בתחילת החודש, הכריע בג"צ בעתירה שהגישו אנשי הימין ברוך מרזל ואיתמר בן גביר. השניים דרשו כי יותר להם לצעוד באום אל פאחם עם דגל ישראל. המשטרה והפרקליטות התנגדו, בשתי טענות. ראשית, שמדובר בפרובוקציה; שנית, שקיימת סכנה לשלום הציבור. 
בית המשפט דחה את טענות המדינה והורה למשטרה ולפרקליטות להגיע להסכמה עם העותרים על מסלול צעדה מוסכם בתחומי אום אל פאחם. ויפה עשה: חופש הדיבור מגן גם על פרובוקציות – למעשה, בהנתן שדיבור שגרתי איננו זקוק להגנה, עיקר ההגנה היא על דיבור חריג – והטענה של חשש לאלימות מפקיעה, למעשה, את אום אל פאחם מתחומי מדינת ישראל.
ביום חמישי האחרון, פנתה הפרקליטות שוב לבג"צ, בדרישה למנוע את הצעדה.למעשה, ביקשה הפרקליטות מבג"צ לחזור בו. בשיחה שניהלתי עם בן גביר היום, הוא אמר שמדובר בצעד חריג מאד: לא מדובר בבקשה לדיון בהרכב מורחב אלא חד חלק בדרישה לביטול פסק הדין הקודם.
בן גביר אמר עוד כי המשטרה, שבג"צ דרש ממנה לתאם את הצעדה עם העותרים, התחמקה מכך במשך כשבועיים, ולאחר מכן הציעה להם לבחור בין התוואי שבג"צ כבר דחה ובין צעדה "בתחום המוניציפלי" של אום אל פאחם – היינו, הרחק ממרכז העיר. הוא ציין שמפקד התחנה רצה לזמן אותו לשיחת תיאום ביום שישי אחר הצהרים, ומשהעיר בן גביר כי הוא שומר שבת, הבטיח לו המפקד נאמנה כי הם מגישים אוכל טוב בתחנה בשבת.
זה לא רציני. בן גביר מציין, בצדק, שמצעד הגאווה צעד בירושלים, למרות שהוא בעליל היה פרובוקציה, ולמרות שגם שם היה חשש מאלימות. רגשותיהם של מוסלמי אום אל פאחם אינם עדינים יותר מרגשותיהם של חרדי ירושלים, ולשניהם אין הגנה מפגיעה.
יש שלושה דברים שחייבים להיאמר. ראשית כל, אם אום אל פאחם היא חלק מישראל, יש לאכוף בה את החלטות בג"צ. ראוי שגם תושבי אום אל פאחם, ולא רק המשטרה, יבינו את משמעותם האמיתית של הדברים: אם התושבים ימנעו באלימות את צעדתם של בן גביר וחבר מרעיו, הם יכרתו את הענף שעליו הם יושבים. זה יהיה צעד ענקי קדימה לקראת גירוש שני, או למצער אימוץ תכניו של אביגדור ליברמן להעברת אום אל פאחם וערים ערביות אחרות לרשות הפלסטינית. מניעה באלימות של הנפת דגל ישראל בעיר תהיה גול עצמי שקשה יהיה אחר כך להתאושש ממנו. יצוין שהתפיסה שתושבי אום אל פאחם לא יעמדו במראה של מספר צועדים המנופפים בדגל היא גזענות: היא אומרת שמדובר למעשה באותם "חצאי שדים, חצאי ילדים" של קיפלינג, אנשים שאין להם כל שליטה על רגשותיהם, ובקצרה – אנשים לא רציונליים, שאינם במדרגה אחת עם "האדם הסביר", המערבי.
שנית, שאין חופש דיבור לשיעורין. בשנות התשעים, כתבה טטיאנה סוסקין כרוז בזוי למדי, שבו נראה מייסד האיסלם מוחמד עם ראש חזיר. יש בישראל סעיף נשכח של פגיעה ברגשות דת. הוא לא הופעל כשמגזין פופולרי יצא כשבשערו פרה עם ראשה של הבתולה מאריה, הוא לא הופעל כלפי ביטויי נאצה כנגד הדת היהודית, ולמיטב ידיעתי גם לא לאחר שהגשתי תלונה כנגד שורף ספרי הברית החדשה מאור יהודה. כמו חוק הכישוף, שאכיפתו היתה משליכה לכלא מאות מעוננים, מעלים באוב, קוראים בקלפים ועוד, חוק רגשות הדת הפך לאות מתה – עד שהנפגעים היו מוסלמים. אז הוא הופעל, ומאחר ותחילת שנו התשעים הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" היתה בחיתוליה, סוסקין ריצתה שנתיים מאסר. חופש הדיבור, כאמור, מיועד להגן גם על מה שנראה כדיבור מחליא. אנחנו כושלים במבחן הזה פעם אחר פעם.
שלישית, וחשוב מכל, מניעת המצעד תהיה נפילה למלכודת של הימין הקיצוני. היא תהיה פגיעת טורפדו מתחת לקו המים של תפיסת ישראל כדמוקרטית. הימין הקיצוני יוכל לחגוג את נצחונו ולהציג את הדמוקרטיה כצעצוע של ליברלים בעיני עצמם. ההשוואה הזו – אום אל פאחם מול מצעד הגאווה, גאים מול יהודים גאים – תשמש כאיל ניגוח נוסף של שיטת ממשל שהלגיטימיות שלה ממילא מעורערת בקרב חלקים ניכרים מהציבור. זה בדיוק סוג המוקשים שבן גביר אוהב כל כך להניח.
הגיע הזמן להפסיק לעלות עליהם פעם אחר פעם. גם בן גביר ומרזל הם חלק מהציבוריות הישראלית, עד כמה שזה מציק. גם הם זכאים לכל הגנותיה של הדמוקרטיה.
כיצד צריכים תושבי אום אום אל פאחם לקבל את פני בן גביר וחבריו? כפי שקיבלה גבעתיים את פני הרב כהנא בשנות השמונים: הפגנה המונית של הציבור, שהטביע את דבריו של כהנא בשריקות בלתי פוסקות, עד שהלה איבד את עשתונותיו ועזב את המקום. לא באלימות, לא בפחדנות משטרתית – שתי תגובות שיאוששו את כל הסטריאוטיפים על המוסלמים חסרי המעצורים והתבונה – אלא בשריקות ושלטי-נגד. רק כך.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות