(הערה: כתבתי לפני כעשור פוסט דומה עבור אתר מינות, מנוחתו עדן, שסיסמתו משובבת הנפש היתה "יהדות? לא, תודה, נגמלתי". הפוסט אבד יחד עם חלק ניכר ממה שכתבתי עד אז בקראש הגדול של 2002. זהו שחזור מהזכרון – וכמובן, עדכון – של אותו מאמר).

 

כמה מן המגיבים טענו, לאחר הפוסט האחרון, שלמלחמת אזרחים בין המחנה ההומניסטי והמחנה היהודי בישראל דווקא יש סיכוי ואולי אפילו יש בה טעם. מרבים לצטט בנושא את ישעיהו ליבוביץ' והדוגמא המקובלת למלחמת אזרחים 'מוצלחת' היא זו האמריקנית. מעולם לא התרשמתי מליבוביץ', שבדרכו שלו היה פנאט יהודי מן השורה. מי שמטיל בכך ספק, רצוי שיזכור את תגובתו של ליבוביץ' למרדכי ואנונו, אותו הגדיר כחלאה לא משום שעבר על אי אלו תקנות בטחוניות – הרשעתו בריגול חמור היתה אחת הגרוטסקות הגדולות של המשפט הישראלי – אלא משום שבחר להמיר את דתו לאנגליקניות.

 

אשר למלחמת האזרחים האמריקנית, היא אכן דוגמא מאירת עיניים, אבל ספק אם היא עומדת בצד תומכי מלחמת אזרחים בין בני אור ובני חושך בישראל. המלחמה היתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגה כ-1,100,000 מבניה. במובנים רבים, זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה, ובסופה דמתה מאד למלחמת העולם הראשונה. הנזק שגרמה לתשתית ולרכוש – במיוחד המסע של שרמן בג'ורג'יה, אבל לא רק – גזר על דרום ארצות הברית פיגור של כמעט מאה שנים.

 

גרוע מכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום. כן, לי נכנע לגראנט באפומוטוקס קורט האוס, והגנרלים הדרומיים במערב נכנעו זמן קצר לאחר מכן, ובכך בא הקץ על הקונפדרציה – אבל לא על הדרום. לאחר הלם קצר, סביר מאד בהתחשב במימדי התבוסה, התארגנו הכוחות הדרומיים מחדש, ניהלו מלחמת גרילה אפקטיבית מאד – היא התמקדה ברצח שחורים בכירים ובעלי בריתם, הרפובליקנים הלבנים – וב-1878, 13 שנים לאחר כניעתו של לי, שלטה המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העליונות הלבנה, בדרום כולו. הנצחון לא הושג בקלפי; הוא הושג על ידי דקירות וירי מן המארב, אש תותחים (!) לעבר קלפיות, והאימה שהפיצו "רוכבי הלילה", הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

 

בכל מקום שבו התייצב הצבא הפדרלי מול הפורעים, הם נסוגו והסדר שב על כנו. קציני הצבא שהוצבו בדרום לא היססו לעשות זאת ואף, במקרים רבים, שאפו לקרב; הם חשו כיצד נשמט הנצחון היקר כל כך מידיהם, איך הופך מותם של ידידים בשדה הקרב למות-שווא. אבל הממשלה לא רצתה במלחמת אזרחים נוספת; הציבור הצפוני היה מותש, ולא רצה לשלם את המחיר הנדרש; הלבנים בדרום היו מלאי להט במלחמה על הבית, תחת האגדה על האנס השחור האורב מאחורי כל שיח, מלחמה שאותה כינו "גאולה" (redemption); והנשיא גראנט, תשוש, חלש ומוקף יועצים גרועים, הניח לפירות הנצחון חמוצי הדם שלו – הוא איבד יותר חיילים מכל גנרל דובר אנגלית לפני הקצב מהסום, סר דגלאס הייג – להשמט.

 

זמן קצר לאחר מכן, כמו הבין את חוש הזמן, מחק בפועל בית המשפט העליון האמריקני כמעט את כל הישגיה החוקיים של מלחמת האזרחים. התיקון ה-14 לחוקה הפך לאות מתה בדרום, לעיתים גם בצפון ובמערב. בדרום עצמו חלה ריאקציה פראית ונקמת "בני הגזע העליון", שהיטב חשו את השפלתם והיטב הבינו מה צפוי להם אם הרוב יתעורר, היתה איומה. סביר להניח שמספר השחורים שנרצח על ידי לבנים בדרום בין השנים 1866-1971 היה גבוה יותר ממספר השחורים שנרצחו על ידי בעליהם ב-200 השנים שקדמו להן. גם העבדות זחלה חזרה, בחוקי עוול ורשעות, שלא השתמשו במונח עצמו אבל הפכו שחורים "משוטטים" לרכושה של המדינה, ש"החכירה" אותם לבעלי חוות גדולות. לא קראו להן מטעים, אבל ההבדלים היו מעטים. כמו כן, יצויין שכך הושגה גם אחת המטרות המוצהרות של מדינות הדרום הפורשות: העמידה על 'זכויות המדינות'. ההתערבות הפדרלית בנעשה בהן צומצמה פלאים.

 

מלחמת האזרחים, ושני הדיכויים שבאו אחריה – הדיכוי הצבאי הצפוני קצר הימים והדיכוי הדורסני של השחורים על ידי הלבנים, שנמשך כמאה שנים – הרעילו את האווירה הציבורית בארצות הברית עד ימינו אנו. באיזה מובן, אם כן, זו מלחמת אזרחים "מוצלחת"?

 

*           *            *            *

 

ומן המשל אל הנמשל. הבה נניח שבעקבות פרובוקציה שאפילו ממשלות ישראל הרופסות אינן יכולות להתעלם ממנה – נניח, ירי קטלני של מתנחלים לעבר קצינים בכירים – תיפתח מלחמת אזרחים. נניח לצורך הדיון – הנחה שסבירותה מונחת בספק – שיחידות צה"ל, שהורגלו ש"גנים וכדים הם הבית", שהמתנחלים הם חלוצים ושהפוליטיקאים הם בוגדים, אכן תתייצבנה לצד הממשלה. נניח, לצורך העניין – עוד הנחה שסבירותה מוטלת בספק – שאף כוח צבאי חיצוני לא יתערב בסכסוך, ואת ההנחה המופרכת מכולן: שממשלה ישראלית תאפשר שימוש בחיל האוויר ובארטילריה כנגד מורדים חמושים במלכות, אך המצוידים בלב יהודי חם. נניח, בקצרה, את התרחיש האופטימלי ביותר.

 

המרד ידוכא תוך זמן קצר, שבועות יש להניח. מה יקרה לאחר מכן? האם תהין ממשלה ישראלית להוסיף על חטא כיבושה של עפרה בטנקים גם את החרבתה ופינויים הכפוי של בוגדיה לישראל? נניח שכן. ההנחה שמסוממי הרב קוק ומסונוורי יהוה גם יקבלו את הדין בהשלמה היא הנחה אחת יותר מדי. ישראל הדמוקרטית, מה שיישאר ממנה, תיאלץ לכפות שלטון צבאי או צבאי-למחצה על חלק ניכר מאוכלוסייתה – שכן אין להניח, בשום מצב, שבעלי בריתם הפוליטיים של הבוגדים בתחומי ישראל גופא ישבו בחיבוק ידיים.

 

כלומר, בתרחיש האופטימלי ביותר, תיאלץ ישראל להגביל משמעותית את זכויות האדם שבה. אפילו באם לא יפרוץ מרד שני, אפילו אם מחנות הפליטים של יהדות פלסטין לא יהפכו למקום שבו יסתובבו חיילי "ערב רב" בכלי רכב ממוגנים, הדמוקרטיה הישראלית כבר הוכתה אל החומש. והשיח הציבורי יורעל לדורות. בניגוד לארה"ב, לא יהיה מרחק גיאוגרפי בעל חשיבות בין הכובשים לנכבשים.

 

אין שום סיבה להניח שתרחיש כזה אכן יתממש. קצין בצה"ל, חובש כיפה, לא היסס לומר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, תוך זיהוי מלא, שהוא חשף בזמן אמת את היערכות הפלוגה שלו בפני פורעי יצהר. בגידה כזו היתה צריכה להביאו בשלשלאות בפני בית דין צבאי. זה לא יקרה – והמסר למה שצפוי לנו בשעת משבר לגיטימציה אמיתי ברור. צה"ל, תחת היבבן בוגי, עשה הכל כדי לשבש את הנחיות הממשלה להתנתקות מהרצועה; בין השאר דרש לא להיות מעורב בה כלל. דווח כי הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, השמיע קולות דומים בדיונים סגורים.

 

כלומר, אם תפרוץ מלחמת אזרחים, הממשלה צפויה להיות מובסת בה בשל חוסר נאמנותו של הצבא; ואם כל זאת תנצח, תפגע הדמוקרטיה אנושות, ואמינותה – הרעועה ממילא בקרב חובשי הכיפות, הרואים בה שיטה זרה, מיובאת, הפוגעת באושיות הדת – תקרוס.

 

כל זה לא סביר שיקרה. להוציא יצחק רבין ואריאל שרון, כל ראשי הממשלה בישראל נמנעו מעימות עם "האחים היקרים", וגם ידעו למה. לא נראה שלראש ממשלה עתידי כלשהו יהיו האומץ והנחישות למחוץ את הנחש. מה שהיה הוא שיהיה: סיפוח איטי, גולש של מדינת ישראל לתוך ממלכת יהודה, עד שתקרוס המדינה סופית; שלדה האידיאולוגי מעורער ממילא, רקוב כתוצאה מהתפיסה הממארת של "מדינה יהודית", מבלי להבין את הסתירה בין "מדינה" ו"יהודית".

 

עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד.

 

(יוסי גורביץ)

ריח גוויה עולה באפי. תהיה זו הלוויה שופרא דשופרא. אולי רצוי לדון בשאלה אם את הרב ישראל רוזן צריך לחסל.

 

לפני כחודש כתב רוזן על הצורך הדחוף בנקיטת "דין רודף" כנגד אנשי השמאל, במיוחד כנגד אנשי "שלום עכשיו". רוזן עטה על עצמו את התירוצים הרגילים ללמה, בעצם, זו לא הסתה לרצח – אבל, כפי שהסברתי, הפעם השקר היה גס מדי: דין רודף מיועד לביצוע במיוחד כשאין בית דין, ההלכה שמצטט רוזן אומרת זאת במפורש.

 

למעשה, הרב רוזן הוציא דין רודף על השמאל כולו – אז יש לקוות שהוא יקבל ברוח ספורטיבית את העובדה שאני דן בדין רודף עליו. ואם יגיעו אלי אנשי הפרקליטות, אומר שאני כמובן לא אתמוך בכך שמישהו יפוצץ את רוזן במטען צד, יחורר אותו ככברה בכמה צרורות, ישליך לעברו רימון, או סתם יעשה בו מעשה  פנחס בזמרי; לא, אני לא אתמוך – אבל כמו רוזן, גם לא אגנה. יש להבהיר שאני לא קורא לחיסולו של רוזן; זו תהיה עבירה על החוק. אני פשוט חושב שזה עשוי, אולי, להועיל לאווירה הציבורית.

 

אחרי הכל, מצב שבו צד אחד יורה בצד האחר והצד השני משתדל לא לעשות כלום לא יכול להמשך.

 

*           *            *            *            *

 

רוזן הוציא את דין הרודף שלו לפני כחודש. הוא לא נחקר אז, סביר שלא ייחקר גם עכשיו. למערכת החוק בישראל אין ביצים להתמודד עם רבנים ופסיכים דתיים. הימין הדתי כבר התחיל לילל, בעקבות נסיון ההתנקשות בפרופסור שטרנהל, ש"טופלים עלילה על ציבור שלם".

 

אבל זו לא עלילה. מנהיגי הימין השפוי בישראל מיהרו לגנות את הפיגוע, ואפשר להאמין להם. דן מרידור, דוד לוי, ואפילו בנימין נתניהו – עם כל פעולותיו ערב רצח רבין, במיוחד נאומו בכיכר ציון – מעולם לא השתייכו למחנה הפסיכים. נתניהו ניסה לרכב על הנמר, ויש לזקוף זאת לחובתו, אבל הגינויים שלו למעשי חובשי הכיפה היו אמיתיים.

 

לחובשי הכיפה יש בעיה. הטרוריסטים הם בשר מבשרם. הם מיישמים הלכה למעשה את האידיאולוגיה, זו הנלחשת כשאין עין זר בסביבה. הם נתפסים, פעם אחר פעם, כ"פנחסים" ההולכים לפני המחנה. הגינוי של חובשי הכיפות תמיד מגומגם, תמיד מלווה ב"אבל", תמיד עורך השוואה מוסרית בין הקורבן ובין המתנקש.

 

הטוקבקים, אותו ביטוי נאמן לעקרב הדתי-לאומי, מיהרו לצווח שההתנקשות בשטרנהל היא פרובוקציה של "המחלקה היהודית" – אותה חיה מיתולוגית שפעם אחר פעם נכשלת בלכידת המחבלים היהודיסטים ובהרשעתם. מנגד, כמובן, הם שבו והביאו את ציטוטיו של שטרנהל על הצורך להחריב את עפרה בטנקים ועל כך שחסד היו הפלסטינים עושים עם עצמם לו התמקדו בחיסול מתנחלים במקום לרצוח אזרחים ישראלים. כלומר, בפרפרזה על דבריו של אותו אב לאחד מטובחי מאי ליי: “לא עשינו את זה, ובכל מקרה הגיע לו".

 

הייתי מתייחס בפחות ספקנות לקינות הנהי של הכתומים אלמלא היה לי זכרון ארוך; אלמלא זכרתי מה קרה ליואל בן נון כשהעז לפרוץ את חומת השתיקה לאחר רצח רבין ולנקוב בשמות המסיתים; אלמלא זכרתי שאוהד ברט, שניסה להתנקש ביוסי שריד אחרי רצח רבין, לא הורחק מתנועת "בני עקיבא", בה שימש כמדריך, ואף התקדם בחיים והפך למועמד לכנסת מטעם "האיחוד הלאומי"; אלמלא זכרתי איך חיבקו חובשי הכיפות את אלו שתקפו פיזית את שולמית אלוני ויעל דיין; אלמלא זכרתי את הנוער הנפלא של "בני עקיבא" רוקד בפולין עם קבלת הידיעה על רצח רבין, ואת בקבוקי המשקה שנפתחו בתפוח.

 

ואני יודע שמה שעומד בינינו ובין הזוועה היהודיסטית הוא חומת ברזל שתפקידה למנוע מהפנטזיה הרצחנית לגלוש למציאות. ואני יודע שהדבר היחיד שימנע מרבנים כמו רוזן ללהג בחופשיות רבה כל כך על רצח יריביהם הפוליטיים הוא תגובת-נגד נחושה. כל מה שעומד בין מצוות רצח העם של היהדות ובין התממשות הן "דרכי שלום", שקורסות מיד כשיד ישראל תקיפה.

 

אז אפשר להבין אנשים שיחליטו שהגיע הזמן לגדוע את היד הזו, שהגיע הזמן להבהיר לרבנים – תיאורטית, רוזן נשמע כמו התחלה טובה – שיש מי שיידע לגבות מהם מחיר על רצח, גם אם רשויות החוק מתות מפחד. אחרי הכל, אם תהיה תגובה נחושה, אם רבנים יחוסלו, סביר שרבנים אחרים, מאלה שמדברים בחופשיות על "מהפכה אמונית" ותפיסת השלטון, יתחילו להרהר שוב בחשיבותן של "דרכי שלום". יכול להיות שכדי שנגיע למצב המבורך הזה, כמה מהם יצטרכו להתפוצץ. ויכול להיות שיש אנשים, קצת יותר חמושים ממני וקצת פחות ספקנים ממני, שכבר מתחילים לדון בשאלות פרקטיות יותר, כמו סוגי חומר נפץ ונתיבי מילוט.

 

כי הם יודעים, הרי, שאם יימצאו המפגעים בשטרנהל, דינם לא יהיה כדין מחבל פלסטיני. אף שהם גרים בשטחים, הנמצאים תחת שיפוט צבאי, הם לא יחוסלו מהאוויר. הם ייעצרו, ייחקרו, יישפטו – ואם יורשעו, ישוחררו תוך זמן קצר. זו הדלת המסתובבת שלנו, והיא בעליל לא מרתיעה את היהודיסטים.

אז אולי – אולי  יש מי שיחשוב כך– יש צורך בהרתעה אחרת; אולי – אולי  יהיה מי שיחשוב כך – במצב שבו החוק אינו מצליח להגן על אנשי השמאל, הם צריכים לוותר עליו ולחזור אל החוק הטבעי. אולי – אולי יהיה מי שיחשוב כך– הגיע הזמן שחייהם של רבנים מסיתים ושלוחיהם המוסתים ישובו להיות אכזריים, חייתיים ובעיקר – קצרים.

 

וזו, כמובן, פניה ישירה לרשויות החוק, כדי שיזיזו את התחת. הרי אין בישראל עונש מוות ולא יעלה על הדעת שאיש הישר בעיניו יעשה. חיים תחת החוק הטבעי יבטיחו חיים חייתיים וקצרים לכולם, לא רק לרבנים. המצב הרצוי, האידיאלי, הוא כמובן שרשויות החוק יעשו את חובתן, אבל קשה להאמין שזה יקרה. על כן יש לדון באפשרות שאנשים שהחוק לא מגן עליהם, בפועל, יקחו – בלשון הביטוי המגונה – את החוק לידיים. האופציה הסבירה בעיני היא הגירה; ישראל כפי שהיא כיום, לדעתי, לא שווה מלחמת אזרחים, שזו משמעותה האמיתית של ההצעה שהובאה כאן; אבל אפשר יהיה להבין אנשים שיחשבו שדווקא כן. אם יש כאלה, כדאי שהם יתחילו להשמיע את קולם ולהבהיר שנחצו גבולות שאין לחצות, לפני שתיוותר בפניהם רק האופציה של אחיזה בלתי חוקית בנשק – וכדאי שיקשיבו להם.

 

(יוסי גורביץ)

בתחילת החודש, הכריע בג"צ בעתירה שהגישו אנשי הימין ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. השניים דרשו כי יותר להם לצעוד באום אל פאחם עם דגל ישראל. המשטרה והפרקליטות התנגדו, בשתי טענות. ראשית, שמדובר בפרובוקציה; שנית, שקיימת סכנה לשלום הציבור.

 

בית המשפט דחה את טענות המדינה והורה למשטרה ולפרקליטות להגיע להסכמה עם העותרים על מסלול צעדה מוסכם בתחומי אום אל פאחם. ויפה עשה: חופש הדיבור מגן גם על פרובוקציות – למעשה, בהנתן שדיבור שגרתי איננו זקוק להגנה, עיקר ההגנה היא על דיבור חריג – והטענה של חשש לאלימות מפקיעה, למעשה, את אום אל פאחם מתחומי מדינת ישראל.

 

ביום חמישי האחרון, פנתה הפרקליטות שוב לבג"צ, בדרישה למנוע את הצעדה.למעשה, ביקשה הפרקליטות מבג"צ לחזור בו. בשיחה שניהלתי עם בן גביר היום, הוא אמר שמדובר בצעד חריג מאד: לא מדובר בבקשה לדיון בהרכב מורחב אלא חד חלק בדרישה לביטול פסק הדין הקודם.

 

בן גביר אמר עוד כי המשטרה, שבג"צ דרש ממנה לתאם את הצעדה עם העותרים, התחמקה מכך במשך כשבועיים, ולאחר מכן הציעה להם לבחור בין התוואי שבג"צ כבר דחה ובין צעדה "בתחום המוניציפלי" של אום אל פאחם – היינו, הרחק ממרכז העיר. הוא ציין שמפקד התחנה רצה לזמן אותו לשיחת תיאום ביום שישי אחר הצהרים, ומשהעיר בן גביר כי הוא שומר שבת, הבטיח לו המפקד נאמנה כי הם מגישים אוכל טוב בתחנה בשבת.

 

זה לא רציני. בן גביר מציין, בצדק, שמצעד הגאווה צעד בירושלים, למרות שהוא בעליל היה פרובוקציה, ולמרות שגם שם היה חשש מאלימות. רגשותיהם של מוסלמי אום אל פאחם אינם עדינים יותר מרגשותיהם של חרדי ירושלים, ולשניהם אין הגנה מפגיעה.

 

יש שלושה דברים שחייבים להיאמר. ראשית כל, אם אום אל פאחם היא חלק מישראל, יש לאכוף בה את החלטות בג"צ. ראוי שגם תושבי אום אל פאחם, ולא רק המשטרה, יבינו את משמעותם האמיתית של הדברים: אם התושבים ימנעו באלימות את צעדתם של בן גביר וחבר מרעיו, הם יכרתו את הענף שעליו הם יושבים. זה יהיה צעד ענקי קדימה לקראת גירוש שני, או למצער אימוץ תכניו של אביגדור ליברמן להעברת אום אל פאחם וערים ערביות אחרות לרשות הפלסטינית. מניעה באלימות של הנפת דגל ישראל בעיר תהיה גול עצמי שקשה יהיה אחר כך להתאושש ממנו. יצוין שהתפיסה שתושבי אום אל פאחם לא יעמדו במראה של מספר צועדים המנופפים בדגל היא גזענות: היא אומרת שמדובר למעשה באותם "חצאי שדים, חצאי ילדים" של קיפלינג, אנשים שאין להם כל שליטה על רגשותיהם, ובקצרה – אנשים לא רציונליים, שאינם במדרגה אחת עם "האדם הסביר", המערבי.  

 

שנית, שאין חופש דיבור לשיעורין. בשנות התשעים, כתבה טטיאנה סוסקין כרוז בזוי למדי, שבו נראה מייסד האיסלם מוחמד עם ראש חזיר. יש בישראל סעיף נשכח של פגיעה ברגשות דת. הוא לא הופעל כשמגזין פופולרי יצא כשבשערו פרה עם ראשה של הבתולה מאריה, הוא לא הופעל כלפי ביטויי נאצה כנגד הדת היהודית, ולמיטב ידיעתי גם לא לאחר שהגשתי תלונה כנגד שורף ספרי הברית החדשה מאור יהודה. כמו חוק הכישוף, שאכיפתו היתה משליכה לכלא מאות מעוננים, מעלים באוב, קוראים בקלפים ועוד, חוק רגשות הדת הפך לאות מתה – עד שהנפגעים היו מוסלמים. אז הוא הופעל, ומאחר ותחילת שנו התשעים הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" היתה בחיתוליה, סוסקין ריצתה שנתיים מאסר. חופש הדיבור, כאמור, מיועד להגן גם על מה שנראה כדיבור מחליא. אנחנו כושלים במבחן הזה פעם אחר פעם.

 

שלישית, וחשוב מכל, מניעת המצעד תהיה נפילה למלכודת של הימין הקיצוני. היא תהיה פגיעת טורפדו מתחת לקו המים של תפיסת ישראל כדמוקרטית. הימין הקיצוני יוכל לחגוג את נצחונו ולהציג את הדמוקרטיה כצעצוע של ליברלים בעיני עצמם. ההשוואה הזו – אום אל פאחם מול מצעד הגאווה, גאים מול יהודים גאים – תשמש כאיל ניגוח נוסף של שיטת ממשל שהלגיטימיות שלה ממילא מעורערת בקרב חלקים ניכרים מהציבור. זה בדיוק סוג המוקשים שבן גביר אוהב כל כך להניח.

 

הגיע הזמן להפסיק לעלות עליהם פעם אחר פעם. גם בן גביר ומרזל הם חלק מהציבוריות הישראלית, עד כמה שזה מציק. גם הם זכאים לכל הגנותיה של הדמוקרטיה.

 

כיצד צריכים תושבי אום אום אל פאחם לקבל את פני בן גביר וחבריו? כפי שקיבלה גבעתיים את פני הרב כהנא בשנות השמונים: הפגנה המונית של הציבור, שהטביע את דבריו של כהנא בשריקות בלתי פוסקות, עד שהלה איבד את עשתונותיו ועזב את המקום. לא באלימות, לא בפחדנות משטרתית – שתי תגובות שיאוששו את כל הסטריאוטיפים על המוסלמים חסרי המעצורים והתבונה – אלא בשריקות ושלטי-נגד. רק כך.

 

(יוסי גורביץ)

הם אמרו להגיע בשמונה, אז הגעתי בשתי דקות ל. הופתעתי, למרות הנסיון המר, לגלות שהם דווקא לא הגיעו. חיילים אחרים במבצר הטיגרט המוזנח בנס ציונה אמרו לי שהם – היינו, אנשי יחידת הקישור של גדוד פיקוד העורף שאליו אני משתייך, לצערם של שני הצדדים – יגיעו בשמונה וחצי. חיכיתי. היה לי ספר.

 

*           *            *            *

 

הבלגאן התחיל לפני שלושה שבועות. מישהי התקשרה אלי בתשע וחצי בערב, כשהסתובבתי ברחבי פתח תקווה עם מצלמה וחצובה, ובקול בכייני אמרה שהיא ממשרד הקישור ושיש לי מילואים עוד יומיים. הבהרתי לה שזה נחמד, אבל אני לא מתכוון להיעלם מהג'וב שלי בהתראה של יומיים – מה גם שזה לא בדיוק ג'וב; אני עצמאי ומדובר בלקוח גדול, כלכליסט. היא טענה שהם שלחו לי צו בדואר רשום. אמרתי לה שמעולם לא קיבלתי את הצו, ושאם אכן נשלח אלי דואר רשום קל מאד לברר את השאלה הזו: הם רק צריכים להראות את האישור החתום שלי שקיבלתי אותו. היא אמרה שאותה זה לא מעניין ושמבחינתה אם הצו נשלח – הוא גם הגיע. חזרתי על עמדתי שאני לא יכול להיעלם בענן רשלנות תוך יומיים. היא – שלא ציינה את שמה – אמרה שמ', טכנית המפקד שלי וקצין מילואים, ידבר איתי למחרת.

 

הוא לא התקשר ואני הנחתי שהם פשוט ויתרו עלי, מה שקורה לעיתים תכופות. עבדכם הנאמן לעולם לא מסרב פקודה באופן ישיר, אבל תמיד גורם לעצם הגעתו ליחידה להיראות כמשהו שהוא נזק צרוף. מאחר ויש לי סדרה מרשימה של פטורים רפואיים – אמיתיים לחלוטין; אין לי רשיון נהיגה, למשל, כתוצאה מבעיות הראיה שלי – זה בדרך כלל גם עובד. אם הם מתעקשים, אני מגיע כנדרש, בזמן, ומתנהג כראוי לעובד כפיה: מינימום תועלת, מקסימום נזק, אפס יוזמה. כל מה שצריך לעשות כדי להוציא מינימום מאמץ ולהמנע מסנקציות.

 

זה לא מה שקרה הפעם. אחרי יומיים התקשרו אלי והודיעו לי שאני נפקד. בלעתי את גאוותי והתקשרתי למ'. הלז הציע לי בחביבות לגרור את גווייתי הנרקבת לצאלים למחרת, והם בתמורה יואילו שלא להעביר את פרטי למשטרה. בשלב הזה, כל מה שעניין אותי היה החופשה המיוחלת, שהיתה אמורה להתחיל שבוע אחר כך; מעצר בנתב”ג – סיוט שמ' התענג על פירוטו – היה משהו שרציתי להמנע ממנו. הזכרתי למ' שמעולם לא נעדרתי ממילואים, וביקשתי שיספק לי, במטותא, את הצו שמעולם לא קיבלתי כדי שאוכל לערער עליו לולת"מ, ומאחר והיה נראה שכל העסק ילך לבית דין צבאי – גם את הספח של הדואר הרשום שמעיד שאכן קיבלתי אותו. מ' התפוצץ, והודיע לי שאם אני לא מגיע עד חצות לצאלים – השעה היתה שבע וחצי בערב והוא ידע היטב שאין לי רכב או רשיון נהיגה – פרטי יועברו למשטרה כנפקד.

 

הבהמה הירוקה לא הצליחה במיוחד בפעילות צבאית בשנים האחרונות, אבל היא בהחלט הצליחה להדק את הפיקוח על עבדיה הנמלטים. הבוס שלי, א', אמר שבניגוד לשנים קודמות, המחשבים של הבהמה אוחדו עם מחשבי המשטרה, כך שבוודאי אעצר כשאגיע לנתב"ג. הוא הציע תיווך. הסכמתי. 

 

הוא התקשר למ' למחרת בבוקר, והצליח להוריד אותו לשלושה ימים בצאלים בלבד – שלושה ימים שבהם התיר לי מ', בנדיבותו, להגיע עם מחשב ומודם נייד למען לא תפגע עבודתי. מכאן אפשר להסיק כמה תועלת חשב מ' להפיק מאותם שלושה ימים. א' המשיך להתמקח, והצליח – האיש מסוגל למכור קרח לאסקימוסים – להוריד את מ' לשני ימי מילואים, במשרדים בנס ציונה, אחרי החופשה. כשדיברתי עם מ' כדי לאשר את דבר העסקה, הוא התייחס לא' בתור "המפקד שלך".

 

*           *            *            *

 

כך מצאתי את עצמי ביום שני בשערי מבצר הטיגרט הנרקב. איש לא מנע את כניסתי; הייתי לבוש במכוון בבגדי המרושלים ביותר ובלתי מגולח, הכל מתוך כוונה לגרום להם לרצות לשחרר אותי כמה שיותר מהר. נשאתי איתי תיק כבד, שאלמלא הכיל מחשב, ספר גדול, מצלמה ומספר עדשות, היה יכול באותה מידה להכיל סמטקס. אבל, כאמור, לא עוכבתי ואיש לא ערך עלי חיפוש; אמרתי שאני מחפש את אירן – הקצינה בעלת הקול הבכייני שהתקשרה אלי לפני מספר שבועות, אבל לא טרחה לציין את שמה; קיבלתי אותו ממ' – וזה הספיק.

 

בשמונה וחצי עוד לא היה שם איש. נכנסתי למשרד; הוא לא היה נעול. כרטיס זיהוי ממוחשבים היו מחוברים למחשבים, למרות פקודה מפורשת שאסרה על כך ושהיתה תלויה על קיר סמוך. שוטטתי במשרד; היה חם; יצאתי אל הצל.

 

דקות ספורות לאחר מכן אכן הגיעו חיילת וקצינה, והופתעו מאד לראות אותי. מסתבר שאירן לא דיווחה על כך שזומנתי, היא עצמה היתה בקורס, ואיש לא ידע מה לעשות איתי. החיילת הודיעה לי קדורנית שיתכן שמשמעות הדבר שהם יצטרכו לשחרר אותי מבלי לשלם לי, שכן אין צו. העמדתי פני מודאג והתקשרתי למ'. שטפתי אותו על חוסר היעילות של היחידה. זו היה עונג נדיר אך יקר; הוא קיבל את זה קשה, ומיד הרים מספר טלפונים – וקיבלתי הוראה להמתין, שכן יתכן שתמצא קצינה שיהיה לה מה לעשות בי.

 

ב-11:00 אכן נמצאה קצינה כזו, ל', והופניתי אל משרדה. ל' ביקשה ממני לשלוח טפסי אישור התייצבות למילואים לחיילי גדוד אחר. היא הסבירה לי איך לזייף את חתימתה – נפגעה כשהתייחסתי לזה כאל זיוף חתימה, ואמרה שזה מותר כי היא מרשה לי – וכיצד למלא את פרטי החיילים על המעטפה. מיד לאחר מכן, העמידה לרשותי פריט שלא ראיתי שנים: עשרות דפי מדפסת עם החורים המנוקבים בצד.

 

כל טופס הגיע בשני עמודים. אחד מן העמודים הוקדש ללוגו של פיקוד העורף ולציור מזעזע בתווי אסקי – שבאופן הולם מאד היה ציור של צב. הדף השני הכיל את הטופס עצמו, שתפס כשישית מהדף. ל' הסבירה לי שעלי לגזור את הצו במספריים, והעמידה פנים שאיננה מבחינה בהלם שאחז בי.

 

לא השתמשתי במספריים מאז הישיבה, לדעתי, אבל מסתבר שלא שוכחים. תוך זמן קצר שקעתי במלאכה מונוטנית ומרגיעה, מלווה בצליל הקבוע של משרדי פיקוד העורף – טלפונים מצלצלים שאיש אינו עונה להם. ל' הורתה לי שלא לענות לטלפון במשרד הלוהט – נטול אפילו מאוורר – שבו שהיתי. טוב שבאתי במכנסיים קצרים.

 

במשך שלוש השעות שלאחר מכן עסקתי בזיוף מסמכים. מעבר לחיקוי – גרוע מאד – של חתימתה של ל', זייפתי בהוראתה גם את התאריך שבו נשלחו האישורים. רשמתי את התאריך של יום השחרור של החייל מהמילואים; במקרה הטוב, היה הפרש של שבוע, אבל במספר מקרים קיצוניים היה הפרש של כמעט ארבעים יום.

 

יצוין שתקשורתית, פיקוד העורף העורף נשאר בשנות השמונים: חל איסור חמור להשתמש ברשת. אין דואל. אין אתר מקוון לקשר עם חיילי היחידה. אין כרטיסים מגנטיים לחיילים, שיאפשרו חיול מהיר וחלק שלהם. על כן כל היום הראשון של המילואים מוקדש בדרך כלל לחיול עצמו, ויומו האחרון – לשחרור. מערכת המחשב לאיתור פרטי חיילים היתה פרימיטיבית במיוחד; נראה שתוכננה בשנות התשעים המוקדמות, לכל המאוחר.

 

הקצינה ע' אמרה שהיתה שמחה לעבוד עם דואל, אבל אסרו עליה להשתמש בו מחשש שהאויב יחדור למערכות המחשב. אמרתי שיש פתרון, פרימיטיבי אמנם, אבל עדיף על המצב הנוכחי: לאפטופ מצויד במודם אלחוטי, שיוכל ליצור קשר עם כתובת דואל לתלונות חיילים – שבמידת הצורך יודפסו ויוזנו למערכת הפנים-יחידתית, המנותקת מהרשת. היא תלתה בי פנים תמהות: מי ישלם על זה, שאלה.

 

תוך כדי עבודתי, התקשרה אירן לל' וצווחה שהיא גונבת את החייל שלה. כך שלאחר שסיימתי אצוה אחת של מכתבים, נשלחתי אחר כבוד שוב למשרדה של אירן. קצינה נעימת סבר, ע', הושיטה לי רשימה עמוסת שמות וטלפונים, והורתה לי – הו, האירוניה –  להתקשר אל האנשים ולהודיע להם על המילואים הקרבים שלהם.

 

כך עשיתי. בערך. תוך שימוש בקול איש המכירות שלי – קול מנומנם, רגוע, ובלתי מאיים; הוא משמש בעיקר להרגעת מרואיינים שלא ידעו עד לפני דקות מספר שהם עתידים להיות מרואיינים – התקשרתי לעשרות זרים. השארתי להם פתח מילוט: המשפט הראשון שלי היה "שלום, שמי יוסי, מילואימניק ממשרד הקישור שלך. הייתי רוצה לוודא שקיבלת את הצו לאוקטובר.” מי שהיה מספיק חכם לומר שהוא לא קיבל את הצו נרשם על ידי כמי שלא יגיע מסיבה זו. היו די הרבה מהם; אחת החיילות אמרה לי שכאשר גויס הגדוד שלי, 60 איש – כ-20% ממצבת הגדוד – הוגדרו כנפקדים, ושהיה מי שראה בכך סימן לרשלנותה של אירן.

 

לאחרים השתדלתי לעזור כמיטב יכולתי המוגבלת. מי שאמר לי שיש לו טיסה מתוכננת, התבקש לשלוח בפקס אישור לכך – ואני הכנתי ערימה מסודרת עם האישורים הללו, בדקתי שאכן הגיעו ועדכנתי את השולחים שאכן כך אירע. רובם היו מופתעים מאד מכך; שוב ושוב חזרה האמירה ש"אין עם מי לדבר במשרד שלכם, הם לא עונים לטלפונים, לא מקבלים פקסים". יותר מעשרה אנשים התלוננו שאחד ממספרי הטלפונים שהופיעו בצו שלהם פשוט לא היה נכון ושבשני לא עונים אף פעם. טרטורי הטלפונים היתומים מהחדרים הסמוכים העניקו משקל יתר לטענה הזו.

 

מישהו אמר לי שהוא קיבל את הצו אבל שאין בכוונתו להגיע; הוא עצמאי, אמר, העסק שלו בצרות, והוא מעדיף להיות נפקד על פני פושט רגל. אמרתי לו שאני מכיר את מצבו על בשרי, ושאולי ראוי שננסה להגיע, יחדיו, לפתרון שימנע את כליאתו. הוא אמר שיש קצין בגדוד שמכיר אותו ושיוכל לעזור לו, אבל הוא זוכר רק את שם משפחתו ואין לו את הטלפון שלו. שאלתי אותו אם הוא זוכר את הדרגה, איתרתי את הקצין ומסרתי לאיש את שמו המלא ושלל מספרי הטלפון שלו.

 

למחרת היו במקום רק שתי מש"קיות. אחת מהן היתה אדישה במיוחד וקצת אנלפבתית – השילוב המושלם למשרד קישור. קיבלתי המון טלפונים; לא היתה לי סמכות לעשות שום דבר, אז העברתי אותן אליהן. הן התייחסו אליהן כאל מטרד. השתדלתי לעזור, אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות.

 

שני מקרים נחרתו בזכרוני. אב, איש קבע, שהיה מודאג מאד מכך שבנו, הנמצא בחו"ל, זומן למילואים שלושה ימים לפני נחיתתו המיועדת. לקחתי את הטלפון שלו ואת פרטי בנו ופניתי אל המש"קית האנטיפתית. היא מלמלה משהו על זה שיש לה עבודה לעשות ושזה לא עניינה.

 

אני אדם שלו למדי, לפחות חיצונית. אני מחזיק באידיאל המיושן קמעא שאומר שהפגנת רגשות בפומבי היא משהו שיש להמנע ממנו: לא רק משום שמדובר בחולשה אלא גם משום שאל לאדם לכפות את רגשותיו ומצבי הרוח שלו על אחרים. שיחה פרטית עם חברים היא עניין אחר, אבל זרים לא צריכים לשאת גם את הצלב שלך.

 

אבל האדישות הזו, הזלזול הזה, העריצות המטומטמת והעצלנית מצד בת 19, פוצצה לי פיוז. התפרצתי עליה ואמרתי לה שהאנשים שלא מעניינים אותה הם אלה שמשלמים את משכורתה ומאכילים אותה, ושהיא צריכה להתנהג בהתאם. היא הביטה בי בהלם; היא עשתה את השינוי; ואני התקשרתי לאב והודעתי לו שהמצב תוקן. הוא היה נרגש מאד ואמר שמעולם לא קיבל שירות כזה. אמרתי לו שזו היתה חובתי.

 

אבל, כמובן, אנחנו לא משלמים לה משכורת; לכל היותר קצת כסף לבזבוזים. ועל האוכל מיותר להרחיב את הדיבור. היא, כמוני, התנהגה בדיוק כמו שעובדת כפיה היתה צריכה להתנהג: מינימום הפעולה הנדרש כדי להתחמק מעונש. לא היתה לה תודעת שירות משום שמעולם לא בחרה לשרת.

 

המקרה השני היה של אם שבנה היה בחו"ל וצו הגיע לביתו. היא היתה נסערת, מיואשת; לדבריה היא ניסתה להשיג את המשרד במשך ימים, ללא תועלת; לרוב לא ענו לה כלל, וכשענו – התחמקו. את כל מררתה שפכה עלי. הסברתי בעדינות שאני חייל מילואים, לא איש סגל, ושאם תאפשר לי לרשום רשימות, אעשה כמיטב יכולתי לפתור את הבעיה. “אתה באמת לא אחד מהם,” היא אמרה, “אתה מנומס, אדיב.” גם הסיפור הזה נגמר על הצד הטוב.

 

כך עלו להם בעשן שני ימי עבודה. כך נראית הבהמה הירוקה, מודל 2008, שנתיים אחרי שהבטיחו לנו חגיגית שהיא בדיאטה ובחדר כושר. לא פלא שהבוגד ההוא, עלוב פיקוד העורף יצחק גרשון, סירב לפקודתו של שר הבטחון פרץ לגייס את כוחות המילואים שלו בעת מלחמת לבנון השניה; כנראה שידע היטב איך הם נראים והעדיף לבצע את העבירה החמורה ביותר בספר השיפוט הצבאי על פני חשיפת האמת.

 

גרשון חמק מגורלו הראוי – מוות בידי כיתת יורים – ואף לא הועמד לדין; דו"ח קטלני של מבקר המדינה פשוט סיים את הקריירה שלו. חייל פשוט, מצד שני, שמטה לחמו יישבר אם ייקרא לאימון מיותר של פיקוד שלא הופעל בזמן מלחמה, ייכלא – ויקבל גם רישום פלילי, כתם שהוא כמעט ובלתי ניתן להסרה בישראל. הפער בין עונשו של קודקוד בכיר בוגדני ובין זה של החפ"ש הוא הפער בין מיתוס "צבא העם" ובין המציאות. 

 

החיילים מתחילים להבין שהם עובדי כפיה; גדוד נוסף שגויס לאחרונה סבל מ-100 נפקדים. אם תצא הבהמה למלחמה נוספת, ותנסה לעשות בהם שימוש, אין להניח שהתוצאה תהיה שונה במשהו מהתוצאה של 2006. חיל האוויר עושה את מלאכתו, והסדירים בזרוע היבשה מתפקדים במשהו שמזכיר יעילות-למחצה – במיוחד כשאין מולם אויב שמסוגל להשיב אש אפקטיבית – אבל המילואים הם חורבה מעשנת. הנתק בין הבהמה ובין עובדי הכפיה המבוגרים שלה, אלה שאינם ילדים נבערים, “מתאווים לתהילה נואשת", רק יילך ויגבר, עד שמשהו יישבר. מתקבל הרושם שליותר ויותר עובדי כפיה נמאס – ומי יוכל להאשים אותם?

 

(יוסי גורביץ)

הטרנד החם האחרון בפוליטיקה רדיקלית ישראלית הוא תמיכה במועמדותו של דב חנין לתפקיד ראש עיריית תל אביב; הוא הפך ליקיר הבלוגרים השמאלניים. לאחרונה קיבלתי כמה בקשות מאנשים טובים וראויים לצרף את קולי למקהלת התמיכה. סירבתי. ראוי לנמק את הסירוב.

 

למותר לציין שאין בכל ההסתייגויות שלי משום תמיכה ברון "לעשירים בלבד" חולדאי, או בטענות המשונות על אי התאמתו של חנין לתפקיד בשל אי-ציוניותו. בהתחשב בשמה המלא של תל אביב ובהיסטוריה הטעונה שלה, מוטב לה לטענה האחרונה שלא היתה מושמעת כלל; יש בה משום שלילת זכותם של תושבי יפו הערביים להשתתף בבחירות.

 

גילוי נאות: ראיינתי את דב חנין לפני הבחירות האחרונות לכנסת. הוא אדם שקול, רהוט, מעודכן, וידעני באופן שהפך לנדיר מאד בנוף הפוליטי שלנו. זה היה אחד הראיונות המעטים שמהם יצאתי בתחושה שלמדתי משהו חדש. הוא כמעט והצליח לגרום לי להצביע שוב לחד"ש.  כמעט.

 

אבל אני לא תומך בו לראשות עיריית תל אביב. ראשית, משום שאינני תושב תל אביב ואף שגרתי כמה שנים בפאתיה, אני לא מתיימר להבין את בעיותיה או להחזיק בדי מידע כדי לקבל החלטה מושכלת בנושא. נשארת, אם כן, שאלת דב חנין הפוליטיקאי: האם הוא ראוי לתמיכה, בלי קשר לתפקיד, אלא בשל מי שהוא.

 

יש לי בעיה עם חד"ש ועם העבר שלה כאידיוטית מועילה של ברית המועצות, ולא פחות עם התחמקותה מהתמודדות בהווה עם מגמות האיסלמיזם בציבור הערבי. אבל, שוב, חנין לא רץ כנציג של חד"ש ועל כל פנים, אין לצפות שהוא יעמיד פסלים של סטאלין ברחובות או ינסה לשכנע את השינקינאים לגלות סובלנות כלפי התרבות המדוכאת, כפי שהיא מתבטאת במילת נשים.

 

אז מה הבעיה? הבעיה היא שחנין מריח לי כמו אופנה. ההתלהבות ממנו מזכירה את הסגידה האווילית למפלגת הגימלאים לפני הבחירות האחרונות. ההתלהבות הזו מתעלמת מכך שחנין הוא פוליטיקאי פגום מאד.

בשנת 2006, היה חנין הכוכב של חד"ש, הפנים שהיא הפנתה לציבור היהודי. ואלו פנים מצודדות: נקיון כפיים, עמדות שמרבעות את המעגל החברתי-ירוק, חוסר היסוס לקרוא להון הגדול בשמו. על כן, לא ברור לי איך תומכיו של חנין בהווה מתעלמים בקלות רבה כל כך מהעובדה שחנין לא עמד בהבטחתו: הוא מדלג לראשות עיריית תל אביב לפני שסגר ולו קדנציה אחת בכנסת.

מעבר לעובדה שחנין אכזב, שלא לומר הונה, מספר גדול של בוחרים שהצביעו עבורו ועכשיו יגלו שקולותיהם יכניסו חבר אלמוני כלשהו של חד"ש לכנסת, התנהלותו של חנין מציבה סימן שאלה על עצם הרצינות שלו כפוליטיקאי. התחום הזה הוא מירוץ ארוך ומפרך, ואין בו מקום לדיליטנטים. פוליטיקאים שלא מצליחים לסיים כהונה אחת ומתחילים לתור אחר משרה זוהרת יותר הם לא מה שאנו זקוקים לו, ומאליה עולה השאלה מה יעשה חנין אחרי שנתיים כראש עיר, משיסתבר שהתפקיד הרבה פחות מרתק מכפי שהוא נראה. יתר על כן, הקיטוב שחנין צפוי ליצור – תופעה לגיטימית בפני עצמה – יפגע ביכולתו לנהל את תל אביב. הוא יהיה חשוף הרבה יותר להתקפות פוליטיות.

 

ראוי גם לשאול מה הנסיון שהוא מביא לתפקיד; בכל זאת, מדובר בבירתה-בפועל של ישראל (זו הרשמית הופקרה מזמן לחרדים, ובהתאם היא מהעניות והמפגרות שבערי המדינה), ולחנין אין כל נסיון ביצועי. הרקורד שלו כמחוקק, כאמור, דל. בקיצור, עם כל הרצון הטוב, עוד לא. רצוי שינסה בסיבוב הבא, ושבינתיים ירכוש לו עוד נסיון בכנסת.  

 

(יוסי גורביץ)