בשבוע שעבר, תקפו כמה מחמושי חטיבת כפיר – חטיבת הכיבוש הייעודית של צה"ל – חמוש אחר מבני פלוגתם. הסיבה לכך, על פי עדותו של המותקף, היא שהוא נגע ב"מקל הפז"ם" שלהם. התקיפה אירעה על רקע מתיחות בין חמושים "צעירים" לחמושים "ותיקים", והחמוש המותקף עצמו אמר שאין לו יותר מדי טענות: הוא ידע שיחטוף מכות, וזה מקובל עליו, אבל "הם הגזימו."

החמוש המותקף אימץ את האתוס של תוקפיו: שיש לחמושים ותיקים זכויות יתר, כולל את הזכות המתיילדת לטוטם משלהם המכונה "מקל פז"ם." אחרי הכל, מכוחו של האתוס הזה – שמכונה "מסורת צה"לית" – יום אחד גם הוא יהיה "ותיק" וגם הוא יזכה להתעלל ב"צעירים."

סביר להניח שלא היינו שומעים על המנהג המשובב הזה אלמלא "הגזימו" התוקפים ואלמלא הגיע המותקף לבית החולים; זה משהו שמאד קשה לטייח. הקצינים הרלוונטיים מיהרו לומר שהם לא ידעו, לא שמעו, לא ראו שום דבר מכל זה ושהכל ייחקר. שמענו את המזמורים האלה כמה וכמה פעמים בעבר.

קשה להאשים את החמושים עצמם. הם עובדי כפיה שכל מה שהם רוצים הוא לא להיות שם, ועל כן הם יוצרים טקסי מעבר, כמו הזכות לגעת בסמל פאלי. גם קבלת ההגיון של המשך האלימות לאורך הדורות לא צריכה להפתיע אף אחד: זה אותו ההגיון עצמו שאנחנו מכירים מהתפיסה שגורסת "גיוס לכולם", אבל בשום פנים ואופן לא "פטור לכולם": דפקו אותי, ועל כן גם האחרים צריכים להדפק.

האחריות שייכת למי שמתיימר לה: הקצינים. כאן פועל הגיון מאד פשוט, שאומר שאם המ"פ לא יודע מה קורה בפלוגה שלו, אז הוא לא צריך להשאר בתפקידו; ואם הוא יודע מה קורה ומעלים עין, על אחת כמה וכמה שהוא לא צריך להשאר בתפקידו. האפשרות השניה היא הסבירה יותר: בצה"ל קצינים צומחים, בדרגות הנמוכות על כל פנים, מתוך היחידה. תדע כל אם עבריה, אם לא שמה לב עד עכשיו, שגורל ילדיה נתון בידי ליצנים שאינם ראויים לכך.

ומעל כל זה מרחפת שאלה אחת: אם כך מתנהגים חמושי כפיר אלה כלפי אלה, כשהם מחפים זה על זה כחברי כנופיה ותיקים – איך הם מתנהגים כלפי הפלסטינים, שדיכוים הוא המשימה הייעודית של החטיבה שלהם?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, עקב מעבר דירה הסבירות שיהיו עוד פוסטים השבוע נמוכה. ולא, לא במובן של אמ"ן.

(יוסי גורביץ)