החברים של ג'ורג'

עם שוטה תשתטה: או, אבנרי כאידיוט מועיל

עומדות לאורי אבנרי זכויות רבות: קשה לכתוב כנגד האיש שעמד כאריה מול שלטון האופל של בן גוריון ומפא"י, שחייליו של אריק שרון קיבלו חופשה מיוחדת כדי להכות אותו, ושהרגיז כל כך את איסר הראל, עד שהלה מימן בכספי השב"כ צהובון מתחרה. אבל, בצד הזכויות הללו, צריך לומר שב-25 השנים האחרונות הוא הפך למשרת נקלה של המטרה הלאומנית הפלסטינית, ושבצוק העתים, הוא מגן גם על האיסלם.

הוא כתב מאמר בשבח האיסלם אתמול, שרווי בשגיאות והנחות קונספירטיביות, המקובלות בקרב משרתי העריצות החדשה. רצוי לעבור עליהן אחת-אחת.

  • “קונסטנטין הפך את הנצרות לדת האימפריה". לא נכון. בשנת 313 חתם קונסטנטינוס, יחד עם האוגוסטוס במזרח ליקיניוס, על צו מילאן (Edict of Milan), שביטל את גזירות דיוקלטיאנוס. היה זה צו סובלנות ותו לא. רק הקיסר תיאודוסיוס, בסוף המאה הרביעית, הפך את הנצרות לדת הרשמית.

  • היינריך הרביעי וההליכה לקאנוסה – המשך הסיפור, בו מצליח היינריך להדיח את גרגוריוס השביעי ולשולחו לגלות (“בשל צדקתי ודבקותי ביושר אני מת כגולה", היו מילותיו האחרונות) נשמט.

  • “הקיסר בוש השני והאפיפיור חיים בהרמוניה מופלאה" – כל כך מופלאה, שבנדיקטוס התנגד למלחמה בעיראק; כל כך מופלאה, עד שהאפיפיור הביע התנגדות פומבית לכניסתה של טורקיה לאיחוד האירופי, יעד מרכזי של ממשל בוש; כה מושלמת, עד שהשניים שייכים לכנסיות שונות, וחושבים זה על זה שהם יורשי גיהנום.

  • “כדי להוכיח את אי ההיגיון של האיסלם, טען האפיפיור….” בזזזזט! בנדיקטוס לא טען שום דבר כזה. הוא ציטט קיסר ביזנטי. הלאה.

  • “מנואל סיפר על דיון שניהל, כביכול (הדבר מוטל בספק)" – צורה מקובלת לפתיחה של דיאלוג דתי, באותם הימים. רבי יהודה הלוי לא חשף את תיעוד שיחותיו של "החבר" עם מלך כוזר, למשל, אלא השתמש בסיפור מסגרת כדי לקדם את עמדותיו. “מכתב לידיד גרמני" של קאמי מעולם לא מוען בדואר.

  • “במשך מאות שנים שלטו הטורקים ביוון. האם היוונים התאסלמו?”. לא. אבל האם פירוש הדבר שהטורקים לא רצו באיסלומם, או שהכירו בכך שהמאמץ מסובך מדי ומסוכן מדי? ועד כמה רצו יוונים בשלטון טורקי, ניתן לראות במלחמת העצמאות הפראית שלהם ב-1821, ובטרנספר הגדול והנורא של 1922, ששם קץ ל-2,500 שנים של קיום יווני באסיה הקטנה.

  • “לא ידוע על כל נסיון לכפות את דת מוחמד על היהודים… תור הזהב בספרד…”. תור הזהב בספרד בא לקיצו לא כתוצאה מן הריקונקוויסטה הנוצרית, שהתקדמה בצעדי חילזון, אלא בדיוק כתוצאה מכפיה דתית מוסלמית: גזרות האלמווחדים. הרמב"ם, ששרד את הפוגרום בקורדובה ב-1148 רק על ידי התאסלמות, נמלט מספרד למצרים, שהיתה בידי פלג סובלני יותר. כך עשו רבים מחכמי ספרד היהודים, ביניהם אבן עזרא, דבר שחיסל את דו הקיום השברירי במקום. מאוחר יותר, יכתוב הרמב"ם את "איגרת השמד" – המלצה ליהודי תימן כיצד לנהוג במצב שבו הדת המוסלמית נכפית עליהם. הוא ימליץ להם לקבל את האיסלם – שכן, בניגוד לנצרות, הוא אינו עובד אלילים – ולחזור ליהדות בהזדמנות הראשונה. מעניין: מדוע היה צורך בהנחיות כאלה תחת האיסלם "המתון"? האלמווחדים, אגב, הצליחו להשלים, בכפיה, את הפיכתה של צפון אפריקה לארץ מוסלמית למהדרין. האם אבנרי באמת לא יודע זאת?

  • “לאן נמלטו מאות אלפי היהודים מספרד הקתולית? כמעט כולם התקבלו בזרועות פתוחות בארצות האיסלם". ובכן, היסטוריונים סבורים שהמיתוס על "מאות אלפי פליטים" הוא מיתוס; רוב יהודי ספרד התנצרו ונשארו שם – ויצרו את כאב הראש הענק של הקונברסוס בדורות שלאחר מכן. רוב יהודי ספרד שבחרו להמלט – בן ציון נתניהו מעריך שמדובר היה ב-8,000 איש בסך הכל, ומראשי הקהילה – הלכו דווקא לפורטוגל. זו היתה טעות: כעבור עשור, אולצו יהודי פורטוגל להתנצר. אכן, באימפריה הטורקית – שעמדה אז בשיא מאבקה כנגד הנצרות – שמחו מאד לקבל אנשים מועילים, בנקאים וסופרים, שגם נוטרים טינה לארץ מולדתם, ובלבד שיחיו כבני חסות. מה שמביא אותנו ל…

  • “בחברה המוסלמית הוקצה מקום מיוחד לנוצרים וליהודים. הם לא היו שווי מעמד לגמרי…” מופת של אנדרסטייטמנט, שלא לומר שקר לבן. על הד'ימי הוטל מס מיוחד; נאסר עליהם לבנות מקומות פולחן חדשים, או לתקן את הקיימים; נאסר עליהם לרכב על סוס; הם אולצו לפנות תמיד דרך למוסלמי, ולהשפיל את עיניהם בעוברו; ואם העליבו מוסלמי, הוא היה רשאי להרגם. כל ההבחנה הזו נשענה על הכנעתם של הד'ימי. לצורך ההבחנה בין מוסלמי לד'ימי, אולצו הד'ימי ללבוש בגדים מיוחדים בממלכות מוסלמיות רבות. האיסור על נשיאת נשק אמנם "פטר אותם מחובה צבאית", אבל היה עוד סימן של מעמד שפל; רק נושאי הנשק נחשבו לנתינים בעלי זכויות מלאות, ואי נשיאת נשק היתה סימן לעבדות. ואכן, מעמד הד'ימי היה מעמד ביניים בין אדם חופשי לחלוטין – מוסלמי – ובין עבדים. אכן, מופת לסובלנות.

  • “הם לא ידעו שם דבר שדמה לעינויי האינקוויזיציה". יהודים לא נחקרו על ידי האינקוויזיציה. לכל היותר, הופיעו בפניה כעדים. האינקוויזיציה הופעלה כנגד יהודים שהתנצרו וחזרו לסורם. מה דינו של מוסלמי הממיר את דתו? באפגניסטן הדגימו לאחרונה את התשובה.

אבל כל זה הוא משחק במילים. כשאבנרי מרחיק עדותו לימי הביניים, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה: הוא נמנע מדיון על האיסלם המודרני. האיסלם שהוא כל כך סובלני, כל כך מתנגד להמרת דת בכפיה, שכאשר אולצו שני עיתונאים להתאסלם כדי להשתחרר מידי חוטפיהם הפלסטיניים, נשמעה מיד שתיקה רועמת מאינדונזיה ועד מרוקו. האנשים שיצאו לרחובות ורצחו נזירה כמחאה על ציטוט טקסט מהמאה ה-14, לא מצאו לנכון להפגין על הזניית דתם וכפייתה באיומי נשק.

כי, בניגוד למה שמוכרים לנו אבנרי ואידיוטים מועילים אחרים, כפיית האיסלם דווקא די מקובלת על רוב המוסלמים היום. כי, בניגוד למסך העשן שמפזרים אבנרי וחבר מרעיו, הזרם המרכזי באיסלם היום תומך בהקמת ח'ליפות כלל-עולמית, שתעביר באש ובחרב מן העולם את רעיונות החופש. וכשאבנרי מסביר לנו כמה טוב היה להיות ד'ימי, הוא משתף פעולה עם עריצות גרועה הרבה יותר מזו שבה נלחם בימיו הטובים

אהוד בקולונוס

בטרגדיה האחרונה של סופוקלס, מגיע אדיפוס הנודד – “אמרי נא, אנטיגונה/ בתו של זקן עיוור/ לאן הגענו?” – לקולונוס, אחד מפרבריה של אתונה. במחזה הבשל ביותר של הסופר הזקן – הוא היה בן 95 כשהוצג – מנסה אדיפוס להתמודד עם האשמה הנוראה שבחייו.

