ארי שביט כתב אתמול (ה') את הטור הקבוע שלו, שבו האשים את המערב בכך שהוא שוב משחק את תפקידו במשבר מינכן של 1938, ומוכר את ישראל – מעצמה אזורית כובשת, שמחזיקה בנשק גרעיני (על פי מקורות זרים, כמובן) ובצבא חמוש כדבעי – שבדמיונו הקודח של שביט היא צ'כוסלובקיה האומללה ניצבת מול מה שהיתה אולי המעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה. לתפקיד של גרמניה הנאצית, זו שהיה צריך שילוב זרועות של ברה"מ, ארה"ב ובריטניה כדי להביסה, ליהק שביט את איראן. זו שכמעט אין לה צבא ושלא ניהלה מלחמה תוקפנית ב-200 השנים האחרונות. נו, אני מניח שזה עדיף על הצבת הפלסטינים בתפקיד גרמניה במשוואה הזו.
המטרה, כמובן, היא לאותת לבית הלבן – שאדוניו מקווים שכבר הבין ששביט ממלא בישראל את התפקיד של תישרין בדמשק – שאם הוא לא יצהיר שהוא מתחייב למלחמה באיראן, לישראל לא תהיה ברירה אלא לתקוף את איראן כדי למנוע את מה ששביט מכנה בטוב טעם אופייני "שואה 2."
האמת העגומה היא שאין שום אפשרות למנוע מאיראן נשק גרעיני, אם משטר האייטולות השתכנע שהוא רוצה בו, אלא בהפצצה בלתי פוסקת או בכיבוש של איראן. חיל האוויר הישראלי מסוגל, לכל היותר, לדחות את הפצצה האיראנית בשנתיים. כל הדיבורים על התקפה על איראן צריכים לשכנע את המשטר האיראני לעשות את הדבר הרציונלי היחיד שאיננו כניעה: להגיע לפצצה כמה שיותר מהר. כשזה יקרה, איראן – כמו משטרים מלבבים פחות, כמו אלה שבצפון קוריאה ופקיסטן – תהיה חסינה מתקיפה. מלחמת הצללים תמשך, סביר להניח, אבל ישראל מנהלת אותה במלוא העוז כבר שנים.
האנלוגיה האהובה על שביט והימין היא זו של מינכן – נראה שהם לא מכירים שום אנלוגיה היסטורית אחרת. הנה אנלוגיה רלוונטית יותר: זו של הסכמי ורסאי. אם איראן תותקף, על לא עוול בכפה, כדי למנוע ממנה את מה שמותר למשטרים בעייתיים לא פחות (כמו המשטר הפקיסטני או המשטר הציוני, ששניהם עוינים במוצהר לאיראן), אז הכבוד האיראני הלאומי לא ישוקם עד שהמדינה תציג בגאון נשק גרעיני משלה. בדרך אליו, המשטר האיראני יזכה לתמיכה עממית מסיבית; הוא יתקשה לסגת מהדרך אל הפצצה משום שזו תהיה השפלה לאומית קשה. הכוחות הליברליים באיראן יספגו מהלומה קשה, והם יואשמו בבגידה. ואם המשטר האיראני יחזיק בפצצה גרעינית אחרי שישראל או ארה"ב (או שתיהן) תקפו אותו ללא קאסוס בלי מובהק, לא תהיה לו שום סיבה להמנע מאלימות מקסימלית כלפי שתי המעצמות הגרעיניות שתקפו אותו.
אחרי התקפה כזו, יש לציין, יהיה לאיראן קל יותר לרכוש נשק גרעיני, לא רק לפתח אותו. ואין להוציא מכלל אפשרות שאחרי מערכת הפצצה ממושכת, שתפיל מספר עצום של חללים בקרב אוכלוסייתה, איראן שואפת הנקם תשקול ברצינות מהלומה גרעינית כנגד המדינה שאחראית לגורלה, קרי ישראל.
אולי הדבר המגעיל ביותר בכל הסיפור הזה הוא האופן שבו ישראל משחקת בסטריאוטיפ אנטישמי קלאסי: היא רוצה שנערים אמריקאים ימיתו ונערים פרסים ימותו למען אינטרסים שהם במובהק שלה ולא של ארה"ב. היא מחרחרת מלחמה תוך בחישה בפוליטיקה האמריקאית באמצעות הון יהודי – ספק אם יש קריקטורה אנטישמית גרועה יותר משלדון אדלסון, האיש שעומד הן מאחורי ראש ממשלת ישראל הן מאחורי מועמד הימין בבחירות בארה"ב, מי שמצליח לשלב בדמות דוחה אחת את ההאשמה על נאמנות כפולה של יהודי ארה"ב ואת התפיסה על הכוח המשחית של ההון היהודי. אדלסון הופך במהירות לדמות השנואה ביותר על דור שלם של ליברלים בארה"ב, והעובדה הזו לבדה עוד תעמוד לישראל לרועץ. ודאי אם הלחץ הפוליטי המשולב של אדלסון ונתניהו אכן ישלח צעירים אמריקאים למות "במדינה רחוקה, שעליה איננו יודעים כמעט דבר." העובדות – שרוב יהודי ארה"ב הם ליברלים, שהתמיכה של אדלסון ברומני רק מחזקת את תמיכתם באובמה, שהם הציבור המתנגד ביותר למלחמות בארה"ב – ישחקו רק תפקיד שולי. יש מעט מאד שעובדות יכולות לעשות נגד מם מושרש היטב. ומבחינת נתניהו ואדלסון, גל אנטישמי בארה"ב ישחק לידיהם: אדלסון עצמו מוגן מכדי שיהיה פגיע להתקפה, ואם יהיה גל הגירה של יהודי ארה"ב לישראל, מה טוב. הציונות תמיד שגשגה על חורבן קהילות יהודיות.
ואם זה יקרה, הכתבלב של נתניהו וברק שוב ירחץ בנקיון כפיו. כמו אחרי המאמר ההוא באוגוסט 2006, שדחף את אולמרט להתקפה האחרונה, חסרת התוחלת והאיומה בלבנון.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות