הבלוג הזה עסק בעבר – באדיבות עמותת גישה – במאבקן של ארבע סטודנטיות עזתיות לצאת ללימודים בגדה. בלב הדיון ניצבת העובדה שמזה מספר שנים, צה"ל מונע מעבר תושבים מהרצועה לגדה אלא במקרים הומניטריים מוגבלים מאד. הצורך של ילדים להתאחד עם בני משפחה בגדה, למשל, בדרך כלל לא מספיק הומניטרי מבחינת הצבא המוסרי יותר מהחמאס. במרכז הטענה של גישה – כאן המקום לציין שאני מספק להם מעת לעת שירותי תרגום בתשלום, כפרילאנסר – עומדת העובדה שאף שבג"צ אישר מספר פעמים את עמדת צה"ל, הוא המליץ למשרד הבטחון להקים ועדת חריגים, שתדון במקרים יוצאי דופן. כמקובל, צה"ל התעלם מההמלצה.

לפני שבוע היתה לעובדי גישה סיבה לחשוב שהם עומדים לנצח בקרב הקטן הזה: בג"צ, שקצה נפשו בתרגילים של מערכת הבטחון, הוציא צו על תנאי שהורה למדינה לנמק את החלטתה. כשדבר כזה קורה, מדובר בדרך כלל ברמז גס שהמדיניות איננה סבירה.

תחושת הנצחון היתה קצרת ימים. לפני מספר ימים מסר האלוף איתן דנגוט, המשמש כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, את תגובת המדינה. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך.) הסעיף שהעלה את חמתם של אנשי גישה הוא סעיף 61 למסמך. שם טען דנגוט שיש מניעה בטחונית לכניסתן של שתיים מהעותרות, עותרת מס' 1 (עזה עזאת קאסם כפארנה) ועותרת מס' 2 (סוהיר עבד אל מגיד עלי סיקא (שעת')); דנגוט טוען שיש מידע בטחוני שעותרת מס' 1 "עומדת בקשר עם פעילי טרור, ביניהם בני משפחתה מקרבה ראשונה"; לגבי העותרת מס' 2, הוא טוען שיש מידע על "מעורבותה בארגון טרור, וקשריה לפעילי טרור, ביניהם בני משפחה מקרבה ראשונה." לגבי שתי העותרות האחרות, הוא אומר ש"נוכח מידע מסוים בעניינן, ככל שיהא על המשיבים לבחון את עניינן הפרטני, יוזמנו עותרות אלה לתחקור." כלומר, אם הן רוצות לצאת מרצועת עזה, הן צריכות לעבור תחקיר שב"כ.

כמה הערות. קודם כל, זו הפעם הראשונה שצה"ל טוען שיש בכלל מניעה בטחונית כנגד העותרות. כפי שציינה גישה בתגובתה (זהירות, מסמך – סעיפים 17 עד 25), בעבר נשאלה המדינה פעמיים בבית המשפט האם יש מניעה בטחונית כלשהי כלפיהן, והשיבה בשלילה. עכשיו צריכה המדינה להחליט אם היא היתה רשלנית כשהשיבה בשלילה, או שקרנית עכשיו.

יום אחד קמות ארבע נשים ומגלות שצה"ל החליט שהן סיכון בטחוני. העובדה שהן סיכון בטחוני חדש, דנדש ונוצץ מושכת תשומת לב במיוחד לאור העובדה שהעותרות 3 ו-4 (ענדליב חסין אברהים אשחאדה (עדואן) ואמאל נמר חסן אבו עישה (ציאם)) נכנסו בעבר, כמה פעמים, לתחומי ישראל. מסתבר שעד שבג"צ הוציא צו על תנאי, הן לא היו איום בטחוני; אבל מהרגע שבו מערכת הבטחון גילתה שהיא עומדת להיות מובסת בבג"צ, פתאום צץ "מידע מסוים בעניינן." אפילו לא צריך לפרט מה הוא. כאן חובה לציין, שוב, שצה"ל צריך להחליט אם הוא לקה ברשלנות איומה כשהתיר לשתי מחבלות מסוכנות כאלה להכנס – מספר פעמים – לשטח ישראל, או שהוא ממציא עכשיו איום בטחוני שלא היה קיים לפני שבוע.

אשר לטענות נגד העותרות 1 ו-2, עיקרן הוא שהן מקיימות, אבוי, מגעים עם בני משפחה שהם פעילי חמאס. מבזק: החמאס שולט ברצועת עזה מאז 2007, ועיקר פעילותו תמיד היה אזרחי (פעילות צדקה והטפה, דעווה) ולא צבאי. פעילות הדעווה העניקה לו לא פחות לגיטימציה מאשר הפעילות הצבאית שלו: בזמן שערפאת הקים עוד מיליציה ועוד "מנגנון בטחון", השייח' יאסין הקים עוד מרפאה ועוד בית ספר. ישראל התעקשה תמיד שלא להבחין בין שני החלקים האלה של חמאס, ומבחינתה מי שניהל בית יתומים שמומן על ידי חמאס חבר בארגון טרור בדיוק כמו מי שהוביל חוליה צבאית. מאז עליית חמאס לשלטון ברצועה, ישראל הקשתה את החיים על תושביה, מה שרק אילץ חלק ניכר מהאוכלוסיה לפנות לקבלת סיוע מחמאס. גישה מציינת, בקשר לטענה שהעותרת מס' 2 "מעורבת בארגון טרור", שהיא מנהלת מחלקת פרויקט לנשים בהתאחדות ועדות החקלאים ברצועת עזה. מסתבר שגם הארגון הזה יכול להיחשב, כשהבהמה הירוקה נואשת במיוחד, לארגון טרור.

מה שמרגיז במיוחד בהאשמה הזו היא שאין שום אפשרות להתגונן מפניה. צה"ל, כמובן, לא יחשוף מי הם קרובי המשפחה של העותרות שלכאורה מעורבים בטרור, כי אז הוא יצטרך לאושש את הטענה הזו. אשר לדרישה שהעותרות 3-4 יתייצבו לחקירת שב"כ – הן דוחות אותה בתוקף – מעטים האנשים שאינם יודעים שהשב"כ נוהג לאלץ אנשים המבקשים ממנו אישורים לשמש כמשת"פים שלו. לעתים, הוא אף מפיץ שמועות שווא שאדם שמסרב להיות משת"פ הוא דווקא משת"פ.

עוכרי ישראל שמו לב מזמן שצה"ל משתמש בתירוץ של "סכנה בטחונית" גם בלי שיהיה לה שום ביסוס, פשוט כי זה עובד. עכשיו אנחנו רואים שהוא משתמש בה גם כשהוא עומד להפסיד בבית המשפט, ומעלה מן הריק טענה שלא היתה קיימת קודם. בפעם הבאה שצה"ל יטען בפניכם שיש סכנה בטחונית כלשהי, מאיראן ועד ארגון טרור כלשהו שתוקף מסיני אבל משום מה צה"ל מפגיז את עזה, זכרו שאמירת האמת מעולם לא היתה נר לרגליו, ושאלו שאלות. אין ספק שבפני ישראל עומדות סכנות בטחוניות; למרבה הצער, אי אפשר יותר להאמין למערכת הבטחון כשהיא מזהירה מפני כאלה.

ועוד דבר אחד: אלי ישי הודיע היום בשחצנות שהוא "ימאיס את החיים על האריתראים והסודאנים." זוכרים את גל הפשע של ה"מסתננים" שאיים להטביע את המדינה לפני חודש-חודשיים? מסתבר שבינתיים הוא שכך, וישי מנסה לעורר את ההיסטריה מחדש. "בינתיים," אומר אלי ישי, "אני מתכוון לכלוא אותם. לזה אני לא צריך אישור מאף אחד. טובת מדינת ישראל לנגד עיני." ברכותי. אתם חיים במדינה ששר הפנים שלה – היורש של סמכויות הנציב העליון – מתהדר בכך שהוא יכול לכלוא אנשים על לא עוול בכפם "בלי אישור מאף אחד." זה מסוג הימים שבו היית רוצה שיהיה גיהנום, רק כדי שאלי ישי יוכל להכנס אליו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)