בנימין נתניהו נוהג להתלונן על "בעיית המשילות" של ישראל, כביכול אין לראש הממשלה הישראלי – אחד החזקים שבין ראשי הממשלה הפרלמנטריים בעולם – די סמכויות. לאחרונה הוא העביר בממשלה החלטה שמשמעה ריכוז כוח חזק עוד יותר בידיו, עד כדי ריסוק המוסד של ממשלת קבינט.

אבל לנתניהו יש בעיית ברז'נייב. ליאוניד איליץ' שלט בברית המועצות אחרי הדחת חרושצ'ב, והוא צבר עוד ועוד תארים וסמכויות. רשמית, הוא החזיק ביותר סמכויות משהחזיק סטאלין אי פעם, אבל בפועל היה מנהיג חלש הרבה יותר, שכמעט ולא עשה דבר, משום שנשען על קואליציה של אוליגרכיה שמרנית מבוהלת.

נתניהו מחזיק ביותר סמכויות, טכנית, משהיו לבן גוריון. בניגוד לבן גוריון, גם אין לו אופוזיציה ראויה לשמה. לזמן מסוים הוא החזיק בקואליציה של 94 חברי כנסת, וכשאילץ את קדימה לפרוש, הוא גם פירק אותה בפועל. ובהחלט יתכן שזו היתה כוונתו: נתניהו הוא תחבולן פוליטי ממולח. זוכרים את התרגיל של פרישת אהוד ברק ופליטיו מהעבודה?

אבל במובנים רבים, נתניהו הוא ראש הממשלה החלש ביותר בתולדות ישראל מאז, ככל הנראה, משה שרת. הבעיה היא לא בסמכויות, הבעיה היא ביכולת קבלת ההחלטות. כל החלטה שעשויה לפגוע בקואליציה שלו פשוט לא מתרחשת.

הדוגמא הקלאסית היא אביגדור ליברמן. הלז, שטכנית משמש כשר החוץ, עושה כמיטב יכולתו להקריב את האינטרסים הישראלים למען האינטרסים האלקטורליים שלו. אם נשתמש בלשונו של ליברמן עצמו, שם התואר הראוי לו הוא בוגד. הפעם מדובר בשני מהלכים: בראשון, שלח ליברמן מכתב לקוורטט ובו הוא קורא להדיח את אבו מאזן, נשיא הרשות (היום, ברדיו, הוא טען שאבו מאזן מקדם "טרור דיפלומטי" נגד ישראל); המדיניות הזו מנוגדת למדיניותה הרשמית של הממשלה, כל כך מנוגדת שנתניהו מיהר להבהיר ששר החוץ לא מייצג את הממשלה. המהלך השני הוא תקיפה פומבית של מצרים, שהכניסה כוחות לסיני ללא תיאום עם ישראל. אפשר להבין ואפילו להזדהות עם החשש מכך – כתבתי כאן בשעתו על כך שיש בעיה חמורה בכך שמשרד הבטחון עוקף את הכנסת, שאישרה את הסכם השלום, ומגיע להבנות שקטות עם גנרלים מצרים. אבל נראה שאביגדור "אסואן-טהראן" חיפש, כהרגלו, הזדמנות להלהיט את המצב ויצא בהצהרות תוקפניות – בלי שהממשלה תחליט בנושא.

הפטנט הזה – הצהרה ששר לא מייצג את עמדת הממשלה – הוא ייחודי לממשלת נתניהו. כל הרעיון של ממשלת קבינט הוא ששר מייצג את עמדת הממשלה. זה לא המקרה הראשון: נתניהו אמר שליברמן "מייצג את דעותיו האישיות" גם אחרי שליברמן תקף אותו אישית בעצרת האו"ם. אנחנו מדברים על שר חוץ שהודיע רשמית שהתכנית שלו לטיפול ביחסים עם טורקיה היא לחמש את ארגון הטרור פ.ק.ק. ישראל, במסגרת מדיניות הפריפריה שלה – שגרסה שיש לנצל את העובדה שהעולם הערבי והמוסלמי איננו הומוגני כדי לעודד מיעוטים להתקומם כנגד השלטון המרכזי, שלרוב היה עוין לישראל – סייעה ללא מעט מיליציות וארגוני טרור (הגבול בין השניים נזיל מאד) לאורך ההיסטוריה שלה. היא אף פעם לא הודיעה על כך רשמית; במסגרת הכללים של מלחמות הצללים, זה נחשב למקבילה של השתנה מהמקפצה.

על רשימת השטיקים הללו אפשר להוסיף את התרגיל האחרון של הסגן של ליברמן, דני איילון, האיש והכסא הקטן. הלז הודיע היום (ה') ש"לצערנו מסתבר שהשינוי שחל בדרום אפריקה במהלך השנים לא הביא לשינוי בסיסי במדינה והיא נשארה מדינת אפרטהייד. כרגע מופנה האפרטהייד של דרום אפריקה כלפי ישראל ונגד כורים בדרום אפריקה עצמה. במקום לקבל החלטה על סימון מוצרים ישראליים, רצוי היה שממשלת דרום אפריקה תקבל החלטות אמיצות בנוגע ל-34 כורים חפים מפשע שבסך הכל ביקשו שיפור בתנאי עבודתם." מעבר לחוצפה הבסיסית, צריך לזכור – התרגלנו לאיילון ולליברמן, אז שכחנו – שתפקידו של משרד החוץ הוא לא להיות הטוקבק הבכיר במדינה, אלא לשפר את יחסי החוץ של ישראל. ליברמן ואיילון אפילו לא מעמידים פנים שזה מה שהם מנסים לעשות: הם מנצלים את תפקידם כדי לעשות לאספסוף היהודי הגאה נעים בגב. זה ידפוק את מדינת ישראל, אבל זה יביא להם קולות בקלפי. בגידה כבר אמרנו?

ראשי ממשלה אחרים לא היו עוברים על התנהלות כזו לסדר היום. שרון לא מצמץ לפני שפיטר את ליברמן על הרבה, הרבה פחות מזה (ראוי לציין שההתנהלות של שרון, שפיטר את ליברמן כדי להבטיח רוב בממשלה להצעת ההתנתקות, היתה בעייתית בלשון המעטה). שרון גם פיטר את שרי ש"ס, מה שהיה אולי המהלך הפופולרי שלו. פרס לא היסס לדרוש את העברתו של מודעי מתפקידו אחרי שזה כינה אותו "ראש ממשלה מעופף"; הוא גם היה קרוב מאד להביא לפיטוריו של שרון – שני המהלכים הללו היו בתקופת ממשלת האחדות של 1984-1988.

לנתניהו אין האומץ להביא לפיטוריהם של מי שדופקים את יחסי החוץ של ישראל על בסיס קבוע; הוא רק מסתפק בהבהרות רפות שהם לא מייצגים את הממשלה. ובכן, הם מייצגים. כך עובדת השיטה. אבל נתניהו מעדיף לכרסם בשיטת המשטר שלנו, ובלבד שלא יצטרך להתמודד עם משבר קואליציוני. חוסר נכונותו של נתניהו להחליט, וחוסר נכונותו להתעמת, הוכח גם בפרשה שבה אילצה אותו מערכת הבטחון למנוע דיון בנושא – המצור על עזה – שבו ביקש מן המל"ל לכתוב דו"ח מיוחד; אחר כך כל זה התדרדר לפרשת המשט.

אז מה יש לנו פה? ראש ממשלה סמרטוט, שצובר יותר ויותר סמכויות על הנייר בעודו שוחק את המוסכמות של שיטת המשטר ושם אותן ללעג. הסמכויות האלה, אגב, לא ייעלמו עם נתניהו: הן יעברו לראש הממשלה הבא, ויימצא מי שיהיה בו די עוז לעשות בהן שימוש לרעה. ככה זה עובד; שימוש לרעה בסמכות הופך לתקדים. זו לא תובנה חדשה; ימיה כימי העימות בין יוליוס קיסר וקיקרו סביב הוצאתם להורג של בעלי בריתו של קטילינה.

וזה האיש שרוצה שנסמוך עליו בהחלטה גורלית כמו יציאה למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: ערוץ 10 עומד שוב על סף סגירה. אפשר לא לאהוב את ערוץ 10 – לעבדכם הנאמן כלל אין טלוויזיה – אבל במצב שבו ראש הממשלה שולט בכל כך הרבה ערוצי תקשורת, לא בטוח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו. מעניין לציין שקולו של שר התקשורת, משה כחלון, לא נשמע בפרשה. למה לו להסתבך עם נתניהו, שגם כך חושד בו שהוא מנסה לרשת אותו? כחלון יודע להופיע בתקשורת; כשהיו קופונים לגזור, כמו כששבר את קרטל הסלולר – ועל כך בהחלט מגיעה לו תודה – הוא ידע לעשות זאת היטב. אבל כחלון יודע גם ממה להתרחק: הוא גם שר הרווחה, מה שוודאי יפתיע חלק מהקוראים. זה תפקיד שעליו הוא מעדיף לא לדבר. כן, נחמה: בממשלת נתניהו יש "שר להגנת העורף", אבל אין שר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה. זה אומר הרבה על סדר היום שלה – וגם על זה של משה כחלון.

(יוסי גורביץ)