים שלה – היורש של סמכויות הנציב העליון – מתהדר בכך שהוא יכול לכלוא אנשים על לא עוול בכפם "בלי אישור מאף אחד." זה מסוג הימים שבו היית רוצה שיהיה גיהנום, רק כדי שאלי ישי יוכל להכנס אליו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האמריקאים פוצצו את הבלון של נתניהו וברק

בשבועיים האחרונים רווחה בישראל קדחת מלחמה עם איראן, שלובתה על ידי שני מחרחרי המלחמה מהממשלה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ועל ידי סייעניהם בתקשורת. זכור לרע במיוחד ארי שביט, כתב " הארץ" לענייני אפוקליפסה, שקיבל לאחרונה טור קבוע לענייני הפצצת איראן (אני רציני לגמרי): הלז יצר מבלי משים פרודיה על עצמו, כשראיין בסוף השבוע את אהוד ברק, כשהלז מחופש לצרכיו של שביט כ"מקבל ההחלטות." לשביט יש רקורד רע במיוחד בחיזוי הנושא: מאז 2005 בערך הוא מכריז על כל שנה כ"שנת ההכרעה", הכרעה שלעולם איננה באה. על פי חישוביו של שביט, האיראנים כבר היו אמורים להחזיק בנשק גרעיני לפני ארבע שנים לפחות. איתמר שאלתיאל כתב היטב את שצריך לומר: "השנה זו שנת ההכרעה. אם ארי שביט לא יפוטר השנה, ישראל עלולה לצאת למלחמה עם איראן."

לשיא חדש של חוצפה הגיע חרחור המלחמה אתמול (ג'), כש"מעריב" פרסם ידיעה על כך שישראל הציבה לארה"ב אולטימטום: על ממשל אובמה להתחייב לתקוף את איראן עד יום כיפור, או שישראל תתקוף את איראן בעצמה. כאן המקום להזכיר שוב את העובדה שראש ממשלתנו ממומן חלקית על ידי אותו הטייקון חורש הרע שמממן גם את מיט רומני, יריבו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

מה קרה כאן בעצם? ישראל הודיעה שאם ארה"ב – מעצמה טיפה יותר גדולה ממנה – לא תתקוף מדינה שלישית, ישראל תתקוף את אותה המדינה. היא ניסתה, בקיצור, לגרור את ארה"ב בכוח ובגלוי למלחמה שהממשל האמריקאי כבר אמר שוב ושוב שהוא איננו רוצה בה.

אז האמריקאים בעטו חזרה, כי כמה כבר אפשר. הרמטכ"ל האמריקאי אמר אמש (ג') בגלוי את מה שכולם יודעים כבר שנתיים ויותר, ומה שאפילו ברק – בראיון המגוחך עם שביט; צריך לשאול אם הוא הגיע אליו מחופש לאשה – לא הכחיש: לישראל אין יכולת להפסיק את תכנית הגרעין האיראנית. היא מסוגלת לכל היותר לעכב אותה לשנה-שנתיים.

עד כה, הדברים נאמרו בעיקר מאחורי הקלעים, על ידי מומחים למיניהם. עכשיו הם נאמרים בגלוי, מבלי להתנצל, על ידי אישיות אמריקאית בכירה. העובדה הזו היא עכשיו חלק שאי אפשר להתעלם ממנו בדיון: לישראל אין אופציה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראנית. דמפסי קילף את המסכה מעל פניה של ישראל: הבריון השכונתי של המזרח התיכון, הוא אמר, חזק באיומים אבל לא בהרבה יותר מזה. קשה להאמין שהוא היה יוצא באמירה כזו מבלי עדכון של משרד ההגנה והבית הלבן; ראוי לציין גם את השתיקה הרשמית בקריה בנושא. המשחק נגמר, הבלוף נחשף. במהלכיהם, אילצו נתניהו וברק את ארה"ב לפגוע בהרתעה הישראלית.

אז עכשיו, כשברור לכולי עלמא שלישראל אין את היכולת שברק ונתניהו מדברים עליה שוב ושוב, צריך לשאול מה בעצם עשה הצבא עם כל הכסף שנתנו לו בנושא. איראן עומדת במוקד ההכנות הצבאיות הישראליות כבר 20 שנה. היא האויב האולטימטיבי. אגמים של כסף נשפכו על ההכנות להתקפה באיראן. כפי שכבר כתבתי, בין השנים 2006-2010 צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. חלק ניכר מהכסף הזה, צ'וזבט לנו, היה מיועד למלחמה באיראן. גם עכשיו, עם דיוני התקציב החדש, מיהרו במשרד הבטחון לנפנף שוב בדחליל האיראני. הם לא מוכנים לקצץ בתקציב – ובאופן חריג, ברק הורה לאנשי משרדו לא לנקוט במספרים, כי "הדיון הוא על המשימות."

צה"ל דפק אותנו 20 שנה ושתה את דמו של דור שלם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מתכונן למלחמה עתידית באיראן. כשמגיע הזמן, מסתבר שהצבא בעצם לא מסוגל לבצע את המשימה. עכשיו, אם הגנרלים שהיו אחראים להכנת הצבא לא ידעו שהם לא מסוגלים לבצע את המשימה, אז הם לא ראויים לתפקידם והם צריכים להיות מודחים. אם הם ידעו, ושתקו, אז הם צריכים לעמוד לדין על שיתוף פעולה עם אחד מתרגילי ההונאה הגדולים ביותר בהיסטוריה של ישראל.

אבל רק טיפש מושלם יניח עכשיו, אחרי שהנקודה הזו כבר הובהרה, לצה"ל ולאהוד ברק לכייס אותו שוב תוך שימוש בדחליל שרק אמש הוכרז פומבית ככזה. לא ברור אם אפשר לצפות מצה"ל שיחזיר לנו את הכסף שאבד לשווא, אבל ברור שאסור לתת לו עוד שקל אחד בכיוון הזה – ושהגיע הזמן לוועדת חקירה, שתברר איך, לאן ולמה אבד תקציב ציבורי גדול כל כך.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)