יובל שטייניץ הוא אוויל משריש, שלא ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.
כלומר, אם למישהו היה ספק בנושא, שטייניץ הפיג אותו היום (א'): במהלך ישיבת ממשלה מתלהמת במיוחד, הוא אמר ש"אריאל הוא ישוב בישראל". אוי. ולחשוב שזה האיש שצריך להחליט בסוגיות מדיניות וכלכליות סבוכות.
אריאל איננה בישראל. היא נמצאת בגדה המערבית, שטח שישראל מחזיקה בו – על פי הצהרותיה הרשמיות – כשטח המוחזק בתפיסה מלחמתית ושהריבון בו הוא אלוף הפיקוד, קרי החוק החל בו הוא החוק הצבאי. נחזור על זה שוב: אריאל איננה עיר ישראלית (למעשה, כשנוח לה, היא אומרת את זה בעצמה). קצרין, למשל, היא עיר ישראלית על פי החוק הישראלי. אף אחד בעולם לא מכיר בלגיטימיות של סיפוח הגולן, אבל הוא פורמלית הוא סופח. הגדה המערבית מעולם לא סופחה.
וזה, הכיבוש, הוא מה שעומד במרכז כל המהומה סביב מחאת השחקנים. קיומה של אריאל הוא פשע מלחמה. תושביה הם פושעי מלחמה. החיילים המגינים עליה מבצעים פשע מלחמה. עכשיו דורש הקונסנסוס הישראלי – כפי שהבחין כבר סוקרטס מול משטר השלושים באתונה, משטרי פשע תמיד ניסו לחלק את האשמה בין כמה שיותר אזרחים – שגם האמנים יתרמו את שלהם לפשע הקולקטיבי.
רגע, רגע, אומרים לי, מה אתה קופץ? על פי כל מתווה של הסדר קבע, אריאל תסופח לישראל. על הבולשיט הזה יש שלוש תשובות. ראשית, המשחקים שממשלות ישראל משחקות עם עצמן לא מחייבים אף אחד אחר – ומסתבר, אם נבחן את סוגיית פינוי המאחזים שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים מאז 2001, שהם גם לא מחייבים את ממשלות ישראל עצמן. שנית, אם ישראל תגיע להסכמה עם ממשלה פלסטינית נבחרת ולגיטימית על סיפוח אריאל לישראל, המצב ישתנה. דברו איתי כשזה יקרה; בינתיים זה לא קרה.
ושלישית, אין שום אפשרות מעשית לספח את אריאל לישראל. היא לא חלק מגושי ההתנחלויות. היא נמצאת 20 קילומטרים ממזרח לקו הירוק. ספח אותה, ואין מה לדבר על מדינה פלסטינית. זו, אחרי הכל, תכלית קיומה של אריאל: לקבור את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. לא במקרה, זכתה אריאל – שאין בה 20,000 תושב, כנדרש בדרך כלל להכרה כעיר – בסטטוס הנחשק הזה: היא קוץ מיוחד מאד, שטופח באהבה במשך שנים על ידי אריאל שרון וחבר מרעיו.
ב-1860, ערב הבחירות הגורליות לנשיאות בארה"ב, התפלגה המפלגה הדמוקרטית בין צפוניים ודרומיים. וויליאם יאנסי מאלבמה דרש מהוועידה המפלגתית לקבל החלטה שתומכת בעבדות לא רק כמוסד קיים ונסבל, אלא כמוסד ראוי לתמיכה. נציג מאוהיו קם על רגליו ואמר "יאנסי אומר לנו שאנחנו חייבים להסכים שהעבדות צודקת. הוא מורה לנו להסתיר את פנינו ולאכול עפר. ג'נטלמנים מן הדרום, אתם טועים בנו, אתם טועים בנו – לא נעשה זאת." המתנחלים וסייעניהם דורשים מאיתנו כעת לא רק להכיר בקיומן של ההתנחלויות, אלא גם להכיר בהן כדבר צודק, להכיר במתנחלים כסתם ישראלים מן השורה, שבסך הכל "מגיע להם לצרוך תרבות". אנחנו מתבקשים להכיר בקיומה של אריאל, לוותר בכך על המדינה הפלסטינית, ועל ידי כך להעניק גושפנקא להמשך שעבודם של הפלסטינים.
אתם טועים בנו, ג'נטלמנים מן המזרח, אתם טועים בנו: לא נעשה זאת.
הערה מנהלתית: שבתי בחוסר רצון מסוים מן הגולה הדוויה. אני רוצה להודות באותה הזדמנות לאנשים שהעלו את תרומתם לקרן הטבק והאלכוהול.
(יוסי גורביץ)
ב-8 בספטמבר יגורשו מכאן 400 ילדים. בטח שמעתם. בטוח שמעתם. זה בכל מקום. המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה הוא אחד מהמאבקים המוצלחים והקונצנזואליים ביותר בשטח כרגע. זה טוב. זה נותן לילדים האלה סיכוי. אבל, מצד שני, זה גם גורם להרבה אנשים להתעלם ממנו. כי המאבק מוצלח ממילא, ובינתיים יש את "אם תרצו" ואת הרס אל-עראקיב ואת היכל התרבות באריאל, ולמי יש זמן. 
תגובות אחרונות