הוא מעלה שורה של תשובות. כולן צודקות. הוא עשה כל שביכולתו להמנע מן הקללה. הוא נמלט מבית מי שסבר שהם הוריו כדי להמנע מלשכב עם אמו ולהרוג את אביו. הוא לא זיהה את לאיוס, ובכלל, השרץ – האיש שהורה לנקב את רגליו ולהפקירו למוות, אין לשכוח – הקדים לתקוף אותו. הוא לא ידע שיוקסטה היא אמו, והוא הרי שיחרר זה עתה את תבאי מן הספינקס. מה רוצים ממנו? מדוע נרתעים ממנו בחלחלה?

כל טענה, כשהיא לעצמה, נכונה. אבל המכלול – ברשות או ברשעות האלים; “אלים חרשים; לא, לא חרשים: רשעים" אומרת הקובה של אוריפידס – הוא מפלצתי. למרות כל מאמציו, ולמרות העוול הניכר שנעשה לו, הוא הרג את אביו ושכב עם אמו. אחרי ככלות הכל, האינסטינקט הראשוני שלו ושל יוקסטה – התאבדות ועיוורון מרצון – היה נכון. לחטאו של אדיפוס יש כפרה אחת: איון. ואכן, לעיניו של תזאוס – עוד אדם שהביא בשגיונו למותו של אביו, ואם לא שכב עם אמו, הרי נטש את מצילתו – הוא שוקע באדמת קולונוס לבלי זכר.

אתה קורא את הראיון שנערך עם אהוד אולמרט ב"ידיעות אחרונות", ונתקף דה ז'וו. אהוד לא מבין מה רוצים ממנו. הוא הקשיב להנחיות הצבא. לא, הוא לא נתן להם יד חופשית; הוא מנע את הפצצת התשתיות הלבנוניות. הוא לא אסטרטג ולא טקטיקן. הוא רק הנחה מלמעלה. מה, הוא היה צריך לדעת שהעכברים אכלו את הימ"חים? הוא היה צריך לדעת שבחמש השנים האחרונות, התאמן הצבא בציד בני טיפשעשרה בג'נין, ולא היה לו זמן, או עניין, באימון לקראת מאבק באויב אמיתי? למה הוא צריך לאכול את פרי הבאושים של מדיניות ההחלדה של בוגי ומופז?

אבל, אהוד, המכלול, המכלול. מינית לשר הביטחון אדם לא מיומן כדי לרצות את אנשי ההון – והשבוע התברר שוב איך הצבא רכב עליו. אתה יצאת למלחמה לאחר דיון בן 20 דקות. התעלמת מקריאתה של לבני להמתנה של יומיים ולאולטימטום. הקשבת לנבואת השקר של הפיתיה מן הקריה, על פיה חיל האוויר יסדר את הכל. יצאת בהצהרות שהיית צריך לדעת שאין להן כיסוי – 'נחזיר את החטופים', 'עד כאן' – וכיוצא באלה. התוצאה היא שבר שלא היה כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים – ואנחנו עוד מעיזים לדבר על מלחמה נגד איראן.

הוסף לכך את פרשת הבתים הבלתי נגמרת, את אי האמון הציבורי – 7% תמיכה? לקים יונג איל יש יותר – ויש להגיע למסקנה, שלאחר שנתן לנו אולמרט את נאום ההגנה שלו, הגיע זמנו, כמו אדיפוס, להתפוגג.

מותו של אדיפוס הצית מלחמת אזרחים בין שני בניו. יש להניח שחילופי השלטון כאן יהיו רגועים יותר. גם אם יעברו לידי נתניהו והגרסה המקומית של פוטין. ובכל מקרה, המנעותו של אולמרט מעשיית הצעד הנדרש רק מחזקת את הפאשיזם נוסח "ממשלת המומחים" וה"משטר הנשיאותי". לך, בשם האלוהים, לך! אולי יזכרו לך לטובה את התפטרותך. אולי יצטטו אותך בעתיד כראש ממשלה שידע לקחת אחריות, וישכחו לך את החודש הנורא האחרון. אפילו לא נבקש שתנקר את עיניך. רק לך כבר.