בשבועיים האחרונים רווחה בישראל קדחת מלחמה עם איראן, שלובתה על ידי שני מחרחרי המלחמה מהממשלה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ועל ידי סייעניהם בתקשורת. זכור לרע במיוחד ארי שביט, כתב " הארץ" לענייני אפוקליפסה, שקיבל לאחרונה טור קבוע לענייני הפצצת איראן (אני רציני לגמרי): הלז יצר מבלי משים פרודיה על עצמו, כשראיין בסוף השבוע את אהוד ברק, כשהלז מחופש לצרכיו של שביט כ"מקבל ההחלטות." לשביט יש רקורד רע במיוחד בחיזוי הנושא: מאז 2005 בערך הוא מכריז על כל שנה כ"שנת ההכרעה", הכרעה שלעולם איננה באה. על פי חישוביו של שביט, האיראנים כבר היו אמורים להחזיק בנשק גרעיני לפני ארבע שנים לפחות. איתמר שאלתיאל כתב היטב את שצריך לומר: "השנה זו שנת ההכרעה. אם ארי שביט לא יפוטר השנה, ישראל עלולה לצאת למלחמה עם איראן."
לשיא חדש של חוצפה הגיע חרחור המלחמה אתמול (ג'), כש"מעריב" פרסם ידיעה על כך שישראל הציבה לארה"ב אולטימטום: על ממשל אובמה להתחייב לתקוף את איראן עד יום כיפור, או שישראל תתקוף את איראן בעצמה. כאן המקום להזכיר שוב את העובדה שראש ממשלתנו ממומן חלקית על ידי אותו הטייקון חורש הרע שמממן גם את מיט רומני, יריבו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה.
מה קרה כאן בעצם? ישראל הודיעה שאם ארה"ב – מעצמה טיפה יותר גדולה ממנה – לא תתקוף מדינה שלישית, ישראל תתקוף את אותה המדינה. היא ניסתה, בקיצור, לגרור את ארה"ב בכוח ובגלוי למלחמה שהממשל האמריקאי כבר אמר שוב ושוב שהוא איננו רוצה בה.
אז האמריקאים בעטו חזרה, כי כמה כבר אפשר. הרמטכ"ל האמריקאי אמר אמש (ג') בגלוי את מה שכולם יודעים כבר שנתיים ויותר, ומה שאפילו ברק – בראיון המגוחך עם שביט; צריך לשאול אם הוא הגיע אליו מחופש לאשה – לא הכחיש: לישראל אין יכולת להפסיק את תכנית הגרעין האיראנית. היא מסוגלת לכל היותר לעכב אותה לשנה-שנתיים.
עד כה, הדברים נאמרו בעיקר מאחורי הקלעים, על ידי מומחים למיניהם. עכשיו הם נאמרים בגלוי, מבלי להתנצל, על ידי אישיות אמריקאית בכירה. העובדה הזו היא עכשיו חלק שאי אפשר להתעלם ממנו בדיון: לישראל אין אופציה צבאית נגד תכנית הגרעין האיראנית. דמפסי קילף את המסכה מעל פניה של ישראל: הבריון השכונתי של המזרח התיכון, הוא אמר, חזק באיומים אבל לא בהרבה יותר מזה. קשה להאמין שהוא היה יוצא באמירה כזו מבלי עדכון של משרד ההגנה והבית הלבן; ראוי לציין גם את השתיקה הרשמית בקריה בנושא. המשחק נגמר, הבלוף נחשף. במהלכיהם, אילצו נתניהו וברק את ארה"ב לפגוע בהרתעה הישראלית.
אז עכשיו, כשברור לכולי עלמא שלישראל אין את היכולת שברק ונתניהו מדברים עליה שוב ושוב, צריך לשאול מה בעצם עשה הצבא עם כל הכסף שנתנו לו בנושא. איראן עומדת במוקד ההכנות הצבאיות הישראליות כבר 20 שנה. היא האויב האולטימטיבי. אגמים של כסף נשפכו על ההכנות להתקפה באיראן. כפי שכבר כתבתי, בין השנים 2006-2010 צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. חלק ניכר מהכסף הזה, צ'וזבט לנו, היה מיועד למלחמה באיראן. גם עכשיו, עם דיוני התקציב החדש, מיהרו במשרד הבטחון לנפנף שוב בדחליל האיראני. הם לא מוכנים לקצץ בתקציב – ובאופן חריג, ברק הורה לאנשי משרדו לא לנקוט במספרים, כי "הדיון הוא על המשימות."
צה"ל דפק אותנו 20 שנה ושתה את דמו של דור שלם, כשהוא מעמיד פנים שהוא מתכונן למלחמה עתידית באיראן. כשמגיע הזמן, מסתבר שהצבא בעצם לא מסוגל לבצע את המשימה. עכשיו, אם הגנרלים שהיו אחראים להכנת הצבא לא ידעו שהם לא מסוגלים לבצע את המשימה, אז הם לא ראויים לתפקידם והם צריכים להיות מודחים. אם הם ידעו, ושתקו, אז הם צריכים לעמוד לדין על שיתוף פעולה עם אחד מתרגילי ההונאה הגדולים ביותר בהיסטוריה של ישראל.
אבל רק טיפש מושלם יניח עכשיו, אחרי שהנקודה הזו כבר הובהרה, לצה"ל ולאהוד ברק לכייס אותו שוב תוך שימוש בדחליל שרק אמש הוכרז פומבית ככזה. לא ברור אם אפשר לצפות מצה"ל שיחזיר לנו את הכסף שאבד לשווא, אבל ברור שאסור לתת לו עוד שקל אחד בכיוון הזה – ושהגיע הזמן לוועדת חקירה, שתברר איך, לאן ולמה אבד תקציב ציבורי גדול כל כך.
הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות