הם אמרו להגיע בשמונה, אז הגעתי בשתי דקות ל. הופתעתי, למרות הנסיון המר, לגלות שהם דווקא לא הגיעו. חיילים אחרים במבצר הטיגרט המוזנח בנס ציונה אמרו לי שהם – היינו, אנשי יחידת הקישור של גדוד פיקוד העורף שאליו אני משתייך, לצערם של שני הצדדים – יגיעו בשמונה וחצי. חיכיתי. היה לי ספר.

 

*           *            *            *

 

הבלגאן התחיל לפני שלושה שבועות. מישהי התקשרה אלי בתשע וחצי בערב, כשהסתובבתי ברחבי פתח תקווה עם מצלמה וחצובה, ובקול בכייני אמרה שהיא ממשרד הקישור ושיש לי מילואים עוד יומיים. הבהרתי לה שזה נחמד, אבל אני לא מתכוון להיעלם מהג'וב שלי בהתראה של יומיים – מה גם שזה לא בדיוק ג'וב; אני עצמאי ומדובר בלקוח גדול, כלכליסט. היא טענה שהם שלחו לי צו בדואר רשום. אמרתי לה שמעולם לא קיבלתי את הצו, ושאם אכן נשלח אלי דואר רשום קל מאד לברר את השאלה הזו: הם רק צריכים להראות את האישור החתום שלי שקיבלתי אותו. היא אמרה שאותה זה לא מעניין ושמבחינתה אם הצו נשלח – הוא גם הגיע. חזרתי על עמדתי שאני לא יכול להיעלם בענן רשלנות תוך יומיים. היא – שלא ציינה את שמה – אמרה שמ', טכנית המפקד שלי וקצין מילואים, ידבר איתי למחרת.

 

הוא לא התקשר ואני הנחתי שהם פשוט ויתרו עלי, מה שקורה לעיתים תכופות. עבדכם הנאמן לעולם לא מסרב פקודה באופן ישיר, אבל תמיד גורם לעצם הגעתו ליחידה להיראות כמשהו שהוא נזק צרוף. מאחר ויש לי סדרה מרשימה של פטורים רפואיים – אמיתיים לחלוטין; אין לי רשיון נהיגה, למשל, כתוצאה מבעיות הראיה שלי – זה בדרך כלל גם עובד. אם הם מתעקשים, אני מגיע כנדרש, בזמן, ומתנהג כראוי לעובד כפיה: מינימום תועלת, מקסימום נזק, אפס יוזמה. כל מה שצריך לעשות כדי להוציא מינימום מאמץ ולהמנע מסנקציות.

 

זה לא מה שקרה הפעם. אחרי יומיים התקשרו אלי והודיעו לי שאני נפקד. בלעתי את גאוותי והתקשרתי למ'. הלז הציע לי בחביבות לגרור את גווייתי הנרקבת לצאלים למחרת, והם בתמורה יואילו שלא להעביר את פרטי למשטרה. בשלב הזה, כל מה שעניין אותי היה החופשה המיוחלת, שהיתה אמורה להתחיל שבוע אחר כך; מעצר בנתב”ג – סיוט שמ' התענג על פירוטו – היה משהו שרציתי להמנע ממנו. הזכרתי למ' שמעולם לא נעדרתי ממילואים, וביקשתי שיספק לי, במטותא, את הצו שמעולם לא קיבלתי כדי שאוכל לערער עליו לולת"מ, ומאחר והיה נראה שכל העסק ילך לבית דין צבאי – גם את הספח של הדואר הרשום שמעיד שאכן קיבלתי אותו. מ' התפוצץ, והודיע לי שאם אני לא מגיע עד חצות לצאלים – השעה היתה שבע וחצי בערב והוא ידע היטב שאין לי רכב או רשיון נהיגה – פרטי יועברו למשטרה כנפקד.

 

הבהמה הירוקה לא הצליחה במיוחד בפעילות צבאית בשנים האחרונות, אבל היא בהחלט הצליחה להדק את הפיקוח על עבדיה הנמלטים. הבוס שלי, א', אמר שבניגוד לשנים קודמות, המחשבים של הבהמה אוחדו עם מחשבי המשטרה, כך שבוודאי אעצר כשאגיע לנתב"ג. הוא הציע תיווך. הסכמתי. 

 

הוא התקשר למ' למחרת בבוקר, והצליח להוריד אותו לשלושה ימים בצאלים בלבד – שלושה ימים שבהם התיר לי מ', בנדיבותו, להגיע עם מחשב ומודם נייד למען לא תפגע עבודתי. מכאן אפשר להסיק כמה תועלת חשב מ' להפיק מאותם שלושה ימים. א' המשיך להתמקח, והצליח – האיש מסוגל למכור קרח לאסקימוסים – להוריד את מ' לשני ימי מילואים, במשרדים בנס ציונה, אחרי החופשה. כשדיברתי עם מ' כדי לאשר את דבר העסקה, הוא התייחס לא' בתור "המפקד שלך".

 

*           *            *            *

 

כך מצאתי את עצמי ביום שני בשערי מבצר הטיגרט הנרקב. איש לא מנע את כניסתי; הייתי לבוש במכוון בבגדי המרושלים ביותר ובלתי מגולח, הכל מתוך כוונה לגרום להם לרצות לשחרר אותי כמה שיותר מהר. נשאתי איתי תיק כבד, שאלמלא הכיל מחשב, ספר גדול, מצלמה ומספר עדשות, היה יכול באותה מידה להכיל סמטקס. אבל, כאמור, לא עוכבתי ואיש לא ערך עלי חיפוש; אמרתי שאני מחפש את אירן – הקצינה בעלת הקול הבכייני שהתקשרה אלי לפני מספר שבועות, אבל לא טרחה לציין את שמה; קיבלתי אותו ממ' – וזה הספיק.

 

בשמונה וחצי עוד לא היה שם איש. נכנסתי למשרד; הוא לא היה נעול. כרטיס זיהוי ממוחשבים היו מחוברים למחשבים, למרות פקודה מפורשת שאסרה על כך ושהיתה תלויה על קיר סמוך. שוטטתי במשרד; היה חם; יצאתי אל הצל.

 

דקות ספורות לאחר מכן אכן הגיעו חיילת וקצינה, והופתעו מאד לראות אותי. מסתבר שאירן לא דיווחה על כך שזומנתי, היא עצמה היתה בקורס, ואיש לא ידע מה לעשות איתי. החיילת הודיעה לי קדורנית שיתכן שמשמעות הדבר שהם יצטרכו לשחרר אותי מבלי לשלם לי, שכן אין צו. העמדתי פני מודאג והתקשרתי למ'. שטפתי אותו על חוסר היעילות של היחידה. זו היה עונג נדיר אך יקר; הוא קיבל את זה קשה, ומיד הרים מספר טלפונים – וקיבלתי הוראה להמתין, שכן יתכן שתמצא קצינה שיהיה לה מה לעשות בי.

 

ב-11:00 אכן נמצאה קצינה כזו, ל', והופניתי אל משרדה. ל' ביקשה ממני לשלוח טפסי אישור התייצבות למילואים לחיילי גדוד אחר. היא הסבירה לי איך לזייף את חתימתה – נפגעה כשהתייחסתי לזה כאל זיוף חתימה, ואמרה שזה מותר כי היא מרשה לי – וכיצד למלא את פרטי החיילים על המעטפה. מיד לאחר מכן, העמידה לרשותי פריט שלא ראיתי שנים: עשרות דפי מדפסת עם החורים המנוקבים בצד.

 

כל טופס הגיע בשני עמודים. אחד מן העמודים הוקדש ללוגו של פיקוד העורף ולציור מזעזע בתווי אסקי – שבאופן הולם מאד היה ציור של צב. הדף השני הכיל את הטופס עצמו, שתפס כשישית מהדף. ל' הסבירה לי שעלי לגזור את הצו במספריים, והעמידה פנים שאיננה מבחינה בהלם שאחז בי.

 

לא השתמשתי במספריים מאז הישיבה, לדעתי, אבל מסתבר שלא שוכחים. תוך זמן קצר שקעתי במלאכה מונוטנית ומרגיעה, מלווה בצליל הקבוע של משרדי פיקוד העורף – טלפונים מצלצלים שאיש אינו עונה להם. ל' הורתה לי שלא לענות לטלפון במשרד הלוהט – נטול אפילו מאוורר – שבו שהיתי. טוב שבאתי במכנסיים קצרים.

 

במשך שלוש השעות שלאחר מכן עסקתי בזיוף מסמכים. מעבר לחיקוי – גרוע מאד – של חתימתה של ל', זייפתי בהוראתה גם את התאריך שבו נשלחו האישורים. רשמתי את התאריך של יום השחרור של החייל מהמילואים; במקרה הטוב, היה הפרש של שבוע, אבל במספר מקרים קיצוניים היה הפרש של כמעט ארבעים יום.

 

יצוין שתקשורתית, פיקוד העורף העורף נשאר בשנות השמונים: חל איסור חמור להשתמש ברשת. אין דואל. אין אתר מקוון לקשר עם חיילי היחידה. אין כרטיסים מגנטיים לחיילים, שיאפשרו חיול מהיר וחלק שלהם. על כן כל היום הראשון של המילואים מוקדש בדרך כלל לחיול עצמו, ויומו האחרון – לשחרור. מערכת המחשב לאיתור פרטי חיילים היתה פרימיטיבית במיוחד; נראה שתוכננה בשנות התשעים המוקדמות, לכל המאוחר.

 

הקצינה ע' אמרה שהיתה שמחה לעבוד עם דואל, אבל אסרו עליה להשתמש בו מחשש שהאויב יחדור למערכות המחשב. אמרתי שיש פתרון, פרימיטיבי אמנם, אבל עדיף על המצב הנוכחי: לאפטופ מצויד במודם אלחוטי, שיוכל ליצור קשר עם כתובת דואל לתלונות חיילים – שבמידת הצורך יודפסו ויוזנו למערכת הפנים-יחידתית, המנותקת מהרשת. היא תלתה בי פנים תמהות: מי ישלם על זה, שאלה.

 

תוך כדי עבודתי, התקשרה אירן לל' וצווחה שהיא גונבת את החייל שלה. כך שלאחר שסיימתי אצוה אחת של מכתבים, נשלחתי אחר כבוד שוב למשרדה של אירן. קצינה נעימת סבר, ע', הושיטה לי רשימה עמוסת שמות וטלפונים, והורתה לי – הו, האירוניה –  להתקשר אל האנשים ולהודיע להם על המילואים הקרבים שלהם.

 

כך עשיתי. בערך. תוך שימוש בקול איש המכירות שלי – קול מנומנם, רגוע, ובלתי מאיים; הוא משמש בעיקר להרגעת מרואיינים שלא ידעו עד לפני דקות מספר שהם עתידים להיות מרואיינים – התקשרתי לעשרות זרים. השארתי להם פתח מילוט: המשפט הראשון שלי היה "שלום, שמי יוסי, מילואימניק ממשרד הקישור שלך. הייתי רוצה לוודא שקיבלת את הצו לאוקטובר.” מי שהיה מספיק חכם לומר שהוא לא קיבל את הצו נרשם על ידי כמי שלא יגיע מסיבה זו. היו די הרבה מהם; אחת החיילות אמרה לי שכאשר גויס הגדוד שלי, 60 איש – כ-20% ממצבת הגדוד – הוגדרו כנפקדים, ושהיה מי שראה בכך סימן לרשלנותה של אירן.

 

לאחרים השתדלתי לעזור כמיטב יכולתי המוגבלת. מי שאמר לי שיש לו טיסה מתוכננת, התבקש לשלוח בפקס אישור לכך – ואני הכנתי ערימה מסודרת עם האישורים הללו, בדקתי שאכן הגיעו ועדכנתי את השולחים שאכן כך אירע. רובם היו מופתעים מאד מכך; שוב ושוב חזרה האמירה ש"אין עם מי לדבר במשרד שלכם, הם לא עונים לטלפונים, לא מקבלים פקסים". יותר מעשרה אנשים התלוננו שאחד ממספרי הטלפונים שהופיעו בצו שלהם פשוט לא היה נכון ושבשני לא עונים אף פעם. טרטורי הטלפונים היתומים מהחדרים הסמוכים העניקו משקל יתר לטענה הזו.

 

מישהו אמר לי שהוא קיבל את הצו אבל שאין בכוונתו להגיע; הוא עצמאי, אמר, העסק שלו בצרות, והוא מעדיף להיות נפקד על פני פושט רגל. אמרתי לו שאני מכיר את מצבו על בשרי, ושאולי ראוי שננסה להגיע, יחדיו, לפתרון שימנע את כליאתו. הוא אמר שיש קצין בגדוד שמכיר אותו ושיוכל לעזור לו, אבל הוא זוכר רק את שם משפחתו ואין לו את הטלפון שלו. שאלתי אותו אם הוא זוכר את הדרגה, איתרתי את הקצין ומסרתי לאיש את שמו המלא ושלל מספרי הטלפון שלו.

 

למחרת היו במקום רק שתי מש"קיות. אחת מהן היתה אדישה במיוחד וקצת אנלפבתית – השילוב המושלם למשרד קישור. קיבלתי המון טלפונים; לא היתה לי סמכות לעשות שום דבר, אז העברתי אותן אליהן. הן התייחסו אליהן כאל מטרד. השתדלתי לעזור, אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות.

 

שני מקרים נחרתו בזכרוני. אב, איש קבע, שהיה מודאג מאד מכך שבנו, הנמצא בחו"ל, זומן למילואים שלושה ימים לפני נחיתתו המיועדת. לקחתי את הטלפון שלו ואת פרטי בנו ופניתי אל המש"קית האנטיפתית. היא מלמלה משהו על זה שיש לה עבודה לעשות ושזה לא עניינה.

 

אני אדם שלו למדי, לפחות חיצונית. אני מחזיק באידיאל המיושן קמעא שאומר שהפגנת רגשות בפומבי היא משהו שיש להמנע ממנו: לא רק משום שמדובר בחולשה אלא גם משום שאל לאדם לכפות את רגשותיו ומצבי הרוח שלו על אחרים. שיחה פרטית עם חברים היא עניין אחר, אבל זרים לא צריכים לשאת גם את הצלב שלך.

 

אבל האדישות הזו, הזלזול הזה, העריצות המטומטמת והעצלנית מצד בת 19, פוצצה לי פיוז. התפרצתי עליה ואמרתי לה שהאנשים שלא מעניינים אותה הם אלה שמשלמים את משכורתה ומאכילים אותה, ושהיא צריכה להתנהג בהתאם. היא הביטה בי בהלם; היא עשתה את השינוי; ואני התקשרתי לאב והודעתי לו שהמצב תוקן. הוא היה נרגש מאד ואמר שמעולם לא קיבל שירות כזה. אמרתי לו שזו היתה חובתי.

 

אבל, כמובן, אנחנו לא משלמים לה משכורת; לכל היותר קצת כסף לבזבוזים. ועל האוכל מיותר להרחיב את הדיבור. היא, כמוני, התנהגה בדיוק כמו שעובדת כפיה היתה צריכה להתנהג: מינימום הפעולה הנדרש כדי להתחמק מעונש. לא היתה לה תודעת שירות משום שמעולם לא בחרה לשרת.

 

המקרה השני היה של אם שבנה היה בחו"ל וצו הגיע לביתו. היא היתה נסערת, מיואשת; לדבריה היא ניסתה להשיג את המשרד במשך ימים, ללא תועלת; לרוב לא ענו לה כלל, וכשענו – התחמקו. את כל מררתה שפכה עלי. הסברתי בעדינות שאני חייל מילואים, לא איש סגל, ושאם תאפשר לי לרשום רשימות, אעשה כמיטב יכולתי לפתור את הבעיה. “אתה באמת לא אחד מהם,” היא אמרה, “אתה מנומס, אדיב.” גם הסיפור הזה נגמר על הצד הטוב.

 

כך עלו להם בעשן שני ימי עבודה. כך נראית הבהמה הירוקה, מודל 2008, שנתיים אחרי שהבטיחו לנו חגיגית שהיא בדיאטה ובחדר כושר. לא פלא שהבוגד ההוא, עלוב פיקוד העורף יצחק גרשון, סירב לפקודתו של שר הבטחון פרץ לגייס את כוחות המילואים שלו בעת מלחמת לבנון השניה; כנראה שידע היטב איך הם נראים והעדיף לבצע את העבירה החמורה ביותר בספר השיפוט הצבאי על פני חשיפת האמת.

 

גרשון חמק מגורלו הראוי – מוות בידי כיתת יורים – ואף לא הועמד לדין; דו"ח קטלני של מבקר המדינה פשוט סיים את הקריירה שלו. חייל פשוט, מצד שני, שמטה לחמו יישבר אם ייקרא לאימון מיותר של פיקוד שלא הופעל בזמן מלחמה, ייכלא – ויקבל גם רישום פלילי, כתם שהוא כמעט ובלתי ניתן להסרה בישראל. הפער בין עונשו של קודקוד בכיר בוגדני ובין זה של החפ"ש הוא הפער בין מיתוס "צבא העם" ובין המציאות. 

 

החיילים מתחילים להבין שהם עובדי כפיה; גדוד נוסף שגויס לאחרונה סבל מ-100 נפקדים. אם תצא הבהמה למלחמה נוספת, ותנסה לעשות בהם שימוש, אין להניח שהתוצאה תהיה שונה במשהו מהתוצאה של 2006. חיל האוויר עושה את מלאכתו, והסדירים בזרוע היבשה מתפקדים במשהו שמזכיר יעילות-למחצה – במיוחד כשאין מולם אויב שמסוגל להשיב אש אפקטיבית – אבל המילואים הם חורבה מעשנת. הנתק בין הבהמה ובין עובדי הכפיה המבוגרים שלה, אלה שאינם ילדים נבערים, “מתאווים לתהילה נואשת", רק יילך ויגבר, עד שמשהו יישבר. מתקבל הרושם שליותר ויותר עובדי כפיה נמאס – ומי יוכל להאשים אותם?

 

(יוסי גורביץ)